דמעות חמות של התרגשות עלו בעיניו של יוסף יצחק. הוא תלה עיניים שואלות ברב דסקל וב
דמעות חמות של התרגשות עלו בעיניו של יוסף יצחק. הוא תלה עיניים שואלות ברב דסקל ובזוג התפילין שזה עתה הסתיימה הכנתן, שחורות ונאות, ראויות לברכה. הוא לא היה צריך לומר דבר, שכן הרב דסקל החזירן על אתר למדף. “אני משאיר פה את התפילין”, אמר בעודו מחזיר לו את סדרת הצ’קים שניתנו לו כמה דקות קודם לכן.
דמעות חמות של התרגשות עלו בעיניו של יוסף יצחק. הוא תלה עיניים שואלות ברב דסקל ובזוג התפילין שזה עתה הסתיימה הכנתן, שחורות ונאות, ראויות לברכה. הוא לא היה צריך לומר דבר, שכן הרב דסקל החזירן על אתר למדף. “אני משאיר פה את התפילין”, אמר בעודו מחזיר לו את סדרת הצ’קים שניתנו לו כמה דקות קודם לכן.
א
במקהלות אברכים, ישבו ספופים מאות רבות של מקשיבים לקול נעימת דבריו של הגאון הצדיק רבי אברהם אלימלך בידרמן שעה שהוא משפיע בדבריו בדברים בכבשונו של עולם. הרב בידרמן, כדרכו בקודש, אומר את הדברים במתיקות ובנעימות, דברים המחלחלים ויורדים לחקרי לב, ומתקבלים על לבבות האברכים שמבקשים להידבק בדרכי אמונה וחסידות, ברגשות הדר ובאמונת צדיקים צרופה.
יושבים להם האברכים, עיניהם של חלקם עצומות למחצה, האחרים לא מתיקים את מבטם מהמשפיע הצנום שקולו הצרוד בוקע לבבות, והוא מרים את ידיו בתנופה, כמו מדגיש את המסרים שלו בעודו סוחף אחריו נפשות.
הפעם בחר לדבר על צעדיו הנחפזים של אדם, אשר כדרך עולם - בפרט בשנותינו אלה - אנשים תמיד אצים רצים לדרכם, אין להם זמן וסבלנות, והם מדלגים ממקום למקום בלי מנוחת הנפש, מבלי לדעת כי לעתים, דווקא הריצה, גורמת לאדם להתרחק מהמקום אליו הוא שואף להגיע.
רבי אלימלך בידרמן משתתק לרגע, נותן לשומעים לעכל את דבריו. דממה מרתקת אופפת את היושבים כולם הממתינים להמשך מוצא פיו.
“פעמים” - כך בלשונו באידיש עסיסית מעורבת בלשון הקודש - “האדם ממהר כי אצה לו הדרך להגיע למקום פלוני בשעה פלונית. או שהוא ממהר לפגוש באדם פלוני, והכל מתנהל לו בהיפוך. אל יכעס לו ואל יתעצב או יתרגז, אלא יאמין כי יש ‘בעל בירה’, ואין דבר נעשה מאליו אם לא הוכרז כן קודם על ידי בעל הבירה, והכל בחשבון נפלא מצדו לטובת יושבי הבירה”.
כדי להדגיש את תוכן דבריו, פתח רבי אלימלך בסיפור מהתקופה האחרונה. וזאת למודעי, כי כאשר רבי אלימלך בידרמן מספר סיפור, אי אפשר שלא להיות מרותקים לדבריו. הוא מטעים כל מילה במקומה, ממחיש ומחיה את המקרה כאילו זה קורה עתה ממש לנגד עיני השומעים.
ב
בטבורה של בני ברק, בדיוק באמצע רחוב רבי עקיבא, בלב הפסגה, נמצאת ‘לשכה הלכה למעשה’ שבנשיאות המרא דאתרא הרב לנדא שליט”א. זה עשרות בשנים שהלשכה נותנת מענה לאלפי תושבי העיר המבקשים לרכוש מצרכי סת”ם, כמזוזות, תפילין וספרי תורה. כמו כל דבר בהשגחת הרב לנדא, העבודה במקום נעשית השגחה קפדנית ובזהירות, מתוך יראת שמים של הסופרים והמגיהים.
בראשות הלשכה עומד הרב יוסף דסקל, המוסר את עצמו ימים ולילות עבור החדרת עניין ההידור בכל הקשור לסת”ם. לא ייפלא אפוא, כי ללשכה זו יצא שם אמין בקרב יהודים יראים, לא רק מתושבי בני ברק, אלא מהארץ כולה.
• • •
היה זה בערב חג הסוכות השתא תשע”ח, כאשר ר’ יוסף יצחק (שם בדוי) נסע מהכא להתם, כשבדרך אבדה לו שקית הטלית והתפילין. בתחילה חשב כי השקית היקרה אבדה לו, אך כשחישב צעדיו לאחור, הבין כי השקית נגנבה ממנו בידי בן בליעל, ולא אבדה סתם כך. הגנב ניצל רגע קצר של הסחת הדעת, ומיהר להסתלק עם שללו.
צערו של יוסף יצחק היה כפול, לא רק בגלל הגניבה, אלא בשל העובדה כי על שקית הטלית שלו לא היה רקום שמו או כל סימן זיהוי אחר, אלא עיטור ססגוני בלבד. הווי אומר - אין כל סימני זהות. גם בתפילין עצמם לא היה כל סימן מיוחד, ועל כן, הסיכוי שהתפילין יושבו לבעליהן בצורה כלשהי, מעטים וייתכן אף שבכלל לא.
לאחר שצערו התפוגג מעט, הבין יוסף יצחק שאין לו הרבה ברירה, אלא לקנות שני סטים חדשים של תפילין, רש”י ורבינו תם, וכן טלית, ושקיות קטיפה מתאימות. מדובר בהוצאה כספית כבירה.
כבר באמצע ימי חול המועד, טלפן יוסף יצחק אל הרב יוסף דסקל, וביקש לרכוש ממנו שני זוגות תפילין, רש”י ורבינו תם, ‘ארבע על ארבע’ כמנהג חב”ד; ולא סתם, אלא בכתב אדמו”ר הזקן. מי שמכיר את הנושא מקרוב, יודע כי מדובר בתפילין יקרות במיוחד, כחמשת אלפים שקלים לכל זוג.
“במחילה מכבודו”, השיב הרב דסקל מבעד לפומית הטלפון, “בחול המועד הלשכה סגורה. מבין אני לצערך, על כן הנך מוזמן להיכנס מיד לאחר החג ואשמח למלא אחר בקשתך”.
למותר לציין כי ימי חול המועד, ‘זמן שמחתנו’, לא עברו בשמחה מרובה על מיודענו, אבל ברירה רבה לא הייתה לו. הוא המתין.
מיד לאחר החג הזמין יוסף יצחק את זוגות התפילין כפי שחפץ. ואכן, לפני כשבועיים ימים, ביום שלישי של פרשת נח, נכנס בשערי הלשכה כדי לאסוף את התפילין החדשות שהוכנו בעבורו על פי הזמנתו.
כנהוג בבני ברק (למי שמכיר…) מצוקת החניה היא גדולה, והפקחים חרוצים במלאכתם. לא בכדי הייתה רוחו של יוסף יצחק קצרה כאשר נכנס ללשכה וביקש לאסוף מיד את שני זוגות התפילין שלו. לאכזבתו התברר לו שהתפילין מוכנות רק למחצה. הרב דסקל שלף את התפילין, וממגירה צדדית שלף חבילה של רצועות שחורות חדשות, והחל לעמול על חיתוכן וקשירתן כדת וראוי (שהרי הרבה דקדוקים יש גם בזה) בצורה המתאימה.
בין כך ובין כך, קול צלצול הטלפון נשמע, צלצול חזק ולא פוסק. הרב דסקל ניגש לכיוון הטלפון, מבקש להרים את האפרכסת, אך רוחו הקצרה של יוסף יצחק דחפה אותו לבקש, ממש להתחנן, שלא ירים את הטלפון ויתעסק אך ורק במלאכה אשר לפניו. “במטותא ממך, עסוק כעת רק בתפילין שלי כי ממהר אני מאד”, אך הרב דסקל שידע כי עוד דקות ארוכות נכונו לו בקשירת הרצועות, החליט בכל זאת להרים את הטלפון, ולהמשיך בעבודתו תוך כדי. שהרי מומחה ובקיא הוא במלאכתו שנים רבות…
“האם הגעתי ללשכת הלכה למעשה?” נשמע קול מעבר לאפרכסת.
“אכן כן”, השיב הרב דסקל בניחותא בעוד אצבעותיו קושרות קשרים מכוונים…
“שמי יהודה, ואני מראשון לציון”, הציג האיש את עצמו. “לפני ימים אחדים מצאתי בסמוך לפח האשפה תיק ובו תפילין אשר אין בהם כל זיהוי. חיפשתי וחיפשתי, ואין בהם כל סימן, מלבד סימן אפשרי אחד - בחודש אלול תשע”ה, לפני שנתיים ימים, היו התפילין בלשכה ונבדקו על ידכם. שמא יש בידכם רישום מדויק מי הפקיד אצלכם זוגות תפילין בחודש פלוני. זו הסיבה שאני פונה אל הלשכה, שכן זו הכתובת היחידה שאולי תתן לי קצה חוט כדי למצוא את המאבד, הטעים האיש.
הרב דסקל חייך חיוך קטן. “דע לך שאלפי זוגות תפילין עוברים תחת ידינו בכלל, ובפרט בימי חודש אלול, שהרי אז הוא זמן סגולה לבדיקת תפילין ומזוזות, ואם כן, כיצד אוכל לדעת מי בעליהן?”
האיש שמעבר לקו פלט אנחה כבדה של אכזבה. בטרם סגר את הטלפון, שאלו הרב דסקל: “ואולי בכל זאת יש שם סימן נוסף?”
“יש סימן כלשהו” השיב היהודי, אך קולו היה ספקני. “בתיק התפילין הייתה מונחת גם גמרא פלונית, אך דא עקא, שגם בה לא נכתב שם הבעלים. מעניין שבשולי דפי הגמרא, נרשמו בכתב יד אי–אלו הערות וחידושי תורה של הלומד”.
יוסף יצחק עמד לחוץ על מקומו, מביט בשעון בקוצר רוח ורוקע ברגלו ברטינה. “נו, שמא תסיים את השיחה ותגמור עם התפילין שלי?” הפציר שוב ושוב במורת רוח גלויה.
הרב דסקל סיים את השיחה והניח את האפרכסת במקומה, בעודו ממשיך לקשור את הקשרים האחרונים של הרצועות השחורות, שריח של צבע טרי נדף מהן.
כדי להשקיט את רוחו של העומד לפניו, סיפר הרב דסקל ליוסף יצחק על שיחת הטלפון שקיבל זה עתה.
זיק עמום ניצת בלבו של יוסף יצחק.
“מה עוד אמר האיש?” שאל את הרב דסקל.
“הוא סיפר כי אין כל סימן זיהוי, אבל יש שם גמרא בצד התפילין”.
לבו של יוסף יצחק החל להלום בחזקה.
“האם הייתה זו גמרא בבא קמא?” שאל יוסף יצחק.
הרב דסקל בחושיו המחודדים הבין כי דברים בגו, ומיד החזיר שיחה למטלפן האחרון.
“האם זו גמרא בבא קמא?” שאל את יהודה מוצא האבדה.
כעבור רגע באה התשובה “אכן כן”.
יוסף יצחק לא התאפק: “בדף פלוני יש חידוש שכתבתי באופן זה וזה”.
כעבור התמהמהות קלה, באה התשובה: “בדיוק!”
דמעות חמות של התרגשות עלו בעיניו של יוסף יצחק. הוא תלה עיניים שואלות ברב דסקל ובזוג התפילין שזה עתה הסתיימה הכנתן, שחורות ונאות, ראויות לברכה. הוא לא היה צריך לומר דבר, שכן הרב דסקל החזירן על אתר למדף. “אני משאיר פה את התפילין”, אמר בעודו מחזיר לו את סדרת הצ’קים שניתנו לו כמה דקות קודם לכן. “הנה לך מספר הטלפון של האיש, פגוש אותו וקבל את אבדתך היקרה”…
ג
סיים הרב אלימלך בידרמן את סיפורו המרתק, והטעים באוזני קהל השומעים:
“טייערע ברידערס! בואו נחשב חשבונו של עולם. אילו היה הרב דסקל שומע לקולו וממהר יחד עמו, ולא היה מרים את הטלפון באותו רגע - הרי שאבדתו לא הייתה שבה לידו עולמית, שכן לא היו בהם סימנים כלל. משום כך סיבב מסבב כל הסיבות, בורא עולם ומנהיגו בטוב ובחסד, שעדיין התפילין לא תהיינה מוכנות, ובעל כרחו יצטרך המאבד להתעכב כדי שלא יפסיד מאומה ואף שישובו אליו התפילין. ומנפלאות ההשגחה שהמוצא התקשר בדיוק באותו רגע בו יעמוד הקונה לפני המוכר, לא רגע אחד לפני ולא רגע אחד לאחריו.
“מכאן ילמד האדם דעת, שלא כל הנקרה בדרכו ומפריע לו, אכן לעכבו ולהפריע לו הוא בא, כי פעמים שבהפרעה זו טמונה הצלתו”…
(מעובד על פי גיליון “באר הפרשה”, פ’ לך לך תשע”ח)