אתם זוכרים מה התרחש “בחמשה עשר יום לחודש השני (חודש אייר)” של שנת תנש”א? >> בשנת

אתם זוכרים מה התרחש “בחמשה עשר יום לחודש השני (חודש אייר)” של שנת תנש”א? >> בשנת תנש”א, החלה “יציאת מצרים” שלנו. מילותיו הקדושות והמרעישות של הרבי מהדהדים בקרבנו בחוזקה הולכת וגוברת >> ה”דבר מלכות” — הוא ה”לחם מן השמים” של דורנו, שמשמש כמזון למחייתנו, ואותו צריכים לזון לנפשנו כדי לשרוד — ולשגשג — במדבר הנוכחי שלנו! >> טור נוקב

 לאחר שחלף חודש ימים בו חיינו באווירה של גאולה, לא אמרנו פעם אחת תחנון, וציינו את חג חירות בני ישראל ממצרים, מספרת לנו התורה על היציאה מהגלות הראשונה שלנו, שכאשר העם היהודי עזב את מצרים, אזל להם המזון והמים עד שחשו פחד ממשי כי יוותרו רעבים ללא פת לחם במדבר.

מסכת האירועים המצערת הזו מתקיימת בעת שבני ישראל באים אל מדבר סין, אשר שוכן בין אֵילִם ובין סיני, בחמשה עשר יום לחודש השני (חודש אייר) לצאתם מארץ מצרים. ואז קמים כל עם ישראל על משה ואהרן ומאשימים אותם, כביכול, כל הסיבה שהוציאו אותם ממצרים היה כדי להרעיב אותם למוות ר”ל. וכך אומרת לנו התורה (שמות, בשלח, טז):

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה’ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב”.

לאור התלונות הללו אומר הקב”ה למשה רבינו “הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר–יוֹם בְּיוֹמוֹ”, ובנקודה זו נבדקת מידת נאמנותם של עם ישראל לקב”ה שהוציאם מארץ מצרים, האם הם יאמינו לדבריו ויצאו בבוקר לאסוף את הלחם שירד מן השמיים כפי הבטחת הקב”ה על–ידי משה רבינו?!

זה אכן היה “לחם מן השמים” שהזין וכלכל את העם היהודי במשך כל המסע הארוך והמייגע במדבר, עד שנכנסו לשערי הארץ המובטחת, ארץ ישראל. מידי יום הם יצאו ואספו את המן שירד להם מן השמיים, כך שהם ובני משפחותיהם יוכלו לשרוד את השנים הארוכות במדבר.

איך להתגבר על הרעב הרוחני?

אחיי וידידי החסידים! אנחנו חיים בתקופה מאוד קשה, אך מיוחדת.

בשנת תנש”א, החלה “יציאת מצרים” שלנו. מילותיו הקדושות והמרעישות של הרבי מהדהדים בקרבנו בחוזקה הולכת וגוברת.

הרבי אמר לנו בנבואה ברורה (פרשת שופטים) שיש לפרסם לכל אנשי הדור ש”הנה זה משיח בא”, קיבלנו גם את התפקיד לעשות כל שביכולתנו להביא את משיח בפועל ממש (כ”ח ניסן), ונאמר לנו ברורות (פרשת חיי שרה תשנ”ב) שהשליחות היחידה שלנו היום היא “לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממ”ש!”.

ברם, אנחנו גם יודעים שעל מנת להגיע לארץ ישראל [= להביא את משיח בפועל ממש], אנחנו צריכים לעבור ולשרוד את הדרך הקשה “במדבר הגדול והנורא, נחש, שרף ועקרב, וצימאון אשר אין מים” [= המסמל את החושך והקושי העצום של הגלות בה אנו שרויים לפני הגאולה האמיתית והשלימה].

למרות זאת, כבר עברו 24 שנים ואנחנו עלולים להרגיש שהמטען שלנו אזל ממזון, “הלחם שלנו נגמר”, וכי “אנו רעבים ללחם במדבר”. אנחנו מבינים ומרגישים שלמאגר הטבעי שלנו אין מספיק כוח שיאפשר לנו לשרוד…

לשם כך רציתי לספר (להזכיר) כי יש לי חדשות טובות עבורכם! אתם זוכרים מה התרחש “בחמשה עשר יום לחודש השני (חודש אייר)” של שנת תנש”א?

באותו הלילה, הרבי ירד לזאל הגדול של בית חיינו — בית משיח, 770, ובאופן אישי העניק לכל אחד מהחסידים קונטרס מיוחד, אשר נשא באותיות בולטות את השם “דבר מלכות”, והכיל בתוכו ארבע שיחות בנושא גאולה ומשיח ברמב”ם בצירוף שטר של דולר לצדקה.

בסיום החלוקה המיוחדת, הקהל המרוגש החל לשיר בפני הרבי ובעידודו הקדוש: “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

לחם מן השמים

לימוד שיחות ה”דבר מלכות” וכל השיחות של הרבי בענייני גאולה ומשיח — הוא ה”לחם מן השמים” של דורנו, שמשמש כמזון למחייתנו, ואותו צריכים לזון לנפשנו כדי לשרוד — ולשגשג — במדבר הנוכחי שלנו!

אבל, (תמיד יש “אבל”…) יש שני תנאים: 1) יש לנו לדאוג  שהמן המיוחד הזה יגיע גם לכל הסביבה הקרובה. זה לא מספיק שאנחנו לומדים ענייני משיח וגאולה, עלינו ללמד את כל המשפחה והקהילה שלנו. 2) “הלחם מן השמים” צריך להיאסף מדי יום ביומו. זה לא מספיק ללמוד על משיח “פעם בכמה זמן”, על מנת שנוכל לכלכל את עצמנו כראוי אנו מוכרחים “לצאת ולאסוף” — לעשות מאמץ ללמוד — כל יום.

הרבי אומר זאת ברורות בפרשת תזריע -מצורע תנש”א, “והשאלה היא: כיון שכבר נסתיימו “מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות” — מהי ה”דרך ישרה” (הקלה והמהירה ביותר מבין כל דרכי התורה) שיבור לו האדם (כללות בני ישראל) שגמר עניני העבודה כדי לפעול התגלות וביאת המשיח?”

כבר השלמנו את העבודה בגלות, אז מהי אכן הדרך הקלה והמהירה ביותר לזכות להתגלותו של משיח צדקנו? אלא הדרך הישרה, הקלה והמהירה מכל דרכי התורה שיבור לו ‘אדם’ זה — היא לימוד התורה בעניני מלך המשיח ובעניני הגאולה, שלמעשה יגרום להתגלות מלך המשיח.

ובלשונו הזהב: “ועל של פועל באתי — ובודאי יעוררו ויפרסמו בכל מקום ומקום: כדי לפעול התגלות וביאת המשיח תיכף ומיד — על כל אחד ואחת מישראל (האנשים — הן יושבי אוהל (יששכר) והן בעלי עסק (זבולון), וכן הנשים והטף, כל חד וחד לפום שיעורא דילי’) להוסיף בלימוד התורה (במיוחד) בעניני משיח וגאולה.

“ומה טוב — שהלימוד יהי’ (ברבים) בעשרה, כי, נוסף על המעלה ד”עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרוי’ ביניהם”, יש מעלה מיוחדת כשלומדים עניני משיח והגאולה ברבים בנוגע להתפעלות והשמחה ברגש הלב, שעל ידי זה הולכת וגדלה ההשתוקקות והצפי’ לביאת המשיח”.

גם מי שהיה ‘בדרך רחוקה’

מה שמבדיל בין פסח ראשון לפסח שני, שאפילו מי שהיה בדרך רחוקה, יכול לעלות עכשיו על “הדרך הישרה”. “עס איז ניטא קיין פארפאלען, מען קען אלע מאל פאריכטען” [= אין דבר אבוד, תמיד אפשר לתקן].

ועל–ידי ההתחזקות של כל אחד מאיתנו בלימוד עניני גאולה ומשיח, נזכה לקיום ההבטחה, ו”הוא יושיענו ויגאלנו שנית בקרוב” עוד לפני פסח שני תשע”ה.