מאת: מאיר ערד

האם כדאי למסור שיעורים בהמשכים או כל שיעור בפני עצמו? האם ללמד מהכתב או בעל פה? מה השילוב הנכון בין הסבר והרחבה לבין הספק? איזה נושא לבחור כאשר מייסדים שיעור חסידות חדש? * כללים, עצות ודוגמאות להגברת “מבצע הקהל” במסירת שיעורי חסידות “חוצה” * כתבה שניה בסדרה, מוגש לרגל ימי הפצת המעיינות

מאת: מאיר ערד

נושאים נפרדים או לימוד מתוך ספר?

לפעמים מוסרי השיעורים מתלבטים כאשר מדובר על קבוצה חדשה המתגבשת: האם כדאי למסור בכל פעם נושא בפני עצמו או ללמד מתוך ספר מסודר, שיעורים בהמשכיות ורצף.

לכל אחת מאפשרויות אלו ישנה מעלה וחסרון. בלימוד המשך ורציף, מי שלא התחבר בהתחלה לחומר הלימוד עלול להפסיק להגיע; לעומת זאת בשיעורים על נושאים נפרדים, תמיד אפשר לאתגר בקביעת נושא מעניין לפעם הבאה ולפרסמו מחדש.

מצד שני, לימוד של נושא אחד ברצף, פרק אחר פרק, שיעור אחר שיעור, יוצר קביעות, הבנה אחרת והספק טוב — מה שלא ניתן להגיע אליו בשיעורים הניתנים באופן נפרד ומנותק לכאורה זה מזה.

אולי אפשר להציע, שבקבוצות חדשות, כאשר אין עדיין הכרה מספיקה עם התוכן הנלמד ועם האנשים עצמם, ורוצים ליצור ענין, עדיף להתחיל בשיעורים עם נושאים נפרדים, שכל אחד מהם בפני עצמו יהיה עם נושא מעניין ומאתגר. לאחר מספר שיעורים, כשהקבוצה כבר תתגבש דיה, ומוסר השיעור יכיר יותר את את האנשים והם יכירו את מוסר השיעור וסגנונו, ניתן לעבור ללימוד מתוך ספר בצורה מסודרת יותר וכדומה.

כמובן שהכלל הזה לא חל, במקרה של קבוצה מוגדרת שיודעת מה היא רוצה, ולכתחילה היא מבקשת שיעור בנושא או ספר מסוים, כמו שיעור תניא וכדומה.

לימוד מהכתב או שיעור בעל פה

התלבטות נוספת שישנה כאשר השיעורים הנמסרים הם על פי נושאים נפרדים כאמור ולא לימוד של סידרה, היא האם עדיף למסור את השיעור בעל פה, או לקרוא וללמוד ביחד המשתתפים את הנושא הנבחר מתוך חומר כתוב.

לדוגמה, כאשר נושא השיעור הוא “ביטחון וחשיבה חיובית” — האם ללמוד איתם את הנושא מתוך המכתבים והשיחות של הרבי או מאמרי חסידות שעוסקים בזה, או להכין את החומר בסגנון של הרצאה בעל פה? כמובן שהתשובה לשאלה זו תלויה הרבה בסגנונו של מוסר השיעור ובטיב הסברתו, ביכולתו לרתק את הקהל מבלי “להרדים” אותם, וכן בקהל עצמו ובהעדפותיו.

ההמלצה הכללית היא, ברוב המקרים, לא למסור הרצאה שלימה בעל פה, אלא לשלב חומר כתוב תוך כדי השיעור.

וזה מפני כמה סיבות: ראשית, כאשר משלבים חומר כתוב במסירת השיעור, מתווסף לשיעור גיוון נוסף. אפשר לתת גם למשתתפי השיעור עצמו לקרוא פיסקה מהכתב וכך הם משתתפים יותר במהלך השיעור. בנוסף: פעמים רבות ישנה נטיה “להתפזר” לנושאים נוספים שאינם קשורים לנושא ותוכן השיעור. הפיזור נעשה בין השאר, על ידי השאלות שמציגים המשתתפים סביב העניינים שאותם הם מעלים. אך כאשר ישנו דף וחומר כתוב, זה עוזר למקד את האנשים בנושא השיעור, ודרך הדף קל יותר לחזור לרצף השיעור.

ישנה סיבה נוספת וחשובה: חומר כתוב יוצר באופן טבעי רושם אצל האדם כי הנושא הנלמד הוא יציב ומעוגן במקורות. כשלומדים רעיון בעל פה, בפרט אם מדובר ברעיון עמוק שהקהל לא רגיל אליו, או ברעיונות שדרך החשיבה שבהם חדשה עבור השומע, האדם עלול להתקומם מולם, ויש יותר סיכוי לוויכוחים ושאלות. האדם ששומע את השיעור מרגיש שזו “מילה מול מילה”, כלומר המילה שלו מול המילה של מוסר השיעור, וצריך לפעמים להתאמץ ולשכנע הרבה בכדי לקבל את הרעיון.

לעומת זאת, הטבע האנושי מאפשר יותר “קבלת עול” למילה הכתובה. רואים במוחש שאותו רעיון שנאמר בעל פה, אילו הוא נקרא מתוך הכתב הוא מתקבל יותר בקלות; יש “הכנעה” בסיסית נוכח המילה הכתובה והדיון נהפך להיות סביב “מה הפירוש של מה שקראנו”, ולא על עצם הנכונות שלו. המילה הכתובה משדרת שזה לא שאני — מוסר השיעור — אומר משהו ואתם צריכים לקבל, אלא כולנו ביחד “התלמידים” של הרעיון, ומנסים ביחד ללמוד אותו, ולהסביר את מה שכתוב שם.

[סיפרה אחת המורות לשעבר במכללת “בית רבקה” בכפר חב”ד (הובא ב”דרך המלך” גיליון 16):

“בכל ספרי הגאוגרפיה, יש פרק שעוסק בהתפתחות היקום, זאת כחלק מהסברת ההבדלים הטופוגרפיים, למה כאן יש הר וכאן עמק, כאן נהר ושם ים, וכדומה. בדרך כלל נהגתי להקדים ללימוד הפרק הזה, הקראה מאד מיוחדת, של יחידות בה שאלו סטודנטים את הרבי שאלות המעמתות את המדע עם ההלכה, ובעיקר בנושא האבולוציה וגיל העולם, כאשר נקודת ההסבר היא, שכל ה’מדע’ הוא בעצם תיאוריות, שמתחלפות כל הזמן, והן לא מבוססות ומוצקות.

בפועל, למרות ההסברים וניצול ההזדמנות הזו להביא את דעתו של הרבי בנושא, הופתעתי לראות שבעבודה שהגישה לי תלמידה היא ייחסה לעולם גיל של מיליוני שנה! הייתי במבוכה גדולה ולא ידעתי מה לעשות.

בתשרי תשל”ד, הגעתי לרבי ונכנסתי ליחידות. לפני היחידות כתבתי לרבי באריכות את שאלותיי, האישיות והחינוכיות, וציינתי גם את הנושא הזה. הרבי אמר לי שמה שאנשים רואים כתוב, נתפס בעיניהם כאמת אבסולוטית, היות ויש לדברים כביכול ‘אסמכתא’, זאת לעומת הסבר בעל–פה.

יתירה מזו, אמר לי הרבי, שעצם העובדה שהתלמידות מקבלות את הספר, תחת קורת הגג של הסמינר, ומהמורה — שמונתה על ידי הסמינר, ושאחראית על חינוכם החסידי — הדברים שכתובים בספר, מקבלים בעיניהן גושפנקא ואמיתות, וגרוע מכך — הכשר, שכביכול התכנים הם על טהרת הקודש!

שאלתי את הרבי, מה עלי לעשות? הרי אין ספרים אחרים, ותפקידי להכין את התלמידות להיות מורות בנושאים הללו. הרבי הציע לי כמה דרכים, או לתלוש מהספר את הדפים שלא מתאימים, או לחילופין לצלם מתוך הספר — רק את הקטעים המותרים והכשרים, ואותם ללמד. ואפשרות אחרת וטובה יותר, להשיג (או לכתוב) ספרים המתאימים לקו ולרוח שלנו, כמו שעושים בבית יעקב”.

והדברים מדברים בעד עצמם.

הסבר, הספק, והסברת הפשט

אחד הדברים שצריך לשים לב אליהם, בפרט כאשר השיעור הוא מתוך חומר כתוב, הוא הצורך לשלב באופן מאוזן, הסבר והרחבה של הרעיונות הנלמדים, ולאידך הספק בחומר הנלמד. לפעמים יש רושם מוטעה, כי שיעור טוב הוא שיעור שקראו בו רק שתיים–שלש שורות מהטקסט, ורוב השיעור היה הסבר והרחבה של החומר הנלמד.

בדרך כלל, אין זה כך. אדם ששומע את השיעור, בפרט אם הוא לא רגיל בסגנון הלימוד הזה, מעוניין לראות שהוא יצא בסוף השיעור עם הספק ממשי. למרות שבשיעור נאמרו הסברים נפלאים וארוכים, הוא מסתכל בסופו של דבר על התוצאה בתוך הספר שלפניו. כשהוא נוכח שהוא למד רק מספר שורות, עלולה להיווצר לפעמים תחושה של תסכול או בזבוז זמן נוכח “חוסר ההתקדמות”.

לדוגמה, בלימוד ספר התניא, כאשר בכל שורה ומילה בתניא ישנם פירושים והרחבות רבות, (ובפרט בימינו כשיש שפע של ספרי ביאורים וליקוטים שיצאו לאור ב”ה), הרי כשמכינים את השיעור בצורה טובה, מתעורר רצון להרחיב הרבה עם פירושים וביאורים על מילים ושורות בודדות, אך כאמור, צריך לשים לב שתהיה התקדמות והספק.

יש כאן ענין נוסף:

מלבד תחושת ההספק שחשובה מאוד בלימוד מסודר, הרי לפעמים מרוב הסברים וביאורים, פירושים, נוסחאות, דיוקים ורמזים — לא מסבירים בצורה ברורה את הפשט של המילים והרעיון בכללותו. לדוגמה: אם פותחים את ספר התניא בפרק א, ומתחילים ללמד קבוצה חדשה אשר זו הפעם הראשונה שהיא לומדת את רעיונות התניא מתוך הספר. מוסר השיעור קורא את המילה “תניא”, ומיד עוצר ומסביר, שספר התניא הוא ספר חשוב ויסודי וכל מילה בו מדויקת, והסיבה שאדמו”ר הזקן פתח במילה תניא (ולא “אמר ר’ שמלאי” כפי שהוא במקור במסכת נדה) היא כדי לבטל “קליפה” שנמצאת אצל לומדי התורה המפריעה להם ללמוד פנימיות התורה. בנוסף לכך, המילה “תניא” היא אותיות ‘איתן’, המרמזת לעצם הנשמה, ויש ג’ פירושים במילה “איתן” וכן הלאה.

לאחר מכן הוא קורא את המילים “משביעין אותו תהי צדיק וכו’”, ומסביר שלמילה “משביעין” ישנם שלושה פירושים: מלשון שבע, שובע, ושבועה. ומבאר כל אחד מפירושים אלו מה עניינו, ומהם שבע המידות, וכן הלאה…

מרוב הסברים ודיוקים, שוכחים להסביר לשומעים בצורה פשוטה וברורה, שהמשפט “תניא בסוף פרק ג’ דנדה” פירושו ש”נאמר בברייתא המופיעה בגמרא בסוף הפרק השלישי של מסכת נדה”, שמשביעים את הנשמה של כל אחד מאתנו לפני שיורדת לעולם, ומה תוכנה של השבועה.

כך קורה, שלפעמים מדלגים על הפשט הבסיסי שהוא לא מובן מאליו לשומע, או אומרים זאת בחצי פה, ומרבים בהסברים ובדיוקים שונים. יש לזכור, כי הבנת פשט הדברים בצורה בהירה, היא החשובה ביותר בלימוד, ויש לשים על כך את הדגש.

בקשר לזה כדאי להזכיר את הסיפור הבא [הובא ב”נזר התניא” חלק ב, פרק 21]:

חסיד אחד ביצע פעם שליחות מסויימת עבור אדמו”ר ה”צמח צדק” שגרמה לרבי נחת רוח גדולה. אמר לו הרבי, בשכר זה אלמד אתך תניא. בפעם הראשונה קרא הרבי את הפרק הראשון אך לא הסביר דבר. בפעם השניה קרא את הפרק השני באותה צורה, וכך בדיוק היה בקריאת פרק שלישי. אחרי שלוש פעמים אלו החליט התלמיד שלא להטריח את הרבי עוד ולא בא יותר.

לאחר זמן נכנס אחיו של החסיד ל’יחידות’, ובין הדברים שאל אותו הרבי מדוע חדל אחיו לבוא לשיעור? ענה האח, שכיון שהיתה זו לכאורה קריאה בעלמא היה סבור שרק לשם כך לא כדאי לו לקחת מזמנו של הרבי. ענה הרבי: פעטאח (טיפש), רציתי ללמוד עמו כמו שלימד אותי סבי (רבינו הזקן). בתחילה קרא לפני את כל התניא, בפעם השניה ביאר את פירוש המילות, ובפעם השלישית לימד בעמקות גדולה.

“אם כן יחזור אחי לשיעור”, הציע האח.

ענה הרבי: “עכשיו כבר אי אפשר”…

כמובן, שאין ללמוד מסיפור זה, שבמסירת שיעור התניא צריך רק לקרוא בפעם הראשונה.. אבל בהחלט ניתן אולי ללמוד מזה שיש צורת לימוד הדרגתית בתניא, ובעצם בכל נושא ועניין.

מן הראוי לציין מכתב של הרבי בענין זה [אגרות קודש חלק יד, עמוד שעב]: “במה שכותב על דבר הסדר בלימוד התניא . . כמו בלימוד כל חלקי תורתינו הקדושה, בפעמים הראשונות אין מתעכבים על פרטיות הענינים, קושיות ממקום אחר וכיוצא בזה, וכמאמר רז”ל למיגרס והדר ליסבר”.

אמנם יש רצון וחשק להראות לשומעים את גודל ההפלאה בכל מילה ואות שדייק רבינו הזקן בספר התניא, אבל צריך לחשוב מה נחוץ כרגע עבור האדם שניגש ללמוד את ספר התניא ולהכירו בפעם הראשונה. בשביל שהשומע יבין את עוצמת הדיוק והקדושה שבכל מילה בתניא, אפשר מפעם לפעם להביא דיוק או ביאור יפה ומפליא, אבל סדר הלימוד בהתחלה צריך להיות שהפשט יהיה מובן וברור לכל, והשומע יבין את הדברים ויראה אותם כפי שזה בנפשו פנימה.

כמובן יש להבדיל בין שיעור ל’מקורבים’ או כאלו שאינם מכירים את התניא, לבין שיעור לאברכים מאנ”ש או תמימים וכו’, אשר הם לומדים באופן יומי את שיעורי החת”ת וכו’ והגעתם לשיעור היא בדרך כלל מתוך ציפייה להבין את הדברים מעבר לפשט, ולהרחיב בביאורים, אשר בזה יש מקום להגביר את הביאורים והדיוקים — כמובן לפי הקהל בכל אתר ואתר. אך גם אז — לא במקום הבנת הפשט בצורה בהירה, שזה היסוד של ההבנה.

בפרק הבא: איך משווקים את ‘כותרת השיעור’? על מה צריך להקפיד בזמן קריאת מאמר חסידות לקהל שאינו רגיל בכך? מה עושים עם ‘קהל רדום’? איך מפשיטים את המושגים העמוקים של החסידות בשפה פשוטה וברורה?

לתגובות והערות: meir11770@gmail.com

בחירת חומר ראשוני

כאשר יוצרים מסגרת חדשה של שיעורי חסידות לקהל חדש, ישנה פעמים רבות התלבטות עם איזה נושאים ותכנים מתוך האוצר העצום של החסידות כדאי להתחיל, אשר דרכם יהיה אפשר ‘לגעת’ בעולמם הפנימי של השומעים.

הניסיון מראה, כי הנושאים בחסידות שמדברים אל עולמם של האנשים, הם אלו אשר מסייעים להם בחיים האישיים. נושאים אלו הם תמיד רלוונטיים ומעוררים ענין ורצון להמשיך את הלימוד.

לדוגמה, רעיונות העוסקים בביטחון בה’, חשיבה חיובית, שמחה, התמודדות עם מחשבות טורדות, התמודדות עם קשיי פרנסה. אלו נושאים שרוב בני האדם מתמודדים איתם בחיי היום יום, כל אחד בסגנונו ורמתו, ולכן לימוד של רעיונות אלו קרוב לוודאי ידבר אליהם ויחדור פנימה. גם נושאים כמו: תכלית ירידת הנשמה, הייעוד האישי בחיים, זוגיות וחינוך, יחסי אנוש וקשרי חברות, אלו נושאים שאנשים מתעניינים בהם ומרגישים רלוונטיות עבורם בלימודם.

מאחר שבכל קהל ובכל סוג של אנשים ישנה התמודדות עם הנושאים הנ”ל, הרי בכל פעם שיש ספק מה הנושא שמתאים לקהל, ובפרט אם מדובר על קהל חדש שאינו מוכר עדיין למוסר השיעור ועדיין לא הוחלט לאיזה כיוון ילך השיעור, מהי הרמה המתאימה שלו, מי קבוצת האנשים שמתגבשת וכו’ — בחירה של אחד מהנושאים האלו, והעברתם בעמקות ובבהירות, תהא בחירה מוצלחת.