מחלוקת שהוכרעה

מדוע הזעיק הבעל שם טוב הקדוש את הס”מ בכבודו ובעצמו, ומדוע זה האחרון נזעק כאשר חמישה צדיקים התכנסו יחד בבית עזוב ונטוש שבקצה עיירה קטנה? * מה הסגולה להחיש את הגאולה, ומדוע בכל בוקר ‘התהפכו מעיו’ של רבי ברוך מבז’בוז? * מה למד “היהודי מפשיסחא” מהערל, ומי אמר בכל יום “הריני נותן מטבע זו בשביל שתשוב השכינה למקומה”? * לקט סיפורים על צדיקי עולם שעשו רבות כדי לזרז את גאולת ישראל ולהקים שכינה מעפרה — מתוך הספר “ומביא גואל”

מחלוקת שהוכרעה

באחת השנים, הרעיש הבעל שם טוב הקדוש עולמות בתפילותיו כדי להחיש ולמהר את ביאת המשיח. לאחר שהעצים בתפילותיו, סיפרו לו משמים את הסיפור הבא:

קודם שירדה נשמתו הזכה אל העולם הזה, פרצה מחלוקת גדולה וסוערת בשמי רום בין נשמותיהם של צדיקי עולם. חלק מן הצדיקים תבעו למהר ולהחיש את בוא הגואל, מכיון שדוחקם של ישראל היה עד למעלה מראש, אולם כנגדם היו צדיקים שטענו שטרם הגיעה שעת הגאולה, כיון שיש עדיין נשמות רבות שצריכות תיקון והעלאה — ועד שלא יתוקנו טרם יכול משיח להתגלות. לעומתם טענו הראשונים כי לא ייתכן שבגין אי אלו נשמות חוטאות, ייאנק כלל ישראל בגלות מהצרות והרדיפות.

נמנו וגמרו דייני בית דין של מעלה, שמכיון שישנה באוצרות הגנוזים נשמה גדולה וכבירה — הלא היא נשמתך — יש אפוא להימלך ולשאול גם את דעתה.

באו שני הצדדים לפניך ושטחו את טענותיהם ונימוקיהם. לאחר ששקלת את הדברים בכובד ראש השבת את אשר נאמר בפסוק “לא ידח ממנו נדח”.

אולם גם תשובה זו לא הניחה את דעתם של צדיקי עולם, והללו לא חדלו מלזעוק על גורלם הקשה של כלל ישראל הנדכאים. פסקו אפוא בשמים כי הגיעה השעה שנשמתך תרד לעולם הזה כדי לתקן ולהעלות את הנשמות הנידחות מעמקי הקליפות.

“אם כן” — סיימו מהשמים — “מה הנך דורש כעת, הרי אתה עצמך ביקשת לדחות את הקץ…”

 

ומי מטהר אתכם

“ברי לי” — אמר פעם הבעל שם טוב על תלמידו הגדול המגיד ממזריטש, שלא בפניו — “כי אילו היה בריא והיה באפשרותו ללכת ולטבול במקווה, היה המשיח בא מיד [המגיד ממעזריטש היה צולע ונעזר בקביו, וכנראה משום כך, לא יכול היה לטבול — מ.ז.]. כי הוא בכוחו ועוצם קדושתו היה פועל בטבילתו להחדיר הרהורי תשובה בכל יושבי תבל, וממילא היינו זוכים לגאולה השלמה…” 

 

להשיג את מפתח הגאולה

סיפור נורא סיפר רבינו הזקן בעל ה”תניא”, את אשר שמע מפי הבעל שם טוב בעצמו, באחד מחזיונותיו לאחר הסתלקותו.

וכך סיפר הבעל שם טוב, כי עד גיל שמונה–עשרה היה אחיה השילוני יורד משמים ולומד עמו. לאחר מכן זכה להיות תלמידו של משיח צדקנו בכבודו ובעצמו.

כבר בהיותו בן שלוש–עשרה שנה לימד אותו משמים את כל השמות הקדושים וכינוייהם — מלבד שם אחד שלא לימדו אותו. שאל הבעל שם טוב את מורו ורבו מדוע אין הוא מלמדו את שם נכבד זה, השיב לו כי גם הוא עצמו אינו יודע את הסוד של אותו השם, מאחר שמשמים מסרו אותו בידי הס”מ בעצמו. וכל כך למה? — משום שכשרצה הקב”ה לשלוח את הס”מ כדי להחריב את בית המקדש, סירב הס”מ לרדת עד שיתנו לו שם מפורש ונורא זה כמשכון — כדי שאיש לא יוכל לחזור ולבנותו מחדש, שכן בשם זה תלויה הגאולה.

הבעל שם טוב לא וויתר, ובמשך שנים ארוכות התעסק ועמל להוציא את השם הנכבד והנורא מידיו של הס”מ כדי להחיש את גאולת משיח. אולם משמים הזהירו אותו שכבר היו רבים מגדולי ישראל שהשתדלו להוציא שם זה, אך ניזוקו קשות. אולם הצדיק לא הרפה, ואמר כי אינו ירא מדבר כי אם מהקב”ה בעצמו.

לאחר מאמצים טמירים וכוונות נשגבות הצליח הבעל שם טוב להביא את הס”מ לפניו. רגז הס”מ ושאג בקול נורא:

“טיפה סרוחה! לא הייתי בעולם הזה עד עתה אלא פעמיים, בעת חורבן בית ראשון ובחורבן בית שני, וכיצד זה העזת להטריחנו לבוא בשלישית לעולם השפל הזה?”

ענה לו הבעל שם טוב:

“אין אני ירא משום דבר כי אם מן הקב”ה בעצמו. והוציא בלעו מפיו.

(יגדיל תורה)

 

איזהו מקומן של זבחים?

כשסיפרו לרב הקדוש רבי ברוך ממזיבוז שאחד הרבנים הידועים חיבר ספר בשם “במים קדושים” על סדר קדשים, נענה ואמר:

“תמה אני מאד, איך יכולים לעשות חיבור על כל סדר קדשים, הלא כשאני רק אומר בתפילת הבוקר “איזהו מקומן של זבחים”, ואני מתבונן במחשבתי איפה כעת “מקומן של זבחים”, שבעוונותינו הרבים נחרב בית–המקדש, יתהפכו מעי ולא אוכל לומר הלאה”…

(סיפורי חסידים — זוין)

 

כשהרצון והיכולת נפגשים

באחד הימים טייל הרב הקדוש רבי יעקב יצחק “היהודי מפשיסחא” בחברת תלמידיו ומקורביו בשדה. עודם הולכים ולפתע פגשו בערל שעגלתו — עגלת שחת — התהפכה על פניה והוא מנסה מבלי להצליח להקימה ולהעמידה על מקומה. משראה העגלון את בני החבורה צועדים להנאתם, ביקש את עזרתם. ניסו גם הם למשוך את העגלה אך מלאכתם לא צלחה בידם. הביט בהם האיכר בעינים כועסות ואמר:

“יכולים אתם להרים את העגלה, אך אינכם רוצים!”…

פנה “היהודי” הקדוש לתלמידיו ובקול רווי כיסופים נענה ואמר:

“השומעות אוזניכם מה שהערל אומר? יכולים אנו לרומם ולהקים את השכינה מגלותה ומעפרה, אך איננו רוצים…”

(שיחות חיים; באר החסידות)

 

ושביה בצדקה

נוהג היה הרב הקדוש רבי שלמה שפירא ממונקאטש, בכל יום קודם תפילת שחרית לתת הרבה מטבעות לקופת רבי מאיר בעל הנס, ועם נתינת כל מטבע היה אומר בלחש — “הריני נותן מטבע זו בשביל שתשוב השכינה למקומה בביאת גואל צדק במהרה בימינו. הריני נותן מטבע זו כדי שיתקדש שמו יתברך…”

(באר החסידות)

 

בזבוז האוצרות

סיפר הרבי מה”מ באחת משיחות קדשו:

בתקופת נשיאותו של רבי דובער, כ”ק אדמו”ר האמצעי, גדלה תנועת החסידות והתרבו החסידים. בעקבות זאת אף תורת החסידות נפוצה בראש כל חוצות.

אחת מתקנותיו של הרבי היתה, שכל אורח שמגיע לליובאוויטש, היה חייב לחזור על כל מאמרי החסידות ששמע מהרבי, ולאחר מכן, כשהיה חוזר לביתו והיה עובר בערים ובכפרים, היה צריך לחזור את מאמרי החסידות באוזני תושבי המקום. על תקנה זו הקפיד אדמו”ר האמצעי עד מאד.

עד כדי כך היה רצונו בכך, שפעם נכנס ל’יחידות’ אחד מגדולי החסידים שהיה חוזר חסידות בצורה ברורה ובהירה, והתאונן שיש לו רגשי “ישות” מהחזרה הטובה שלו, ומשום כך הוא מבקש רשות להפסיק לחזור על חסידות. ענה לו האדמו”ר האמצעי: “אפילו תהיה בצל, אבל חסידות עליך לחזור!”

סיים הרבי מה”מ את הסיפור, ולמד ממנו לקח בעבודת ה’:

“הפצת החסידות בכל מקום היתה עוד הרבה יותר מכך אצל כ”ק מורי וחמי אדמו”ר הריי”צ, שציוה לתרגם את מאמרי החסידות לשפות שונות, ודרש ללמוד חסידות עם כל יהודי באשר הוא מבלי להתחשב בידיעתו בתורה ובקיום המצוות. את כל האוצרות הגנוזים של תורת החסידות “מבזבזים”, העיקר שעל ידי כך יהיה נצחון במלחמה — להביא את הגאולה בקרוב ממש.

(מעובד ע”פ שיחת ש”פ וישב תשי”ד)

 

ברגע האחרון

מעשה נורא סיפר הרב הקדוש רבי אליעזר זאב, הסבא קדישא מקרעטשינעף, על ניסיון שעשה הבעל–שם–טוב הקדוש עם עוד מתי מספר יודעי ח”ן, כדי להביא ולזרז את ביאת משיח צדקנו. ומעשה שהיה:

באחד הימים התכנסו חמישה צדיקים גדולים, יסודי עולם, נגלים ונסתרים, כדי לקרב את גאולת ישראל. בראש החמישה ישב הבעל–שם–טוב הקדוש, ועמו היה הצדיק רבי מאיר הגדול מפרמישלאן, הרב הקדוש רבי משה פסטיק, אחיו של רבי מאיר הגדול, שהיה צדיק נסתר. ועמם הרב הקדוש רבי שבתי מראשקוב והרב הקדוש רבי צבי פאטיקער אף הוא היה בצדיקים הנסתרים.

ביום המיועד התכנסו חמשת צדיקי עולם אלה בבית עזוב ונטוש שבקצה עיירה קטנה ורחוקה, שם, הרחק מעין רואים, קיוו להתייחד בכוונותיהם ולהתעצם בתפילות למען החשת הגאולה.

הרגיש בזאת הס”מ בעצמו, והבין כי אם יצליחו חמשת צדיקים אלו להביא את הגאולה בוא יבוא סופו המר. התחפש אפוא הס”מ לאיש פשוט מתושבי אותה עיירה קטנה, והזדרז ללכת לביתו של שר העיר, והלשין כי בבית הקטן והנטוש יושבים חמישה יהודים שמטכסים עצה לשרוף את העיירה כולה.

כששמע זאת שר העיר, הזדרז לשלוח מיד את אנשי המשטרה כדי לתופסם בעודם מטכסים עצה, אלא שצדיקים אלו הרגישו במזימה הנרקמת מאחורי גבם, והבינו כי בעוד רגעים אחדים יבואו אנשי המשטרה ללכוד אותם. מיד כיוונו כוונות והשתמשו בצירופי אותיות על–פי תורת הקבלה, ועשו עצמם רואים ואינם נראים. רק הצדיק רבי מאיר הגדול מפרמישלאן לא רצה להשתמש בשמות הקדושים כדי להינצל, ולא עשה שום פעולה.

לא חלפו דקות רבות, ואנשי המשטרה הגיעו והופתעו לראות יהודי בודד יושב ומהרהר, במקום חבורת יהודים חורשי מזימה. אף–על–פי–כן הזדרזו לאוסרו ולקשור אותו בשלשלאות של ברזל והושיבו אותו על עגלת המשטרה והובילו אותו למאסר.

בהיותם על אם הדרך עלה בדעתו של רבי מאיר כי ישיבתו במאסר תפריע לעבודת השם יתברך, ובפרט אם לא ישוחרר עד למחרת בבוקר — שלא יוכל להניח תפילין. התחרט אפוא הצדיק, ומבלי שאיש הרגיש בו ירד מן העגלה והסתלק לו לביתו.

מעשה שטן הצליח אפוא, התפרדה חבורת הצדיקים שהתכנסה כדי להחיש את גאולת ישראל, ושעת הכושר חלפה מן העולם.

(רזא דעובדא)

 

לבנות מחדש את בית המקדש העליון

מידי שנה היו נוהגים שני הצדיקים הקדושים, בעל “האוהב ישראל” מאפטא, ו”החוזה מלובלין”, לעשות את חג שמחת תורה במחיצת רבם, הרב הקדוש רבי אלימלך מליז’נסק ששמח בהם וחבבם עד מאד.

באחד השנים נעדרו השניים בחג שלא כמנהגם, דבר שציער והעציב את רבי אלימלך ביותר. לתמיהת בנו הרב הקדוש רבי אלעזר “הן יש עמנו עוד צדיקים גדולים ורבים אחרים?” השיב:

“בכל פעם שהנני אומר “קומה ה’ למנוחתך” הנני בונה את בית המקדש העליון, בעוד הם מכניסים את הארון ולוחות, ואילו עתה אין לי כדוגמתם”.

(סיפורי צדיקים)