רבנו הזקן השתתק רגע והוריד את ראשו בדבקות על השולחן. רגע ארוך חלף, אחר הרים את ר

רבנו הזקן השתתק רגע והוריד את ראשו בדבקות על השולחן. רגע ארוך חלף, אחר הרים את ראשו, נשא את עיניו כלפי מעלה ואמר: “זהו שאנו אומרים “אתה יודע רזי עולם וסתרי כל חי”. רק אתה לבדך יודע את דרך הנהגת העולם כפי שהיא צריכה להיות. אנו מוגבלים בדעתנו ואין אנו משכילים להבין מאום בהנהגתך המופלאה. אתה עושה את אשר צריך לעשות ולזמן את אשר צריך לזימון, כי רק אתה לבך יודע… • מוגש לרגל יום הבהיר ח”י באלול, יום ההולדת של רבינו הזקן

א

התלמידים הרבים יושבים סביב השולחן הארוך. חלקם יושבים וממוללים בדריכות את קצות זקנם, חלקם משעינים את ראשיהם על כפות ידיהם. מראה-פניהם אומר רצינות וכובד ראש ועיני הכל נשואות אל ראש השולחן שם יושב הרבי – רבינו הזקן, “בעל התניא”.

דממה שוררת בחלל החדר. אף רחש לא נשמע. זה עתה סיים רבנו הזקן את דבריו החוצבים והנוקבים, שבהם הסביר וביאר את כוונת סדר “השתשלשלות”, ירידת העולמות ירידה אחר ירידה; פניו להטו ביקוד קודש, בעת שהאריך אודות ספירת “מלכות דאצילות” המשפעת לעולם הבריאה – והדברים מאירים ומושכים כל לב. הוא סיים את דבריו, והתלמידים ישבו עדיין שותקים, הופכים בדעתם לכאן ולכאן, מתבוננים ומתעמקים היטב בדברים שנאמרו, וממתינים בשקיקה להמשך “דברי אלוקים חיים” שייצאו עוד רגע קט מפיו של הרבי ויחממו את הלב ברשפי אש.

ישב רבנו הזקן על מקומו, ולפתע פניו הקדושות מתלהטות, והאירו באור מיוחד. עיניו עצומות בדביקות עילאית, מצחו הרם נחרש בקמטים עמוקים – והדממה הולכת ומעמיקה ביתר שאת בעוד הכל ממתינים ביראת כבוד.

פתאום פקח הרבי את עיניו הטהורות, ומבטו חלף על פני התלמידים בזה אחר זה. איש איש הצטמרר לעצמו, שופף את קומתו – משל היה מנסה להיעלם ממבטו היוקד של הרבי. עוד רגע נוסף והרבי פותח ואומר:

“אתה יודע רזי עולם… ריבונו של עולם! – את רזי התורה וסודותיה נתת ביד בניך; רשות נתת בידם לגלותם – אך את רזי סדר העולם והתנהגות העולם, רק הינך בלבד יודע, רק אתה”.

התלמידים ישבו על מקומם רועדים ותמהים. מי יודע למה ירמזון דברי הקודש של הרבי? – בוודאי כוונה גדולה ונסתרת בדברים, ובמיוחד משום שאין כל קשר גלוי ביניהם ובין דברי החסידות העמוקים שהרבי אמר רגעים ספורים לפני כן… – אין זאת אלא שדברים סתומים אלה קשורים בדבקותו הנוראה והנפלאה, ששקע בה לפני רגע.

ב

שמו של אותו יהודי דל היה – פנחס, אך כל תושבי העיירה שדר בה כינו אותו בקיצור ובחיבה ‘פיניע’. תשעת ילדיו שדרו עמו בביתו – היו ילדים בריאים וחינניים, שעליצות וזכות יהודיות שפעו מפניהם הטהורות.

תשעת ילדיו יחד עם רעייתו החסודה רייזל והוא-עצמו, נמנו ביחד לאחד-עשר – פירוש הדבר, אחד-עשר פיות המצפים למעט המצלצלים שיביא הביתה בתום יום עבודתו הקשה והמפרך.

כיוון שכך, עוד באשמור בוקר נוהג היה פיניע לקום ממיטתו בזריזות. הוא היה מספיק לזמר מעט את פרקי התהלים האחרונים יחד עם אנשי ‘חברת תהלים’ שבקלויז הקטן, לאחר מכן היה מתפלל בדחילו תפילת שחרית של ‘ותיקין’.

כל מי שהיה רואה כיצד פיניע נעמד בפינתו הקבועה בתום-לב ומשיח עם קונו, משל היו מנהלים שיחה פרטית בינם לבין עצמם – היה מתרגש מהמראה.

“אבא רחימאי, מודה אני לך שעזרת לי אתמול לקבץ מעט פרוטות של נחושת בעבודה מייגעת, וחזרתי הביתה כשבאמתחתי ‘מצלצלים’ לפרנס את בני משפחתי. וכי על מה אתלונן לפניך? הרי בנוסף לכך, גם חזרתי לביתי בריא ושלם… רק זאת לי ממך, אבא – אנא עזור לי והמצא את פרנסתי מלקוחותי הקבועים גם היום, כדי שאוכל לפרנס ולהאכיל את ילדי הקטנים ואת אשתי הצדקת רייזל. הרי היא יגעה במשך כל היום – מכבדת את הבית, מטליאה את בגדיהם המרופטים של הילדים ומבשלת מיני תבשיל כדי להשביע את קיבתם הרעבה של ילדינו”…

משסיים את פת שחרית הדלה שלו, היה יוצא לעמל יומו – רותם את סוסו הכחוש לעגלתו הרעועה ומוביל את אשר התבקש. לעיתים היו אלה ארגזים כבדים; לעיתים חבילות קטנות ולעיתים אף בני-אדם, שהיו נוסעים בעגלתו מרשות זו לאחרת.

מספר מועדים בשנה היו לו, ל’פיניע המוביל’, שבהם היה מרוויח מעט יותר מצלצלין מתמיד. היו אלה מועדי היריד הגדול שהתקיים ארבע פעמים בשנה בעיר הגדולה, שהיתה במרחק יום נסיעה מהכפר בו התגורר.

באותם ימי יריד, הסוחרים ובעלי העסקים שבעיירתו היו נוסעים בחשיבות-מה אל העיר הסמוכה, מסתובבים בשווקים אנה ואנה, מחפשים סחורה מתאימה לצורכיהם ובסופו שלֹ דבר ממלאים את מחסני חנויותיהם בסחורה החדשה, כדי למוכרה בכפר ברביע השנה הקרבה ובאה.

או-אז, בתום ימי היריד, היו שוכרים את ‘פיניע העגלון’ והוא היה ממהר ומגיע לעיר עם סוסו. ‘שלמה תגר’ החנווני היה מעמיס על עגלתו מיני תרגימא שונים, מוצרי מזון, תבלינים, שמן, קמח, סוכר ומוסיף אף מספר בקבוקי יי”ש – מצרך בלתי מצוי בעיירה. ‘חצקל סוחר’ היה מעמיס כמה גלילי בד ארוכים, שהיה מוכר אחר-כך במיומנות לאותן מנשות העיירה שהיה להן מעט כסף לקנות בד כדי לתפור שמלה חדשה.

וכך היתה עגלתו הולכת ונעמסת בסחורה רבה לסוגיה השונים, ויוצאת לדרכה אל העיירה. בדרך היתה חורקת ומתאנחת ולעיתים היתה אפילו מעיזה ונוטה מעט על צדה – אבל כעגלה נאמנה הצמודה לבעליה כבר עשרים שנה רצופות ויותר, היתה מובילה את הסחורה מבלי להשמיט חלילה דבר בדרך; וכמו עשתה קל וחומר לעצמה – מה הסוס הזקן והרזה, שחיות לו ואפילו מעט בינה, אינו מסרב לשאת את הכבודה במהלך הדרך, קלֹ-וחומר היא-עצמה – שאין לה אלא להעביר את הסחורה ליעדה, ואין לה אלא מספר חריקות צורמניות כדי לבטא את מחאתה ותו לא.

ג

באותה שנה, החלו הגשמים, גשמי החורף הברוכים, יורדים מוקדם מתמיד, וכבר בשלהי חודש תשרי היו שווקיה ההומים של העיר לעיסת בוץ גדולה. ובכל-זאת, לא גשמי ברכה ולא בוץ מנעו את סוחרי היריד מלהמשיך ולסחור כרגיל.

אם קשה ומייגעת היתה ההליכה לבני-אדם, קשה היתה פי כמה לסוס הזקן ולעגלה העמוסה סחורה. פיניע וסוסו נעו אפוא לאט מתמיד, נגררים בכבדות. פיניע העגלון ישב במרומי דוכנו, משגיח ובודק שלא לסטות חלילה מן הדרך הישרה. מדי פעם היה מפליג הרהורים ארוכים, מחשב וחוזר ומחשב כמה יוכל להרוויח מהנסיעה הרבע-שנתית הזאת.

מבט של חמדה נתן בשדות החרושים מסביב. ריח השדות הטרי עלה והיכה באפו בעוז. שטחי אדמה עצומים נגלו לעיניו, כשהאדמה ההפוכה והחרושה בטורים ישרים וארוכים מהווה מעין קישוט לדרך החדגונית.

* * *

פיניע התעורר בבהלה. משהו חרק באוזניו שלא כרגיל. קול מוזר מעט נשמע באוזניו. הוא מיצמץ רגע בעיניו, ליבו הלם בבהלה, עוד רגע התבונן סביבו כתוהה היכן הוא, ואז נזכר: הוא נמצא בדרך הביתה, עם הסחורה היקרה בעגלתו. בזריזות עלומים קפץ מדוכנו, ונפל היישר לתוך ביצה. הוא החוויר, הבין מיד את אשר אירע והחל מבוסס במגפיו הכבדים, מנסה לחלץ את רגליו מהבוץ הטובעני.

כשיצא מתחומי הביצה, נעמד מן הצד והביט בעיניים קמות בעגלה השקועה עד לציר גלגליה בביצה העמוקה. הסוס השמיע צהלות מבוהלות, שקוע אף הוא בביצה עד ארכובותיו.

לאחר רגע ארוך התנער מהרהוריו ובלב כבד נכנס שנית לתוך הביצה, ניגש אל העגלה והחל מנסה לחלצה ממקומה. ידיו המיובלות והמחוספסות לפתו בחוזקה בשני האופנים והוא ניסה למשוך ולחלץ אותם בכוח מהבוץ. אך היתה זו ברכה לבטלה. הוא חש שכוחו לא יעמוד לו לחלץ עגלה טעונת סחורות מתוך עיסת בוץ עמוקה ודביקה, ובמיוחד לאחר שזה יומיים תמימים – מאז עזב את ביתו – כמעט ולא נכנס לפיו מאום.

הוא ניסה שוב ושוב לחלץ את האופנים, כל פעם מזווית אחרת – ‘שמא זווית זו נוחה וקלה מקודמתה’, אך כל מאמציו עלו בתוהו.

זיעה קרה שטפה את גוו, ועל אף הרוח הקרה שנשבה במרחבי השדות הפתוחים, בגדיו הכבדים דבקו לבשרו. דממה שררה מסביב. המתח והפחד כאילו נתלו בחלל האוויר.

מחשבותיו החלו מכות במוחו כקורנס. ‘מה יהיה על הסחורה הרבה והיקרה הזאת?’ הרהר בחרדה. ‘הרי לא שלי היא וחייב אנוכי להעבירה למקום יעדה. איך אוכל להוציא מכאן את הארגזים הרבים והכבדים? – קיוויתי להרוויח מעט כסף בשכר ההעברה, ועכשיו, אוי’…

עננים כבדים ושחורים החליפו את תכלת הרקיע. הרוח יבבה נוראות. הגשם הכבד שיירד כנראה בעוד דקות ספורות וירווה את גושי האדמה החרושה והגלעינים הרקובים שבתוכה – הוא גם “ישקה” את הסחורה היקרה – ולבו החסיר פעימה.

הוא חזר ועלה על דוכן העגלון. מגפיו הכבדים הותירו סימני בוץ וזוהמה על מושבו, והוא הזדקף והתבונן ובדק סביב, במרחבי השדות ובשבילים המובילים. “אנא, ריבונו של עולם – לחש בקול-בוכים – שלח נא לעזרתי מישהו שיעזור לי לחלץ את העגלה השוקעת על כל סחורותיה”.

רגעים ספורים חלפו. פיניע המשיך לתור בעיניו בשדות שמסביב. לפתע היה נראה כאילו הקב”ה נענה לתפילתו…

בקצה השביל, סמוך לאופק, ראה עגלה רתומה, דוהרת. הוא האהיל בכף-ידו על עיניו, מיצמץ בעיניו רגע ארוך, ולבו פירפר בשמחה: אכן עגלה נוסעת שם. הוא המתין עוד רגע אחד, ווידא שהעגלה אכן נוסעת לכיוונו, ותקוות-מה החלה מנצנצת בלבו. שוב ירד מהעגלה, נעמד על אם-הדרך, והמתין בכליון-עיניים לבואה הקרוב.

עוד רגעים ספורים חלפו, כשסוסי העגלה הדוהרת עצרו באחת לידו משמיעים צהלה רמה, הבל חם עולה מאפם וקצף לבן ממלא את פיהם.

“מה קרה יהודי?” – שמע פיניע את בעל המרכבה פונה אליו בלבביות. פיניע התקרב אל פתח המרכבה וראה עת בעל המרכבה יושב על הדוכן, מחזיק בידו בחוזקה את רסן הסוסים הצוהלים ושוט ארוך וחזק בידו.

הוא היה נראה לו מוזר במקצת, ופיניע התבונן באיש בפליאה.

הלה ישב ברווחה על דוכן העגלון, מכורבל במעיל כבד העשוי פרוות שועל רכה, שחיממה היטב את הלובש. מבעד למעיל הוא ראה את אפודתו של האיש, כפתורי זהב מעוצבים להפליא מקשטים את שפת האפודה לכל אורכה, ושרשרת זהובה של שעון נוצץ משתחלת מכיס האפודה דרך כפתורי הזהב. מכנסיו מגוהצים בקפידה; נעליו מעוטרות אבזמי כסף נוצצים.

עשיר גדול נראה האיש – ובכל-זאת ישב על דוכן העגלון…

עיניו של פיניע התרחבו בפליאה עוד בטרם הספיק לשטוח את בקשתו לעזור לו ולחלץ את עגלתו. “העגלון העשיר” הבחין מיד במבטיו התמהים של פיניע ופרץ בצחוק רם ומתגלגל:

“שלחתי את עגלוני לנפוש ימים מספר בביתו, הסביר לפיניע. ‘כשלפתע נאלצתי לנסוע ליריד כדי לסגור עיסקה חשובה, ומשום כך נטלתי בידי את המושכות והרסן”. שוב צחק האיש בחביבות יתירה.

פיניע התאושש מעט, הסמיק במבוכה, ולאחר-מכן הצביע ביד רועדת לעבר עגלתו השקועה בבוץ. “אני זקוק לעזרה דחופה” – אמר בתחינה. “העגלה והסחורה הרבה מהיריד עומדות לשקוע בבוץ – והסחורה הזאת אינה שלי. חייב אני לחלץ אותה מיד מהבוץ לפני שתשקע עוד יותר. אנא, בוא ותעזור לי”.

הגביר קפץ בזריזות ממרכבתו, ניגש עם פיניע אל עגלתו השוקעת והביט בה בעיניים מתפלאות, משל תמה היה כיצד יש לו לפיניע ‘כשרון’ כזה – לסטות מרחק כה גדול מהשביל הסלול ולשקוע כה עמוק בביצה הטובענית.

אולם טוב-לבו לא נתן לו לעמוד מן הצד, והוא נכנס בנעליו המבריקות ובגדיו הנאים לתוך הבוץ, אחז בכף-ידו העדינה והכחושה בידו הגסה והמיובלת של פיניע, משתדל להיתמך בו כדי שלא ישקע אף הוא בבוץ, והשניים ניסו למשוך ביחד את העגלה מתוך הבוץ. “החזק בדפנות מאחור ואני אמשוך ביצולים” – פקד פיניע על העשיר. הלה קיבל בשתיקה את הפקודה שנחתה עליו, וידיו הענוגות אחזו בעקשנות בדפנות הרטובות והחלקות, שכמעט שקעו אף הן בבוץ.

ידיו הלבינו במאמץ הרב שהשקיע. פיניע משך מלפנים והוא מאחור, אך מאום לא הועיל, גם נסיונות נוספים שעשו לאחר-מכן לא הועילו לא כלום.

“ראה רבי יהודי” – קרא לפתע העשיר לפיניע – “רואה הינך שמאמצים גדולים עשיתי כדי לעזור לך ולהוציא את העגלה מן הבוץ, עד כדי כך שבגדי היפים נהפכו אף הם לחלק בלתי-נפרד מהביצה שמסביב, רגלי נרטבו ונעלי מלאו בוץ”.

“עם זאת – המשיך – רואה הינך שעבודה זו אינה “המקצוע” שלי. אין כוחי אלא בעסקאות שונות, העברת מסמכים וכדומה. את העבודה הקשה הקשורה לעסקי, עושים הסוחרים הרבים שעובדים עבורי. לו היה בידי מספיק כוח – המשיך העשיר להסביר בסבלנות – הייתי עוזר לך בשמחה לחלץ את העגלה והסחורה מן הבוץ, אבל רואה הינך שאין אני יכול לעזור במאום. ביכולתי לעזור לך רק בסכומי כסף, אבל הרי שטרות של כסף אינם מחלצים עגלות מביצות טובעניות…”

נפנה משם העשיר וחזר בצעדים כושלים ובראש שמוט אל מרכבתו, מותיר אחריו טביעות עמוקות בבוץ. נשאר פיניע עומד לבדו על מקומו, מביט בעגמומיות במרכבת העשיר הנעלמת באופק. רק הרוח הקרה והעננים הכבדים הסכימו להישאר עימו…

ד

בדיוק באותם רגעים בהם התרחש המעשה, אירע דבר נוסף במרחק כמה עשרות פרסאות בלבד מאותו מקום.

רבי משה היה שמו של אותו יהודי – מי שהיה חוכר הפונדק המקומי מפריץ הכפר.

פונדק זה המה תמיד בערלים גסים ומגושמים, שהיו באים מדי יום ללגום לגימה חריפה לאחר יום עבודה מפרך. רבי משה אף הוא היה עמל משעת בוקר מוקדמת עד השעות המאוחרות של הלילה – מגיש ללקוחות את הבקבוקים המלאים והכוסות, מנגב ומנקה, מקשיב באי-נוחות לדבריהם הגסים של הערלים, אך כסף רב לא הגיע לכיסו, למרות שרבים היו פוקדים את ביתֹ המרזח, לא כולם היו משלמים.

“תרשום לי מושקה”, היה איוון השיכור צווח, “כשיהיה לי כסף אשלם לך”, ומשה היה נאנח אנחה כבדה ורושם בפנקסו שני בקבוקים של וודקה לחובתו של איוון. לא שחשב שיקבל את הכסף בחזרה, אלא שתהא הרשימה רשומה ומוכנה לפניו. מי יודע, אולי בכל-זאת. מעודו לא העז לתבוע מאיוון את הכסף הרב שהצטבר. הוא ידע את אשר מצפה לו אם יתבע…

אף ווסילי נטל תמיד בהקפה. כשהיה גומר לשתות, היה ניגש בשקט למשה ומבקש רחמים: “מושקה יקירי”, היה לוחש, “רק עוד הפעם, אתה הרי יודע שאני משתדל לשלם לך, אבל לא תמיד אני מצליח”. לפעמים באמת אירע שווסילי היה משלם, אך התשלום לא היה אלא כלעג לרש לעומת החוב ההולך ותופח.

בלית-ברירה, מושקה היה משלם את דמי המשקאות מכיסו. הוא לא העז לתבוע את הכסף במצח נחושה או אפילו לרמוז אודותיו, אך בה-במידה לא העז גם לחדול לספק את הבקבוקים. מכיר הוא היטב בטבעו של גוי מגושם בעל זרוע, שחוזר מעבודתו עייף ורעב, ולא חסרות לו אלא כמה כוסיות של וודקה חריפה כדי לישון שיכור עד הבוקר.

הוצאות בית-המרזח הלכו וגדלו, וההכנסות הלכו ופחתו…

* * *

ברור הדבר, שההכנסות המעטות שהספיקו אך בקושי לכלכלת משפחתו של רבי משה וקניית מעט לחם לפי הטף, לא הספיקו גם להשלמת דמי החכירה הגבוהים שהיה חייב לשלם מדי שנה בשנה לפריץ.

בשנה הראשונה והשנייה עוד מחל לו הפריץ. כשמשה היה מגיע אליו ומתחנן בחרדה על נפשו ונפש ילדיו, היה הפריץ מתרכך ומסכים להמתין עוד זמן מה. אך בתום השנה השלישית רתח הפריץ: “יהודי חוצפן ונבזה – צרח בזעם על מושקה שמעד מולו חיוור ורועד, מתחנן על נפשו – שלוש שנים אני ממתין שתשלם את כסף. עד כה הסכמתי לדחות את זמן התשלום משנה לשנה. בשנה שעברה התרתי בך שזו הארכה האחרונה”, שאג הפריץ בחמת זעם. הוא ניסה להוסיף עוד משהו, אך קולו נשנק מזעמו הנורא.

לא חלפו אלא שעות ספורות, ומשה ואשתו הובלו אל בית-הסוהר בפקודת הפריץ. הוא לא הסכים להמתין אף לא תקופה קצרה נוספת וציווה על משרתיו להוליך אותם מיד לבית-הסוהר שבעיר הסמוכה. “אתה תשב שם – רעם הפריץ בקולו רועד מכעס – “עד שתשלם לי את חובך כולל הפרוטה האחרונה”.

משה ואשתו הוקפו מיד במשרתי הפריץ הגברתנים, שהקיפו אותם בטבעת הדוקה, והתכוננו לצאת אל עבר בית-הסוהר הנמצא במרחק שלוש שעות הליכה מהכפר.

בית-המרזח נסגר על מנעול ובריח. החלונות נאטמו והבית הקטן נותר עדות אילמת וכואבת למקום ששקק חיים ועליצות במשך כל שעות היום. האיכרים הנבערים עברו לידו ושלחו לעברו מבטים מתגעגעים, אך לא העזו להיעצר ולעמוד לידו – משל היו חוששים שמא אף הם ייאסרו בחשד של קשר כלשהו עם “מושקה המוזג”.

ה”תהלוכה” המוזרה השתרכה לאטה, נסחבת בכבדות בדרך אל בית-הסוהר שבעיר. משרתי הפריץ הקיפו בטבעת הדוקה היטב את מושקה ואשתו הבוכיה, שצעדו בפנים שחוחות.

רבי משה צעד לאטו ומלמל בפיו פרקי תהלים. עיניו זלגו דמעות חמות, רגליו רעדו, אך הוא צעד באיפוק, שומר על המיית ליבו לעצמו, לבל ידאיג דאגה יתרה את אשתו.

גם רעייתו שפסעה בסמוך לו הרגישה שעולמה חרב בעדה. יללותיה נשמעו היטב, הדהדו בקול רם והתגלגלו בשבילי העפר בואכה העירה. “משה, מה יהיה עלינו ועל ילדינו הקטנים והפעוטים” – התייפחה בבכי. כל גופה רעד בעווית, פניה היו שטופות דמעות ונראה היה שעיניה הנפוחות מבכי תצאנה כל רגע מארובותיהן. דומה היה שאפילו בדי העצים שבצדי הדרך נדו להם בחמלה בראשיהם, כמשתתפים בצערם.

בכיותיה ויבבותיה הקולניות של אשת משה התגלגלו ונשמעו היטב בסביבה הקרובה, וכש”יחזקאל הגברתן” שעבר בסביבה באותה שעה שמע אותן, לבו נחמץ בקרבו. הוא הבין מיד שלא הרחק ממנו נמצאים יהודים בצרה גדולה, ויצא מיד לאתרם.

רגליו הכבדות והמוצקות פסעו במהירות לעבר מקור הבכיות ונעליו החזקות רמסו כל שעמד בדרכו. עד מהרה נעצר בשפת השביל המוביל העירה וראה אותם מרחוק, פוסעים במעלה ההר, מתקדמים לעבר המקום שבו עמד. הוא הבין מיד את אשר לפניו, עיניו יקדו בכעס וגופו הכביר רעד בחרון. הוא קפץ את שפתיו בכאב, והתבונן בדריכות ברבי משה שפסע לא הרחק ממנו.

אף רבי משה הבחין בו מבעד לדמעותיו. הוא מדד בהשתאות את קומתו של האיש הניצב לפניו: רגליו המוצקות עמדו בבטחה על הקרקע הבוצית, מותניו וכתפיו הרחבים שיוו לו מראה-נפילים אימתני, זקנו האדמוני הקצר עיטר את פניו העגולות והאדמוניות והדגיש את חמתו ביתר שאת. השומרים אף הם הביט בהשתאות-מה בגברתן העומד מולם.

“רבי יהודי” – צעק יחזקאל לעבר רבי משה בלשון-הקודש, לבל יבנו השומרים הערלים את דבריו. “מבין אני שאתה מובל כעת אל בית-הסוהר. איני יודע את הסיבה לכך, אך לבי לא נותן לי לראות יהודי יקר מובל לבית-הסוהר ולעמוד שלוב-ידים מן הצד. אם ברצונך, אשתמש בכוחי להניס את השומרים ולשחרר אותך…”

קולו התגלגל במורד ההר בעוצמה תקיפה. לרגע שררה בקרב השומרים ואסיריהם דומיה מעיקה, כשלפתע נשמע קולו החלוש והרועד של רבי משה משיב בלשון-הקודש:

“יהודי יקר ואח אוהב – מעריך אני את כוחך הגדול ואת חוזק ליבך. במבט אחד בלבד ניתן לראות שניחנת בכוח איתנים. אך למרות כוחך העצום, יש לי ספק אם תוכל לעמוד מול חבורת הערלים הזו, החמושה בכלי נשק. גם להם לא חסר כוח, וקשה לי להאמין שאתה לבדך תוכל להתגבר עליהם”.

רבי משה שתק רגע ולאחר מכן המשיך: “ואף אם תוכל לגבור עליהם, מה תוכל לעזור לי? הרי ילדי הקטנים נתונים בידיו של הפריץ, ואם אצליח להימלט עם אשתי, הלוא ילדי יהיו נתונים לזעמו הנורא של הפריץ”… – קולו של רבי משה נשנק ודמעות חנקו את גרונו.

השומרים הביטו בשניהם תמהים, לא מבינים את פשר הדברים הקצרים שהחליפו ביניהם בלשון-הקודש. הם אמנם אפשרו לרבי משה לשוחח עם האיש, אך השגיחו עליו בשבע עיניים והקיפו אותו בהקפדה יתירה – משל היו חוששים מפני הגברתן האלמוני.

רבי משה נרגע מעט ואחר המשיך: “אילו היה בידך מספיק כסף כדי לפדות אותי, היית יכול לעזור לי בכך ולחלץ אותי ממצוקתי הקשה”.

יחזקאל הגברתן נבוך לרגע למשמע הדברים הנבונים והמוצקים. הוא הבין מיד שלא יכול להשתמש בכוחו הגופני החזק ונשך את שפתיו בכאב, מתאפק מלבכות בצרת חברו היהודי. אחר הבליע אנחה כבדה ופרש את ידיו לצדדים בהשלמה:

“רבי יהודי”, קרא לעבר רבי משה בתוגה, “לו היו בידי מספיק מצלצלים, הייתי פודה אותך בשמחה רבה ומוציא אותך מן השבי. אך מה אעשה ורק כוח רב בידי – אך לא ממון”.

ושניהם, האסיר והגברתן, פרצו באחת בבכי מרטיט וקורע-לב, שהתמזג עם יללותיה הנוראות של אשת רבי משה והתגלגל בין ההרים השוממים סביב – – –

ה

כ”ק אדמו”ר הזקן נשא את עיניו, מבט נדד ועבר על פניהם של התלמידים הישובים סביב השולחן, חדר פנימה אל תוך לבותיהם. “אוי, ריבונו של עולם” – קרא בניגון של דבקות הידוע – “הרי שני המקרים הללו אירעו בו ברגע אך לפני שעה קלה בלבד, במרחק של פרסאות ספורות זה מזה. אילו היית שולח את יחזקאל הגברתן לפיניע העגלון כדי שישתמש בכוחו הרב לחלץ את עגלתו מהבוץ, ולא רק את עגלתו, אלא גם את הסחורה הרבה והיקרה שהוביל עבור אחרים, כי-אז היה פיניע מרוויח את פרוטותיו המעטות לפרנסת תשעת ילדיו.

“ואילו היית שולח את הגביר העשיר בדרכו של רבי משה השבוי האומלל, היה יכול בכספו הרב לפדות אותו משביו, וברי לי שהיה עושה זאת בלב שמח העיקר לחלץ יהודי מצרה ומשביה. וכך אותם שני יהודים יקרים ותמימים היו נושעים מצרתם – פיניע היה מרוויח את לחמו ביושר, ומשה המוזג היה ניצל בשביו. אך לא כן עשית” – – –

רבנו הזקן השתתק רגע והוריד את ראשו בדבקות על השולחן. רגע ארוך חלף, אחר הרים את ראשו, נשא את עיניו כלפי מעלה ואמר:

“זהו שאנו אומרים “אתה יודע רזי עולם וסתרי כל חי”. רק אתה לבדך יודע את דרך הנהגת העולם כפי שהיא צריכה להיות. אנו מוגבלים בדעתנו ואין אנו משכילים להבין מאום בהנהגתך המופלאה. אתה עושה את אשר צריך לעשות ולזמן את אשר צריך לזימון, כי רק אתה לבדך יודע… – אתה יודע רזי עולם…”

מעובד על פי: רשימות דברים חלק א’, עמוד נח