א 770, ניו יורק. שבת קודש פרשת ויקהל פקודי תשמ”ז. אלפי חסידים מצטופפים בבית מדרש

א

770, ניו יורק. שבת קודש פרשת ויקהל פקודי תשמ”ז.

אלפי חסידים מצטופפים בבית מדרשו של הרבי, נוכח פניו המאירות, ומקשיבים קשב רב לתורה מסיני היוצאת מפי קודשו של הרבי. התוועדות שגרתית לכאורה של שבת מברכים. הרבי פותח מעניינא דיומא, על מעלתה של שבת מברכים חודש ניסן, שהוא “ראש חודשים ראשון לכם לחודשי השנה”. בין שיחה לשיחה החסידים מרימים כוסית, והרבי משיב בהארת פנים ‘לחיים’ לכל אחד מהחסידים.

בשיחה השלישית הרבי מפתיע פתאום ומדבר על נושא הספרים. קולו של הרבי גובר ושוב נשמעת אותה נימה כאובה שהחסידים שמעו פעמים כה רבות לפני ה”דידן נצח” הגדול שאירע רק חודשיים ימים קודם לכן; נימה שכבר קיוו שלא תישמע עוד…

‘ישנם שרוצים לעורר שוב את הענין ולקחת ספרים ולחלקם ולהפיצם, שיידעו שזה לא יהיה לעולמים! השווער ינצח! ולא ישאר שום רושם כלל וכלל’. הקול כאוב והמילים חודרות חדרי בטן. “והעניין הזה במילא שייך לשלוחים, שהרי יצא מרשותי ולכתחילה כבר לא היה שייך אלי, כי אם לכ”ק מו”ח אדמו”ר, ולכן זה נוגע לשלוחים שלו, שהם יחליטו ברוב עם הדרת מלך מה לעשות בזה”.

כאן הרבי מוסיף ומפתיע בסיפור [חלק ניכר מדברים אלו אינו מופיע בשיחות של הימים ההם]. “ולא היה לעולמים ולא יהיה לעולם היפך רצונו. כל העניין הזה הרי הוא מצד החושך הכפול והמכופל, ומראים לא רק ברמז, כי אם בגלוי, שהרי היה הסיפור של אשה שהלכה לכותל המערבי ואחר כך החליטה שהיות ויש לה ירושה מבעלה, והוא היה אוהב ספרים, במילא תשלח את הספרים לכאן לספריה של כ”ק מו”ח אדמו”ר. כאן הרבי הוסיף עוד אי–אלו פרטים: “שום אדם לא עורר אותה לזה, כי אם היתה אצל הכותל המערבי וראתה חב”דניק מניח תפילין עם יהודי, וזה פירי פירות של כ”ק מו”ח אדמו”ר, ונתעוררה בזה…”

איש מהחסידים הנדהמים לא ידע על מי האישה, על אלו ספרים מדבר הרבי, ואיך זה מגיע לכותל המערבי.

ב

לוס אנג’לס.

הוא עמד שם בפינת הרחוב ליד דוכן להנחת תפילין, ועצר כל עובר ושב כשבפיו השאלה “אר יו ג’ואיש?” הרחוב היה עמוס אותה שעה באנשים, כולם ממהרים, מנסים לתפוס את האוטובוס הבא, רובם התעלמו, או ענו קצרות בשלילה,  אך היו גם לא מעט יהודים שענו בחיוב ונענו להצעה להניח תפילין.

מהעבר השני של הרחוב צעד צעיר ‘היפי’, לבושו הססגוני והמרושל לא היה נראה מוזר בתוך שלל הסגנונות שנראו ברחוב הלוס–אנג’לסי, ומסתבר שהוא גם היה יהודי. משקרב ה’היפי’ הצעיר לטווח שמיעה, שאל גם אותו מיודענו: “אתה יהודי?”

“כן!” ענה הצעיר.

“אם–כך”, המשיך השליח בחיוך מאיר פנים “אתה מוזמן לדוכן כדי להניח תפילין!”

קצפו של ההלך עלה פתאום מבלי התרעה מוקדמת. “בן כמה אתה?”, פנה לחב”דניק בהבעת פנים מאיימת, והמשיך מבלי להמתין לתשובה: “נראה כי בכל זאת אני מבוגר ממך בכמה שנים. איך אתה מעז לשאול למוצאי ולומר לי מה לעשות? נראה לך שאני חייב לך משהו?! מהיכן אתם שואבים את החוצפה שלכם?!” שטף אותו בזעם הצעיר ופנה הלאה.

“בסך הכל שאלתי”… מלמל החב”דניק במבוכה, אך הבחור כבר הספיק להסתלק מהמקום תוך טרוניות רמות על אותם החצופים הצעירים שמטרידים אותו בבקשות משונות..

ג

ירושלים.

רחבת הכותל עמוסה באנשים, נשים וטף. יהודים מכל החוגים ומכל העדות והגוונים נקהלים מכל עבר. כאן באים המוני בית ישראל לשפוך את שיח ליבם על יד שריד בית מקדשינו. סמוך לפתח הכניסה אל מתחם התפילה המיועד לגברים, ניצב דוכן המשמש זה שנים רבות להנחת תפילין וכבר נחשב לחלק בלתי נפרד מהנוף.

בצד הדוכן עומד אברך בעל סבר פנים עדינות ומציע לבאים להניח תפילין. אין צורך לשאול “אר יו ג’ואיש?”. רובם ככולם של המבקרים במקום הם יהודים, ואלו שטרם הניחו תפילין באותו יום נעתרים בשמחה ומודים על הזכות. כאן מספיק רק להפנות את תשומת הלב לדוכן התפילין הקבוע. הניצוץ היהודי בוער.

מי שיביט באברך העדין שלחייו עטורות בזקן ולראשו כובע נטוי, לעולם לא ינחש כי בעברו היה ‘היפי’ בבגדים ססגוניים ומרושלים, אותו אחד מפינת הרחוב בלוס אנג’לס. נעים להכיר: גוטמן לקס, שמו. גלגולים רבים עברו עליו במשך השנה האחרונה עד הגיעו הלום. והכל בזכות דוכן הנחת התפילין בפינת הרחוב הלוס–אנג’לסי.

השינוי החל מיד לאחר שעזב גוטמן את השליח בפינת הרחוב כשהוא אינו פוסק מלקצוף על החב”דניק המחוצף ועל בקשתו. לאחר שנרגע מעט, החל גוטמן להרהר בינו לבין עצמו ולפקפק בצדקת צעקותיו: ‘למה כל כך כעסתי?’ שאל את עצמו. ‘מה בסך הכל רצה ממני? שאקיים מצווה’ ואז תקפוהו הרהורי חרטה ואשם:  ‘האם התדרדרתי עד כדי כך? האמנם הגעתי לשפל המדרגה עד כדי שזכר מצווה יהודית מבעיר כך את חמתי?.. לא!’, החליט גוטמן בהחלטה של רגע כנה ‘אני מוכרח להשתנות”.

כדי לעגן את ההחלטה ברובד המעשי החליט גוטמן שמהיום ואילך הוא מניח תפילין בכל יום חול.

עברו ימים, חלפו שבועות, וכמאמר חכמינו ז”ל “מצווה גוררת מצווה”, וגוטמן המשיך להתקדם בעבודת השם. מהתפילין הרחיב את טווח פעולותיו וכעבור כמה חודשים הפך ליהודי שומר תורה ומצוות. כעת, מנקודת מבט שונה וחדשה לגמרי, הרגיש גוטמן כי הוא רוצה לעלות לארץ ישראל ולהתבשם מקדושתה. ככל אמריקאי, פתח גוטמן את ביקורו בביקור בכותל המערבי.

לעיניו נגלה במלוא הדרו שריד בית מקדשינו. המקום גדוש האנשים סחרר את עיניו אך לפתע צדו עינו מראה מוכר: הדוכן. כן, הדוכן שהיה עמוס בזוגות תפילין, ובסמוך לו מספר יהודים שמניחים אותן.

הזיכרון היכה בו כברק. מראה הדוכן הזכיר לו את פינת הרחוב בלוס אנג’לס, שם התחיל את מסעו ליהדות.

שוב הייתה זו החלטה של רגע. ‘אשאר כאן’, החליט גוטמן, ‘ואעמוד אני ליד דוכן זה על מנת לזכות יהודים במצוות הנחת תפילין’. אמר ועשה.

גוטמן קבע את משכנו בירושלים, ומידי יום ביומו היה מגיע לרחבת הכותל, נעמד על יד הדוכן ומתחיל בעבודת הקודש. חודשים רבים עמד שם וקיים “מבצע תפילין” של הרבי מלך המשיח. במשך זמן זה הספיק גוטמן להניח תפילין עם למעלה מעשרת–אלפים יהודים והדבר גרם לו סיפוק עצום.

ביום חורפי של שלהי חודש אדר הגיע גוטמן כהרגלו לדוכן התפילין והציע תפילין לעוברים והשבים. בעודו מסייע להנחת תפילין למאן דהו, הבחין גוטמן באשה מבוגרת העומדת בצד ומביטה בו ארוכות. בתחילה לא ייחס לכך חשיבות מיוחדת. הוא כבר התרגל למבטים התמהים שהיו נשלחים לעברו מקבוצת תיירים חולפת, וגם הפעם חשב שמדובר בתיירת סקרנית.

כשארכו הדקות והאישה עדיין עמדה במקומה והביטה בו, והעניין החל להתמיה אותו. הוא לא הבין מדוע היא כל כך סקרנית. כשתנועת האנשים הייתה דלילה יותר, התקרבה אליו האשה ונעמדה בסמוך.

“לאיזו תנועה אתה משתייך?” שאלה.

גוטמן נבוך לרגע. מעולם לא חשב לשייך את עצמו לתנועה כלשהי, אבל האשה שאלה וחיכתה לתשובה.

“לתנועת חב”ד”, הפטיר לבסוף. גוטמן חשב לעצמו כי אם הוא עומד עם דוכן ומניח לאנשים תפילין, הרי הוא פועל כמו שליח חב”ד.

האישה האלמונית שמעה את תשובתו, הנהנה והודתה לו ופנתה לדרכה.

ד

ניו–יורק.

חודש אדר תשמ”ז.

שני צעירים, ר’ נחמיה קסלר והת’ מאיר יחיאל הרשקוביץ, יצאו מקראון הייטס לשכונת פלטבוש. על פי הכתובת שבידם הגיעו לבית חד קומתי, בה התגוררה אישה אלמנה. על פי הזמנתה נכנסו השניים לביתה והשתאו לגלות בית מלא ספרים. כל חדרי הבית היו מצופים בארונות גדושים בספרים. “אני מבקשת לתרום זאת לספריה של ליובאוויטש” הביעה האישה את בקשתה. ר’ נחמיה קסלר שניהל את ספריית “לוי יצחק” שברחוב קינגסטון, עבר על הספרים, וראה כי חלקם של הספרים אינם ראוים לספריה ציבורית וחלקם כבר נמצאים בספריה שבניהולו.

בעוד השניים מעלעלים בספרים, התפתחה שיחה בינם לבין האלמנה.

“מדוע את מבקשת לתרום דוקא לנו את הספרים?” שאל ר’ נחמיה מופתע במקצת. “מאין בכלל הנך יודעת עלינו?”

“אספר לך”, התיישבה בעלת הבית על כסא סמוך. “זו תקופה מאז התאלמנתי מבעלי ז”ל, שהיה איש יודע ספר וחובב ספרים מושבע. לאורך חייו אסף ספרים רבים, כמו שאתם רואים בעצמכם”, אמרה בעודה הצביעה על ארונות הספרים שעמדו בכל מקום. “למען האמת, לאחר פטירתו לא ידעתי מה לעשות עם הספרים הרבים הללו. אין לי צורך בהם.

“לא מזמן ביקרתי בארץ ישראל, ובין השאר ביקרתי גם בכותל המערבי, שם תפס את תשומת לבי דוכן של תפילין. ראיתי שם עבודת קודש נפלאה, שצעירים מזמינים את המבקרים במקום להניח תפילין. שאלתי את אחד האברכים במקום מאין הוא, והוא השיב לי כי הנו חסיד ליובאוויטש. כיוון שמצאה חן בעיניי פעילותם, החלטתי בו במקום לתרום את הספרים לליובאוויטש. ואכן, מיד כששבתי לארה”ב, ביררתי ומצאתי את הספריה שלכם ככתובת מתאימה”.

ר’ נחמיה קסלר לא הסתיר את התרגשותו מההשגחה הפרטית המופלאה. הוא הסביר לה כי ספריית לוי יצחק היא ספריה מוגדרת, ולא כל הספרים מתאימים בעבורם. אך הוא בהחלט יכול להמליץ בחום על ספריה שיכולה וראויה יותר לקבל את כל ספרי בעלה - ספרייתו של הרבי מליובאוויטש!

עיניה של האלמנה נפקחו בשמחה. היא לא ציפתה לרעיון כה מוצלח, ובו במקום הביעה את הסכמתה להעביר את כל ספרי בעלה לספרייתו של הרבי. בהשגחה פרטית מופלאה, היה זה זמן קצר לאחר חגיגות ה”דידן נצח”, בימים שהרבי הפציר בחסידים לשלוח ספרים וכתבי יד לספריית אגודת חסידי חב”ד.

ר’ נחמיה קסלר שב לקראון הייטס והזדרז לעדכן על כך את גיסו ר’ שלום בער לוין, הספרן הראשי בספריית הרבי, שהודיע על כך לרבי. למרבה הצער, באותם ימים שוב לא הייתה השמחה שלמה, שכן מיד לאחר פסק הדין, ערער הצד שכנגד על ההחלטה, ומצב הרוח שוב לא היה מהמשופרים. בשורה זו גרמה אפוא קורת רוח מרובה לרבי, ועוד באותו יום ענה הרבי: “כן יבשר טוב לקבלת עוד ספרים, ועוד ועיקר מקבלת כל הספרים וכתבים וכו’”.

ביום חמישי, כ”ה באדר תשמ”ז, קיבל הרב לוין לידיו אלפי ספרים עבור הספרייה של הרבי. בשבת שלאחר מכן, מצא הרבי לנכון לשתף את הציבור באפיזודה המרגשת כל כך, שסגרה מעגלים בין לוס–אנג’לס, ירושלים וניו יורק.

ה

ירושלים.

יום שני, כ”ט אדר תשמ”ז.

גוטמן עומד כהרגלו ליד הדוכן ופונה לעוברים ושבים אם כבר הניחו תפילין באותו יום. ידיו עמוסות עבודה.

בחור ישיבה צעיר נעצר פתאום ליד הדוכן והמתין בסבלנות, ולא לתפילין. נראה היה כי הוא מחכה להפוגה קלה בזרם האנשים כדי לומר משהו לגוטמן.

כשהתפנה גוטמן לרגע, פנה אליו הבחור והושיט לו שטר של דולר. “זה דולר לברכה והצלחה מהרבי מליובאוויטש”, אמר. “הוא מסר לך ברכת יישר–כוח”.

גוטמן נדהם. “זה מהרבי מליובאוויטש? אלי??” הוא לא הבין על מה ולמה זכה לקבל את הדולר מהרבי, ועל מה מוסר לו הרבי ברכת יישר כח?

בחור הישיבה אף הוא לא ממש ידע להסביר. “אינני יודע דבר”, משך בכתפו. “אתמול עברתי בתור המפורסם של חלוקת הדולרים אצל הרבי מליובאוויטש, וכשאמרתי שאני נוסע לירושלים, נתן לי הרבי דולר נוסף וביקש ממני למסור אותו לאברך שעומד עם דוכן להנחת תפילין ליד הכותל. זה כל מה שאני יודע” סיים בחור הישיבה ופנה לדרכו.

גוטמן נותר אפוף תדהמה. הוא לא הצליח להבין בשום פנים ואופן מה לו ולרבי מליובאוויטש, ועל מה מגיעה לו ברכת יישר כוח. הוא לא נותר עם תהיותיו לזמן רב, שכן מאן דהו כבר דאג להעביר לו דף תקציר מההתוועדות של הרבי בשבת האחרונה, והסיפור שהרבי סיפר שם באוזני אלפי החסידים, פתר לו את התעלומה…