צריך לשכוח את השטות הזאת של המחלוקת על “ משיחיסטים ” ו ” אנטי ”. זה הזמן להתגבש
צריך לשכוח את השטות הזאת של המחלוקת על “משיחיסטים” ו”אנטי”. זה הזמן להתגבש כיחידה שרוצה לבצע את רצון האדון, רצון הרבי. כמו שאצל הרבי הריי”צ חסיד הלך להקים ‘חדר’ גם כשידע שהוא יכול ללכת לעשרים שנה למחנה רחוק עם עבודת פרך, ובכל זאת נרתם למלא את רצון הרבי כי הוא היה בטל לרבי – כך הרבי רוצה שנבטל את עצמ
צריך לשכוח את השטות הזאת של המחלוקת על “משיחיסטים” ו”אנטי”. זה הזמן להתגבש כיחידה שרוצה לבצע את רצון האדון, רצון הרבי. כמו שאצל הרבי הריי”צ חסיד הלך להקים ‘חדר’ גם כשידע שהוא יכול ללכת לעשרים שנה למחנה רחוק עם עבודת פרך, ובכל זאת נרתם למלא את רצון הרבי כי הוא היה בטל לרבי – כך הרבי רוצה שנבטל את עצמנו ונעסוק במילוי רצונו לבשר את בשורת הגאולה בכל העולם כולו * משא דברים נלהב שנשא הרב מרדכי (בן רחל) גל, שליח הרבי מה”מ ברמת גן, בעת התוועדות מלווה מלכא בכפר חב”ד
לבוא אל חסידים ולדבר על ‘אחדות כצו השעה’, זה יכול להתפרש כבדיחה, כי לא יכול להיות חסידים בלי אחדות, ולא יכולה להיות אחדות בלי חסידים. אם אחת מהמשוואות האלה נופלת, אז לא זו קיימת ולא זו קיימת.
בכ”ז באדר לפני כשנה ומחצה יזמתי את המבצע ‘אייכה’ שקרא לאחדות השורות בקרב חסידי חב”ד. פניתי אז אל הרבנים ואל המשפיעים כדי שיוציאו “קול קורא” לאנ”ש בכל מקום שיישבו ביחד ויתוועדו. לא שיערתי ולא פיללתי כמה תחכום נצטרך להשקיע בלבקש מהרב הזה שיגיד ככה, והרב השני שיגיד ככה, והמשפיע השלישי שיגיד ככה, ושזה יסכים לשבת עם זה, כאילו מדובר במחנה אויבים מהסוג הגרוע ביותר.
ואז ‘נפל לי האסימון’: יש תקלה גדולה מאוד בתנועת חב”ד, תקלה שמשבשת – לא רק את האווירה, אלא גורמת לפירוד לבבות ופוגעת בצורה דרמטית בכל הרעיון של הרבי, בתנועת החסידות, במייסדי החסידות, אבות החסידות והייתי מסתכן ואומר אפילו של כל גדולי ישראל עד אבותינו ועד אדם הראשון. כי עלינו, בני הדור הנוכחי, הוטלה המשימה ההיסטורית הזאת, לקחת את הגאולה קדימה לממש אותה, לחשוף אותה ולהאהיב אותה גם על אחינו בני ישראל, כאשר בראש ובראשונה מדובר על עצמנו ועל בני משפחתנו, ובמעגלים הרחבים על שאר אחינו בני ישראל. במילים פשוטות: לתקן את העולם כולו לעבוד את ה’. וזה לא קרה!
כחסיד שתמיד באיזשהו אופן שמר על עצמאותו, אף פעם לא תפסתי עמדה במרחב הכלל-חסידי; לגבי גופים שונים אפילו ‘לא הייתי על המפה’. כל מה שעשיתי – עשיתי בשקט. הריחוק המסוים הזה נתן לי איזושהי אפשרות לשמור על מבט יותר רחב באשר לנעשה בתוכנו פנימה, ותפסתי פתאום מהי התקלה.
הרקע הבלתי אפשרי
שבו החל הרבי
אני מבקש לשתף אתכם בסיפור אישי, מה גרם לי בכלל להתקרב לתנועת חב”ד.
אנחנו הדור שנולד בארץ ישראל מיד לאחר השואה, להורים שהגיעו לארץ ישראל כחלוצים ופטריוטים. הם היו יהודים בעלי מסירות נפש, שעזבו כל מה שהיה להם בחו”ל, והגיעו ארצה, כמו הוריי, לייבש ביצות בימת החולה, בקיבוץ שכוח וזניח בשם ‘דרדרה’, לימים נקרא ‘השמורה’; גם הוא נמחק מעל המפה.
מהר מאוד אבי התפקח מהרעיון הקיבוצי והגיע לגור ביפו, שם שכנה ממלכת הבולגרים. שמה, בשכונת עג’מי נולדתי.
שכונת עג’מי היתה שכונה של עולים, חלקם מארצות ערב, חלקם מארצות אשכנז. הדבר שהכי נחרת בי משנות ילדותי, זה הצווחות שבקעו בשעות הלילה מבתי השכנים ששרדו את אושוויץ או טרבלינקה; היו אלו צרחות מקפיאות דם של סיוטים והזיות. לא רק עם הצרחות הללו גדלנו, אלא חונכנו עם התחושה שהדמות הזאת שאתם כל כך מכירים, יהודי חרדי עם כובע וזקן, הוא אדם חסר כוח, נעבעך. כידון אחד של רובה יכול להוביל מאה אלף יהודים שבריריים כאלו לתוך תאי הגזים, וככה הם נמחקים. הדמות הזו של החרדי, כמו שצייר אותה העיתון ‘שטירמר’, הוא לבנבן מחוסר שרירים, רועד כעלה נידף, מספיק רק שיראה רובה אחד והנה אפשר לדרוך עליו ועל ילדיו עד סוף כל הדורות. חונכנו באותה תקופה כנגד הגלותיות. לא עוד ללכת כצאן לטבח. ששה מליון איש שהובלו בתוך מספר שנים לתוך המשרפות, זה דבר שלא יאומן.
התחלתי להתבונן באיזו ‘מוזיקת רקע’ החל הרבי את נשיאותו. היה זה שנים אחדות לאחר השואה, ממש זמן קצר לאחר מכן, כאשר אנשים השאירו במשרפות משפחות שלמות, עם שלם נכחד מול העיניים בעליבות נוראית, ואז הרבי מקבל לידיו את המנהיגות ההיסטורית המשיחית של עם ישראל. ומה הוא צריך לשדר לעם הזה? שוב לחזור לסידור ולומר “אבינו אב הרחמן”? שוב לומר “ואתה מחיה את כולם”? או “אתה גיבור לעולם ה’ מחיה מתים ברחמים רבים, סומך נופלים ורופא חולים”? איך אותם אודים מוצלים מאש יכולים לקבל את הדברים האלה? באיזה תוקף? מאיזה כוח? מאיזה מקום נפשי אתה יכול עכשיו לפנות לאנשים שראו את כל הזוועות במו עיניהם?!
היו כאלה שרצו לברוח מדמות היהודי המסורתי, והם הקימו ארגוני לחימה, סמכו על כוח הקלצ’ניקוב והנשק, ועל כוחם הם שלהם. אין יותר ביטחון באבינו שבשמים, רחמנא ליצלן. היו גם אחרים שברחו לארצות הברית שם קיוו להקים עולם חדש; הם לא רוצים לשמוע על הקב”ה ומבקשים רק לשחרר אותם מהמועקה הזו שנקראת ‘אבינו אב הרחמן’.
זה הרקע שבו הרבי החל את מנהיגותו, והוא עשה זאת בגאונות אדירה. עם קומץ אוד מוצל מאש שהגיע כפליטים מרוסיה, ליובאוויטשערס לטוב ולמוטב, עם עומק אדיר של חסידות, עם נשמה יתירה, עם אחדות מופלאה, עם מסירות נפש שאין לה אח ורע – כמובן כהמשך לפועלו של הרבי הריי”צ – ומתחיל על הרקע הזה לבנות אימפריה חדשה של יהדות מבלי להתחשב כלל ב’מוזיקה’ של המציאות מסביב. הרבי התחיל להפעיל מחדש את מנוע הצמיחה של העם היהודי מתוך חזון רחוק שמובן לו קודם כל, מה תפקידו ההיסטורי כמשיח – להביא את העם הזה שנמצא בטראומה אדירה, שחווה את צירי הלידה וחבלי משיח הנוראים, אל מקום חדש לגמרי – אל הגאולה.
הרבי היחיד שראה את התמונה הכוללת הנשגבת הזאת, כי גם האדמו”רים האחרים הגיבו בפחד נורא של הסתגרות. גם אלו שהתחילו לבנות מחדש את חצרותיהם, בנו הכול מתוך חומות ומסגרות כדי להגן על עצמם מההשפעה החילונית החדשה שנשבה ברחוב אחרי מלחמת העולם השנייה. הרבי בא והחל לחרוש בעומק החסידות כמו גם לרוחב ב”ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה”; טנקים בכל מקום, עשרת המבצעים, שנים עשר הפסוקים, צבאות ה’, שלוחים לכל העולם. לאט לאט המלך המשיח התחיל לרפא את העם היהודי; הצליח להפנים ולקבע מחדש בעולם את השקפת התורה האמיתית: איך יהודי צריך להתנהג, איך אומות העולם צריכות להתנהג, איך כל היקום הזה צריך לפעול, ובעיקר: לאן אנחנו הולכים.
בקיצור הרבי יצר סוג של ג’י.פי.אס. נהדר שמבוסס על תרשים מפה שיצר הבעש”ט ולפני זה מהאריז”ל, ולפני זה רשב”י ועד אדם הראשון – מניין אנחנו באים ולאן אנחנו הולכים.
כאשר פגשתי את הרבי בניו יורק, האמינו לי, לא כל כך עניינה אותי החכמה הגדולה של הרבי; כבר ידעתי והבנתי שיהודים הם אנשים חכמים. גם בארץ ישראל היו תלמידי חכמים שידעו את הש”ס הלוך וחזור והיו עילויים מגיל צעיר מאוד. מה שהפעים אותי ברבי, היה יכולת ההנהגה האדירה שלו; ליצור תחת הדגל שלו אחדות שלא ראיתי לה אח ורע.
כשהגעתי לקראון הייטס השגחתי בצורה שטיפלו בי בשבתות כבימי חול, ברוחב לב. ראיתי את המסירות לרוץ להביא שמיכות כי למישהו היה קר. הייתה תחושה של אחדות, וזה הדבר הכי דרמטי ודומיננטי שפגשתי אז.
ואז הבנתי, הרי בין בני אדם תמיד יש מחלוקות, אף אחד מאיתנו לא חסר-דעת להבין שכשם שפרצופיהם שונים דעותיהם שונות. מספיק לעשות סקירה קצרה בחומש, מדתן ואבירם וקורח, המתאוננים וזמרי בן סלוא כדי לדעת שמחלוקות תמיד היו ויהיו גם בתוך המשפחה. אז איך הרבי יכול לדרוש אחדות במשפחה בריאה?
הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהרבי מהיום הראשון הניף דגל מאוד גבוה. הרבי קבע שיש משימה נעלית הרבה יותר מסך כל הפרטים של החסידים, ושאנחנו זכינו לשרת יחד איתו אידיאל הרבה יותר גדול מכולנו – אידיאל גאולת עם ישראל.
ואז הגיעו השנים תנש”א תשנ”ב, שאז הרבי העצים את כל רבדי התכנית עד לשורשם, כולל הרציונל של התכנית, העומק שלה כולל מקורות הידע של הרבי במראי מקומות, מאיפה הוא לוקח תורה חדשה כל כך דרמטית. הרבי גילה כי ‘מיניה אתפריעו כל נהורין’, וכל יהודי ייצא מהגלות וכו’. כבר משנות המ”מים דיבר על כך שהמלך מבזבז אוצרותיו ונותן כל מה שיש לו לאנשי החיל על ידי פקידי החיל, ועד לאותן אמרות חזקות “קער א וועלט היינט!” והרבי מדגיש שוב ושוב איך אדם יכול להפוך את העולם היום, בחייך, גם אם אין לו מפלגה ואין לו כסף, ובכל זאת הוא מסוגל לגמרי להפוך את העולם. אלו דרישות של הרבי מכל אחד מאתנו.
ככל שלומדים יותר את שיחות נ”א ונ”ב, מתחוורת יותר ויותר התמונה שהרבי הבין שאנחנו בעת רצון אדירה לממש את החלום הגדול של כל העם היהודי הזה מאז היותו לעם – ואנחנו זכינו, הדור הזה, אנחנו פה כל מי שיושב פה.
ואז הבנתי דבר אחד: התבלבלנו!
אך פתאום באה תקלה הזויה: מחלוקת בין מי שמכונים “משיחיסטים” למי שמכונים “אנטי משיחיסטים”. לצערי הרב, במהלך פירסום תנועת “אייכה” לאחדות החסידים, נחשפתי לביטויי גנאי מכל הצדדים. “לא רוצים אותם”, “בעלי תשובה”, “מלכלכים את המחנה”, “כופרים”, “מוחקים את הרבי”, “בואו נחזור לחב”ד ההיסטורית”. שמעתי שתי מנגינות קוטביות. למרבה האסון – הפירוד היה לא רק פירוד בדעות, אלא הוא חדר והפך להיות פירוד בלבבות. איך אצל חסידי חב”ד יכול להיות שנאה עזה?! איך?!
ברגע הכי חשוב, בתקופה הכי היסטורית שבה צריך להתחבק ביחד, להתכנס ולהתחיל לפעול ביחד, פתאום גמגומים: ‘כן יוצאים לקרב’ או ‘לא יוצאים לקרב’. הרי מה הרבי ביקש? הרבי ביקש אפילו אם אתה לא מאמין במסר של משיח, אסור שזה יפריע לך להעביר את זה הלאה למשפחה ולסביבה שלך. אפילו אם לא הבנת עד הסוף מה זה ‘אורות דתוהו אבל בכלים דתיקון’, אתה יכול להירגע כי אתה לא כל כך חכם. אבל תשמע לי, לך אחרי – לא בתור יועץ, בתור נביא וכו’.
ואז הבנתי דבר אחד: התבלבלנו!
יש אוצרות המכוסים, אוצר גנוז שנמצא בדברי הרבי בשיחות נ”א נ”ב, שהם זיקוק של כל המשימה של תורת החסידות. הם לא זיקוק של כל תורת החסידות, אלא זיקוק של כל המשימה של תורת החסידות; של מה שאנחנו אמורים לממש בעולם: גילוי מלך המשיח פה ובעולם כולו.
צו השעה הוא לא אחדות. האחדות היא הכלי! צו השעה הוא “עשו כל אשר ביכולתכם!”
יש היום רבנים “משיחיסטים”, יש “אנטי משיחיסטים”, יש משפיעים כאלו ויש אחרים. כל אחד קיבל משרה ותפקיד, אז מה הוא עושה? משמר את ה”דגל” שלו כאילו זה האידיאל החשוב ביותר שיש. הגענו למקומות שמקומם לא יכיר, לא בתנועת חב”ד, ובטח לא בתנועת חב”ד של הרבי מלך המשיח, לא בדור הזה ובטח לא ברגעים האלה.
זאת ההזדמנות של כל אחד ואחד, חרף דעותיו, חרף המיקומים הפוליטיים החדשים שהוא מצא את עצמו, להרים את הדגל של לעשות כל אשר ביכולתו כדי להביא את משיח צדקנו. כי כולנו חסידים של הרבי, אוהבים אותו ורוצים לעשות את רצונו. מאז ומתמיד, בכל פעם שדיברנו בצורה פנימית ופשוטה על הקשר לרבי ועל הרצון להחזיר לרבי אפס קצהו ממה שהוא העניק לנו, אין חסיד שהלב שלו לא נמס ולא מתרחב; אין חסיד שאינו רוצה לתת את כל כולו לרבי. אבל הוא לא יודע איך.
ולכן ההצעה שלי היא כזאת:
כל אחד יודע מה זה “כל שביכולתו”. כל אחד כמעט מכיר איפה הוא צריך את כוח “מסירות הנפש” שלו; מהו הקו האדום שהוא מוכן לחצות עבור הרבי, כל אחד בעניינו הוא. צריך שכל אחד יחזק את האמת הפנימית שלו, לחזק את השליחות, להחדיר את רוח הגאולה בנפשו וברוחו, בבני ביתו ובסביבה שלו. כך גם המשפיעים בישיבה שלהם והרבנים בשכונות שלהם, צריך להדליק מחדש את האש.
צריך לשכוח את כל מה שהיה, לשכוח את השטות הזאת של המחלוקת על “משיחיסטים” ו”אנטי”. זה הזמן להתגבש כיחידה שרוצה לבצע את רצון האדון, רצון הרבי; קודם כל מתוך מחויבות אישית של חסיד לרבי, כי זה מה שהרבי רוצה עכשיו. לשם כך יש להניח בצד את כל המאוויים האישיים, הדעות והרצונות שלנו. בדיוק כמו שהרבי הריי”צ הורה להקים ‘חדר’, וחסיד ידע שהוא יכול ללכת לעשרים שנה למחנה רחוק עם עבודת פרך, ובכל זאת הוא נרתם למלא את רצון הרבי כי הוא היה בטל לרבי. כך הרבי רוצה שאנחנו נבשר את בשורת הגאולה בכל העולם כולו.
אין לנו מושג אפילו עד כמה העולם היום בשל לבשורת הגאולה. בימים האחרונים הראיתי לחברים עד כמה העולם מוכן לגאולה. הוכחתי זאת מכל מיני זוויות, במדעים, במוזיקה, באומנות, אפילו התקשורת שהיא כל כך כאילו דורסנית, גם היא בשלה ומוכנה למהפך.
“אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’”; זה לא רק העמים מתהפכים, כל התרבות מתהפכת, כל הפלטפורמה של הדברים שנצברו במשך השנים מתהפכת. היא פשוט מחפשת מגע מחודש עם הקב”ה.
לנו יש תפקיד היסטורי – להעביר את הדבר הזה לאומות העולם.
באופן הכי פשוט, אין ספק שהכלי הוא אחדות ואהבה בין החסידים. אם אין אהבה אין שום דבר. אנן בחביבותא תליא מילתא. אם יושבים בהתוועדות ואין אהבה – אין כלום. אין התוועדות. אם חסידים יושבים ביחד והרגש בתוך הלב הוא לא חיבוק ונשיקה, זה לא חסידים. זה מוזיקת הרקע כדי להיות חיילים אמיתיים של הרבי.
להיות קשובים למצבו של המלך
אני רוצה לסיים בסיפור שאני חי איתו כבר שנה וחצי, סיפור תלמודי שאליי מדבר בצורה בלתי רגילה; יום ולילה אני איתו. את הסיפור הזה פגשתי לראשונה בכולל שלנו ברמת גן, בלימוד במסכת סנהדרין דף צ”ה.
ידוע הסיפור על נוב עיר הכהנים. דוד בברחו משאול המלך, הגיע לנוב והסתודד עם אחימלך, הוא לא דאג מדואג האדומי שהיה גדול הדור שמא ילשין עליו; הוא בסך הכל רצה לבקש קצת מזון. דואג האדומי בכל זאת הלשין לשאול וסיפר כי אחימלך נתן לדוד הנמלט קצת מזון. שאול בכעסו הגיע לנוב עיר הכהנים שיסף והרג את כולם, למעט ילד אחד קטן שהצליח לברוח. בעקבות זאת נטרד דואג האדומי מהעולם הזה ומתו גם שאול ושלושת בניו.
לאחר הסיטואציה הזאת מגיע הקב”ה לדוד ואומר לו העוון הזה של הריגת כהני נוב טמון בידך, בגללך זה קרה. אומר לו הקב”ה תבחר אתה באיזה עונש תיענש: או שאתה תמות או שיכלה זרעך. דוד בחר לדאוג לזרעו ואמר מוטב אמסר במלחמה ואל יכלה זרעי. הקב”ה קיבל את ההכרעה שלו.
אותו היום ערב שבת היה, דוד יצא לציד ניצים. מה זה ציד ניצים? הוא העמיד נץ גדול והעיף אותו באוויר. הנץ מאתר את הצבי ומתחיל לסמן לדוד לאן לרדוף אחריו עם הסוס המלכותי. הקב”ה הלביש את הס”מ על הצבי הזה, והצבי הזה החל לתעתע בדוד ומשך אותו עד ארץ פלשתים. כשהגיע לארץ פלשתים, פתאום פגש בו ישבי, אחיו של גוליית שנהרג על ידי דוד.
ישבי תפס אותו ואמר לו: אתה זה שהרגת את אחי גוליית. הוא הכניס אותו אל בית הבד, לקח קורה אדירת-מימדים של בית הבד, הניחה על צווארו של דוד והתחיל לחנוק אותו. מספרת הגמרא שנעשה לו נס לדוד ונתרככה הארץ תחתיו וכך נשאר בחיים.
אותה שעה ערב שבת הייתה. אחד הגיבורים של דוד – לצורך האנלוגיה: החסיד של הרבי נמצא בערב שבת, רגעים לפני הגאולה – שוטף את פניו בארבע חביות מים. פתאום הוא רואה בתוך המים טיפת דם. רב פפא אמר שיונה מרפרפת באה ונכנסה בכל הכוח במים. אבישי הבין כי לא בכדי הוא, וכי כנסת ישראל המשולה ליונה נמצאת בסכנה. מיד הוא מבין שמדובר בדוד המלך השרוי בסכנה. הוא רץ לארמון לחפשו, אך איש אינו יודע איפה דוד. כעת התחזק החשד שלו שמשהו לא טוב קרה למלך. מיד רץ לבית המדרש ושאל את החכמים האם מותר לרכב על סוסו של מלך? ענו לו ‘בשעת סכנה מותר’.
מיד רץ אבישי לארמון, לקח את הפרידה של דוד; זו היתה מלומדת בניסים, ומיד כשעלה עליה, נעשתה לו קפיצת הדרך. בכל התנ”ך מסופר על שלושה אנשים בלבד שנעשה להם קפיצת הדרך: אליעזר עבד אברהם, יעקב אבינו, ואבישי בן צרויה.
אבישי בן צרויה עושה קפיצת הדרך ומגיע לאותו מקום בארץ פלישתים ולנגד עיניו הוא רואה את עורפה, אמם של גליית וישבי ושאר האחים הענקים. היא מיד הכירה בו, ובעודה יושבת וטווה בפלך, לקחה את האבן של הפלך וזרקה על אבישי במטרה לרוצץ את גולגולתו. אבישי זז לצד והאבן פספסה את המטרה. היא מבקשת להתגרות בו ואומרת לו: עלם תביא לי את הפלך, הוא הולך ומרים את הפלך, מתקרב אליה, וברגע הנכון רוצץ את גולגולתה והרגה.
המשיך אבישי בן צוריה בדרכו והתקרב לבית הבד, שם הוא רואה את ישבי מתעלל בדוד. מה עשה ישבי? תפס את דוד וזרקו באוויר בעודו נועץ כידון באדמה מתוך רצון שכשדוד ינחת, הוא ייפול על חוד החנית וימות. בו במקום אמר אבישי שם משמותיו של הקב”ה ודוד נעצר בין שמים לארץ.
שואלת הגמרא במקום: מדוע דוד עצמו לא אמר שם מפורש של הקב”ה והיה ניצל? והרי דוד גדול יותר מאבישי? מכאן למדו שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. זה הסיפור.
זו סיטואציה לא פשוטה. ישנה קליפה גדולה בדמות ישבי. דוד המלך, מלך ישראל, תקוע בין שמים לארץ. בא אבישי ורואה את הרבי שלו במצב תקוע בין שמים וארץ.
ממשיכה הגמרא ומספרת שאבישי שואל את דוד – התלוי עדיין באוויר – מה קרה? ברור לו שדוד לא נקלע ‘סתם כך’ למארב, ולא במקרה חצה את הגבול בלי לשים לב. יש כאן עניין שמיימי. מספר לו דוד שכך וכך היה, פגשתי את הקב”ה והוא אמר לי ‘עד מתי יהיה עוון נוב טמון בידיך?’ עניתי לו כפי שעניתי ולקחתי על עצמי את העונש – אמסר במלחמה ואל יכלה זרעי. מבקש אבישי מדוד “איפוך צלותך”; תהפוך את תפילתך ותבקש שהעונש יהיה על זרעך ולא עליך. מה אכפת לך מהזרע שלך, אנחנו רוצים משיח נאו!
שמע דוד בקולו והפך את העונש. איך שהוא הפך את מילתו, ירד למטה והתחילו שניהם לרוץ. הם רצים וישבי רודף אחריהם במטרה לתפוס אותם. המשיכו לרוץ עד שהגיעו למקום שנקרא קובי. פתאום אבישי פונה אל דוד ואומר “אנחנו שני אריות, הוא כלב, אנחנו לא יכולים עליו?”
הסתובבו אליו שניהם, ואבישי אומר לישבי: אמך בקבר. כששמע זאת, נחלש כוחו, והם ניצלו את הרגע והרגוהו. מכאן אמרו שונאיהם של ישראל: אל ייצא דוד עמנו למלחמה פן יכבה נרם של ישראל.
זה הסיפור בגמרא במסכת סנהדרין.
הסיפור הזה ‘תפס’ אותי בצורה בלתי רגילה, הצית לי את עומק הנשמה. הבה נתבונן רגע ונראה מי הגיבור בסיפור הזה? הטראגי בסיפור הזה הוא דוד המלך. זה הרבי. הרבי רוצה להביא את הגאולה – אך יש מניעות ועיכובים. מי יודע איזה עוון טמון שם, איזה בלבול גדול חל במחנה, כמה ילדים ירדו מהדרך מאז ג’ תמוז, יש מהומה גדולה.
הגיבור הוא אבישי, הלא הוא החסיד של הרבי שעדיין משהו נוגע ללבו, ערב שבת, רגע לפני הגאולה, ופתאום הוא רואה טיפת דם, הוא רואה יונה מרפרפת, הוא רואה את המצב הזה ולא נשאר אדיש. קודם כל הוא בא לבית המדרש – כלים בתיקון – שואל את החכמים שאלה, הוא לא עושה על דעת עצמו שום דבר. אבל ברגע שהוא מקבל את האישור, את האפשרות לפעול, מיד נעשית לו קפיצת הדרך; מאותו רגע הוא לא פועל מכוחותיו שלו, אלא בכוחות הרבה יותר גבוהים ועליונים, עם השראה הרבה יותר גדולה, עם ‘ברייטקייט’ הרבה יותר גדול.
הוא יוצא לדרך כדי להבין מה קרה למלך המשיח? למה הוא תקוע? ואז הוא מוצא את רבו תקוע בין שמים לארץ. הוא לא נשאר חסיד עם ‘ראש קטן’, הוא אומר שם משמות הקודש, כלומר: משתמש בכוחות העילאיים שניתנו לו, ואומר לרבי: הפוך תפילתך. הוא עושה כל אשר ביכולתו, ומצליח להחזיר את הרבי. זו שעתו של החסיד.
לא לפעול ב’ראש קטן’
זה הסיפור ששבה את לבי ואני משתף בו כל אחד מכם כדי שכל אחד יתבונן בסיפור הזה וייקח את המסר המיועד לנו. כל חסיד היום יכול להועיל לרבי בצורה אדירה, רק להוציא את הכוחות הנעלמים שיש בנו. הרבי אמר פעמים רבות מאוד שלכל אחד מאתנו יש כוחות אדירים, שאין לנו בעצמנו מושג עד איזה עומק הם מגיעים.
מה שצריך לעשות היום זה לבשר את בשורת הגאולה בכל העוצמות, לעצמך, לבני ביתך, לקרובים אליך, לחלקך בעולם, ולהשקיע כל שנייה וכל דקה במסירות עבור האידיאל של הרבי. אני מאמין באמונה שלימה, שאם באמת הנס הזה יקרה ונתגבר על המחלוקות הפוליטיות, ונתגבר על הייאוש מסויים שכבר חדר אל תוך המחנה שלנו, קצת אזלת יד, איזושהי הרגשה של רפיון – נוכל להגשים את המטרה. דווקא עכשיו יש לנו את הכוח להביא להתגלות של הרבי, עד לניצחון המושלם.
אז אנחנו יכולים לבחור ולהיות עם ‘ראש קטן’: כן לפתוח ‘אגרות’ או לא לפתוח, כן לנעוץ דגלון משיח ולדקלם כל מיני פסוקים או לא. אבל אם בזה אנחנו עסוקים, במלחמה הזאת, לא נגיע לשום מקום. כעת צריך להתנהג כמו אבישי בן צרויה. להרגיש את הרבי ולהבין איפה העסק נתקע, לנסות לחלץ את המהפכה האדירה שהרבי הוביל על ידי עצה משותפת. השעה הקשה הזאת היא ההזדמנות לכל אחד להוציא ולגלות את כוחות הפנימיים שלו.
אחיי ורעי חסידי חב”ד!
במצב בו אני נמצא היום, אני מבקש להוסיף משהו בנימה אישית: קיבלתי על עצמי להפיץ את המסר של עשו כל אשר ביכולתכם מתוך אחדות דווקא, למרות שזה לא חכמה, כי שמו רגל על צווארי; הניחו כעת חרב חדה על צווארי ואמרו לי: ‘חביבי, זה הזמן שנותר לך בדבר הטבע לפעול – תפעל. צא החוצה ותפעל’. ואני פועל כעת כנגד מרוץ השעון.
במצב הזה בו אני נמצא, הדברים מתחדדים. אין ספק שאם באים לאדם ונותנים לו לראות פתאום אתגר הרבה יותר גדול ממה שהוא ציפה לו, ובפרק זמן יחסית קצר, אז כל הדברים שהיו בהעלם – יוצאים וצפים החוצה. ככל שאדם מקבל על עצמו להפוך כל רגע בחיים שלו ליום, וכל יום לשנה – הוא מוצא שיש לו את כל הכוחות האלה להפוך את המצב. זה בעצם סוג של ‘קפיצת הדרך’; כי לכל אחד יש המון עוצמות. צריך פשוט לנצל את הזמן.
אני רוצה לברך את כולם, שנכנסים כעת לספר החמישי, ספר דברים, ונמצאים בחודש מנחם אב – שכולנו ננצל את האחדות הזאת, את האהבה הגדולה שממלאת לבו של כל אחד למלך המשיח, ונזכה באמת לראות מלך ביופיו תחזינה עינינו, בבית המקדש השלישי.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
הרב מרדכי בן רחל גל פתח בימים אלו קרן שתזרז את המבצע ‘עשו כל אשר ביכולתכם’ להבאת הגאולה, לצד ה’עשו כל אשר ביכולתכם’ האישי שלו למען רפואתו, לקראת טיפולים יקרים ומורכבים שהוא עתיד לעבור בקרוב בארה”ב. זכות גדולה לאנ”ש חסידי חב”ד להשתתף בממונם.
בנק דיסקונט, מספר חשבון הבנק: 73032 מס’ סניף: 747, רמת גן - ע”ש מרדכי גל.