אין לנו רשות לדון ולהתפלפל, ואפילו לא להרהר ולחשוב, האם בכלל ח”ו או אלו חלקים של

 אין לנו רשות לדון ולהתפלפל, ואפילו לא להרהר ולחשוב, האם בכלל ח”ו או אלו חלקים של השליחות עלינו למלא. אין שום מקום לדיון מה מהדברים ואיזה חלק של הבשורה ראוי לפרסום, אלא לשאלה אחת ויחידה כיצד עושים זאת יותר טוב? 

השבת נקרא בארץ הקודש את פרשת “שלח”, וגם בחו”ל, נקרא אותה בתפילת מנחה. נקרא את הפרשה, וננסה להבין, ובעיקר ללמוד מהעובדה המדהימה לפיה מתוך שנים עשר שלוחים ששלח משה רבינו, אותם שהיו אנשים, מראשי העם, מי שנבחרו על ידי משה רבינו עצמו, מדעתו - כולם הפכו למרגלים, נגד ומתוך מלחמה במשה, למעט שניים - יהושע וכלב.

הדרך להפוך רח”ל משליח נאמן ל’מרגל’ מתוארת גם היא בפרשה. מרגע שבו מחליטים לשנות מהשליחות, ל’שפר’ אותה כביכול, הירידה היא חדה ומהירה. הדרך היחידה היא לדאוג לקיום השליחות, לפעול כפי שכ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א מורה, ובכך אפשר לתקן ולהשלים הרבה יותר.

טעותם של המרגלים, כפי שמתבאר בתורת החסידות, ובמיוחד בתורתו של הרבי, הייתה בכך שערבו את השכל האנושי שלהם, על חשבון השליחות שקיבלו ממשה רבינו. זוהי ‘עצת המרגלים’ ממנה חשש משה, וממנה ביקש להציל את יהושע, גם כאשר ‘באותה שעה - כשרים היו’. יכול אדם להיות הכשר ביותר, אולם ברגע שהוא מערב את שכלו בעניינים שאינו צריך, בעניניו של המשלח, של נשיא הדור זוהי ‘עצת המרגלים’.

כולנו חכמים, כולנו נבונים, וכולנו יודעים בדיוק מה צריך לעשות בכל רגע נתון. אנו אמונים על התבוננות שכלית, ועל שימוש נרחב במוחין, שהרי זוהי הגדרתה של שיטת חב”ד. אנו מצווים להשתמש בשכלנו ובכל כחותינו, ולא לסמוך רק על עבודתו של הצדיק. זהו האתגר הענק הניצב בפנינו וזהו בדיוק הנסיון.

אסור לנו לחשוב חלילה כי העובדה שאנו מצווים להשתמש בשכל, מאפשרת לנו להתחכם, ולסטות אפילו כמלא הנימה מן השליחות שמוטלת עלינו על–ידי נשיא הדור. כל כחותינו אמורים לשרת אותנו רק למטרה אחת - לבצע אותה ככתבה וכלשונה בצורה המושלמת ביותר. בדיוק כמו כלב בן יפונה, אשר ידע כי כדי לקיים את שליחותו של משה, עליו להשתטח על קברי האבות שבחברון. הוא השתמש בידיעה זו, גם כאשר לא הצטווה על כך בפירוש, למען מטרה אחת ויחידה - מילוי השליחות.

נמסרה לנו השליחות הגורלית, להכין את העולם כולו, ואת עצמנו, לקבלת פני משיח צדקנו. כל שכלנו, הבנתנו ושאר הכוחות חייבים להיות מוקדשים למטרה זו בדיוק. אין לנו רשות לדון ולהתפלפל, ואפילו לא להרהר ולחשוב, האם בכלל ח”ו או אלו חלקים של השליחות עלינו למלא. אין שום מקום לדיון מה מהדברים ואיזה חלק של הבשורה ראוי לפרסום, אלא לשאלה אחת ויחידה כיצד עושים זאת יותר טוב.

כאשר לא מערבים את השכל האנושי במה שאינו צריך, הרי הוא פנוי למלא את תפקידו בצורה הנכונה. כאשר מחליטים שלא לסטות בשום דרך מהשליחות - מקבלים את הכחות למלא אותה בדיוק. גם אם נראה לנו כי זו אינה גישה פופולרית - יהושע וכלב עמדו לבד אל מול העם כולו - הרי שזו הגישה היחידה. ועל אחת כמה וכמה כאשר מודיע לנו הרבי, כי העולם כבר מוכן, הרי שכל הנסיונות הם רק בתוכנו, וכאשר מתגברים עליהם, אין זה סוד כי “אין דעותיהם שוות”, וכי לכל אחד מאתנו ישנה הדרך בה הוא בטוח כי חייבים לנהוג, על מנת למלא את רצונו ושליחותו של הרבי. מטבע הדברים, כאשר רואים חסיד אחר, המתנהג בצורה שונה לגמרי, כולל בעניינים חשובים ועקרוניים, הרי התגובה כלפיו היא לעיתים חריפה. כאשר נעשה צעד כלפי חוץ על–ידי מי שנוהג אחרת מאתנו, הרי שנגרמת לא פעם נמיכות רוח.

אסור לנו להיות כחגבים עלינו לזכור, לדעת, להרגיש וממילא להקרין, כלפי חוץ וכלפי פנים, כי אנו ענקים! אמנם, רק כננס העומד על גבי הענק, אך כאשר פועלים בשליחותו של הרבי מה”מ, הרי כולנו ענקים, וכך נשלים את הכוונה והתכלית, זו שדורות של ענקים התאוו לה, קבלת פני משיח מיד בהכרזת: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!