נשמה בודדה ועצובה

שלוש נשמות שהסתובבו בצרפת, שלושה אנשים רחוקים זה מזה — נפגשו בהשגחה פרטית מופלאה פעם אחר פעם; בבית היתומים היהודי בצרפת, במחלקה בבית רפואה ירושלמי, ובשולחן שבת של משפחה ירושלמית * מתוך הספר העומד לצאת אור על דמותו של הרה״ת ר’ אהרן מרדכי זילברשטרום

ר’ דוד לסלבוים ומימין) בשיחה עם מקורב מימין: ז’אן (יונה) ישראלביץ | ר’ אהרן מרדכי זילברשטרום (במרכז) עם ילדי המוסד.

דמותו החינוכית המיוחדת של החסיד הרה”ח ר’ אהרן מרדכי ע”ה זילברשטרום, נחשפנו מעל גבי במה זו לפני שבועיים, לסיפורים ממסירות נפשו על חינוכם הטהור של ילדי ישראל.

עבודתו החינוכית החלה עוד בהיותו בגיל צעיר כאשר נרתם לעבודת הקודש להצלת ילדי ישראל בצרפת שנמסרו על ידי הוריהם למנזרים נוצריים רגע לפני שנלקחו אל מחנות הכפיה והמשרפות. ההורים קיוו בכך להציל את ילדיהם בתקווה שלאחר המלחמה יבואו לקחתם.

החסיד הרב שניאור זלמן שניאורסאהן, ידוע היה בפעולותיו הכבירות למען הצלתם של ילדים אלו. במאמצים גדולים שהשקיע, הצליח להציל מאות נשמות יקרות וטהורות, ולהכניסן אל המוסדות שהקים. אחד ממוסדות אלו עמד תחת ניהולו של ר’ אהרן מרדכי זילברשטרום, שלצד מצוקות המלחמה והצורך להימלט, עשה רבות לרווחתם הגשמית והרוחנית של ילדים אבודים- עזובים אלו.

אחד מאותם ילדים היה ז’אן (יונה) ישראלביץ, שביומן מרגש ואוטנטי שכתב, הוא מתאר את אשר עבר עליו, את גלגוליו הרבים כמו גם את פגישתו הראשונה עם מנהל המוסד ר’ אהרן מרדכי שרומם את רוחו והעניק לו יחס חם דואג ואוהב, בחזקו אצלו את הביטחון העצמי.

נשמה בודדה ועצובה 

וכך הוא מספר בזיכרונותיו (בהשמטות חלקים מהם) משנת תש״ג, בעיצומם של ימי המלחמה:

“לאחר צעידה ארוכה ומעייפת, הגענו סוף סוף לאחוזה שלא ראיתי גדולה כמוה בכל ימי חיי. במרכז האחוזה עמד בית גדול ממדים. המקום נראה נטוש. לא נראה שם איש בסביבה ואפילו ציפור לא צייצה. הדממה ששררה שם עוררה בי תחושת פחד. רק השלג המשיך לרדת פתיתים-פתיתים, לבנים ורכים, מכסים את האדמה והעצים במעטה לבן. הכול מסביב הבהיק בלובן נהדר. “הנה, סוף סוף הגענו לבית”, אמרה הנערה שהביאה אותי אל המקום.

צעדנו לתוך האחוזה עד שהגענו לשער ברזל גדול, שדרכו היה ניתן לראות בית בן שלוש קומות וסביבו גן רחב ידיים. הצלחנו לפתוח את השער בקושי רב, כי הוא היה כבד מאוד. נכנסנו לתוך החצר והלכנו לכיוון הבית.

אני הבטתי בבית הזה בעצב רב והייתי חרד מכך ששוב עליי לגור במוסד ילדים. המוסד הזה נראה לי מעט מוזר עם חלונותיו הגדולים, כאילו הוא מיועד לאנשים חשובים. נעמדנו אפוא מול דלת הכניסה. הדלת שהייתה עשויה מעץ, הייתה כל כך גדולה עד כי שני אנשים הצליחו להיכנס דרכה יחד. פתחנו את הדלת ומצאנו את עצמנו עומדים לפני פרוזדור שממנו יצא גרם מדרגות ארוך שהוביל לקומה עליונה. קומת הקרקע נחלקה מצד אחד לחדר האוכל, למטבח ולמסדרון ומצד שני לחדר המשחקים ולמשרד.

איש לא מוכר יצא מהמשרד וקיבל את פנינו. הוא היה בעל סבר פנים רציני מאוד והרכיב משקפיים שחורים שעוררו בי פחד רב, עד שהתחלתי לרעוד בכל גופי. אבל האיש קיבל אותנו בכבוד ובנימוס. הוא בירך לשלום את הנערה ושאל אותי לשמי. לימים נודע לי כי שמו אהרן [מרדכי] זילברשטרום.

“ז’אן”.

“מה שלומך ז’אן?” שאל אותי. “המסע לא עייף אותך יותר מדי? אני מקווה ז’אן  שיהיה לך פה טוב”.

אני ידעתי שזה לא יקרה. כי למדתי כבר שכל מוסדות הילדים הם אותו הדבר, שהילדים שם אכזריים מאוד זה כלפי זה ושהשנאה שולטת שם. בנוסף לכך הבית הזה נראה בעיניי גדול מדי ומוזר על חלונותיו הגדולים ודלתותיו העצומות.

שנות המלחמה הצליחו ללמד אותי מה זה פחד; כל השנים הללו הפחד חלחל בי. זכרתי את התקופה שבה הפציצו הגרמנים את צרפת. כל הילדים במנזר ירדו למקלטים אך המדריך אמר לי להישאר באותו מקום כי אני יהודי. כל הלילה ההוא של ההפצצות, אני שומע הכול, קול רחש זריקת הפצצה נשמע לי כמו נצח ואני מתפלל לאיזשהו אלוקים, שהפצצה לא תיפול עליי. וגם הפצצה הזו… וגם זו… שאנצל, ואיני יודע למה אני כל כך רוצה להינצל כי אני בודד ודחוי ובינתיים גם אם לא תהרגני הפצצה, נפשי כבר הוציאה לעצמה תעודת פטירה. לא יכולתי לסבול את פגיעתם של המדריכים והילדים בי כך שנשארה בי צלקת נפשית שאין שום תרופה שתוכל לרפאותה.

עודני עומד כך בהרהוריי, ופתאום ירדה קבוצת ילדים במדרגות במהירות רבה ועד שהצלחתי להבין מה קורה, הם הקיפו אותי והסתכלו עלי כאילו לא ראו ילד מימי חייהם.

היה משהו שמאוד הטריד אותי. זכרתי את הדברים שאמר לי אחי במהלך הנסיעה ברכבת, שעלי להיות ילד טוב ולנהוג כמו כל הילדים האחרים, להיות כמוהם. אבל אני הרגשתי מאוד עצוב ואומלל וסבלתי מאוד מחרדה. הרגשתי כאילו עדיין הייתי תחת הכיבוש הגרמני. שכל אחד שרוצה יכול להחטיף לי סטירה, אם מתחשק לו, רק לשם ההנאה, או לתפוס אותי ולשלוח אותי למחנה ריכוז.

המנהל הציג אותי בפני כל הילדים. הוא אמר ששמי הוא ז’אן  ושאני נער מאוד נחמד. הוא סימן לי שאני יכול להצטרף אליהם. הלכתי איתם והתחלנו לדבר על כל מיני דברים. אבל מהר מאוד הרגשתי שמשהו לא הולך טוב, ושאופן החשיבה שלי שונה משלהם, כי בכל פעם שאמרתי משהו, הם אמרו שזה לא נכון. נפגעתי מאוד מכך. לפתע פתאום הסתלקו כל הילדים, נעלמו בדיוק כמו שבאו. נשארתי לבד בחדר ולא הבנתי מה קורה, מדוע הם הסתלקו כך מבלי לומר לי דבר.

לפתע חזר ילד אחד וקרא לי: “ז’אן  בוא לאכול אתנו”. הייתי מאוד מופתע מכך, כי לא הייתי רגיל ללכת לאכול כך. ידעתי שצריך להסתדר בשתי שורות, ללכת לחדר האוכל, להתיישב כל אחד במקומו בדממה מוחלטת, ושאם מישהו היה מוציא ולו מילה קטנה ביותר, הוא היה מיד חוטף סטירה כזו שלא היה שוכח אותה הרבה זמן, שכן אסור היה בתכלית האיסור לדבר בשעת הסעודה.

כאשר שמעתי שקוראים לי בשמי, לא האמנתי למראה עיני ולמשמע אוזני - שיום אחד יקראו לי לשולחן ואוכל לשבת לאכול מבלי לפחד.

התיישבתי ליד שאר הילדים. נער אחד בא אלי ואמר לי שעלי ללכת לשטוף את ידי. אמרתי לו “אה, בסדר”, והתרוממתי מהכיסא מסתכל על כפות ידי. הייתי בטוח שהן מאוד מלוכלכות ולכן עלי לשטוף אותן, אך הופתעתי לראות שהן לא היו מלוכלכות כלל וכלל. חיפשתי סבון כדי לסבן את הידיים, אך לא מצאתי. הנער שראה אותי בא אלי והסביר לי כיצד לנהוג “ז’אן , מה שאתה צריך לעשות זה לקחת את הכלי הזה, למלא אותו במים ולשפוך את המים על כפות ידיך”. הייתה זו הפעם הראשונה שנתקלתי במנהג נטילת ידיים של היהדות.

במוסד הילדים הזה הכול היה שונה, והייתי חייב לשנות את האופן שבו אני חי, חושב ומדבר. הייתי צריך לשנות את ההרגלים שלי, כי לא היו אלו עוד החיים שהייתי רגיל אליהם.

ביום הראשון שהגעתי לשם, היה זה כבר בשעות הערב. ראיתי שכל אחד מהילדים הולך לישון לבד, מבלי שמישהו יגיד לו ללכת לישון. אני נשארתי לבדי בחדר האוכל הגדול. ילד אחד בא לקרוא לי ואמר שצריך ללכת עכשיו לישון. אמרתי לו “כן”. הוא שאל אותי “אתה לא יודע את זה?” עניתי לו “לא”. “בוא איתי”, הוא אמר לי, “אראה לך איפה ישנים, המקום נמצא בקומה שנייה”. הלכנו אפוא ביחד לאולם השינה. הגענו לחדר גדול שהיו בו לפחות עשרים מיטות. החדר היה בכל זאת יותר קטן מהחדר במוסד הילדים בברונוי, שהיה כפול בגודלו מחדר זה. אבל שמתי לב שבמרכז החדר היו שני דליים. אחד היה מלא במים והשני היה ריק.

הילד אמר לי: “ז’אן , אתה תישן במיטה הזאת”. והצביע לי על המיטה. נכנסתי למיטה מבלי לומר דבר, כי הייתי עייף ותשוש מהיום הארוך הזה. לא לקח לי זמן רב עד שנרדמתי ושקעתי בשינה עמוקה מאוד.

כאשר התעוררתי למחרת בבוקר, נוכחתי לדעת שנשארתי שוב לבד בחדר ושאלתי את עצמי לאן הלכו הילדים האחרים מבלי לומר לי דבר. קמתי אפוא מהמיטה בזריזות ומיהרתי להתלבש, חושש שאחטוף סטירה על זה שישנתי יותר מדי ואיחרתי. למרות זאת, עדיין הייתי מאוד עייף מיום האתמול.

הלכתי אפוא לחדר האוכל. כשעמדתי על מפתן הדלת, ראיתי שכולם כבר שם, מפטפטים זה עם זה, כאילו היה זה חדר פגישות. הייתי מאוד מופתע מכך, כי מעולם לא ראיתי שמותר לדבר בשעת הסעודה ללא בעיות. נכנסתי בשקט לחדר האוכל, כדי לא למשוך את תשומת לבם והתיישבתי בפינת השולחן. אבל, האיש בעל הזקן השחור והמשקפיים השחורים אמר לי: “ז’אן, לך תיטול ידיים”. שוב הסתכלתי על כפות ידי לראות אם הן מלוכלכות, אך לא הבחנתי בשום לכלוך ולא הבנתי למה אני צריך לשטוף אותן. בכל זאת הלכתי לכיור ושמתי את ידי מתחת לברז. אבל אז בדיוק הגיע נער ואמר לי שכך לא נוטלים ידיים והסביר לי שוב איך עושים זאת.

חזרתי אל השולחן והתיישבתי במקומי. חיכיתי שיחלקו לי לחם וייתנו לי את מנת האוכל. חיכיתי המון זמן עד שאחד המורים ראה אותי ממתין זמן רב ואמר לי: “ז’אן, אתה צריך לקחת את המנה שלך בעצמך”. עניתי לו שאני לא יודע להגיש לעצמי, אז הוא אמר לי: “ז’אן, כאן כל אחד מגיש לעצמו את האוכל ואתה לא צריך לדאוג, אנחנו עכשיו חופשיים”. לא האמנתי למראה עיניי, שכך אוכלים הילדים.

עוד בטרם הספקתי לסיים את הארוחה, שמעתי שיר תפילה שלא הכרתי כלל וכלל ולא הבנתי ממנו מילה [ברכת המזון – המלבה”ד]. פני התאדמו מרוב בושה ושוב חשתי בודד.

המשכתי אפוא לאכול באיטיות ואחר כך יצאתי לחצר לשאוף קצת אוויר צח. החצר הייתה ריקה ולא היה אף אחד בסביבה, כי כולם הלכו לאן שהוא, התבוננתי מסביבי וראיתי שבמרכז החצר עמד כיור גדול עשוי אבן ומעל הכיור עומדת אבן נוספת שממנה יוצא ברז מקושט שהזרים מים כל הזמן ללא הפסק, אבל הכיור אף פעם לא התמלא.

בחצר עמד עץ אלון גדול שהיה מכוסה כולו בשלג. התבוננתי מוקסם מהמראה הלבן היפהפה הזה והתחלתי לשקוע במחשבות שונות.

לפתע הרגשתי טפיחה קלה על כתפי. הסתובבתי לאחור וראיתי את האיש בעל הזקן השחור והמשקפיים השחורים. התחלתי לרעוד מרוב פחד. הייתי בטוח שהוא בא לנזוף בי ושייתן לי סטירה על כך שיצאתי לחצר או עשיתי משהו רע. במקום זאת, הוא אחז את כתפיי בשתי ידיו ואמר לי בקול רך ושקט שמעולם לא שמעתי בחיי:

“ז’אן מה שלומך?”

“בסדר, אדוני”, עניתי לו.

“מה אתה עושה פה בחוץ לבדך?”

“אני לא יודע”, אמרתי.

“”מדוע אינך נמצא יחד עם כל הילדים האחרים?” הוא המשיך.

“אני לא יודע לאן הם הלכו”, עניתי לו.

הוא הניח את ידו על כתפי ברכות כה רבה, עד כי תחושה נעימה התפשטה בגופי, ואמר לי בקולו השקט והנעים: “אני יודע שקשה מאוד לשנות את החיים ושזהו שלב לא פשוט, אבל הכול יסתדר עם הזמן, אתה תראה, אל תדאג. בוא נחזור לבית ונראה מה הילדים האחרים עושים”.

חזרנו אפוא לבית תוך כדי שאנו משוחחים על כל מיני דברים. כאשר נכנסנו לתוך הבית, הוא קרא לנער בשם סימון ואמר לו: “סימון, אתה תלמד את ז’אן לקרוא ולהתפלל ואתה תהיה לו חבר טוב”. “כן, רבי”, ענה לו סימון. הרב דיבר אליי והתייחס אליי ברכות ובנועם

המנהל רומם אותי 

מוסיף ז’אן (יונה) ישראלביץ לספר בנימה נוגעת ללב:

“אלו הזיכרונות הראשונים שלי מהמוסד של הרב אהרן זילברשטרום. כל כך אהבתי את הרב אהרן. חסיד שמנהל את חייו וחיי המוסד באורח פלא. חסיד בעל זקן שיודע לשלב את תחומי העולם כמו תורה עם אקטואליה מבלי שהאחד יפגע בשני. אף אחד מהם לא מטואטא לפינה כמו ילד שלא שווה דבר.

ר’ אהרן זילברשטרום היה בשבילי אבא, דוד, מורה, אח, והכי חשוב, אחד שלא יעזוב אותי לעולם. אחד שהפך אותי מילד שלא שווה דבר למיליארד לירה. למרות כל האהבה שחשתי במוסד היהודי עדיין תקופת המלחמה לא עזבה אותי. היא שחררה את פריז אבל בי היא התעקשה לאחוז.

הייתי יכול ללכת לזמן לא מוגדר מחוץ למוסד היהודי ולחזור. הרב אהרן ידע זאת ותמיד דאג היכן אני. אבל הוא לא ידע איפה אני באמת, אני בקושי רב הייתי יודע לאן אני נעלם. תמיד הרגשתי שאני יושב במקום אחד ולא חולף הרבה זמן עד שמקום הישיבה שלי מגדל שיח קוצים דוקרני שלא אוכל לשבת בו עוד. אז הייתי נעלם כי לא יכולתי להיות במקום מוגדר אחד. הייתי חייב לבנות את עצמי מה שהפך אותי תמיד לבודד ונודד. זה היה העיסוק היחידי שלי במלחמה ולאחריה, בה ידעתי שאני טוב ואף אחד לא יכול לקחת זאת ממני.

במוסד היהודי של ר’ אהרן למדתי מהו גן עדן אמיתי. עם הזמן למדתי ללכת ליטול ידיים לבד, להגיש אוכל לעצמי, ולהאמין שמישהו קורא בשמי. והכי חשוב: שאני חשוב למישהו ושיש לי מקום בעולם.

אותו נער, סימון, שר’ אהרן בעל הזקן השחור ביקש ממנו לעזור לי, לימד אותי במשך הזמן לקרוא ולכתוב וכך לאט לאט הרגשתי בבית. יותר מכל מקום אחר בעולם.

המשימה להוציא ילדים מתוך המנזרים לאחר המלחמה, לא הייתה קלה כלל, הנוצרים משפיעים על הילדים במנזר, נותנים להם אלוקים חדש שמבחינתם אינו הורג אותם על שהם ילדיו, אני גם חשבתי כך.

מצבי הנפשי בתקופת המנזר היה דומה לגיהינום. כבר לא ידעתי מי אני, המחשבה תמיד טיילה למקומות אחרים רק לא לחשוב על הגיהינום שאני חי בו ואני חשבתי בסוף שלא קל להיות יהודי עדיף נוצרי. לא הבנתי למה אני צריך להיות יהודי ומה הדבר משנה אם אני יהודי או לא. בשבילי היהודים היו עם מפוזר בכל העולם. אין לנו ארץ ישראל. אין לנו כלום.

השהייה במנזרי הגיהינום רק חיזקה אצלי מחשבה זו.

תמיד הייתי בצד, כאילו שזרקו אותי בפינת החדר, זה היה העונש שלי. עונש שניתן ללא אזהרה מוקדמת ושלא נאכף על ידי שום חוק או תקנון.

כשמטאטאים חדר, את השאריות שלא הצליחו לאסוף ביעה, מטאטים לפינת החדר, שלא יראו. גם ככה הם לא חשובים ולא שווים גרוש. אני אותם שאריות, אני אותו ילד שלא שווה גרוש. אני חושש שאף אחד לא יכול להבין מצב כזה של ילד שהוא לא יכול לעשות כלום. שאין לו למה לחיות.

ואז בא הרב שניאורסון והוציא אותי מאפלה לאורה. זה לא היה קל ולא ניתן לספור על אצבעות היד את כמות הפעמים בהם כשלה המשימה במקומות אחרים והרב השאיר ילדים יהודים במנזרים הנוצרים משום שהנצרות כבר כבשה אותם ונעצה דגל ניצחון בליבם והם לא רצו לבוא עם הרב.

אחד מאותם ילדים כבושים שהיה חברי למנזר, עם הזמן הפך להגמון הראשון של פריז ולפני פטירתו ביקש שיגידו עליו ‘קדיש’.

עם הכישלונות היו גם הצלחות רבות כחול הים, הצלחה של פדיון שבויים קטנים ואני אחד מהם”.

הצלה משיגעון ומבדידות

בכך לא תמו זיכרונותיו של ז’אן [יונה] מדמותו של המנהל האהוב ר’ אהרן מרדכי. הוא חזר ופגש בו גם לאחר ששניהם עלו לארץ ישראל והתגוררו בירושלים. גם כאן דמותו נחקקה בו לטובה. וכך הוא מספר:

“השארתי בצרפת את המעט שנותר לי. גם בצרפת אחרי המלחמה הרגשתי בודד, ולקחתי את רגלי ועליתי לאוניה לכיוון ארץ ישראל. העלייה הייתה בחורף תש״ט. אני זוכר כי חגגנו את חנוכה בתוך האוניה בה תליתי את כל עתידי.

באותה אוניה פגשתי דמותו של איש המוכר לי. לא זכרתי מהיכן עד שמצאתיו, קראו לו דוד לסלבוים וגם הוא כמותי - היה במנזר בתקופת השואה ורצה להיות נוצרי, אך חילצו אותו כמוני והועבר למוסד יהודי, היה בישיבת חכמי צרפת באקס-לה-בן, ועכשיו הוא פה בדרך איתי אל ארץ הקודש. לא הכרנו באופן פרטי אבל החלפנו מילים אחד עם השני ואחר כך כל אחד הלך לשוטט באמה לבדו.

הגעתי ארצה. בחלומותיי הטובים ביותר לא תיארתי לעצמי שאזכה שכף רגלי תדרוך באדמת קודש הזו. לאחר שהות קצרה בקיבוץ ‘חפץ חיים’, עליתי לירושלים והלכתי ללמוד בישיבת ‘חברון’.

לצערי, קשיי הקליטה היו קשים. השפה הזרה, התרבות וחוסר ההבנה שלי הקשו עליי להתערבב בין ההמון. התאכזבתי מאוד, כי קיויתי שבמקום בו כולם יהודים אני סוף סוף ארגיש שייך, אבל עדיין הרגשתי לבד. ראש הישיבה, הרב יחזקאל סרנא, הציע לי לעזוב את הישיבה ולהתגייס לצבא. ואני כמו תלמיד טוב עשיתי כדבריו.

התגייסתי לחטיבת גבעתי, שם שירתי את רוב שירותי הצבאי, אך במהלכו התגברה הפציעה שלי באוזן ובראש, פציעה שפרצה עוד מימי במוסד הנוצרי. פציעה שהשאירה לי מתיחת-קבע על פני ופגעה באוזן ספק שומעת ספק חירשת.

אושפזתי בבית המרפאה ב’שנלר’ בירושלים שפעם היה בסיס צבאי של הבריטים והיום שייך ליהודים.

מי שזכר אותי והרגיש צורך לבוא לעודדני ולבקרני היה הרב אהרן זילברשטרום, המנהל הזכור לטוב. באותה תקופה הוא ניהל תלמוד תורה שהיה יוקרתי ביותר ממנו יצאו גדולי הדור. כיוון ששמע על מצבי, קיים בי את מצוות ביקור חולים. מדי פעם הוא הגיע לבקר, ולא זנח אותי.

זו הפעם השניה שהרב זילברשטרום מציל אותי משיגעון ומבדידות.

באחת הפעמים שהוא ביקר, בעודו יושב, נכנס פתאום עוד אדם לחדר החולים. הופתעתי לגלות שצעדיו מובילים היישר למיטתי ולא למיטתו של חולה אחר… מוזר! לא הייתי רגיל ליותר מאורח אחד קבוע, אך כשהתקרב - הכרתיו, זה הוא, דוד לסלבוים. לא ראיתי אותו מזה זמן רב…

ערכתי היכרות בין דוד לסלבוים לבין הרב זילברשטרום, ודוד התמלא פליאה של ממש. הוא לא היה רגיל לפגוש אישיות כל כך עדינה ורכה כמו של הרב זילברשטרום, ועם זאת היותו חסיד הפועל בכל תחומי החיים”.

עד כאן זיכרונותיו של יונה ישראלביץ.

מפגש ראשון עם חב״דניק

על המפגש הראשוני ההוא בין ר’ אהרן מרדכי לבין ר’ דוד לסלבוים, סיפר ר’ דוד עצמו כעבור שנים, מנקודת מבטו הוא:

“את ר’ אהרן-מרדכי”, הוא מספר, “הכרתי דרך מכר שנסע עמי יחד באוניה לארץ ישראל. המכר שהה בבית הרפואה ‘שנלר’ שבירושלים, הלכתי לבקרו, ולצדו ראיתי יהודי מרשים, דובר צרפתית אקדמית. היה זה ר’ אהרן-מרדכי זילברשטרום. התברר שהוא ניהל את בית היתומים של ר’ זלמן שניאורסאהן שתחת כנפיו ניצלו ילדים יהודיים רבים מזרועות הדת הקתולית.

אותה שנה - מוסיף ר’ דוד לסלבוים לשחזר - שנת תשי”ג, הייתה שנה סוערת במערכת החינוך בארץ ישראל. לאחר חקיקת ‘חוק חינוך ממלכתי’ הוחלט כי החל משנת הלימודים הבאה תתבטל שיטת הזרמים שנהגה עד אז, לפיה כל אזרח בחר לילדיו את הזרם בו ילמדו (ההסתדרות, מפא”י, אגו”י, מזרחי וכו’); ומעתה החינוך יהא ממלכתי. ציד נפשות של ממש החל ברחבי הארץ, כל אחד מן הזרמים רצה לגייס מה שיותר ילדים שיירשמו תחתיו. הארץ געשה וסערה, לא היה איש שלא היה שותף, במידה זו או אחרת, בפעילות למען אחד מן הזרמים”.

הרב דוד לסלבוים חפץ להתגייס למערכה. הוא החליט לפנות ליאגודת ישראלי, חרף ריחוקו מההשקפה החסידית, “העובדה שילדי ישראל ילכו לבתי ספר חופשיים - לא בא בחשבון מבחינתי”.

“ואז, בשיחה עם ר’ אהרן מרדכי ליד מיטתו של זיאן, נזכרתי”, מספר ר’ דוד לסלבוים, “שרי אהרן-מרדכי הינו בעצם מנהל תלמוד-תורה ‘שילה’ בירושלים. בו במקום הצעתי את שירותיי ברישום לבית הספר. עובדת היותו חסיד לא הייתה ידועה לי באותה שעה. לו ידעתי, אני מניח שהייתי שומר מרחק ממנו. פניתי אליו ושאלתי האם הוא נזקק לעזרתי בגיוס תלמידים. ‘לא’, השיב לי ר’ אהרן-מרדכי בעדינות, ‘אצלנו ב’שילה’ אין בעיות כאלו, אבל אני חסיד ליובאוויטש ולמען בית הספר של חב”ד באזור מלחה (‘מנחת’) עזרתך בהחלט נחוצה’”.

תדהמה אחזה בר’ דוד לסלבוים.

“זו הייתה מהלומה בשבילי”, הוא מספר בגילוי לב. “‘חסיד? הרי זה לא יאומן, הרי ר’ אהרן הוא אדם כל כך רציני וסימפטי’…

מוסיף יאן וכותב בזיכרונותיו: “הישיבה של צרפת לימדה אותו להיות תלמיד יקי אמיתית ולא היה רגיל לפגוש אישיות כל כך עדינה ורכה יחד עם דמות של חסיד הפועל בכל תחומי החיים כמו הרב זילבשטרום”.

ר’ דוד לסלבוים מחייך ומוסיף:

“מהלומה שנייה שהביא עלי ר’ אהרן- מרדכי הייתה העובדה שסיפר לי כי חסידי חב”ד מתכננים לפתוח זרם חמישי בחינוך בארץ ישראל. הייתי בהלם. אתה חסיד?

הכיצד? זה בשום אופן לא יכול להיות! ומי הם החסידים האלה שהם פותחים זרם חינוך? מה להם ולחינוך? לדידקטיקה? ולפדגוגיה? מנין יהיו להם מורים? ובכלל, מה לי ולחסידים?

“בכל זאת הלכתי לרישום בשכונת ‘מנחת’ [שם הוקם בית ספר של ה’רשת’ לקראת שנת הלימודים תשי”ג] כדי שהילדים לא יפלו בידי ‘הסתדרות העובדים’ ויעברו ללמוד במוסדות שאינם דתיים. התחלתי להתעסק ברישום הילדים בעיקר בקרב משפחות דוברות צרפתית”.

הרישום עבר בהצלחה, “רשת אהלי יוסף יצחק” הצליחה ברישום, ובחסדי השם נפתחו כיתות בית הספר.

ניגון שסגר מעגל 

בין כך ובין כך, הקשר בין ר’ דוד לסלבוים לבין הרב זילברשטרום הלך והתהדק. והפחד הראשוני שהיה לו מפני חסידים בכלל, וחסיד חב”ד בפרט - הלך והתפוגג אט אט, אם כי עדיין היה מוחלט אצל ר’ דוד שלעולם לא יהיה חסיד!

פעם הוזמן ר’ דוד לסעודת ליל שבת בבית משפחת זילברשטרום, בדירתם הירושלמית הצנועה. במהלך הסעודה ביקש ר’ דוד רשות מבעל הבית לנגן ניגון שהיה אהוב עליו במיוחד מהישיבה של חכמי צרפת באקס-לה-בן. (ניגון זה מושר בחוגי ה’מזרחי’ בסיום אמירת “לכה דודי”). כשסיים ר’ דוד את הניגון המרגש, נענה לו ר’ אהרן מרדכי בבת שחוק: “נו, הלא זהו ניגון חב”די”.״

“מקרה זה היה ה’מכה בפטיש’ אצלי להריסת המוסכמות שהיו לי נגד חסידות”, מספר ר’ דוד לסלבוים.

בעקבותיו הקשר עם ר’ אהרן מרדכי, החל ר’ דוד להגיע לישיבת ‘תורת אמת’ לשמוע שיעורי תניא מפי ראש הישיבה הרב משה אריה לייב שפירא. “בעיקר משכו אותי הרגעים הקסומים של ‘סדר ניגונים’ בשבת בין מנחה למעריב. הייתי מגיע בכל שבת, ומרגיש שהניגונים פשוט ‘לוקחים’ אותי למחוזות רוחניים טמירים…”

לימים הפך ר’ דוד לסלבוים לחסיד מן השורה, וכיום הוא מוותיקי תושבי כפר חב”ד, ואחד מחשובי מפיצי החסידות בשפה הצרפתית ועורך “שיחת השבוע” בצרפתית.

• • •

שלוש נשמות שהסתובבו בצרפת, שניים מהם במנזרים ואחד מהם מציל נשמות; שלושה אנשים הרחוקים זה מזה בגשמיות וברוחניות - נפגשו במעגלי חיים, במוסד היתומים, בבית הרפואה ובשולחן השבת. ובהשגחה פרטית מופלאה, נשמה פוגשת נשמה, נשמה מקרבת נשמה ויהודי מחזק יהודי.

מסיים יאן ישראלביץ את זיכרונותיו הנוגעים ללב: “עד היום אומר לי דוד לסלבוים, כי בזכותי הוא דתי וחביידניק בפרט. לא להאמין איך אדם אחד יכול לברוא עולם שלם של דורות”…