כ”ק אדמו”ר הזקן:

מצה שלפני חצות ומצה שלאחר חצות

כ”ק אדמו”ר הזקן: שתי בחינות מצות היו. אחת שנצטווינו בפסח מצרים על מצת ומרורים יאכלוהו (את קרבן פסח), והשניה עליה נאמר כי לאחר צאתם ממצרים — “ויאכלו את הבצק עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה”. וטעמו של דבר הוא: המצה היא מאכל אלוקי, מאכל של מצווה שיש לו תפקיד בהשפעה על האדם, כנאמר בזוהר: המצה היא מיכלא דמהימנותא (מאכל האמונה) ומיכלא דאסוותא (ומאכל הרפואה). והנה, תפקיד אכילת מצה שקודם חצות, היה לעורר ולגלות בבני ישראל את היראה התתאה (התחתונה), והאמונה בה’ בבחינת קטנות, על דרך ש”אין התינוק קורא אבא עד שיטעם טעם דגן”, כך מאכל מצווה זה פועל שיהיה עם ישראל מאמין בה’ וירא ממנו, אך בדרגה התחתונה. אולם, לאחר חצות הלילה שאז זכו לגילוי האלוקי של “ובמורא גדול — זה גילוי שכינה”, ניתן להם הכוח לאכול את המצה שלאחר חצות ולקבל בפנימיות את האמונה העליונה בה’ ואת היראה העליונה ממנו. ברם לאחר מתן תורה שבמשך כל השנה אנו בדרגת יראה תתאה, וממשיכים זאת למטה על ידי קיום המצוות, זוכים אנו להמשיך את הגלויים של המצה השניה שלאחר חצות, כבר לפני חצות.

(לקוטי תורה, פרשת צו, מאמר ד”ה ששת ימים תאכל מצות)

על שום מה

כ”ק אדמו”ר האמצעי: “מצה זו שאנו אוכלים על שום מה”. לאמור: עניינה של המצה שלאחר חצות, וכן של המצה שאנו אוכלים בליל הסדר, הוא שעל ידי אכילתה מתגלה בנשמות ישראל עניין מ”ה העצמי, שזהו מה שמתגלה בנשמותינו בחינת עצמותו ש”נגלה עליהם… וגאלם”.

(נר מצוה ותורה אור, שער האמונה י,ב)

המצה בעבודת האדם לקונו

כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: מצה שקודם חצות, עניינה בעבודת האדם לקונו היא עבודת האתכפיא — כפיית הנפש הבהמית. וכפשטות אופן אפיית המצה, שצריך להתייגע שלא תבוא לידי חימוץ וניפוח, כמו שכתוב “ושמרתם את המצות” שצריך לדחוק אותה וכו’ כדי שלא תתחמץ, וצריך לדקור ובזריזות. וכך הוא בעבודת האתכפיא, שהעוסק בעבודה זו צריך תמיד להיות על המשמר בנוגע לכל המצוות. ועבודה זו היא במי שהוא “בינוני” שעדיין יש בו יצר הרע, או מי שהוא פחות מבינוני, שצריך הוא לעבודת השמירה. ברם מי שהוא צדיק גמור, והרי הוא נקרא — “גמור”, כמו “כלי שנגמרה מלאכתו”, דהיינו שכבר הפך את היצר הרע לטוב, שאז הוא כמו כלי שנגמרה מלאכתו, משום שממשיך אורות בכלים, כיוון שהוא בבחינת “אתהפכא” (שהיצר הרע נהפך לטוב), דהיינו הבחינה של מצה שאחרי חצות, ואינו צריך שמירה.

(אור התורה פסח, כרך ב, עמ’ תנז ואילך)

את שבעת הימים

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: כתוב: “מצות יאכל את שבעת הימים”. וצריך ביאור מדוע לא נאמר “יאכל בשבעת הימים”. המענה על כך: שבעת הימים הם שבעת המידות שבנפש האדם. ויש להאכילם מצה — שהיא מאכל קל ומורה על הביטול, בהיותה ההיפך מהחמץ התופח ומתנשא. לאמור: יש “להאכיל” — “את שבעת הימים” — שבעת המידות, בביטול…

(תורת שמואל תרכ”ז, מאמר ד”ה מצות יאכל עמ’ רמב)

לחם בגימטריא מזל עם הכולל

 כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: איתא בזוהר שכשיצאו ישראל ממצרים אכלו מצה שהיא לחם מן הארץ העליונה. כי הנה “לחם” בגימטריא “מזל עם הכולל” (מזל — עם הערך המספרי של עצם המילה, שהוא “אחד”). היינו שהארץ העליונה היא בחינת מלכות, וזה השפיע בנשמתם בחינת דעת, שכן הארץ מוציאה לחם, שהוא המחזק את בחינת הדעת.

(המשך תער”ב, חלק שני, ש”פ שלח ה’עת”ר עמ’ א’כט)

האמונה ממשיכה — גם מלמעלה משורש ומקור

כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ: המצה היא מאכל האמונה, האמונה ממשיכה גם מלמעלה משורש ומקור. גם כשברכה לא יכולה לעזור, כיוון שהדבר לא נמצא בשורש ומקור, אבל על ידי האמונה, שממשיכה גם מלמעלה מזה, ניתן להמשיך ולפעול זאת!

(ספר השיחות תש”ב עמ’ 94)

מצה שצריכה שימור ושאינה צריכה שימור

כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: בירושלמי (פסחים פ”ב ה”ד) מופיעה לשון חז”ל — “מצה שצריכה שימור ומצה שאינה צריכה שימור”. והנה ידוע עניין הזהירות והשמירה בנוגע למצה שרויה, כפי שמביא אדמו”ר הזקן בשאלות ותשובות שלו, סימן ו’. עד כדי כך ש”מנהג בית הרב” (אדמור”י חב”ד), היה להיזהר ממצה שרויה לא רק בליל הסדר במצות מצווה, אלא בכל שבעת ימי הפסח. אך לעומת זאת — בשמיני של פסח, היה ההידור דווקא לאכול מצה שרויה. ואחר כך נתפרסם ע”י נשיא דורנו ונעשה נתינת כח לכל ההולכים באורחותיו, שיהדרו באכילת מצה שרויה דווקא, ביום השמיני של פסח. זאת משום שביום השמיני ישנו כבר הכח להעלות גם מצה שרויה, שכן היום האחרון, היום השמיני, שלמעלה מהשבע ולמעלה מהטבע, שייך למשיח ועד לסעודתו של משיח. דהיינו שיום זה הוא כנגד עבודת הצדיקים, שהיא באופן של “אינה צריכה שימור”, כמבואר באור התורה להצמח צדק (פסח כרך ב עמ’ תנז).

(ספר המאמרים פסח חלק א, מאמר ד”ה הא לחמא עניא עמ’ רלה)

חידושו של נשיא בישראל

אמר ר’ אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה .. כל ימי חייך להביא לימות המשיח: חידושו של נשיא בישראל .. הוא לקשר ולאחד “כל ימי חייך” של כאו”א מישראל ושל כלל ישראל - “כל ימי חייך” הגשמיים בעולם הזה ובפרט בזמן הגלות (“לילות”) - עם הגאולה (יציאה ממצרים וגבולים) בכלל, ובפרט עם ימות המשיח, הגאולה האמיתית והשלימה שאין אחריה גלות; ודוקא הנשיא בכחו לחבר ולאחד את הגלות עם הגאולה .. ולכן, דוקא ביום שעלה לנשיאות עסק ר’ אלעזר בן עזריה בסוגיא ד”מזכירין יציאת מצרים” גם “בלילות” ו”להביא לימות המשיח”.

(ש”פ שמות תשנ”ב)