אם יש נחיצות להכריז “יחי המלך”, מדוע הרבי לא עורר על כך כל השנים? >> מה באמת מסת

אם יש נחיצות להכריז “יחי המלך”, מדוע הרבי לא עורר על כך כל השנים? >> מה באמת מסתתר מאחורי הבקשה–זעקה “עד מתי?!” >> לאן נעלם משה רבינו רגע לפני הגאולה, וכיצד זה קשור אלינו? * התוועדות חסידית יוקדת אמונה

א ביסלע אמונה

בימים אלו, לקראת חג הפסח, אשר “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”, ובפרט בבואנו מהיום הבהיר י”א ניסן, יום שעניינו הוא “המשיחה של ‘ראש בני ישראל’ למלך המשיח”, כפי שאומר הרבי בסיום דבר–מלכות תצווה - מן הראוי להתבונן במה שהיה ב”ימי צאתך מארץ מצרים”, כדי ללמוד מזה לזמננו.

* * *

אחרי כל כך הרבה שנות שעבוד בגלות מצרים, מגיע משה רבינו ומכריז בשם ה’ לכל העם “פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם”, “הגיע זמן גאולתכם”. מספרת התורה “וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת, לְעֵינֵי הָעָם. וַיַּאֲמֵן, הָעָם. וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ, אֶל פַּרְעֹה:  כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת–עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת–יִשְׂרָאֵל.  לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’ וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ”. דווקא אז פרעה מגביר את השעבוד וגוזר גזרות חדשות קשות יותר. כאשר באים אליו בטענות, הוא עונה “נִרְפִּים אַתֶּם, נִרְפִּים עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַה’”. ממשיך הפסוק ומספר “וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן, נִצָּבִים לִקְרָאתָם, בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה’ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט  אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ. וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה’, וַיֹּאמַר:  אֲדֹ–נָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת–עַמֶּךָ”.

אם לא די בזה, מספרים חז”ל במדרש רבה שבדיוק אז, כשהמצב כל כך בלתי מובן, כאשר דווקא כשמשה רבינו מכריז על הגאולה נדמה שהשעבוד גובר - דווקא אז משה רבינו נעלם מהשטח. הוא הולך שוב לארץ מדין למשך כמה חודשים (ישנן דעות שונות במדרש כמה זמן זה היה: יש אומרים שלושה חודשים. יש אומרים ששה חודשים. ויש אומרים שנה וחצי), ומשאיר את ישראל במצב בלתי מובן כאשר כל מה שהאמינו מתנפץ לכאורה לסלע המציאות בשטח.

למה קורה כל זה? אומרים חז”ל, “בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים”. כדי לצאת ממצרים היו בני ישראל זקוקים שתהיה בידם זכות האמונה. ומתי מתגלית האמונה - לא כאשר רואים ומבינים ומרגישים שהכל הולך לפי התוכנית האלוקית. אז לא זקוקים דווקא לאמונה, ואז אין האמונה מתגלית כל כך, שהרי הכל מובן בשכל מורגש בלב ונראה בשטח. דווקא כאשר לא מבינים כלל מה קורה כאן, לא רואים ולא מרגישים מאומה. אדרבה, נדמה שהכל הולך הפוך לגמרי מכל מה שהובטחנו. דווקא בשעה זו זקוקים ללכת באמונה שלמה ובביטחון מלא אחרי דבר ה’ אשר בפי משה רבינו, “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”.

כך “בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים”.

נבואה. אין אפשרות לטעות

כך גם היום, אחרי כל כך הרבה שנות גלות מגיע הרבי מלך המשיח ומכריז ומודיע לכל העם שנמצאים אנו “בשעה שמלך המשיח בא והוא משמיע ואומר להם לישראל הגיע זמן גאולתכם”. הוא מצווה להכריז ולפרסם בכל מקום ולכל אחד שהקב”ה אומר זאת על ידי עבדיו הנביאים. והוא אף נותן לדברים תוקף הלכתי של נבואה לטובה ששום דבר לא יוכל לעכב בעדה. תוך שהוא מאריך להסביר שנשיא דורנו - “כ”ק מו”ח אדמו”ר, ונמשך בדור שאחריו על ידי תלמידיו” - הוא נביא על פי גדרי ההלכה ברמב”ם. מאחר שגם עשה אותות ומופתים, “כפי שראינו ורואים בקיום ברכותיו אצל נשיא דורנו”.

אחרי שהתברר לנו ללא ספק כי הוא נביא, מביא הרבי את פסק ההלכה, שאז “אסור לחשוב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינו אמת .. שנאמר לא תנסו את ה’ אלוקיכם .. כיוון שמאמינים בדברי הנביא לא משום שאלו דבריו של הנביא אלא משום שאלו דברי הקב”ה על ידי נביא זה”.

לכן “ישנה ההוראה כנ”ל, שצריך להכריז ולפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו והקב”ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הוא נעלה שלא בערך מאנשי הדור, שיהי’ ה”שופטיך” ו”יועציך” ונביא הדור … עד הנבואה העיקרית - הנבואה (“לא רק בתור חכם ושופט, אלא בתור נביא, שזהו בוודאות”. ומציין למאמרי רבינו הזקן הקצרים, ששם מבואר ש”מכיוון שבא הדבר לפיו של נביא בוודאי יקוים בלי ספק”) ש”לאלתר לגאולה” ותיכף ומיד ממש “הנה זה (משיח) בא”.

לבקש. פשוט לבקש

והנה לפתע נדמה - בפרט אחרי ז”ך אדר וג’ תמוז - כאילו הכל הולך הפוך ומשה רבינו לא נראה בשטח; עד שישנם האומרים ח”ו (כפי שאמרו לפני חטא העגל) “כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו”.

בתקופה זו נדרשת מאתנו ביתר שאת האמונה הפשוטה והמוחלטת בדברי ה’ ומשה עבדו, ללכת אחריו ולהאמין בו ובדבר ה’ אשר בפיו. שהרי כבר נודע לנו בוודאות כי דבר ה’ בפיו ושכינה מדברת מתוך גרונו. וכשם שאז “בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים”, כך בדיוק היום, “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”, בזכות האמונה ניגאל.

אלא שמשה רבינו פעל את התחלת הענין של דירה בתחתונים, ואצלו היו הדברים עדיין באופן שהם באים בעיקר מלמעלה למטה, כדי לתת את הכח לתחתונים לפעול את הדירה לו יתברך. ואילו משיח הוא סיום והשלמת הדירה בתחתונים, ולכן מודגש אצלו במיוחד שהוא נמצא דווקא בגוף גשמי ועמוק בתוך העולם הגשמי. לכן אצלו הדברים צריכים לבוא דווקא מלמטה.

ולכן אצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו אצל משה רבינו לקראת הגאולה ממצרים, למרות שגם זו עבודה גדולה ולא קלה כלל, אלא רוצים מאתנו יותר מזה - שלא נסתפק גם באמונה מוחלטת בו והליכה בהוראותיו, אלא, אחרי שהקב”ה בחר ומינה את המלך המשיח, צריכים העם ליטול יוזמה, מלמטה למעלה, לבוא אל המלך המשיח ולבקש ממנו שיבוא וימלוך עלינו. ובכך יפעלו הם דווקא, אנו, את התגלותו בעולם כמלך המשיח.

כדברי הרבי שליט”א (סוף שיחת ש”פ משפטים תנש”א) “והרי המינוי דדוד מלכא משיחא כבר הי’, כמו שכתוב “מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו”. צריכה רק להיות קבלת מלכותו על ידי העם וההתקשרות בין המלך והעם בשלימות הגילוי - בגאולה האמיתית והשלימה”.

וכן כתוב (הושע ג, ה ובמצודות שם)  “אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ אלוקיהם ואת דוד מלכם” - “וגם יבקשו את מלך המשיח הבא מזרע דוד, ומעמו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בהם”. שבני ישראל יבקשו מן המלך המשיח שימלוך עליהם, ובכך יפעלו  את התגלותו בעולם להביא את הגאולה.

ועוד נאמר (הושע ב, ב ובמצודות שם) “ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד” - “זהו מלך המשיח”. היינו שהם, בני ישראל, התחתונים מצד עצמם, ישימו ויקבלו על עצמם את המלך המשיח, “ראש אחד”.

ומכיוון שכל העניין הוא שהדבר יבוא מהעם, שיבקשו ויפעלו זאת אצל המלך, הרי מובן מעצמו שלא שייך ולא מתאים שהמלך ידבר ויעורר ו”ירעיש” על כך מעצמו, לפני שהעם מבקש ומתחנן אליו להסכים להיות מלך. אדרבה, הוא מצד עצמו למעלה מזה, והדבר נפעל דווקא על ידי בקשת העם. לכן הרבי שליט”א לא דיבר כמעט על הצורך וההכרח בהכרזת “יחי המלך” לפני כן, אלא על הצורך וההכרח לצעוק “עד מתי” ולבקש ולהתחנן להקב”ה שיביא את הגאולה.

אבל לאחר ששמענו את הרבי מרעיש עולמות, ודורש גם מאתנו “קער א וועלט היינט”, אודות הצורך וההכרח לזעוק ללא הרף “עד מתי”, ולא תפסנו מה רוצים מאתנו - עושה הרבי (בשיחת ב’ ניסן תשמ”ח) דבר שכביכול אין הוא צריך ויכול כלל לעשותו, ומגלה לנו שהמלך המשיח זקוק כביכול לפעולתנו אנו, בהכרזת “יחי המלך” מתוך שמחה וחיות.

וממילא גם מובן ופשוט שבהכרזה זו נוגע ונחוץ לדעת מיהו אותו מלך אותו אנו מקבלים - כי בלי זה אין כלל משמעות להכרזה שאנו מקבלים מלכותו של מי שאיננו יודעים מי הוא. ולכן אמנם בכל הפעמים בתנ”ך שמדובר על הכרזת “יחי המלך” מפורש שמו של המלך אליו קוראים “יחי המלך”.

והרבי מוסיף עוד כמה מילים כמעט בהבלעה, ולא שמים לב איזו “פצצה” טמונה כאן: הרבי אומר שכל ה”שטורעם” שעושים בשנים האחרונות (מי עושה?) אודות הצורך וההכרח בהכרזת “עד מתי?!” אינו אלא בעיקר בגלל הצורך בהכרזת “יחי המלך” בקשר למלך המשיח. ולכן מדברים כל כך הרבה על הצורך בהכרזת “עד מתי”, כיוון שהיא כוללת את הכרזת “יחי המלך”. עד כאן דברי הרבי.

וכאן נשאלת מאליה השאלה: אם כל ה”שטורעם” שהרבי עושה בקשר ל”עד מתי”, אינו אלא בעיקר בגלל הצורך בהכרזת “יחי המלך” - מדוע הרבי לא מדבר כמעט על “יחי המלך”, אלא מקדיש עשרות ומאות שעות ב”שטורעם” עצום רק בקשר ל”עד מתי”?

התשובה מובנת מאליה: כל העניין של הכרזת “יחי המלך”, מסביר הרבי, היא כדי שהעם יפעל אצל המלך את התגלות מלכותו. המלך הוא לא רק “ראש” אלא גם “לב”, “לבו הוא לב כלל ישראל”. כמו הלב שהוא משפיע ומזרים חיים לכל האברים, והוא גם מקבל את הדם מכל האברים, כך גם המלך מקבל מן העם את מלכותו, ואפילו כביכול את ההוספה בחייו, שכן “אין מלך בלא עם”.

העניין של “אין מלך בלא עם” ישנו גם ובמיוחד במלך המשיח, למרות שלא העם ממנה אותו, אלא הקב”ה בוחר בו וממנה אותו. שכן גם לאחר בחירת הקב”ה בו, עדיין נמצא בו כח המלוכה בהעלם, והוא זקוק כביכול לעם שיפעלו בו את התגלות המלוכה לעיני כל, ואפילו את ה”הוספה בעניין החיים” על ידי קבלת מלכותו בפועל, בהכרזת “יחי המלך”. “שתוכנה של הכרזה זו - שכבר הגיע הזמן דהקיצו ורננו שוכני עפר - כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, ועד דהקיצו ורננו (ובדיוק: לא “שוכני עפר”!) דוד מלכא משיחא!”. ומסיים: “והמעשה הוא העיקר: יש לסיים ולהשלים את “מעשינו ועבודתינו” - כולל גם הבקשה והדרישה “עד מתי”, וההכרזה “יחי המלך” דוד מלכא משיחא - בזריזות הכי גדולה, הקשורה עם שמחה וחיות … שעל ידי זה פועלים כביכול ה”אחישנה” דהזריזות אצל הקב”ה - “אלקיכם כהן הוא” ו”כהנים זריזין הם” - לגאול את בני ישראל בזריזות הכי גדולה, תיכף ומיד ממש, ‘לא עיכבן המקום כהרף עין’”. עד כאן דברי הרבי.

הרבי כמו אומר כאן: דעו לכם שכל מה שאני מרעיש כל כך הרבה אודות ההכרח לצעוק “עד מתי”, שהיא הזעקה והבקשה מהקב”ה על הגאולה, זהו משום שנחוצה הבקשה והדרישה כביכול מן המלך המשיח עצמו, שאנו מקבלים עלינו את מלכותו ומבקשים ותובעים שיבוא וימלוך עלינו ויגאלנו. אך כיוון שזה צריך לבוא מכם ולא ממני, לכן אני מדבר בעיקר על הבקשה מהקב”ה “עד מתי” - אך דעו לכם ש”כל הרעש שעושים” הוא בעיקר כדי שתבינו את גודל החשיבות וההכרח בבקשת והכרזת “יחי המלך”. וממילא מובן שעיקר ההדגשה אצלנו צריכה להיות דווקא על הכרזת “יחי המלך”. וזוהי עיקר התביעה והדרישה מאתנו “עשו כל אשר ביכולתכם” - מה שאני כביכול אינני יכול לעשות, משום שזה צריך לבוא דווקא מכם.

להכריז במפורש כי הוא מלך המשיח

כאשר אנו כל כך משוועים ומייחלים להתגלות המלאה של הרבי לעיני כל, שרק זה הפתרון היחיד למצבנו - הרי חשוב ונחוץ ביותר עתה, להרעיש את העולם כולו ולפעול על כל אחד שיאמר ויכריז בדיבור (וגם בכתב ובדפוס ובכל דרך) את ההכרזה המבטאת את קביעת העובדה כי הרבי שליט”א הוא הוא המלך המשיח, ואנחנו עמו ועבדיו, ואנו מקבלים על עצמנו את מלכותו. ולשם כך מובן ופשוט מעצמו כי צריכים לדעת היטב וברור את זהותו של המלך המשיח, ולהכיר ולהכריז במפורש בגלוי ובפשטות לעין כל כי הוא הוא המלך המשיח ואין בלתו, ואנו מכירים ומכריזים כי הוא מלכנו ואנו עמו ועבדיו ואנו מקבלים באהבה וברצון את מלכותו עלינו.

נכון שהרבי לא ציווה על כך במפורש כל כך, אך לפי הנ”ל זהו כל העניין שהדבר צריך לבוא דווקא מאתנו, ללא ציווי מפורש כל כך. דווקא בכך שאנו מצד עצמנו נכריז ונבקש ונתחנן ונקבל את מלכותו עלינו, בזה נפעל את ההתגלות המלאה לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה.

לכן, “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות” הוא לקבל על עצמנו, ולעשות הכל שכולם, כל אנשי הדור, יעשו כן, את מלכותו של הרבי מלך המשיח שליט”א - “לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש, כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את ישראל מן הגלות”. ובפרט בהכרזת “יחי המלך”, שבה מבקשים ומכריזים וקובעים עובדה ופועלים (וכמבואר בשיחת ש”פ תולדות תשנ”ב) כי “על ידי זה ולאחרי זה” באה התגלותו המלאה לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה. ולא “יחי המלך” סתם - אף כי פשוט וברור לכולם למי הכוונה, אבל ב”בניין המלכות” נוגע במיוחד לפרש ולהדגיש זאת בדיבור מפורש ומפורט דווקא, “מראה באצבעו ואומר זה”, במפורש ובהדגשה - “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.