האקדח שלא ירה
מסת-חג מיוחדת מאת הרב יצחק אייזיק לנדא, לרגל חודש תשרי, בה שוהים אלפי חסידי חב”ד מכל העולם בחצרות קדשנו: כשמרגישים את הרבי מתוועד איתנו – יש לקחת החלטה מעשית • מאלף
מסת-חג מיוחדת מאת הרב יצחק אייזיק לנדא, לרגל חודש תשרי, בה שוהים אלפי חסידי חב”ד מכל העולם בחצרות קדשנו: כשמרגישים את הרבי מתוועד איתנו – יש לקחת החלטה מעשית • מאלף
כשהלבנה רואה שבני ישראל לא רואים אותה, היא פוחדת שהם יתייאשו מלהביט בה – ולכן, היא אומרת ליהודים ומנחמת אותם . . עליכם לדעת, שמה שאינכם רואים אותי הוא רק משום שעתה הוא זמן הגלות . . אך באמת קיימת אני גם עתה, בשלימות, ותיכף תבוא הגאולה שאז תראו אותי בשלימות. ולכן אל לכם להתייאש מלהביט בי.
זאת אומרת, אף על פי שבזמן הגלות הלבנה בהעלם, היא רוצה שגם אז יביטו בה ויראו אותה, וכאשר היהודים מסתכלים ומחפשים אותה ומצפים לראותה – אזי הלבנה עצמה מנחמת אותם, כי הגם שעתה אינכם רואים אותי, זהו רק מצד סיבה צדדית – “בגין שאני שחרחורת”, ובמילא עליכם להשאר עם תשוקה ושאיפה לראותי, וזה גופא, שיש לכם כזו תשוקה, יפעל שתבוא הגאולה ותראו אותי בשלימות; הלבנה מבטיחה שסוף כל סוף יראוה, וזה גופא יהי’ על-ידי שיצפו לראותה!
(ש”פ תזריע תשמ”א – בלתי מוגה)
האקדח שלא ירה
את הסיפור על הגוי הגרמני שלא הצליח לממש את זממו לפגוע ר”ל ברבי לוי יצחק מברדיטשוב – מכיר כמעט כל ילד שגדל על סיפורי צדיקים.
רבי לוי יצחק נסע עם תלמידיו לביתו של שונא-ישראל ידוע, שהחזיק ברשותו כלב גדול שאולף להתנפל על כל יהודי המגיע לאחוזתו. הוא הורה לשומר הפתח לשאת את בקשתו אל אדונו: ברצונו להתפלל כאן מנחה במנין.
האדון, שהתפלא כיצד לא נטרפו הצדיקים על-ידי כלבו, יצא בחמת זעם לעבר הפתח כשקנה רובהו מכוון כלפיהם. למרבית התדהמה, הרובה לא הצליח לפלוט אפילו כדור אחד… שני הכדורים שנפלטו לבסוף, נורו כלפי כלבו החביב שנפל ומת במקום.
חמתו עלתה, אך משהו התרכך בליבו והוא התיר לחסידים להתפלל בחצר ביתו. בזמן תפילתם, הוא חזר לחבריו הגויים שהתהוללו וביקשו ‘לעשות שמח’ עם האורחים היהודיים שהגיעו. הוא צינן את התלהבותם והחל לספר להם על קורותיו בצבא הגרמני.
בסיפורי הילדים, עיקרו של הסיפור מסתיים ברגעי הנס וחזרתו של הגוי (שהתברר כיהודי) בתשובה. אך הרבי מהוריי”צ נ”ע, בליקוט ז בלקוטי-דיבורים, מתמקד בנקודה שהביאה את היהודי להתעוררות.
הוא המחיש להם את גדלותו של הקיסר, בתארו את הפחד שחש החייל הפשוט בגשתו למפקד. איך מרגיש המפקד כשניגש למפקד הגדוד, הלה לגנרל, וכך הלאה עד לקיסר בכבודו ובעצמו.
כעת, אמר, תארו לעצמכם כיצד מרגיש החייל הפשוט הניגש ישירות למפקד הגדוד. מהם תחושותיו בעמדו מול הגנרל, וכן הלאה. כשהגיע לתיאור עמידת החייל מול הקיסר עצמו – התעלף הגרמני.
הרבי מסביר, שבדמיונותיו של הגרמני ותיאוריו על אותו חייל – הוא צייר את עצמו ניגש למפקד, לגנרל ועד לקיסר – כשהגיע אליו, התעלף. משום שחש כאילו הוא עומד כעת לנגד הקיסר!
רבי לוי יצחק מברדיטשוב הכין עצמו ותלמידיו לתפילת ערבית, בניגון מעורר המתאר את ירידת הנשמה לעולם החומרי. את התמודדותי’ ושמחתה בהגיעה למטרה בהצלחה.
הניגון עורר את נשמתו של הגרמני שהתברר כיהודי שירד מדרכו. הוא שב בתשובה והפך לחסיד נלהב של רבי לוי יצחק וראש אחת המשפחות החשובות בברדיטשוב.
אותו כח הציור שגרם לו להתעלף קודם, מסביר הרבי הריי”צ, הביא אותו כעת להתעוררות הנשמה. הוא צייר את עצמו בתוך הניגון, נלחם את מלחמת הנשמה, וכך הגיעה נשמתו לידי גילוי.
כח הציור הוא כח נהדר, הוא כח שאפשר לחיות איתו את הדברים כאילו קורים באמת.
צלם דמות רבו
כשנמצאים בבית רבינו בתקופה זו, גודלת חשיבותו של כח הציור. בתפילות, בהתוועדויות – כשמביטים לכיוון הרבי ולא רואים, יש לצייר במחשבה כיצד נראה המעמד בשנים קדמוניות.
לא מתוך מטרה להעלות ‘זכרונות’ משנים עברו, לתאר מה ראו פעם ומה לא רואים היום. פשוט לצייר את המציאות שאכן מתרחשת למול עינינו.
לא מזמן הזדמן לי להתוועד עם בחורים בישיבה בצפת, לקראת שנת ה’קבוצה’ העומדת בפתחם. העמדתי בפניהם את השאלה: מהו החילוק המהותי שבין הזמן שעד ה’קבוצה’, לאחריו. למה רואים שהבחורים החוזרים מ’קבוצה’ מתמסרים באופן שונה לגמרי לרבי מלך המשיח שליט”א, מקושרים בקשר אמיץ וחזק שבאין ערוך מכפי שהי’ קודם.
הרי מי שרוצה יכול לחיות עם הרבי בכל מקום, גם בצפת וגם בכל מקום אחר. וב-770 הרי לא רואים את הרבי, אז מה גורם לבחורים הנמצאים ב-770 במשך שנה תמימה ‘לחיות עם הרבי’ באופן אחר לגמרי?
הסברתי להם, שאמנם בעיניים בשריות איננו רואים את הרבי לעת-עתה. אבל כל הציור ש’מסביב’, כל ה’אַרום’, קיים בדיוק כמו בשנים בהם זכינו לראות את הרבי. הכסא והסטענדער בתפילה, היין והמזונות בהתוועדות, וכל מה שחסר הוא לעצום לרגע את העיניים, לשכוח מההעלם וההסתר של העולם החומרי, ולצייר את דמותו של הרבי היושב ברגעים אלו למולנו. לתאר את המצב כפי שהוא באמת!
כך שגם בתקופה מרה זו, ניתן – בעזרתו של כח הציור – לחיות עם הרבי מלך המשיח בדיוק כמו בשנים ש’לפני’. לראות לא רק כסא ושולחן, אלא את הרבי עצמו יושב ומתוועד.
“תסתכל בתמונתו…”
כאן יכול השומע להעלות קושיא: בסיפורו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, התעלף רק הגרמני עצמו. לכאורה, תיאוריו היו חיים כל-כך עד כדי שהביאו אותו להתעלפות, אך אף על פי כן, שאר הגויים ששמעו גם הם את תיאוריו – לא הגיבו (לפחות) באותה העוצמה?
והסיבה לכך הרי מובנת בפשטות – הם לא ראו מעולם את הקיסר. עד כמה שיתארו בפניהם את גדלותו, ואף אם יציירו לעצמם בפרוטרוט כיצד הם נכנסים אל הקיסר – לעולם לא יוכלו לחוש את הרגשתו של מי שנכנס בפועל לקיסר!
ואם כן, כיצד יכול בחור צעיר שלא ראה מעולם את הרבי – לצייר באופן מוחשי את מעמד ההתוועדות או התפילה, את דמותו של הרבי ואת קולו הנשמע בעת שיחות הקודש – כשמעולם לא ראה ולא שמע?!
מסתבר, שהקב”ה ראה בצרתנו והכין לכך מראש את הכלי הנפלא המתקרא ‘וידיאו’. כלי שהתגלה רק בדור האחרון – מהרבי הריי”צ ישנם סרטי וידיאו בודדים ממש, ומהרביים הקודמים – בכלל לא!
נראה שהקב”ה העניק לדורנו דווקא את הוידיאו, בדיוק למטרה זו – שנוכל להתבונן ולראות כיצד בדיוק נראים המעמדים שבהשתתפות הרבי, וכשמגיעים ל-770 במצב בו לא רואים, ויש צורך לדעת ולצייר מה קורה כאן באמת – נוכל לצייר את המצב בפרוטרוט, ולשים את עצמנו באותה תמונה.
בעולם המחשבה
הרבי הריי”צ מבאר בשיחה, כי על חסיד לחקוק במוחו את הרגעים בהם נכנס ליחידות אצל הרבי. לא רק את עצם כניסתו ליחידות, אלא כל פרט ופרט – כיצד המתין בתור, איך התכונן, מי הורה לו להיכנס ובאיזו שעה בדיוק.
כך יוכל החסיד, שנים לאחר מכן, לצייר את כניסתו ליחידות בדיוק כפי שאירעה, וכך ‘להיכנס ליחידות’ באותם רגעים!
בעולם המעשה, אומר הרבי, רק מה שנעשה בפועל – קורה. בעולם הדיבור, מה שמדברים – נשמע. ובעולם המחשבה – מה שחושבים ומציירים, קורה בפועל באותו עולם!
זהו עולם המחשבה. אין הפירוש שזה מתרחש רק במחשבה, אלא זה קורה בפועל.
כך שגם במקומות וזמנים אחרים, סתם בעיצומו של יום, באיזה ‘חור’ בעולם – ניתן לצייר ו’להיכנס ליחידות’, וזה קורה בפועל, וזה מוציא מכל עומק רע.
אך כאשר נמצאים בארבע אמותיו של הרבי, ובזמן בו הוא נכנס לתפילת מנחה (למשל) כשהכל מסביב מוכן – הרבה יותר קל ומוחשי לצייר ולהכיר בכך שהרבי נמצא כאן ומתפלל עמנו.
הרי אנו יודעים ומאמינים שהרבי אכן נכנס כעת ומתפלל ומתוועד, אנו בטוחים שזוהי האמת! אלא מה, העיניים מפריעות – בשביל זה יש את כח הציור, שנוכל לחיות את אותו הציור כאילו אנו רואים.
זה מוציא את האדם מכל הבעיות, זה מעמיד אותו במעמד ומצב אחר לחלוטין, התקשרות שונה לגמרי לרבי, התמסרות מוחלטת של: רבי, מה שתגיד!
לא ללעוג
הרבי הריי”צ מתבטא בקשר למאסרו, שהתקופה המשפיעה ביותר על חיי האדם, היא זו בה הוא נלחם על האידיאל שלו במסירות נפש. דווקא כשהוא סובל מזה וחש נלעג.
אני עשיתי זאת בסעודת שבת בבית א’ מאנ”ש. בני המשפחה לא הגדירו את עצמם כמאמינים בנוכחותו של הרבי ב-770, והרשו לעצמם לצחוק וללגלג על בעלי האמונה.
בין הדברים, סיפר אבי המשפחה על אפיזודה בה נתקל ביום הושענא רבה. הוא התפלל בקומה העליונה של 770, ויצא החוצה מן הדלת הראשית, למולה נשקפה סוכתו הק’ של הרבי מלך המשיח שליט”א.
בעודו משקיף על החסידים המתרוצצים ברחבה, פונה אליו אברך חסידי מהרצלי’ ומתחיל לשוחח איתו. בעיצומה של השיחה, הוא נזכר: היי! היום הוא הושענא רבא! הזמן בו הרבי מחלק ‘לעקאח’ לכל מי שלא הי’ בערב יום כיפור!
“אה…” אמר בן-שיחו בלעג, “פספסת את החלוקה.. היא נגמרה כבר…”
באותה הזדמנות, לא עניתי לו. אולם בפעם הבאה, הזכרתי את האפיזודה ודיברתי על ליבו:
אנחנו הרי רוצים כל הזמן לחיות עם הרבי, להתחבר לרבי ולהתקשר אליו ככל האפשר.
כעת עומד למולך חסיד שמאמין. הוא יודע שכל השפעותיו של הרבי הינן נצחיות, ולמי שלא קיבל ‘לעקאח’ מהרבי לפני יום כיפור – הרבי מעניק הזדמנות נוספת לקבלתו. כאן, במקום בו שניכם משוחחים, על פתח סוכתו הק’. הוא אומר בתמימות פשוטה: הרבי מחלק עכשיו לעקאח!
במקום לנסות להתחבר, לספוג קצת מהאמונה הלוהטת ולהעמיק את ההתקשרות לרבי – אתה לועג לו, ומרחיק את עצמך מהענין!
וכך צריך להיות בכל מצב: כשחסיד ניגש ל’הקפות’, הוא מגיע עם ציור של הקפות עם הרבי! איך הרבי נוטל את ספר התורה, רוקד ומעודד (מההקפות אין אמנם וידיאו, אך ניתן לשמוע מאנשים שהיו).
בין קיסר (להבדיל) לרבי
היהודי הגרמני שדמיין את עצמו נכנס אל הקיסר, התעלף כתוצאה מכך. הוא צייר את עצמו כחייל הניגש אל הקיסר ונופלת עליו אימה ופחד, והתעלף. אנו, בציור דמותו של הרבי, לא אמורים להגיע לתוצאות כאלו.
התחושה שנוצרת אצל חסיד כשהוא מצייר את הרבי עומד למולו עכשיו – היא חיבוק של אבא, שאוהב ומאושר עם בנו כפי שהוא. ודאי שהוא שמח יותר אם יעשה דברים חיוביים, אך גם כשהוא מתנהג באופן בלתי-רצוי – הוא מעניק לו יחס זהה.
כשלמדתי בישיבת תומכי תמימים בכפר חב”ד, היתה ההנהלה משגרת לרבי מלך המשיח מידי חודש, דו”ח על שמירת הסדרים של התלמידים.
אחד מחבריי, רצה לדווח לרבי באופן ישיר על שמירת הסדרים שלו. הוא רצה להרגיש קשר אישי יותר לרבי.
מידי חודש הוא הי’ משגר לרבי דו”ח אישי שלו, וידע כי הרבי קורא את מכתבו ונהנה מהקפדתו התמידית על סדרי הישיבה.
כך חלפו להם מספר חדשים, עד שחודש אחד הוא ‘מעד’ מעט וניכרו כמה חסרונות ואיחורים בלימודיו. בסיומו של החודש, הוא חש כי איננו מסוגל לכתוב דו”ח שיגרום לרבי צער…
לאחר התחבטויות רבות, הוא החליט להמשיך בהנהגתו הקבועה ולדווח לרבי על המצב כפי שהוא. “הרבי הוא אבא שלי”, טען. “אין לי מה להסתיר מהרבי”.
עבר זמן מה, ולהיכל הישיבה נכנס הדוור של כפר חב”ד, ר’ וועלוועל קעסעלמאן. הוא הי’ דוור חסידי, ונהג להעניק את המכתבים שנתקבלו מהרבי – ישירות לידי המקבל. בשונה משאר המכתבים שהניח בפתחי הבתים.
כשתמים בישיבה קיבל מכתב מהרבי – הי’ זה מאורע די נדיר וחגיגי. וכשר’ וועלוועל נכנס אל תוך הזאל, הבינו כולם שבידו מכתב עבור א’ התמימים. הוא ניווט בין הבחורים, והגיע לחברי, בעל הדו”ח המצער… הוא פתח את המכתב בדחילו ורחימו וקרא: “הדו”ח נת’ ות”ח”.
לראשונה מאז החל לכתוב דו”ח אישי לרבי, קיבל מענה.. דוקא על אותו דו”ח שחשב שיצער את הרבי.. כי דוקא אז כתב לרבי כאבא שהוא הכתובת שלו להכל.
תמים שמנצל את כח הציור, צריך לחוש שהרבי נמצא על ידו ונהנה מכל פעולה שהוא עושה. שאיפתו צריכה להיות – לגרום נחת רוח לרבי!
להביא לידי פועל
בשבת האחרונה, בעת ההתוועדות של הרבי מלך המשיח, דיברתי עם שני יהודים על הצורך לצייר את דמותו של הרבי מתוועד כאן.
אחד מהם השיב לי: עכשיו אנחנו בהתעוררות גדולה אמנם, התוועדות של הרבי, חשים בפועל ממש את נוכחותו.
אבל מחר יתחיל יום חדש, יום שידלג על היום שבאמצע. כל ההתעוררות תעלם…
עלינו לדאוג שהיום החדש שלנו לא יהי’ כזה. הוא יהי’ יום חדש אמנם, אבל יום שמגיע בהמשך ליום הקודם על כל התעוררויותיו והתחושות שהיו בו.
בעת ההתוועדות עצמה, כשאנו מרגישים את הרבי מתוועד איתנו – יש לקחת החלטה מעשית ש’תארוז’ את ההתעוררות במזוודות אותם אנו לוקחים ארצה.
והעיקר – שלא נזדקק לשום ציורים ותיאורים, כיון שנראה את הרבי מלך המשיח שליט”א בעיני בשר בפועל ממש, מלך ביפיו תחזינה עינינו.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!