הבמאי בוריס מפציר חושף בסרט תיעודי חדש, “שואה, חזית המזרח” תגליות מרתקות עבור חס

באחד הימים האחרונים קיבלתי את ההודעה הבאה: “בי”ח שבט, בהקשר של יום השואה הבינלאומי, בשעה 19:00, יוקרן בסינמטק בתל אביב סרט חדש, ישראלי, בשם “שואה, חזית המזרח” מאת הבמאי בוריס מפציר. זהו סרטו השני של מפציר בפרויקט התיעודי שלו על השואה בשטחי ברית המועצות. שם הפרויקט: ‘השואה הלא–ידועה’. בסרט חמישה סיפורים ממקומות שונים בשטחי רוסיה. בפרק השני - רצח יהודים בכפר לובביצ’יק - המקור של רבני חב”ד - בנובמבר 1941”. עד כאן לשון ההודעה.

כמי שחקר ופרסם מעל גבי במה זו את נושא “חב”ד בשואה”, החלטתי לבדוק את הנושא ולשוחח עם הבמאי, לבדוק אם יש בידיו חומרים חדשים שלא היו תחת ידי.

ואכן, גיליתי רובד נוסף שאפשר לכנותו תחת הכותרת “ניסים גלויים בשואה”, בליובאוויטש ולנינגרד, בעקבות הסרט התיעודי האמור. ליובאוויטש ולנינגרד (פטרבורג) שזורות היטב בתולדות רבותינו נשיאינו, והאירועים בתקופת השואה במקומות אלו פורסמו כבר בהרחבה, אך הפרטים החדשים שהתגלו, מדהימים בקנה מידה חב”די–היסטורי.

הסרט על חלקיו מתעד חמש קהילות יהודיות בברית המועצות בהן בוצעה השמדה על ידי הנאצים ימ”ש. מפיק הסרט מר בוריס מפציר, נסע בעצמו לערים המתועדות בסרט, אסף חומרים היסטוריים, ובעיקר - ערך ראיונות עם עדים קשישים ששפכו אור על השמדת היהודים בערים ועיירות: ליובאוויטש, לנינגרד, רוסטוב, נאלצ’יק וקיסלוודסק. העדויות הנמסרות על רקע המקומות בהם התרחשו האירועים הטרגיים, מוסיפות רבות להמחשת הדברים. הסרט לצד היותו תיעודי, גדוש ברגש יהודי אוטנטי.

 

טבח בליובאוויטש

במהלך מלחמת העולם השניה כבשו הנאצים חלקים גדולים מאוקראינה, ובין השאר כבשו גם את ליובאוויטש. יהודי העיירה נכלאו בגטו ולבסוף הוצאו להורג כחמש מאות יהודים. בסרט החדש נחשפים פרטים חדשים ובלתי ידועים על פי עדויות של עדי ראיה, ומומחים המצטטים מסמכים מארכיון הצבא האדום.

העדות הראשונה נשמעת מפי ויקטוריה אנדרייקינה, מורה ועיתונאית לשעבר, אשר נחשפה לפני מספר שנים לנושא השואה וחקרה במיוחד את אירועי השואה אשר התרחשו בליובאוויטש:

“לפני המלחמה היו פה 1039 יהודים, חלק מהם הספיקו לברוח, אך כחמש מאות נשארו. ב–25 בספטמבר 1941 [ד’ תשרי תש”ב] רוכזו היהודים בכיכר הראשי, לקחו מהם בגדים חמים, פרימוסים ותנורי נפט, והם הובלו אל הגטו שברחוב שילובסקי. ב–3 או ה–4 בנובמבר [י”ג/י”ד מרחשוון תש”ב], בלילה קר, הורו להם הגרמנים לעזוב את בתיהם בגטו, וריכזו אותם בכיכר המרכזי של ליובאוויטש. הם חולקו לשתי קבוצות, קבוצה אחת נלקחה למרתף הכנסיה, והשניה לאסם תבואה. בבוקר הורו להם לצאת החוצה והובילום לקצה הכפר ליד בית המטבחיים [כאן הוצאו להורג בירי]”.

והנה עדות נוספת, של ולנטינה פרילשקביץ: “לקחו אותם מהרחוב ההוא [מצביעה לכיוון] לכנסיה, אני זוכרת כאילו עכשיו - היה לנו מורה יהודי בבית ספר היסודי, והוא נשא ילד קטן בזרועותיו והקפיץ אותו באוויר, ואמר לו: ‘משה תציל אותנו’”.

והנה תיאורו של עד ראיה, מתוך פרוטוקול חקירות של הצבא האדום: “הבניין האחרון בקצה העיירה, הוא בית מטבחיים, היהודים נלקחו לשם בקבוצות של עשרים ושלושים, הורו להם לשכב בבור קטן יחסית וירו בהם. אחרי שהקבוצה הראשונה נרצחה הביאו עוד קבוצה. בסך הכל נרצחו כחמש מאות איש - כל האוכלוסיה היהודית בכפר ליובאוויטש. הטבח הזה נמשך כשעה וחצי עד שעתיים”.

 

הצלה בליובאוויטש

לאחר העדויות הקשות שהוקרנו, עולה על המסך דמותו של הרב יצחק קוגן “הצדיק מלנינגרד” כשהוא הולך יחד עם הבמאי בוריס מפציר ברחובות ליובאוויטש. הרב קוגן מספר על אוהל רבותינו נשיאינו ועל פועלה של חב”ד בימים ההם וגם היום. בין לבין נראה סרטון קצר המספר על פעילותו הברוכה של הרב קוגן בשנות הקומוניזם בלנינגרד, וכיום במוסקבה.

תוך כדי שיחה בין הרב קוגן ובמאי הסרט, ניגש אליהם אחד מקשישי העיירה, ומתברר כי הוא הציל יהודים רבים בעיירה ליובאוויטש, ואף הוכר על ידי “יד ושם” כחסיד אומות העולם. האיש עונה לשם אלכסיי קיזייב, והוא יחד עם אביו הצילו 112 יהודים, אותם הסתירו ביער סמוך. והנה דבריו הקצרים אותם הוא מספר, כאשר קולו נשנק מפעם לפעם מהתרגשות, בעיקר בעת היזכרו באירועים הקשים בימים ההם:

“רצנו ליער ונתנו להם לאכול. אמרתי להם אני לא יכול לדבר, שבו או תשכבו ואל תלכו. כאשר איילל כמו חתול, תלכו אחריי [כנראה לקבל אוכל]. הייתי כמעט בן 14, ילד נמרץ, וקרה שנתפסתי. לקחו אותי למעצר, אך חיכיתי שהשומר יירדם ואז ברחתי. יום אחד נתפסתי והגיע מפקד יחידות המשמר והרביץ לי. לקחו אותי אל עמוד התליה, וקשרו אותי מול עמוד התליה. לידי קשרו את אבי ואמי, אך אבא דאג למסור להם כמות של עופות, ביצים וחמאה שהיתה לנו בבית, חלק השיג מאנשים שונים, וכך ניצלתי”.

בשלב זה מכריז הבימאי, כי הרב קוגן לא ימשיך איתו הלאה בתיעוד, שכן הוא כהן ואסור לו להיכנס לבית העלמין. כעת נראה על המסך בית העלמין והבימאי נכנס לתוך אוהל רבותינו נשיאינו ומסביר על המוני המתפללים המגיעים למקום בכל חודשי השנה.

בסרט נראית גם האנדרטה שהוקמה במקום הרצח הטרגי בקצה העיירה ליובאוויטש בירת תנועת חב”ד, והוקמה על ידי גויים שמכירים בעוולה שנעשתה כלפי העם היהודי.

 

נס ההצלה של החסידים בפושקין

חלק בלתי נפרד מהמערכה של מלחמת העולם השניה בלנינגרד, הייתה ה”בלוקדה” - המצור שהטילו הנאצים על העיר לנינגרד במשך חודשים ארוכים. מצור זה גבה קורבנות רבים הן בגלל ההפגזות הקשות, והן בגלל הקור, הרעב והמחלות.

אולם אם עד כה הייתה הבנה כי חסידי חב”ד בלנינגרד נפטרו בקיצור ימים ושנים בגלל המצור, כעת מתברר כי גם בלנינגרד בוצעה השמדת יהודים על ידי הנאצים ימ”ש, שהוציאו אותם להורג.

בלנינגרד התגורר אדמו”ר הריי”צ נ”ע עד למאסרו הידוע בשנת תרפ”ז. גם לאחר שעזב את רוסיה, התגוררה בעיר קהילה גדולה של חסידים ואנשי מעשה, חלקם ‘דמויות’ חסידיות שהיו מופת ודוגמה.

קבוצה קטנה, אך מגובשת היטב, של חסידים, התגוררה בפושקין, עיירה בפרברי לנינגרד. עיירה זו נבנתה לצד “צארסקי סילו”, הכפר של הצאר שבמרכזו מתנוסס ארמון יקטרינה וארמון אלכסנדר, מעונות הקיץ הרשמיים של משפחת הצאר.

בתקופת טרום השואה, התפתחה בפושקין קהילה ליובאוויטש אוטונומית. על בני הקהילה הזו נמנו חשובי החסידים: הרב אברהם אליהו פלוטקין שהיה גאון גדול, חריף ועמקן עד להפליא, ונחשב לרב הקהילה. הרב שמואל מרוזוב, בנו של הרב אלחנן דוב (חונייע) מרוזוב מזכירו של הרבי הריי”צ. הרב שמואל גלפרין, הרב שניאור זלמן קלמנסון וחתנו הרב בערק’ה חן, הרב שמואל מנחם קליין, הרב קלמן חוסידוב והרב אברהם קפובסקי.

מנייני התפילה התקיימו שלוש פעמים ביום במרתף בית משפחת קליין, ובשבתות נערכו בנוסף גם התוועדויות תוססות. על הקהילה החסידית ההיא, מספר הרב ליפא קליין שי’, בנו של הרב שמואל מנחם:

“הבית שלנו שכן בבניין דירות, וכלל חדר אחד גדול. מחיצות ארעיות בצד החדר תחמו את חדרי השינה שלנו, ורוב שטחו של הבית שימש לבית הכנסת. משפחת פלוטקין התגוררה קומה מעלינו, וכאשר היה צורך לקרוא להם להשלים מניין, היינו דופקים על התקרה בביתנו, ולאחר רגעים ספורים היו מגיעים הרב פלוטקין ובנו. מלבד תפילות והתוועדויות, נערכו בביתנו גם שמחות חסידיות, ובהן כמה חתונות של אנ”ש”.

הפעילות הזו לא עברה בשקט מצד המשטרה החשאית שרדפה את החסידים. בעל הבית, ר’ שמואל מנחם קליין, נקרא לחקירות. בשנת תרח”צ התבצע גל מאסרים רחב היקף, הידוע בכינויו “עשרת הרוגי מלכות”, ובמהלכו נעצר בעיירה ר’ שמואל מרוזוב שהוצא להורג זמן קצר לאחר מכן על ידי הקומוניסטים.

כשנתיים לאחר מכן, עם פרוץ החזית בין גרמניה לרוסיה, הטילו הנאצים מצור אכזרי על העיר לנינגרד. איש לא חלם על מיתקפה כזאת, וביום לא בהיר אחד, מצאה לנינגרד את עצמה בקו החזית כשהיא מכותרת מצפון, ממערב ומדרום. הצבא הרוסי פתח במאבק הישרדות נגד הגרמנים, מאבק שגבה כמיליון קרבנות. הגרמנים לא חסו על האזרחים, והפגיזו את לנינגרד מהיבשה ומהאוויר. המצור שהחל בח’ אלול תש”א נמשך ברציפות עד ב’ שבט תש”ד, והוא אחד האסונות הגדולים ביותר שאירעו בימי מלחמת העולם השנייה. חסידים רבים הצליחו להימלט מהמצור ברגע האחרון, אם באמצעות רכבות, ואם ברכבים שעברו מעל נהרות שקפאו בימי החורף תחת הפגזות הנאצים. חסידים רבים שנותרו בעיר, נספו במהלך המצור מהפגזות, מהקור הנורא, ממחלות ומרעב.

החסידים בעיירה פושקין התווכחו ביניהם מי גרוע ממי: הנאצים מהקומוניסטים, או להיפך. הללו לא ידעו האם להאמין לשלטונות הרוסים הטוענים שהגרמנים יגרמו סבל נורא ליהודים, ולכן יש להימלט מיד מהאיזור, או אולי הרוסים עצמם, שכבר גרמו לסבל נורא ליהודים - עורכים תעמולה שיקרית נגד הגרמנים.

ר’ ראובן גלפרין, מניצולי פושקין, מספר כי זקנו הרב שמואל גלפרין סבל רבות מהשלטונות הקומוניסטים, והוא התעקש כי הרוסים משקרים, ועל כן יש להישאר במקום בתקווה שהגרמנים יכבשו את איזור לנינגרד. לעומתו סבר הרב שמואל מנחם קליין, שנולד בגליציה שהייתה תחת כיבוש הגרמנים בימי מלחמת העולם הראשונה, כי הגרמנים רשעים יותר מהרוסים, ולכן יש להימלט מלנינגרד למרות הסכנה והקשיים הכרוכים במסע.

לאחר לבטים רבים צידדו החסידים בפושקין בדבריו של ר’ שמואל מנחם קליין, וביקשו לעזוב יחד את העיירה ולהימלט. ואכן, כל חסידי חב”ד יצאו מפושקין כקבוצה מגובשת ועלו על רכבת שנסעה תחת הפגזות הגרמנים. בסופו של מסע תלאות, הגיעו כולם לכפר נידח שם שהו במשך שנתיים. רק לאחר מכן נודע להם כי ישנן קהילות חסידיות בערים טשקנט וסמרקנד, והם הצטרפו אליהם. כך ניצלו חייהם של חסידי העיירה פושקין ובהם משפחות: פלוטקין, קלמנסון, חן, קליין, גלפרין, חוסידוב וקפובסקי.

שבועות מספר לאחר מכן, הצליחו הנאצים לכבוש את פושקין, וכדרכם, הוציאו להורג את כל יהודי העיירה. אולם הדבר לא פורסם עד כה, שכן שלטונות ברית המועצות שתיעדו את ההוצאה להורג, לא הבחינו בין אזרחים שנהרגו בשל הפגזות המלחמה לבין אלה שהוצאו להורג על רקע היותם יהודים. לדידם, חייל הרוג כמו אזרח שמת מרעב היה שווה ליהודי שנרצח רק בשל היותו יהודי, ומשום כך עובדה זו לא קיבלה ביטוי ייחודי. זו גם הסיבה שהשלטונות אסרו על תושבי המקום להקים אנדרטת הנצחה ליהודי העיירה.

הפרק המתעד את ההשמדה בפושקין, נפתח בנופי פטרבורג המדהימים, נהרות וגשרים, ארמונות וכיכרות, כשברקע ניתן לראות לרגע גם את מבצר הפטרופלבסקי קרפוסט. בשלב מסוים מביאה המצלמה את הצופים לכיכר דוורצוביה, אל חזית הארמון יקטרינה בפושקין. הכתובית מבהירה כי כאן ליד הארמון נרצחו יהודי פושקין. על המסך נצפה ההיסטוריון קונסטנטין פלוטקין, יליד לנינגרד, המקריא מסמך המתעד את הזוועה. המסמך הוא פרוטוקול תשאול עדה בשם קסניה בולשקוב:

“ב–20 בספטמבר 1941 [כ”ח אלול תש”א], בכיכר דוורצוביה בעיירה פושקין, כינסו הגרמנים את היהודים, אשר חלקם ניסו להימלט, ובאגרסיביות ברוטאלית הושבו לכיכר. ואז הגרמנים פתחו באש ורצחו 15 מבוגרים ו–23 ילדים. הגופות הושארו בכיכר במשך 12 יום, ורק אז גרמנים הציעו לי לאסוף את הגופות מהכיכר”.

ההיסטוריון פלוטקין מוסיף על תחילת ההוצאות להורג בפושקין: “הביאו לכאן 15 מבוגרים רובם גברים, ו–23 ילדים. היו עדי ראיה בכל בנייני השירות של הארמון בהם גרים עובדי הארמון, אך גם תושבים מן השורה, והם ראו איך היהודים מנסים להימלט אך לבסוף נרצחים. הגופות נשארו בכיכר עד שהגרמנים הביאו נשים רוסיות שיאספום. קשה להצביע על מקום קבורתם, אך לדברי עד ראיה, הגופות נזרקו לבורות כאן ברחבה ליד הארמון”.

מוסיף ומספר מר פלוטקין: “בתחילת אוקטובר נתלו ברחבי העיר מודעות ברוסית וגרמנית, הקוראות לתושבים להירשם במפקדה הצבאית. על היהודים להירשם ב–4 באוקטובר [י”ג תשרי תש”ב] וכל השאר [דהיינו גויים] ב–8 וב–10 באוקטובר. למקום ההרשמה התייצבו כמה מאות יהודים, והם הובלו למרתפי הארמון יקטרינה, שם שהו יום או יומיים, ומשם לקחום לפארק הסמוך, ורק אז הם הבינו. יש עדויות שהם שרו שיר יהודי עצוב. היו שהתעטפו בטליתות ורבים החלו להתפלל. מהכיכר הם הובלו בליווי צמוד לקצה הדרום מערבי של הפארק, במקום המכונה ‘שדה הוורדים’. בשדה זה הוצאו להורג קבוצה אחר קבוצה, והרצח נמשך כיומיים. אין עדי ראיה, אך התושבים באזור שמעו את היריות. מתוך מאות הרוגים ידועים היום שמותיהם של 21 יהודים בלבד”.

לצד סיפור הטרגדיה, מתראיינים לסרט, שני יהודים שפעלו להנצחת יהודי פושקין, אלכסנדר פרנקל וליאוניד קולטון. הללו מספרים כי בשנות השמונים נגבתה עדות להשמדת היהודים בפושקין, אך היא לא פורסמה. רק בשנים הבאות הוקמה במקום אנדרטה המנציחה את השמדת יהודי פושקין.

מסתבר כי הקהילה החב”דית שנמלטה בעור שיניה מפושקין, לא ידעה כי ניצלה לא רק מחרפת רעב והפגזות בלבד, אלא ממלאכת השמדה שטנית, מחושבת היטב.

רבים מהניצולים זכו להקים ברבות השנים משפחות חסידיות למופת, כאשר צאצאיהם הולכים בדרך התורה והחסידות. רבים מענפי המשפחות החב”דיות המרוחבות, נולדו בזכות אותם מעשי הצלה מופלאים שהובילה ההשגחה העליונה.

ניצולי רוסטוב ונאלצ’יק

חלקים מהסרט עוסקים גם בהשמדת היהודים ברוסטוב, נאלצ’יק וקיסלוודסק. יצויין כי בימי השואה התגוררו ברוסטוב העסקן החב”די הנודע ר’ יונה איידלקופ רעייתו וילדיהם. בניסים הצליחו להיחלץ מהעיר וכך חייהם היו לשלל.

בנאלצ’יק התגוררו הגב’ זיסל לבנהרץ שתחי’ ואביה ר’ ראובן נכינזון. אף הם נמלטו בימי המלחמה מאוקראינה לנאלצ’יק, אך הנאצים טרם הספיקו להגיע אליה. הגב’ זיסל ואביה נדדו והגיעו לסמרקנד. כאשר הגיעו הנאצים לנאלצ’יק, השמידו רק את היהודים האשכנזים, שכן לא ידעו להחליט אם היהודים הקווקזים נחשבים ליהודים…

לאחר המלחמה נישאה הגב’ זיסל עם החסיד ר’ זלמן לבנהרץ, וביחד הקימו בית חב”די בו חינכו למסירות נפש אמיתית. ילדיהם, נכדיהם וניניהם, הולכים בדרך התורה והחסידות.

מקורות: הסרט השואה החזית המזרחית, ליובאוויטש (חוברת), תולדות חב”ד בפטרבורג, חסיד ללא פעמונים, הכפר של הרבי, כתבי אברהם אליהו, בית משיח, וראיונות בעל פה.