שיטת הסמכות המקשה שהייתה בעבר, כמעט פגה מהעולם. גם השיטה החלופית של חינוך מתירני

שיטת הסמכות המקשה שהייתה בעבר, כמעט פגה מהעולם. גם השיטה החלופית של חינוך מתירני ־ לא הוכיחה את עצמה, כאשד הורים איבדו סמכות מול ילדיהם » מר יואב ליבנה הוא אחד המומחים הגדולים בארץ ישראל בשיטת ׳תקשורת מקרבת’ וביקשנו לשוחח עמו כיצד להשתמש בתקשורת מקרבת, שבה ילד יחוש כי הוריו מבינים אותו, ולא רק מטילים עליו משימות כל היום » חנוך לנער על פי דרכו

זה קורה לנו הרבה פעמים: אנחנו מבקשים מהילד לעשות משהו, והוא פשוט לא מקשיב. אנחנו מבקשים ממנו דבר, מרימים את הקול, מנסים להסביר, לפשט, לבאר ולנמק - אך הילד לא אתנו. הוא עסוק בשלו. ואם לא הולך בטוב, אז אנחנו רוטנים, מצווים ומאיימים, אך גם זה עובד אולי בטווח הקצר, ואז מגיעים העונשים, הסנקציות והגערות, אך גם שיטה הזו מאכזבת ולא משיגה את יעודה. במקום להקשיב הילד הופך להיות מרדן יותר ומחריף את התנהגותו השלילית.

למה זה קורה? איך זה שילדינו המקסימים, החכמים, הנעימים והשלווים מאזינים יותר לחבריהם מאשר לנו? איך קורה שבמקרה הטוב ילדנו מבטיח שוב ושוב להקשיב ולהתנהג כראוי, אך הבטחתו איננה מתממשת? מי מאתנו לא שמע את המשפט מילדיו: ‘שמעתי, לא צריך להגיד לי אלף פעם’, אך בפועל הילד ממשיך בשלו?! 

השאלה המתבקש היא: כיצד נפעל לחזק את התקשורת בנינו לבין ילדנו או תלמידינו? איך בכלל מתקשרים בצורה נכונה? עד כמה תקשורת מיטבית ואפקטיבית היא הבסיס לטיפול נכון בהפרעות התנהגות ובעיות משמעת אצל הילד?

את השאלות הללו הפנינו למר יואב ליבנה, אחד המומחים הגדולים בארץ ישראל בשיטת ‘תקשורת מקרבת’ ומנהל בית הספר ל’הורות מהלב’. מדי שבוע מאזינים להרצאותיו מאות ואלפים בסדנאות ובהרצאות שהוא מגיש בכל רחבי הארץ.

יואב רואה בעבודתו שליחות של ממש ועל–כן הוא ניאות להקדיש לנו זמן יקר כדי להיות לעזר ולאחיסמך להורים רבים מבנינו המתקשים ל’תקשר’ נכון עם ילדיהם.

אתה מומחה בשיטה של ‘תקשורת לא אלימה’, או כפי שזה נקרא בעברית ‘תקשורת מקרבת’, מה היא השיטה הזו?

‘תקשורת מקרבת’ היא גישה שמיועדת ליצור הבנה וחיבור בין אנשים במטרה ליצור שיתוף פעולה ואווירה של קרבה בין אנשים. הוגה הגישה הוא ד”ר מרשאל רוזנברג, פסיכולוג יהודי–אמריקאי. אפשר לומר שתקשורת מקרבת היא מפגש של חיבור מהלב בין אנשים. מתוך סיבות היסטוריות שקשורות בין היתר בהתפתחות השפה, נוצר מצב שבו אנחנו ממעטים לומר את הצרכים העמוקים שלנו, את מה שחשוב לנו ושאנחנו זקוקים לו, ובמקום זאת אנחנו אומרים לזולת כמה הוא לא–בסדר או מה הוא אמור לעשות. מציאות זו מובילה להתפתחות קונפליקטים, ויכוחים ועימותים, שיכולים להקשות עלינו במערכות היחסים הקרובות שלנו, במיוחד בתוך המשפחה.

תקשורת מקרבת מלמדת אותנו ליצור שיחה אחרת, שבה יש מקום גם למה שחשוב לנו וגם למה שחשוב לאחר. אנחנו פשוט לומדים מחדש להגיד את מה שאנחנו זקוקים לו. ברגע שאנחנו יודעים לעשות זאת, נוצרת הבנה הדדית ותחושה של התקרבות, ובאופן טבעי מתעורר הרצון מצד שני הצדדים להתחשב ולשתף פעולה.

מה הם עקרונות השיטה, התיאוריה של השיטה, ומה היא מחדשת לגבי שיטות אחרות?

העיקרון הראשון והבסיסי של הגישה מזכיר לנו שבכל מפגש שלנו עם אנשים, יש תמיד משהו שחשוב לנו ומשהו שחשוב להם. ובמילה אחת: צורך. הבסיס של הגישה קובע, כי בכל רגע נתון יש לנו ולזולת צרכים שהיינו רוצים שיתמלאו. במסגרת המשפחה יש לנו למשל צרכים של הקשבה - שיקשיבו לנו; התייחסות - שיתייחסו אלינו; נראות - שיראו מה חשוב לנו; שיתוף פעולה - שיעשו מאמץ גם מהצד השני כלפינו כמו שאנחנו עושים כלפי אחרים.

העיקרון השני הוא - מרגע שצרכים אלו מתעוררים בנו, הם שואפים להתמלא. אם הפרשנות שלנו אומרת שכרגע הם לא מתמלאים (למשל אם חזרנו הביתה מאוחר והבית לא מסודר, עוברת לנו מחשבה בראש שלאחרים בבית לא אכפת מאתנו), הצרכים ‘יתעוררו’ בתוכנו. הדבר הבא שיקרה הוא שהם יעלו בתוכנו רגשות לא נעימים, כמו כעס או תסכול.

זה החידוש הגדול והחשוב של הגישה הזו: ההבנה שרגשות לא נעימים שעולים בנו (ובאחרים) הם תמיד סימנים לכך שיש צרכים עמוקים שלא מתמלאים, ובמקום לבטא את הכעס והתסכול שלנו שלמעשה מרחיקים מאתנו אחרים ומייצרים קונפליקטים ועימותים, אנחנו יורדים לרובד אחד עמוק יותר ועוברים לעשות דיאלוג בין צרכים. אנחנו מייצרים שיחה שבה נותנים מקום להרגשה של כל אחד מהנוכחים, ומה חשוב לכל אחד.

לא תמיד פשוט לנו לעשות זאת, מכיוון שרובנו לא זכינו להקשבה עמוקה לצרכים שלנו כשהיינו ילדים, אפשר לומר שאיבדנו קשר איתם. בחלק מהמקרים אנחנו יכולים להגיד מה אנחנו מרגישים (למשל כעס), אבל לרוב מתקשים מאד לזהות את הצורך העמוק שלנו ולבטא אותו (למשל שיראו מה חשוב לנו ושיתייחסו לזה).

בשיטות רבות ישנו דגש רב על התיאוריה ופחות על היישום. תוכל להרחיב בנוגע ליישום של השיטה?

‘תקשורת מקרבת’ חייבת להיות כולה מכוונת ליישום. בסופו של דבר אנחנו יצורים מתקשרים, אנחנו מבקשים בקשות מהילדים, הם מבקשים מאתנו, אנחנו מדברים; זו הפעולה שקושרת אותנו יחד, או להיפך, שמרחיקה אותנו האחד מהשני, תלוי איך אנחנו משתמשים בשפה שלנו. בפרקטיקה יש שלוש מיומנויות מרכזיות שצריך לרכוש בגישה המקרבת: לדעת להסתכל על סיטואציות לא דרך משקפיים של מי בסדר ומי לא (כי זה כמעט תמיד ייצור ריחוק), אלא דרך משקפיים שזוכרות שיש תמיד צרכים שרוצים להתמלא אצלנו ואצל אחרים. המיומנות השנייה היא ללמוד לדבר את מה שחשוב לנו כדי שאחרים יוכלו לשמוע מבלי שייסגרו. המיומנות השלישית היא ללמוד להקשיב לאחרים כדי להבין מה הם מרגישים ומה חשוב להם, גם אם הם מבטאים את זה בצורות שקשה לנו להכיל (כמו ‘אמא, נמאס לי שאת מבקשת אלף פעמים’).

השיח על צרכי הילד מביאים שינוי במצב הנפשי, הרגשי והתגובה שלו לסביבתו. אנחנו שאיננו מודעים לעקרונות השיטה, היכן אנחנו יכולים לטעות?

המקום שבו אנחנו יכולים לטעות בתקשורת עם ילדים הוא כשאנחנו מגיבים ישירות למילים או להתנהגות של הילדים שלנו, מבלי שאנחנו זוכרים שאלו תמיד ניסיונות לבטא צרכים עמוקים, שרוב הילדים (והאמת שגם מבוגרים) לא יודעים לבטא במילים. בדוגמה של ילדה שאומרת ‘אמא, נמאס לי שאת מבקשת אלף פעמים!’ - אם נגיב ישירות למילים (ונענה ‘את לא תדברי אליי ככה!’) נחמיץ את הלב שנמצא מתחתיהן.

מתחת לכל פעולה, התנהגות או ביטוי מילולי של הילדים שלנו (וכל אחד אחר), יש תמיד רגשות וצרכים שהתעוררו. בדוגמה הזו יכול להיות שמה שהילדה שלנו מנסה להגיד לנו הוא: ‘אמא, אני מתוסכלת כי חשוב לי שתקשיבי לי עד הסוף (צורך בהקשבה), והייתי רוצה להרגיש בטחון שאת לוקחת גם את זה בחשבון ולפחות מתייחסת לזה כדי שאדע שאני נראית כאן בבית (אלו צרכים של בטחון, התחשבות ונראות).

אבל מכיוון שילדים לא יודעים שיש להם צרכים שמתעוררים, הם מתבטאים בהרבה מקרים בדרכים לא מדויקות שְמוּנעות מהרגש שצף כתוצאה מהצורך שלא התמלא (כמו כעס). כאן חשוב שאנחנו כמבוגרים נדע לא להתבלבל מהרובד החיצוני של המילים וההתנהגויות, ונדע לקחת את השיחה לרבדים העמוקים יותר - הרגשות והצרכים שלהם ושלנו.

כשאנחנו פוגשים ילדים ברבדים העמוקים של רגשות וצרכים שלהם, הם חווים שמבינים אותם, שמקשיבים להם באמת. זה מקום שנוצר בו חיבור עמוק, שבו הם יכולים להבין מה חשוב להם בעצם שבגללו הם צועקים, כועסים, מרביצים וכו’. זה גם המקום שבו הם יכולים לפתוח את הלב למה שחשוב לנו ולאחרים ולקחת גם את זה בחשבון. הפסיכולוג קרל רוג’רס, שנחשב לאבי הפסיכולוגיה ההומניסטית, טען אחרי אלפי מפגשים עם אנשים, שהדבר החשוב ביותר להתפתחות הבריאה של הנפש וליכולת לממש את הפוטנציאל שלנו בחיים האלה, הוא שיהיה מקום לחוויה הפנימית שלנו - שאנחנו נדע מה אנחנו מרגישים ומה חשוב לנו ובשלב השני שאחרים לידנו יידעו.

כשאנחנו נותנים לסובבים אותנו סוג כזה של הקשבה (בוודאי את הילדים שלנו) פעמים רבות זה ההבדל מבחינתם בין חיים של ניתוק מהרגשות והצרכים שלהם, לבין חיבור לעצמם; בין תחושת בדידות פנימית לבין הרגשה שרואים אותי ויודעים מה חשוב לי.

באופן אישי אני יודע איך זה לגדול עם בדידות פנימית כזו במשך עשרות שנים. הייתי ילד מוצלח, מקובל ואהוב, ויחד עם כל אלו, הורי ומבוגרים אחרים סביבי לא ידעו ליצור קשר עם החוויה הפנימית שלי ולהצליח לתת לזה מקום בשיחה. בעיניי, זו המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו ובכלל לאנשים סביבנו.

האם הצורך להיות אמפתי לא גורר אותנו להיות מקלים עם הילד או להפוך להיות רחמנים מדי, מציאות שתפגע במקום שלנו מול הילד?

זו שאלה חשובה, כי התשובה עליה יכולה למנוע אי הבנה גדולה. תקשורת מקרבת ואמפתיה לאחר היא לא סוג של ויתור, בשום אופן. זה שאנחנו מבינים את הצורך של האחר, לא אומר שאנחנו מסכימים לדרך שבאמצעותה הוא מנסה למלא את אותו צורך. אנחנו יכולים להיות אמפתיים לצורך של הילד שלנו בפרטיות וכבוד למרחב שלו, ויחד עם זה לא להסכים לכך שינסה למלא את הצורך הזה בכך שירביץ לאחיו. אנחנו תמיד עובדים בגישה הזו על שני רבדים - על ההתנהגות ועל הצורך שאותה התנהגות מנסה למלא.

זאת הסיבה שלדעתי הגישה הזו מאד יעילה. היא מאפשרת לאחרים לשמוע שאנחנו לגמרי מבינים אותם, ומאפשרת להם גם לשמוע שאנחנו מבקשים מהם לשנות את ההתנהגות שלהם במקרים שהיא לא לוקחת בחשבון צרכים של אחרים סביבם. חשוב לזכור שאנחנו לא עוסקים כאן רק בזיהוי הצרכים של האחר - כי גם לנו יש צרכים, ושימוש מלא בגישה המקרבת כולל גם מתן מקום למה שחשוב לנו.

אם חשוב לנו, ההורים, שהילדים יישנו מספיק בלילה כדי לשמור על בריאות הגוף שלהם ועל היכולת שלהם להתרכז בלימודים למחרת, נבחר לבטא את הצורך הזה ובסופו של דבר להחליט מתוך המקום הזה, גם אם אנחנו רואים שלילד שלנו יש צורך בהנאה ועניין, ובגלל זה הוא רוצה להמשיך ולשחק עד השעות המאוחרות של הלילה.

בסופו של דבר אנחנו המבוגרים כאן: אנחנו לוקחים בחשבון את מה שחשוב לכל אחד ולפי זה מחליטים. אחד הדברים שגיליתי כמחנך וכאבא הוא, שילדים שחווים שאנחנו לגמרי מבינים מה חשוב להם, ויחד עם זאת הם שומעים מה חשוב לנו, קל להם הרבה יותר להתגמש ולהתחשב. חיבור והבנה בהרבה מקרים יותר חשובים להם מאשר לקבל את כל מה שהם רוצים ברגע שהם מבקשים את זה.

אנחנו דור מאוד שיפוטי. איך מצליחים להפוך ביקורת ושיפוטיות מול הילד להזדהות והבנה איתו, ואיך זה משפיע על הילד?

זה בעצם הלב של הלימוד בתקשורת מקרבת. ההסתכלות השיפוטית על אחרים מגיעה אלינו מכל כך הרבה מקומות מבלי שאנחנו יודעים את זה. כמעט לא אפשרי שהיא לא תדבק בנו, גם אם אנחנו לא מתכוונים לזה. השפה השלטת בעיתונים, בתוכניות הרדיו, במוסדות חינוך ובכלל, היא שפה של ‘בסדר–לא–בסדר’, לפיה אם מישהו לא ממלא לנו צרכים, הוא הופך במחשבה שלנו ל’לא–בסדר’, ואז נעשה אחת מהשניים: נגיד לו שהוא לא בסדר (ונקלע לרוב לעימותים, כי אף אחד לא אוהב לשמוע את זה), או שנשתוק ולא נגיד דבר כדי להימנע מהקונפליקט, ונישאר עם השיפוט בתוכנו - וגם זה ייצור ריחוק מהצד השני.

המעבר בין ההסתכלות השיפוטית להסתכלות המקרבת הוא קודם כל לזכור שאנחנו שיפוטיים כלפי אחרים וחושבים (ולפעמים בטוחים) שהם לא–בסדר, בגלל שיש משהו שהוא חשוב לנו שהאחר לא ממלא כרגע, שאנחנו קוראים לו כאן ‘צורך’. אם יש לנו צרכים של ‘הקשבה’, ‘התחשבות’ ו’נראות’ והילדים לא ממלאים לנו אותם, השיפוט שיעלה בנו כלפיהם יהיה ש’הם מרוכזים רק בעצמם’ או שהם ‘כפויי טובה’.

העבודה הפנימית שלנו היא לראות שהשיפוט עלה אצלנו במחשבה, אך במקום לבטא אותו - כדאי לעצור ולשאול את עצמנו: מה חשוב לנו שבגללו עלה בנו השיפוט הזה? אלו צרכים היינו רוצים שהאחר ימלא לנו? זו הפעולה הראשונה תמיד בתקשורת מקרבת. אם אנחנו לא נדע מה חשוב לנו, לא נוכל לבטא זאת, ואם לא נבטא את הצרכים שלנו, ברוב המקרים אחרים לידנו לא יידעו מה הם.

על פי הגישה הזו, במרבית המקרים הבאים לידינו, לא באמת יודעים מה הצרכים העמוקים שלנו, ובהרבה מקרים גם אנחנו לא יודעים מהם ולכן כל כך חשוב לזהות אותם ולבטא אותם. כי כשנדע איך לעשות את זה, אנחנו נגלה שבהרבה מקרים ישמחו לקחת את הצרכים שלנו בחשבון; הם רק צריכים לדעת מה הם כדי לעשות זאת.

הרבה הורים חושבים שהבנה ואמפתיה באים על חשבון סמכות הורית, איך מסבירים להם שזה לא סותר?

הסיבה לבלבול בין אמפתיה לסמכות הורית קשורה בשינויים שהחברה עוברת. עד לפני כמה שנים, הסמכות ההורית נשענה בעיקר על פחד ויראה. הורים אמרו וילדים ביצעו. לא היה יותר מדי מקום לדיאלוג. באיזשהו מקום ריחף מאחורי הבקשה של ההורים גם האיום בסנקציה - עונש שמלווה בכאב פיזי או בשלילה של הנאה.

היום זה עובד פחות. התפתחות של זכויות האדם והילד בפרט, יחד עם שיתופיות וחשיפות של הידע לכולם, הביאו למצב שבו ילדים מודעים לזכויות שלהם וקשה מאד לשלוט בהם באמצעים של פחד.

כתגובה לסמכות ההורית הישנה שהיתה מבוססת על פחד, התפתחה הורות מתירנית - לתת לילד לעשות את מה שהוא רוצה כדי להימנע מעימותים איתו. הבעיה בגישה הזו היא שעם הזמן הילד מתקשה יותר ויותר לשמוע ‘לא’ ולהורים הופך להיות כמעט בלתי אפשרי להציב לילדים גבולות, מה ששם את ההורים במצב מתמיד של חוסר אונים ותסכול, כי אנחנו יודעים שזה התפקיד שלנו, להיות שותפים מרכזיים בעיצוב ההתנהגות של הילדים שלנו.

ההזדמנות של דור ההורים בעידן שלנו היא לא לחזור לסמכות ההורית הישנה, משתי סיבות מרכזיות: כי היתה בה בעיה בסיסית של חוסר נראות ומקום לחוויה הפנימית של הילד, וגם כי זה פשוט כבר לא אפשרי, וככל שיעבור הזמן, זה יהפוך לפחות ופחות אפשרי. הילדים של היום דוחפים את ההורים למצוא סמכות הורית שתבוא ממקום אחר - פחות מתוך פחד ויותר ממקום של ‘לסמוך’ עלינו, ומכאן שורש המילה ‘סמכות’. לסמוך עלינו ההורים שנדע לעזור להם להבין מה חשוב להם גם כשהם כועסים, צועקים, מרביצים, אומרים מילים שקשה לנו לשמוע; שנתווך להם את מה שחשוב לצד השני, למשל לנו כהורים, ושנעזור להם למצוא דרכים שיעבדו בשביל כולם - שלוקחות בחשבון את הצרכים של כלל הנוכחים בסיטואציה.

כשאנחנו יודעים לעשות את זה, אנחנו יכולים בהחלט להגיד ‘לא’ ולשים גבולות, רק שאנחנו עושים את זה בדרך מקרבת: אנחנו מסבירים לילדים מתוך אלו צרכים שלנו אנחנו בוחרים להגיד את ה’לא’. לדוגמה: ‘חשוב לי שתישן מספיק כדי שתהיה במיטבך מחר בבית הספר’, או ‘גם אני זקוק לזמן לעצמי בערב’. אנחנו נותנים מקום לצרכים שלהם שלא מתמלאים כאשר אנחנו אומרים את ה’לא’ כאשר אנחנו מגבילים להם את זמן המשחק במחשב.

אני רוצה לרדת לפרקטיקה: הרבה הורים מתמודדים עם ילדים שלא מתקשרים, בייחוד בדור שלנו שבו הילדים נמצאים הרבה עם האינטרנט והפלאפונים המתקדמים. איך גורמים לילד לתקשר נכון?

בעיקר באמצעות המיומנות של אמפתיה והקשבה לרגשות ולצרכים העמוקים של הילד. ילדים רגילים לשמוע מהבוקר עד הערב בעיקר שני דברים: הוראות לפעולה - קום, תתלבש, קח את התיק, יוצאים… וגם אחר כך אינספור הוראות לפעולה בגן ובבית–הספר. הדבר השני שהם רגילים לשמוע הוא הסברים: המורים מסבירים להם מה הם צריכים ללמוד, למה הם צריכים ללמוד את זה ואיך הם צריכים להתנהג, ואנחנו כהורים ממשיכים להסביר להם מה לעשות ואיך להתנהג כשהם מגיעים הביתה.

כאשר זה כל מה שהילדים שלנו שומעים מאתנו, אני יכול להבין למה אין להם הרבה מוטיבציה להיפתח בפנינו ולשתף אותנו במה שקורה להם; הם פשוט לא פוגשים הרבה מבוגרים שקשובים באמת לחוויה הפנימית שלהם, וזו יכולה להיות עוד סיבה שבגללה הם מעדיפים מסך דיגיטלי שיש בו תכנית מעניינת או משחק מרתק - שם הצרכים שלהם יותר מתמלאים מאשר בשיחות שמכילות בעיקר הוראות לפעולה והסברים.

כאן המיומנות של אמפתיה יכולה מאד לעזור לנו: לזכור שמתחת לכל התנהגות ואמירה של הילד שלנו, יש רגשות שהוא מרגיש וצרכים שלו שהוא מנסה למלא. לפני שאנחנו עוברים להוראות פעולה או להסברים, כדאי לנו להכניס שלב נוסף שעליו אנחנו מדלגים בעיקר בגלל שאנחנו לא יודעים איך לעשות אותו - ליצור חיבור עם הילד שלנו. את החיבור אנחנו יוצרים באמצעות שאלות שמכוונות למה שאנחנו חושבים שהילד מרגיש ומה שאנחנו מאמינים שחשוב לו.

למשל: ‘אתה כועס שאני לא מאפשר לך להחליט בעצמך?’, ‘הרבצת לו כי נורא כעסת שהוא לקח לך את הצעצוע בלי לשאול?’ כשהילדים שלנו מתרגלים שאנחנו מתעניינים בחוויה הפנימית שלהם ולא מתבלבלים מההתנהגויות והמילים שלהם, הם הולכים ונפתחים בפנינו, בעיקר כי הם מתחילים לבטוח בהקשבה שלנו שתיתן מקום למה שמתחולל אצלם בפנים, ולא רק ‘תחנך אותם’.

תוכל לשתף בסיפור אמיתי שנתקלת בו?

בשנים שלי כמחנך בתיכון לנוער בסיכון, תקשורת מקרבת היתה הכלי המרכזי שבו השתמשתי לניהול של מצבי אתגר וקונפליקט, טיפול בבעיות משמעת ויצירת תשתית של אמון ושיתוף פעולה ביחסי עם הילדים. אחד הדברים שהפתיעו אותי בהתחלה היה, עד כמה קל לילדים לשתף פעולה עם הגישה הזו. עם השנים הבנתי שלא משנה איזו ‘כסות’ שמים הילדים על עצמם, ועד כמה ‘מחוספסות’ הם עוטים על עצמם - כל ילד רוצה שיידעו מה הוא מרגיש ומה חשוב לו.

אני חושב שזו כמיהת לב עמוקה ובסיסית של כולנו, לא חשוב כמה קשוחים אנחנו מבחוץ.

אחד הסיפורים שאני זוכר קשור לילד מכיתת החינוך שלי שקילל את המורה לאנגלית בפניו. לקחתי אותו לשיחה שבה נתתי מקום לרגשות ולצרכים העמוקים שלו שלא התמלאו לו מול המורה. הסתבר לי שבתחילת השנה הוא הוציא אותו כבר בשיעור הראשון וסירב ללמד אותו במשך השנה. האירוע הזה העלה בו הרבה כעס בגלל צרכים עמוקים וחשובים שלא התמלאו לו באותה סיטואציה: תחושה שהמורה לא מכבד אותו (צורך בכבוד), שהוא לא נותן לו הזדמנות שווה ולא רואה באמת מי הוא (שוויון ונראות) - כאילו החליט בשבילו עוד לפני שהכיר אותו.

אחרי שנתתי מקום בשיחה לצרכים האלו הוא הרגיש שאני לגמרי מבין אותו, ומכאן עברנו להסתכל על האופן שבו הוא מביע את הרגשות והצרכים שלו. אמרתי לו שאם זו תהיה הדרך שבה הוא יביע את המצוקה שלו - באמצעות קללות, יהיה לו מאד קשה בעתיד. הוספתי שהוא חייב ללמוד לבטא את הרגשות והצרכים שלו באופן שאחרים יוכלו לשמוע אותם ולעזור לו במילוי שלהם.

הוא הלך הביתה ליומיים ואמרתי לו שעכשיו יש לו על מה לחשוב. זה שונה מלשלוח ילד הביתה עם המשפט: ‘תתבייש לך’. כאן שלחתי ילד הביתה אחרי שהבין שאני לגמרי בצד שלו ומודאג מהאופן שהוא מבטא את עצמו, כי עתידו בהחלט חשוב לי. אותו ילד לא קילל יותר מורים, ומערכת היחסים שלי איתו, כמו עם כל ילד אחר שאיתו עשיתי שיחה מקרבת, מאד התהדקה בעקבות השיחה הזו. הוא פתח בפניי נושאים אישיים שלו מתוך אמון בהקשבה שלי, שהשיחה תמיד תתחיל בלתת מקום למה שהוא מרגיש ומה שחשוב לו, ומתוך המקום הזה הוא היה פנוי לשמוע גם מה חשוב לאחרים ולקחת גם את זה בחשבון.