אותו בוקר היה לא–בהיר

“כשהגיע תורי, מצאתי את עצמי עומדת מול הרבי ומספרת בקצרה את הקורות אותי בחודשים האחרונים ועל מטרת בואי לארצות הברית. לרגע מסוים העזתי והבטתי בעיניו הטהורות של הרבי והרגשתי שאני מאבדת את שיווי המשקל שלי. הרגשתי שכל–כולי מונחת בפני הרבי” * בדידי הווה עובדא מרגש מפי בעלת המעשה הגב’ נעמי בליטנר, תושבת בני–ברק

 ”צדיק גוזר והקב”ה מקיים”, זהו המשפט הראשון שמשמיעה באוזניי הגב’ נעמי בליטנר מבני–ברק, כאשר התקשרתי לשמוע ממנה על המופת השמימי שחוותה בברכת הרבי מלך המשיח בשלהי שנת תשמ”ט.

נעמי ובני משפחתה משתייכים אמנם לחסידות סערט ויז’ניץ, אך יחד עם זה יש בהם הערצה גדולה לדרכה של חסידות חב”ד ולעומד בראשה - הרבי, עוד שנים רבות עוד קודם הנס המפעים.

המופת המדהים שהתחולל בברכת הרבי מלווה את נעמי מאז לפני שלושים שנה ועד היום. בכל פעם שהיא מביטה בעינה הימנית, קוראת ומתפללת, היא נזכרת שהמצב יכול היה להיות אחרת. פרטי הסיפור שגורים על לשונה כאילו אירעו זה עתה.

אותו בוקר היה לא–בהיר

“בוקר יום חמישי אחד, באמצע שנת תשמ”ח, התעוררתי השכם בבוקר והבנתי שאני לא מצליחה לראות בעין ימין. שפשפתי את העין, רחצתי אותה, אך מאומה לא עזר. ראייתי שהייתה תקינה לחלוטין עד לאותו בוקר קיצי, השתבשה. עד אז לא סבלתי מקשיי ראיה מלבד העובדה שחבשתי משקפיים. אפשר לומר שבהלה גדולה אחזה בי כשהבנתי שהעין לא רואה. זו תחושה מפחידה. לא הייתה לי כל הכנה מוקדמת לכך, וזה נפל עלי כרעם ביום בהיר.

באותם רגעים, מנגנון ההדחקה עבד אצלי שעות נוספות. הרגעתי את עצמי שכנראה מדובר בבעיה ברת–חלוף, כזו שרופא עיניים או אופטומטריסט טוב יידע לתת עליה מענה. מה שבכל זאת הדאיג אותי, הייתה העובדה שלא חוויתי קוצר ראיה בלבד, אלא בעין ימין יכולתי לראות רק עיגול שחור שליווה אותי בכול זווית אליה סובבתי את העין. למרות זאת, לא מיהרתי לשים פעמיי אל רופא העיניים. ניסיתי לנהל שגרת חיים נורמטיבית, אך לצערי המצב החמיר.

כשהתחלתי לחוש כאב חד בצד שמאל של הראש, הבנתי שאני חייבת להיבדק ופניתי להיבדק אצל אופטיקאי. כאשר שמע את סיפורי, עוד בטרם בדק אותי, זירז אותי לפנות בהקדם לבית רפואה. הוא סבר שמדובר בבעיה הקשורה ברשתית העין, ולכן אין לו את היכולת לסייע.

היה זה בבוקרו של יום שישי,. לא סיפרתי דבר לאיש מבני משפחתי; הם היו בטוחים שאני בעבודה. מיהרתי לחדר המיון של בית הרפואה ‘תל השומר’. שעות אחדות שהיתי שם בהמתנה עד שלבסוף בדק אותי רופא עיניים שייעץ לי להישאר לאשפוז לבדיקה מעמיקה.

לא רציתי להישאר לאשפוז בשבת, שכן רציתי לשהות עם בני המשפחה. סיכמתי אפוא עם הרופא שאחזור ביום ראשון לבדיקות.

במהלך אותה שבת, מצב העין הלך והחמיר. התקשיתי להתפלל כמנהגי, והתחילה להתחדד אצלי ההבנה שכנראה מדובר בבעיה רפואית סבוכה מכפי ששיערתי, ולא הפרעה חולפת.

בבוקרו של יום ראשון התייצבתי במחלקת עיניים בתל השומר, שם פגשתי בין היתר את ד”ר אברהם פביאן ע”ה, רופא עיניים שומר תורה ומצוות מבני ברק.

הרופא המודאג שאל: “האם הגעת עם מלווה?”

נשלחתי לסדרת בדיקות ואחריהן התחלתי לחוש תכונה מוזרה של רופאים סביבי. אל חדר הבדיקות הגיעו עוד ועוד רופאים, ותוצאות הבדיקות עברו מרופא אחד למשנהו תוך שהם מתעמקים בממצאים ומנהלים דיון ער בניהם. עובדה זו רק העצימה את הדאגה בלבי. שאלתי את אחד הרופאים מה הצליחו למצוא בבדיקות, והאם הם כבר יודעים להגיד מה קרה לעין. במקום להתייחס ישירות לשאלתי, ענה לי הרופא בשאלה: “האם הגעת לכאן עם מלווה?” כשעניתי בשלילה, ביקשו הרופאים שכדאי שמישהו מבני המשפחה יגיע לבית הרפואה, והם כבר ישתפו אותנו בכול.

כאמור, עד לאותו שלב, לא סיפרתי לאף אחד מבני משפחתי על חומרת העניין. הפצרתי ברופאים שלא לחשוש ולשתף אותי במצבי. “אני אישה חזקה, ואוכל להתמודד עם כל מידע בנוגע לבריאותי”, אמרתי להם. הם התרצו. נכנסתי לחדרו של הרופא האחראי ששיתף אותי בכך, שכל הממצאים של הבדיקות והצילומים מעלים חשד סביר שאני סובלת ממלנומה (סוג של גידול) שמקננת מאחורי העין הימנית. הרופא הסביר לי את סוג המחלה וחומרתה, וביקש שאגיע מדי שבוע למחלקה לצורך מעקב.

לא יכולתי להישאר אדישה נוכח דיאגנוזה כה מלחיצה שהתקבלה על דעת כל הרופאים במחלקה. דאגתי ממש, אך גם בשבועות הבאים החלטתי עדיין שלא לשתף את בני המשפחה שידעו אמנם שיש לי בעיות בעין הימנית, אך לא ידעו כלל על הסבל הרב שאני סובלת, ועל האבחנה המבהילה של הרופאים. הם אפילו לא ידעו שאני מגיעה מדי שבוע לביקורת ולמעקב במחלקה לרפואת עיניים בתל השומר. הצוות הרפואי ביקש בעיקר לעקוב, שהגידול לא מתפשט חלילה לעין השנייה או לאיברים אחרים בגוף.

בחלוף כמה חודשים, ד”ר פביאן ביקש שאתאשפז במחלקה לצורך סדרת בדיקות מקיפה וכוללת. “על האשפוז להימשך לפחות שבוע ימים”, הודיע לי, ואני הבנתי שאני מוכרחה לשתף את בעלי ואת בני משפחתי בבעיה הרפואית המורכבת ממנה אני סובלת.

בין כך ובין כך, מצב העין רק הלך והידרדר והכאבים היו עזים ובלתי נסבלים. חוויתי תופעה מוזרה שחזרה על עצמה מדי כמה שבועות - איבוד הדרגתי של הראיה בעין, אך כעבור שבועיים הראייה הייתה חוזרת באופן חלקי, וכך חוזר חלילה. הרופאים הסבירו לי שמדובר בהצטברות נוזלים שגורמים לרשתית להיפרד מהעין, עד שהנוזלים נספגים והרשתית חוזרת למקומה, או אז הראיה החלקית חוזרת.

המומחה העולמי לא נתן תקווה

באחת מפגישות המעקב סיפרו לי הרופאים, שלבית הרפואה ‘הדסה’ בירושלים הגיע מומחה עיניים גדול מארצות הברית, והמליצו לי לפנות אליו. ד”ר פביאן היה מלא שירות ותשבחות על מומחיותו של אותו פרופסור.

האמת היא, שתליתי בו תקוות רבות וציפיתי שאולי תהיה לו הצעה יעילה שתטיב את מצבי.

ביום שנקבע התור, נסעתי לירושלים, שם, לאחר סדרה של בדיקות וצילומים, נקראתי לחדרו של הרופא. מדובר היה ברופא בעל שם עולמי בתחום. ראיתי לפניי אדם לא–צעיר ושיערתי שבתחומו הוא כבר ראה הכול. בקור רוח השמור לרופאים הודיע לי כי הוא מצטרף לדעת הרופאים בתל השומר, שמדובר במלנומה והוא מציע לי שלא להשאיר את המצב על כנו, אלא לטפל בזה.

כיצד? ובכן, האפשרות היחידה שהציע, לעקור את העין ולשתול במקומה עין תותבת. “אף אחד לא ישים לב שמדובר בעין לא טבעית”, הבטיח לי, וסיפר שעשה פעמים רבות ניתוחים מעין אלה. לדבריו, פעם בשנה אצטרך להגיע לבית רפואה כדי להוציא את העין המלאכותית, לחטא את המקום כדי למנוע זיהומים אפשריים.

הייתי מאוד תמימה ועם זאת מבולבלת, ושאלתי אותו האם העין תוכל לראות? הוא שלח בי מבטי רחמים נוכח תמימותי, וענה בקול יבש: “ברור שלא”… המילים שלו מהדהדות ומצלצלות באוזניי עד היום. אני זוכרת את הסיטואציה כאילו התרחשה היום. בטח אמר לעצמו ‘הנה אישה טיפשה ולא נורמלית’.

אך עזרתי עוז ועניתי לו: “גם אם העין לא תתפקד עוד, אני לא מוכנה לעקרה. מי ששם את המחלה הוא גם ייקח אותה”. למען האמת, הייתי בהכחשה מוחלטת לחומרת המצב. לא הסכמתי להשלים עם רוע הגזרה שנחתה עלי.

הבחנתי ברופא וראיתי שהוא משתומם לקבל כזו תגובה; אינני בטוחה שבכל שנות הקרירה שלו עוד מישהו הגיב כלפיו בצורה כזו. הוא הגיב כי זו המלצתו לאור נסיונו הרב, אך ברור לו שאנהג כפי שאחליט.

לצד זאת, הייתה לו בקשה: הוא סיפר על קבוצה של ארבעים רופאי עיניים מארצות הברית שעומדים להגיע בשבוע הקרוב להדסה עין כרם על פי הזמנתו, והוא היה שמח אם הם יוכלו לפגוש אותי, מפני שמצבי הרפואי איננו שגרתי ולבטח הם יוכלו ללמוד מכך. לזה הסכמתי.

חזרתי אל ‘תל השומר’ עם הדיאגנוזה של הרופא המומחה לצד התנגדותי לאופן הטיפול שהמליץ.

כשאני נודדת כעת אל אותם ימים, אני נזכרת בבלבול העצום בו הייתי שרויה. חששתי מאוד. פחד הציף את ליבי, אך מעניין שיחד עם זאת, היו בי ביטחון ואמונה בבורא עולם. מדי יום קראתי את כל ספר התהילים בעמידה, והייתה אף הזדמנות ששכרתי דירה בסמוך לשריד בית מקדשנו כדי להתפלל ארבעים יום בכותל המערבי. מצד אחד הבנתי את מצבי; גם אי אפשר היה שלא להבין, בעין ימין התקשיתי לראות וסבלתי כאבים חזקים ולעיתים בליווי תחושה של שריפה בעין. מצד שני הייתה בי אמונה.

מעט אור בקצה העין

חלפו עוד כמה חודשים, ובאחד הביקורים שלי אצל ד”ר פביאן בתל השומר, הוא סיפר לי על רופא מומחה בעל שם עולמי לרפואת עיניים שנמצא באחד המוסדות הרפואיים בבוסטון, פרופסור גרגודוס. הוא שמע שלאיש יש שיטה חדשנית שלא מצריכה את הוצאת העין, רק הקפאתה והחזרתה לאחר מכן למקומה. ד”ר פבייאן אף המליץ לי לפגוש את עורך העיתון ‘דבר’ באותם ימים, שעבר הליך דומה.

הבנתי שכבר אינני יכולה לדחות עוד את הקץ. נפגשתי עם אותו יהודי ואכן ראיתי שהעין שלו כבר אינה מתפקדת, אך כלפי חוץ אין כל שינוי, ולפי המראה החיצוני נראה שהכול תקין. בוודאי אנשים זרים לא יוכלו להבחין בכך.

קיבלתי ממנו את כתובת הקליניקה של אותו רופא והתכתבתי איתו. שלחתי לו את כל התיק הרפואי הנוגע לעין יחד עם הבדיקות שעברתי, וקבענו תאריך לביקור אצלו. למרות שהמשא ומתן בינינו התקדם, בתוך לבי עדיין לא השלמתי עם המציאות שאעבור תהליך כירורגי כזה שייקבע את העין למצב שלא תוכל עוד לראות לעולם.

אני זוכרת את עצמי קודם הטיסה לבוסטון, מתפללת מדי בוקר לבורא עולם, מכוונת בעיקר בקטע של “ותחזנה עינינו” בתפילת שמונה עשרה, לצד אשד דמעות זולגות והמיית לב שאוכל ללוות את בתי הקטנה לחופה כשאני יכולה לראות אותה בשתי עיניי.

ביקשתי הבטחה

חודש ימים לפני התאריך שנקבע לי אצל פרופסור גרגודוס, עליתי על טיסה לניו–יורק יחד עם אחותי, כשפניי מועדות אל חברה טובה שהתגוררה בשכונת בארו–פארק.

הגענו ביום חמישי. הייתי מאוד חלשה, על סף עילפון ממש. מצבי הנפשי לא היה שפיר כלל באותם ימים נוכח הלחץ והחרדה המתמשכים שליוו אותי באותה תקופה. במהלך השבת התאוששתי מעט ואזרתי כוחות וביקשתי מחברתי הטובה לקחת אותנו לחצרו של הרבי מליובאוויטש בקראון הייטס. עוד לפני היציאה מארץ ישראל הבטחתי לעצמי שלא אעבור שום הליך רפואי קודם שאקבל את ‘ברכת הדרך’ מהרבי מליובאוויטש, למרות שמשפחתנו איננה נמנית על חסידות חב”ד.

אחת מחברותיי הטובות היא הרבנית לאה שפירא, חב”דניקית המתגוררת בקרית הרצוג עם בעלה הרב שפירא. הייתי שותפה קבועה בשיעורי התניא שמסרה, ובזכותה התקרבתי מאוד לחב”ד. ממנה גם שמעתי רבות ונצורות על גדולתו של הרבי.

ביום ראשון בבוקר עשינו את דרכינו שלושתנו ל–770 כשלבי היה מוצף בהתרגשות.

כשהגענו לחצר בית המדרש, הבחנתי בתור ענק המשתרך מחוץ לבית המדרש. אנשים עמדו בתור שעות רבות בעוד השמש קופחת על ראשיהם, במטרה לזכות בכמה שניות במחיצת הרבי. המחזה היה עורר בי השתאות. כשהתקדמנו בתור ונכנסנו כבר לתוך המבואה בה עמד הרבי, הבחנתי באישה שעמדה בסמוך לרבי וזירזה את הנשים שלא לבזבז את זמנו היקר של הרבי.

אחותי ניגשה אליה והצליחה לשכנע אותה כשאגיע לתת לי את הזמן הנדרש.

ואכן, כשהגיע תורי, מצאתי את עצמי עומדת מול הרבי ומספרת בקצרה את הקורות אותי בחודשים האחרונים ועל מטרת בואי לארצות הברית. לרגע מסוים העזתי והבטתי בעיניו הטהורות של הרבי והרגשתי שאני מאבדת את שיווי המשקל שלי. הרגשתי שכל–כולי מונחת בפני הרבי. עד היום כשאני מביטה על תמונת הרבי, אני חוזרת בתחושות חזקות לאותו מעמד מלא עוצמה. את דבריי סיימתי שאותי חינכו שצדיק גוזר והקב”ה מקיים, ובקשתי מהרבי שיגזור שהכול ייעלם.

הרבי הביט עלי במבט רחום וחייך. הייתי חצופה ולא הסתפקתי בחיוך; ביקשתי מהרבי שייתן לי הבטחה. הרבי העניק לי שטר של דולר נוסף ובירך “רפואה שלמה”. יצאתי מהרבי אישה אחרת לגמרי. אינני יכולה להסביר זאת בצורה רציונלית, אך הרגשתי שהרבי מעורר שוב את אמונתי וביטחוני.

רגע לפני הטיפול…

בחלוף מספר ימים, טסתי מניו יורק לבוסטון. התור שלי לפרופסור גרגודוס היה אמור להיות רק שבועיים לאחר מכן, אך מכיוון ששמעתי בינתיים על עוד מומחה גדול לרפואת עיניים, החלטתי להגיע גם אליו ולקבל את חוות דעתו.

עברתי את כל הליכי הקבלה, נבדקתי אצלו, אך לבסוף המאמץ היה לריק. הרופא הודיע לנו שאמנם הוא מומחה לרפואת עיניים, אך לאותה בעיה ספציפית, פרופסור גרגודוס הוא האוטוריטה הכי נחשבת, והוא היה מעדיף שלא לחוות דעה.

חזרנו לבורו פארק, וביום ראשון הקרוב וזה שאחריו, זכיתי לעבור בחלוקת דולרים עוד פעמיים ולזכות לברכת ‘רפואה שלימה’.

בכל אותו זמן, מצב העין לא השתנה. אמנם הכאבים פחתו אך הראייה עדיין הייתה אך בקושי. התור שלי נקבע ליום שני בשבוע. היה ברור לי שאני עומדת להיכנס אליו ולעבור תהליך כירורגי של הקפאת העין והשבתה למקומה. עמדתי עם אחותי בכניסה למרפאה שלו, וקראנו בהשתפכות הנפש פרקי תהילים. הייתי כל כך מבולבלת שבשלב מסוים אחותי שמה לב לכך שאני משתמשת בקריאה בעין הבעייתית שלי, העין הימנית. היא הסבה את תשומת ליבי לכך ושתינו פרצנו בבכי לא–רגיל.

בינתיים נקראתי להיכנס אל האחות שעשתה לי כמה בדיקות שגרתיות בטרם אכנס אל הרופא המומחה. כשסיימתי את הבדיקות, המתנתי שאקרא לחדרו. כשנכנסנו, הביט חלופות עלי ובתוצאות הצילומים האחרונים שעשיתי קודם לכן במרפאתו, ושאל מדוע הגעתי אליו? לקח לי כמה שניות לעכל את השאלה שלו. “מה כוונתך? האם לא עיינת בערמת המסמכים ששלחתי אליך?” שאלתי אותו בחזרה. הוא משך בכתפיו, צמצם את גבות עיניו והחל לצלול במשך דקות ארוכות בערימת הדפים שהבאנו.

לפתע הרים את ראשו מהדפים ואמר: “טוב שלא הקשבת לרופאים. חלילה לך לעבור ניתוח להוצאת העין. די היה בטיפת דם שהייתה יוצאת מהעין לכיוון הגוף, והמחלה הייתה יכולה להתפשט בכל הגוף. המלצתי לך להשאיר את המצב על כנו. אמנם העין לא תשוב לראות כבתחילה, אך הראייה תלך ותשתפר”, הבטיח.

הקשבתי לדבריו וצבטתי את עצמי כדי לוודאי שאני לא חולמת בהקיץ. יצאתי מחדרו של הרופא נרעשת ונרעדת. ישבנו שתינו במבואה של הקליניקה עוד דקות ארוכות כדי לעכל המלצותיו. לכזה מהפך לא ציפיתי.

ידעתי היטב שברכת הרבי היא זו שחוללה את המהפך הבלתי צפוי. כדבריו של הרופא כך היה - הראיה השתפרה מאוד עם הזמן. חלפו מאז כמעט שלושים שנה, והראיה אמנם לא שבה להיות כפי שהייתה, אך המציאות היא שאני יכולה להביט בעין ימין ואף לקרוא טקסטים זעירים כמו פירוש רש”י על התורה”…

הנס של הרבי הותיר את כולם בהלם

הגב’ נעמי בליטנר חותמת את סיפורה המרגש ומעיניה זולגות דמעות של אושר. “אין יום שאני לא מודה להקב”ה על הנס המופלא הזה. חסדי ה’ ששלח לעולם את שליחו הנאמן הרבי מליובאוויטש שברכתו יכולה לחולל ניסים שהם מעל הטבע.

“אני זוכרת את ההלם שאחז בי ובבני משפחתי. כשטלפנתי לספר לבעלי על המפנה בעלילה, הוא מיאן להאמין לי. הוא היה בטוח שדעתי נטרפה עלי בנכר. ‘תפסיקי לפחד ולדמיין דמיונות’, חזר ואמר לי בטלפון. לקח לו ולכל בני משפחתי זמן להבין שקרה כאן נס מופלא.

“כששבתי ארצה, התייצבתי במשרדו של ד”ר פביאן בתל השומר. הראיתי לו את המלצותיו של פרופסור גרגודוס והוא הגיב בתדהמה מוחלטת”, חותמת גב’ בליטנר את סיפורה המרגש והמופלא.