חיים זלמן קוזלינר
המברק הגיע באמצע החתונה והחתן נקרא אל מחוץ לחתונה, בעוד המוזמנים יושבים בעיצומה של התוועדות חסידית - כפי שהיה נהוג פעם לחגוג חתונות - שם נמסר לו תוכן המברק בן ארבע המילים המוצפנות: “אבא חולה, בוא מהר!” החתן ניגש רק לרגע לעזרת הנשים, קרא לכלתו הצעירה החוצה, והודיע: הרבי נתפס, צריכים את עזרתי - אל תספ
המברק הגיע באמצע החתונה והחתן נקרא אל מחוץ לחתונה, בעוד המוזמנים יושבים בעיצומה של התוועדות חסידית - כפי שהיה נהוג פעם לחגוג חתונות - שם נמסר לו תוכן המברק בן ארבע המילים המוצפנות: “אבא חולה, בוא מהר!” החתן ניגש רק לרגע לעזרת הנשים, קרא לכלתו הצעירה החוצה, והודיע: הרבי נתפס, צריכים את עזרתי - אל תספרי לאיש היכן אני… >> סיפור לחג הגאולה י”ב תמוז
ביום חג הגאולה, י”ב תמוז, מן הראוי לזכור כי במערכה הגדולה ההיא למען אחזקת היהדות בברית המועצות, עמד אדמו”ר הריי”צ בראש, ומתחתיו עמדו חיילים, חיילי בית דוד, שכרתו ברית להמשיך בעבודת הקודש עד טיפת דמם האחרונה. היו אלו חסידים עזי–נפש שמסרו את חייהם בשביל הכלל.
אחד מאותם חסידים היה הרה”ח ר’ חיים זלמן קוזלינר, אשר כונה בפי כל בשמו המחתרתי שלא עזב אותו גם לאחר שנות המחתרת: “חז”ק”, וזאת על שום ראשי התיבות של שמו, זאת בנוסף להיותו חזק ברוחו, בנפשו ובנשמתו, מראשי החיילים העומדים לימינו של אדמו”ר הריי”צ במסירות נפש של ממש. גם בשנים המסוכנות ביותר היה מראשי הפעילים ברשת החינוך והצלת היהדות שייסד הרבי.
ר’ חיים זלמן קוזלינר נולד בשנת תרס”א בעיר דיסנא שבביילורוסיה. בהיותו פעוט התגורר בבית הוריו המשפיע הרב ישראל נח בליניצקי, וממנו ראה וספג מהי דמותו של חסיד והנהגה חסידית.
כבר בגיל תשע נסע הילד חיים זלמן עם אביו לליובאוויטש, שם הוכנס ללמוד בחדר המקומי, למרות הריחוק מבית הוריו. כשבגר מעט, נכנס ללמוד בישיבת ‘תומכי תמימים’ תחת הנהגתו הישירה של כ”ק אדמו”ר הרש”ב.
בשל מאורעות המלחמה והמהפכה ברוסיה בשנת תרע”ז נאלץ היה לנדוד יחד עם שאר תלמידי הישיבה בין ערים שונות.
לקירוב נדיר במיוחד זכה ר’ חיים זלמן כאשר כבר בימי בחרותו שימש תקופה קצרה כמזכירו של אדמו”ר הריי”צ שעה שהתגורר בלנינגרד. תפקידו המרכזי היה אחריות על הכספים של ישיבות ‘תומכי תמימים’. ר’ חיים זלמן שהיה איש סוד במהותו, מעולם לא סיפר אודות הימים בהם עבד בחדר אחד עם אדמו”ר הריי”צ.
עיקר העבודה המסוכנת בהרבצת תורה ויהדות, הוטלה באותן שנים על הבחורים שטרם נישאו, שכן לא רבים העזו להסתכן בעבודה שייתכן שבסופה תישאר רעייתו עגונה וילדים יתומים חיים. זו הסיבה שלא מעט בחורים נישאו בגיל מאוחר, כאשר את שנות הבחרות הקדישו כדי ליטול חלק מרכזי בעבודה, בעיקר בחלקים הקשורים בסכנת נפשות.
[בדרך אגב, בשנים מאוחרות יותר, כאשר היה ברור כי מי שינהל את רשת ישיבות “תומכי תמימים” — אחת דתו, לא נמצא מתנדב שהסכים ליטול על עצמו תפקיד מסוכן זה, עד שקם החסיד הנודע ר’ יונה כהן מפאלטאווא הי”ד, ואמר שהיות ואין לו ילדים, הוא מוכן לקחת את העבודה על עצמו. ואכן, לימים נתפס ונפטר בעת היותו אסיר בבית הסוהר. הי”ד. הוא עוד אחד מאותם חיילים עזי–נפש עטויי–הוד, שעמדו בחזית המערכה הגדולה למען שמירת תורה ומצוות ברוסיה, ואף הם “מחותנים” בשמחת יום חג הגאולה י”ב תמוז].
• • •
כשהיה בחור מבוגר, הציעו לר’ חיים זלמן הצעת נכבדות את מי שהייתה אחר כך רעייתו, הלא היא מרת ציפא לבית גרליק (אשת מסירות נפש לעצמה שמסרה חייה ונפשה עבור הצלת יהודים מגיא–הבכא, ואף זכתה לשבת בכלא לתקופה של שנה).
נוכח העבודה המרובה בהחייאת יהדות ברחבי ברית המועצות, התקשה ר’ חיים זלמן לקבוע זמן למועד כלולותיו.
שנת תרפ”ז בכללותה, הייתה שנה קשה מאוד בעבודת הכלל, שכן המאמצים להגביר חיילים לתורה — מחד גיסא; ולהתחמק מעיני השלטונות — מאידך גיסא, הלכו וגברו. לא ייפלא אפוא שהחתונה נדחתה מיום ליום ומחודש לחודש. בסופו של דבר נקבעה החתונה ליום ט”ז בסיון בעיר רוגצ’וב, מקום מגורי הורי הכלה.
לילה לפני החתונה, אור ליום ט”ז סיון, באמצע הלילה נאסר הרבי בלנינגרד. נוכח המצב הרגיש, העניין נשאר בסוד. רק מברק אחד מהיר הגיע למחרת לעיר רוגצ’וב, והוא היה מיועד אל החתן בלבד שהיה מראשי חוד החנית של הפעולות.
המברק הגיע באמצע החתונה והחתן נקרא אל מחוץ לחתונה, בעוד המוזמנים יושבים בעיצומה של התוועדות חסידית — כפי שהיה נהוג פעם לחגוג חתונות — שם נמסר לו תוכן המברק בן ארבע המילים המוצפנות: “אבא חולה, בוא מהר!”
החתן ניגש רק לרגע לעזרת הנשים, קרא לכלתו הצעירה החוצה, והודיע: הרבי נתפס, צריכים את עזרתי — אל תספרי לאיש היכן אני…
גם הכלה מרת ציפא גדלה בבית חסידי של מסירות נפש, והיא ידעה את חשיבות העניין. לא היה צריך להכביר במילים, ולמרות הקושי הגדול שלה — היא נתנה בו–במקום את הסכמתה.
ויהי למחרת, ותהום כל העיר — החתן נעלם… הכלה אף היא מילאה את פיה מים. גם להוריה אמרה שהאיש פשוט נעלם ואינה יודעת להיכן…
אל ביתו החדש חזר רק אחרי שחרורו של הרבי ממאסרו, בי”ב–י”ג תמוז, כחודש ימים לאחר חתונתו…
• • •
לא הייתה זו השמחה האחרונה בביתו שהושבתה עקב עבודתו ומסירותו בקודש. ומעשה שהיה:
לפני צאת אדמו”ר הריי”צ מברית המועצות, הפקיד בידי ר’ חיים זלמן ספר בו היו רשומים כל אנשי המפתח של הרבי שבכל מקום ומקום. את הספר קבר חז”ק באדמה יחד עם גלופת חותמתו “חז”ק” וכן את הנגטיב של תמונת אדמו”ר הריי”צ, אותו קיבל ממנו עבור תומכי–תמימים טרם צאתו את רוסיה.
לאחר תקופה תקופה קצרה בה התגורר הזוג הצעיר ברוגצ’וב, עברו השניים להתגורר בעיר נעוועל. למרות שידע כי המשטרה החשאית מתחקה אחר עקבותיו, המשיך לפעול למען ישיבות “תומכי תמימים”, במסגרת הנהלת ישיבה ובית מדרש לרבנים ושוחטים בנעוועל, שהיוותה בפועל את הסניף המרכזי של תומכי–תמימים בברית המועצות. בישיבה למדו עשרות תמימים שחיטה ורבנות וכאשר הוסמכו לתפקידם נשלחו לערי ברית המועצות, בכדי לסייע לקהילות שנהרסו עד היסוד על ידי היבסקציה.
כשנה וחצי לאחר החתונה, נולד בנו הבכור המשפיע הרה”ח ר’ מרדכי. היה זה ‘אחרון של פסח’ תרפ”ט.
גם הפעם — זמן קצר לאחר לידתו, הידקה המשטרה החשאית את טבעת החנק סביב האב הרב חיים זלמן, והוא נאלץ לברוח מהעיר.
כאשר חלף חודש מהלידה, החלה רעייתו מרת ציפא לדאוג כי כבר הגיע הזמן ל’פידיון הבן’, ובעלה לא בבית. לא חלף זמן רב והיא קיבלה מברק מבעלה, בו כתב: “מזל טוב על הקנייה”. או אז הבינה בחושיה המחודדים, כי במקום מסתורו ערך ‘פדיון הבן’ כדת וכדין.
אלו היו חייליו המסורים של אדמו”ר הריי”צ.