אישיותו המיוחדת והנדירה של הרה ” ג הרב לוי יצחק שניאורסאהן זצ ” ל , אביו של הרבי

אישיותו המיוחדת והנדירה של הרה”ג הרב לוי יצחק שניאורסאהן זצ”ל, אביו של הרבי מלך המשיח, היה בכוחה למשוך אליו אנשים רבים מכל השכבות, החוגים והמינים, ומכל סוגי האוכלוסיה. כמטה קסם היה מותיר על אנשים – לעתים כבר בפעם הראשונה – רושם עז שלא נשכח מהם כל חייהם. כמה מהמקרים הללו, מספרת רעייתו הרבנית מרת חנה, ביומניה האישיים

“כדאיים היו הייסורים כדי להיות מקורב להרב שניאורסאהן!”

המאורע הזה היה ממש בתחילת תקופת רבנותו של בעלי:

מעשה בשוחט ששחט בסכין פגום. שוחט זה היה מזקני השוחטים בעיר, והייתה לו משפחה גדולה שכללה ‘בעלי בתים’ בולטים בעיר. בעלי הרב העביר את השוחט משחיטתו למשך מספר חודשים, שכן האיש היה מבוהל בטבעו.

בעיר היה רב, יהודי לא חסידי, שכיהן שם כבר ברבנות למעלה משלושים שנה, והיה בעל סמכות בעיר. הוא קבע לעצמו כלל, שבלעדיו לא ייעשה בעיר דבר בתחום הדתי.

את החסידים – לא חיבב כלל, ותמיד היה שרוי בכעס רב על התערבותם בתחום הנהגתו. הדבר הגיע לידי כך שבויימה “גביית עדות” והרב הקשיש הביא עד, שהעיד כי הוא נוסע המבקר בעיר, אך הוא מכיר את השוחט היטב, ובמקרה ראה מה שהתרחש באותו יום. העד נשבע על עדותו זו.

אין זה נעים כלל לכתוב על מאורע זה, אבל מדובר במעשה שהיה. אני זוכרת כיצד בעלי היה סובל מצער כל אימת שהיה מספר זאת.

כשהתייצב העד, כנדרש על פי דין, כדי להעיד את עדותו – היה זה יהודי בעל זקן אדמוני – ופתח בדבריו, הכיר מיד בעלי הרב על פי קולו וטון דיבורו שאין זה נוסע המבקר בעיר, אלא אחד המשגיחים על השוחטים, ממקורביו של הרב הזקן.

הוא בכלל היה בעל זקן שחור, וכדי שלא יכירוהו צבע את זקנו באדום והרכיב משקפיים שחורים שמעולם לא נהג להרכיב. בעלי הרים מיד את קולו וקרא בהתרגשות: “הרי זהו דוד המשגיח, שקרן שכמותך! מדוע אתה אומר שאתה נוסע המבקר בעיר?!”…

על פני כל הנוכחים בחדר עלה חיוך, שכן הם ידעו שדברי בעלי אמת הם, וכל הסיפור היה מבויים – בהסכמתו או בציוויו של הרב השני.

בסופו של דבר בא העניין לידי פועל על פי שולחן ערוך, אבל זה גרם לכך שבעלי שכב חולה במיטה שבועיים תמימים בעקבות מאורע זה. 

השוחט לא היה עם הארץ, אך היה מתנגד לחסידות חב”ד – כך נהג לומר.

לאחר מכן, כששככה המהומה שנגרמה בשל העברתו משחיטתו, החל שוחט זה להגיע לביתנו מידי שבת לשמיעת מאמר חסידות, וכך החל ללמוד חסידות, וכיהודי שידע ללמוד – גם הבין מה שלמד. הוא אמר שכדאיים היו הייסורים שסבל כדי להפוך עתה למקורב להרב שניאורסאהן!

‘קירוב’ דרך המגהץ…

הרבנית מספרת על התקופה שבה הגיע בעלה, רבי לוי יצחק, להציע מועמדותו כרב העיר:

“לעירנו הובאו שני רבנים נוספים מערים אחרות, [אחד מהם – הרב פינחס גלמן (תר”מ-תרפ”א), שכיהן קודם לכן כרב בעיר טראשצ’ה, והמשיך לכהן ברבנות יקטרינוסלב (לצד הרה”ק ר’ לוי”צ) עד פטירתו] הכל כדי שלא להניח להשפעה החסידית לגבור.

לאחר מכן החל מאבק על החינוך – על תוכנית להקמת ישיבה, ועל סדר הלימודים בה – האם יהיה על פי השיטה החדשה או הישנה. היתה זו התקופה שבה הונהגו “חדרים מתוקנים” – כך הם נקראו אז – שבהם למדו בשיטת “עברית בעברית”.

רוב הציבור – ובפרט האמידים שבהם – תמכו, כמובן, בתנועה החדשה, ובהתאם לכך אף הקימו ישיבה שבה התנהלו כל הלימודים על פי השיטה החדשה.

אני זוכרת שבעלי ערך אסיפה במטרה להביא לידי פועל את ייסודו של תלמוד תורה גדול – כולל כיתות גבוהות יותר שבהן ילמדו גמרא עם רש”י – שבו ילמדו אל”ף בי”ת עם נקודות, שיטה שנחשבה אז בלתי פדגוגית בעליל.

באסיפה זו השתתף חייט, שלא הבין כלל את העניין. בעלי ניסה אפוא לקרב אותו אל הדברים, כדי שיבין את העניין טוב יותר. שאל אותו בעלי: “אמור לי, ר’ אברהם איצ’ה, כיצד טוב יותר לגהץ בגד לאחר גמר תפירתו – האם במגהץ ברזל, שמחממים אותו היטיב קודם לכן עד שנעשה חם מאוד, וחומו מחזיק מעמד זמן רב, או שמא במגהץ קיטור, שצריך תמיד להוסיף לתוכו גחלים, תוך פתיחתו וסגירתו, בהתאם לאופנה החדשה?”…

או אז התבהר לו העניין היטיב, והוא אמר בתוקף: “ודאי שעדיף מגהץ ברזל, כפי שהיו מגהצים פעם”. הוא הצטרף, אפוא, לקבוצת האנשים שנתנו את קולם בעד לימודים בשיטה הישנה, היינו: אל”ף בי”ת עם נקודות, חומש ותנ”ך, ולא “סיפורי המקרא”; ומהתנ”ך עצמו – ללמוד על פי הסדר, ולא לבחור את החלקים המוצאים חן בעיני המלמד, ואותם חלקים שאינם חשובים בעיניו – לא ללמד”.

אתהפכא של ממש

כשניכר היה שסמכותו של הרב שניאורסאהן – על אף היותו אדם צעיר ועל אף שנמנה על עדת החסידים – היא גדולה. מתנגדיו החלו, אפוא, לנקוט באמצעים רבים יותר כדי שלא להניח לזה לקרות.

אחד מאותם מנגדים פרסם מאמר בעיתון רוסי עירוני, ותוכנו: מאחר שנתמנה כאן לרב נכדו של ה”צמח-צדק”, שהתנגד בגלוי לתנועת ההשכלה באסיפות שבהן נטל חלק – צריך כל יהודי שהציוויליזציה יקרה לו, לעשות הכל כדי שלא תהיה לו, לשניאורסאהן, כל השפעה בעיר, שכן השפעתו היא סכנה לקידמה, ועלולה לגרום להתחזקותה של הריאקציה.

שנה לאחר מכן, התפרסם על ידי אותו אדם מאמר שלם, שבו הוא מכה “על חטא”, ומצהיר שלא היה לו מושג עד כמה גדולה היא ההערכה שצריכה להיות כלפי הרב שניאורסאהן, שמתנגדיו אינם מבינים אפילו את שיחות החולין שלו, ושיש לסייע לשניאורסאהן בעבודתו, ולא להחליש את כוחותיו.

שבה את לבם של החזנים

המאורעות דלהלן התרחשו בשנת תרצ”ה. 

חזנים מקצועיים – כמעט לא היו אז ברוסיה. אך לקראת חודש תשרי היו אנשים רבים שהיה להם מושג בנגינה יהודית, או ידעו פרק בנוסח התפילה – בדרך כלל היו אלה פקידים במוסדות ממשלתיים, שהגיעה להם חופשה של חודש, והשתדלו שחודש המנוחה שלהם יהיה בחודש תשרי – נוסעים בדרך כלל לעיר אחרת, מחוץ לעיר מגוריהם, ושם היו משכירים עצמם לשמש כשלוחי ציבור בימים הנוראים.

חזנים אלו הביעו בתפלתם את אשר היה על לבם – כל מה שהצטבר שם במשך שנה תמימה.

תמורת שירותם שולם להם סכום כסף נאה, גם זאת בסתר. בגלוי הוצג כאילו שולם להם שכר מינימלי, כדי שלא יהיה עליהם לשלם על כך מסים, בהתאם לחוקים ששררו שם.

ליקטרינוסלב הגיעו ממוסקבה למטרה זו, למשך הימים הנוראים וחג הסוכות, שני אנשים: אחד מהם שימש כל ימות השנה כזמר בתיאטרון אופרה, ונחשב מהטובים שבשחקנים. לבושו ומראהו הכללי היו דומים למקובל בקרב השחקנים שם. יחד עמו הגיע אדם נוסף, שנראה דומה יותר לשליח ציבור. במשך כל השנה עבד אדם זה כרואה חשבון במשרד ממשלתי, והוא ניחן בכישרון לשיר. הוא אף היה יודע ספר, והיה מצאצאיו של הרב מסלאוויטא.

השחקן היה, כפי הנראה, מצאצאיו של ר’ אברהם המלאך, שמנוחתו כבוד בעיר פסטוב הסמוכה לקייב. שם משפחתו של השחקן היה ליבר, ולדבריו היה זה שם משפחתו של סבו. פניו היו מאופרות, נטולות שפם; אך הוא היה מספר סיפורים ששמע מסבו, וסיפורי חסידים בכלל, מתוך שברון לב, כחסיד אמיתי.

שני החזנים סיפרו, ששאיפתם הייתה שהתפילות והחיים באווירת חודש תשרי בכלל, יהיו בסביבה יהודית, וכששמעו במוסקבה על אופן הנהגתו של הרב שניאורסאהן באותה תקופה – החליטו לנסוע ליקטרינוסלב.

בהגיעם לעיר פנו השניים היישר אל הרב שניאורסאהן, כדי שייעץ להם כיצד לסדר שיקבלו שכר תמורת עבודתם, אבל גם שיסייע להם לנצל את תפילתם כדי לעורר ולחזק את אותם רגשות יהודיים שהשלטונות חפצים לחסל. “לשם כך באנו אליכם, הרב”, אמרו.

הם נשכרו לשמש כחזנים, כמובן, בבית הכנסת שבו התפלל בעלי בימים הנוראים ובחג הסוכות.

יכולות הכתיבה שלי דלות מכדי לתאר את האווירה ואת השתפכות הנפש ששררה בבית הכנסת באותם ימים, תחת השפעתם של הרב והש”ץ.

%   %   %

ביום שמחת תורה מכל העיר, בכל מקום שבו היה יהודי שרצה לשמוח בשמחת יום טוב – הוא הגיע לביתנו.

בלילה, לאחר שהחשיך היום, היו מתגנבים לביתנו גם צעירים. ומאחר שהמקום בביתנו היה צר, ובנוסף לכך, כל אחד מהבאים לא רצה שחברו יראה שהוא הולך אל הרב – היו הבאים מסתתרים זה מזה, והיו באים אלינו בקבוצות נפרדות. עם כל קבוצה בנפרד היה בעלי מתוועד בצורה כה מרשימה, עד שלמשך זמן זה שכחו המתוועדים באיזו ארץ ותחת איזו ממשלה הם חיים.

החזנים – שאותם הזכרתי לעיל – השתתפו אף הם בהתוועדות זו. יחסו של השחקן שביניהם, לכל עניין התפילה והשהייה במחיצת בעלי השתנה מ”שלא לשמה” ל”לשמה”. הוא החל לעסוק בכך לשם פרנסה, אך עם הזמן החלו התפילות יוצאות מקירות לבו, והדבר השפיע על כל המתפללים ועורר אותם. הוא אמר שעל השינוי לטובה שהתחולל בו עליו להודות אך ורק לרב.

אותם חזנים, עליהם סיפרתי לעיל, שלחו אליי מכתב לאחר נסיעתם מהעיר. לאחר שהודו לי על אי אלו דברים, כתבו החזנים שזו להם הפעם הראשונה בחייהם שהם רואים תופעה שכזו, כפי שראו על פניו של הרב מיקטרינוסלב – אדם שבה בעת שהוא שמח בשמחת יום טוב ורוקד מתוך שמחה עצומה, הוא גם בוכה בדמעות שאין בפיהם מלים לתאר אותן, והריקודים מתחזקים עוד יותר דוקא בגלל הדמעות!…

“אינני יכול להתנתק
מהשיחה עמכם“ 

בשנת 1912 [ה’תער”ב], זוכרת אני, שהינו בוויסבאדן. בשבת לפנות ערב הגיע לבקרנו הרב המקומי, ד”ר כהן [כנראה הכוונה לרב ד”ר אליעזר ליפמן (ליאו) הכהן קאהן, אב”ד וויסבאדן]. הוא בילה בשיחה עם בעלי למעלה משעתיים.

במשך כל הזמן הוא היה בבחינת שומע בלבד, והקשיב בהתפעלות לכל מילה של בעלי. משהתאחרה השעה אל תוך הלילה, פנה אל בעלי בדייקנות גרמנית: “כבוד הרב שניאורסאהן, הגיעה כבר שעת ארוחת הערב, ורעייתי ממתינה לי כבר, אבל אינני יכול להתנתק מהשיחה עמכם. זוהי תורה הצריכה לימוד!”

לי אמר, שעלי להבטיח, שכל שיחותיו של בעלי ייצאו לאור.

מכל הקרונות הגיעו יהודים לשמוע את הרב

פעם, כשחזרנו לביתנו ממסע לחו”ל, הצטרף אלינו לרכבת מוורשה ואילך הסופר אנסקי [ש. אנסקי – כינויו הספרותי של שלמה זנוויל רפופורט (ה’תרכ”ג – ה’תר”פ), סופר אידי מפורסם]. הוא נכנס לתא, והתחלנו איכשהו לבלות בשיחה, תוך כדי נסיעה ברכבת. השיחה התנהלה בעיקר, כמובן, בין בעלי ובין הסופר, וכללה בעיקר סיפורים על אדמו”רים, זקני החסידים ומפורסמים אחרים, ובכלל – על חיי הרוח היהודיים.

מכל הקרונות הסמוכים עברו אנשים – צעירים וזקנים – לקרון שלנו. בלילה הם לא חזרו לתאים שלהם כדי לישון, אלא הקשיבו בעניין ללא הרף לשיחה, שתוכנה היה עשיר במיוחד.

אנשים רואים את האמת

במסגרת מחויבותו של בעלי, למלא את כל התפקידים המוטלים על רב בישראל, נדרש הציבור היהודי לפנות אליו לשם מכירת חמץ. ומאחר שגישתו של בעלי, כפי כל פעולה שביצע, חייבה שהפעולה תהיה אמיתית לכל עומקה ובכל מאת האחוזים, ולא שטחית בלבד – היה הדבר כך גם בעניין זה: רצונו של בעלי היה שהחמץ יתבטל לגמרי.

הייתה קטגוריה מסוימת של יהודים, בעלי נטייה להשכלה, שהביטו על מכירה זו בעין ביקורתית, אך מאחר שלא רצו לפגוע ברגשותיו הדתיים של הרב, השתתפו בה גם הם.

אני זוכרת שבתקופת הפליטים (בתקופת מלחמת העולם הראשונה) התפנה מווילנא ליקטרינוסלב, פאוול איסאקוב כהן, עם הגימנסיה שלו על כל מחלקותיה. בסמינר למורים שבהנהלתו למדו למעלה מאלף תלמידים, וכיהנו בו מספר גדול של מורים שהיו מפורסמים בעולם האקדמי היהודי.

אדם זה, פאוול איסאקוב, היה מלומד גדול בענייני יהדות, אך ללא נטייה לדת. הוא תפס מקום חשוב בעולם ה”השכלה”, והוא הרגיש בכך ונהג גדלות בעצמו במידה רבה.

על אף המעמד החברתי הגבוה שממנו נהנה האיש, הרי בשל הכבוד שרחש להרב שניאורסאהן ובשל ההערכה שחש כלפיו – הוא נהג לבקרנו לעתים קרובות – הוא השפיל עצמו, מעשה אדם פשוט (לפי הבנתו), ובא לביתנו בערב פסח כדי “לרשום את החמץ” (כך זה נקרא).

אני זוכרת כיצד הוא נכנס לביתנו, וניכר היה שרצונו שהרב יראה כי הוא עושה למענו מחווה רבתי. אך הוא זכה לקבלת פנים שלא מהסוג שציפה לה.

היתה זו כבר שעת בוקר מאוחרת, ובתגובה לדבריו של האיש, שבירך את בעלי בבדיחות הדעת בברכת “בוקר טוב” – הרים עליו בעלי את קולו: “מוקדם יותר לא יכלתם להגיע? הרי רואים אתם מהי השעה!”… כך, בקול רם מהרגע הראשון.

האיש הובך במידת מה, אך התיישב מיד והשיב על השאלות ששאל אותו בעלי, בדיוק כפי שעשו כל הילדים הקטנים שנשלחו על ידי הוריהם לבצע עבורם שליחות זו.

בחול המועד הגיע אותו אדם לבקרנו יחד עם אשתו, באותה הדרת כבוד שנהג בנו קודם לכן, ללא כל כעס.

במאורעות כאלה הבחנתי פעמים רבות. אנשים הגיבו כך, משום שראו עד כמה בעלי עושה כל זאת מתוך רגש של אמת.

השפעה ממגנטת
על תלמידי חכמים

בעלי היה מכניס את נשמתו מתוך להט כה רב בכל דבר ודבר שהיתה לו שייכות להכנות לחג הפסח, עד שהדבר הורגש בכל הבית כולו, ועל ידי כל הנמצאים בבית.

בעריכת ה”סדר” נכחו כמובן בני המשפחה ואורחים. הסעודה נמשכה זמן רב. ילדינו היו עדיין בבית, והרי גם מבין האורחים היו מי שניתן היה להתפלפל אתם בענייני ההגדה.

לאחר שנסתיימה הסעודה, בשעה מאוחרת בלילה, היה בעלי מסתגר בחדרו ואומר “שיר השירים”. מתוך החדר נשמעו בכיות שכאלה, בקול רם, שלא הכול יכולים לבכות כדוגמתן, וקשה לתאר אותן במלים.

אני זוכרת שפעם אחת הקשיבו שני אורחים לאמירת “שיר השירים” של בעלי מעבר לדלת. אחד מהם אמר לי שהוא לא שמע כדבר הזה מעולם, ולעולם לא ישכח זאת; השני אמר שגם אם היה הדבר נמשך עוד שני לילות, הוא לא היה מתעייף מלשמוע.

הרושם שהותיר על הדיירת כבר מהפעם הראשונה

הרבנית חנה ע”ה מספרת על תקופת הגלות של בעלה הרב לוי יצחק בצ’יאלי, סיפור מפעים המלמד על הרושם הרב שהותיר הרב גם על אישה פשוטה שראתה אותו בפעם הראשונה, וכמעט מבלי שהחליף עמה מילה:

”..משרבו המפונים שהגיעו לכפרינו, ונעשה קשה הרבה יותר להשיג דירות, הוכרז קיצוב קפדני על מידת המקום שאדם רשאי לתפוס. בחדרינו, על פי חוק זה, יכולים היו לגור חמש נפשות, ואילו אנו היינו שניים בלבד.

מנהל המשרד האחראי על המגורים היה נוצרי גולה, מהנדס, שהתייחס בהדרת כבוד לבעלי. מהנדס זה היה אדם מלומד, שחיבר חיבורים משלו בתחום המתמטיקה, וכשנפגש עם בעלי מפעם לפעם היה משוחח עמו בנושא זה. בזכות יחס זה עשה המהנדס את עצמו כאינו רואה את חדרנו, ולא שלח אלינו דיירים. היתה זו טובה גדולה מאוד בעבורנו.

באחד הימים הגיעה אל בעלת הבית בתה עם שני ילדיה, ומיד החלה לשלוח מסמכים אל המחלקה לשירותים קהילתיים, במשרד שציינתי לעיל, כמובן אל אותו מנהל.

המנהל מצא עצמו בין הפטיש לסדן. מכיוון שגם הוא עצמו היה גולה, היה עליו להיות זהיר במלאכתו; ואילו אישה זו הצביעה על כך שיהודי גולה תופס חדר כה גדול לשתי נפשות בלבד, ואילו לה עם שני ילדים, ועוד קומוניסטית – אין מקום להתגורר בו. היא דרשה אפוא שישכנו אותה מיד בחדרו של שניאורסאהן, הצמוד למקום מגורי האֵם.

המנהל לא יכול היה למתוח עוד את החבל, ולבסוף החליט לתת לאישה אחרת – מורה במקצועה ואישה עדינת נפש, שפנתה אליו אף היא כדי לקבל מקום מגורים ואף לה היה ילד – אישור להתגורר עמנו. לטובתנו, הוא החליט, עדיף שהיא תהיה זו שתכנס לחדרנו.

המנהל הנפיק לה צו המורה להכניסה לחדרנו, והיא נכנסה אל בעלת הבית (כך היה הסדר), הראתה לה את הצו, ואף הוסיפה ואמרה: “שניאורסאהן אינו מעוניין בדיירת נוכרייה – אני אראה לו שאגור אצלו!”

לאחר מכן היא נכנסה לחדרנו. 

המצב לא היה נעים כלל, אבל מה אפשר לעשות?!

היה זה קרוב ליום הכיפורים, ואני זוכרת את בעלי מדבר אלי כשדמעות בעיניו: “איך אוכל להתפלל?” כל זאת מלבד שאר הבעיות – שאלת הכשרות, המגורים בחדר אחד, השימוש בכירת בישול אחת, הילד הקטן הבוכה תמיד.

התחלנו לחשוב על דרכים לחיות אתה בשלום. עד יום הכיפורים היו עוד שבועיים, אבל בעלי הכין כבר לעצמו תוכניות מה לעשות ביום זה.

האישה השאירה בביתנו את הצו, ומבחינה חוקית נחשב הדבר שהיא תפסה כבר את החדר; אולם עבר שבוע ועוד שבוע, והיא לא שבה. כשהיתה בתה של בעלת הבית נכנסת לחדרינו כשבפיה תביעות על המקום – הראינו לה את הצו המלמד שהמקום כבר תפוס.

אחרי יום הכיפורים פגשה אותה מורה את בעלי, ושאלה אותו באידיש: “רבי, כיצד עבר עליכם הצום? גם אני צמתי!”…

כששאל אותה בעלי מדוע לא הגיעה להתגורר בחדרנו, היא סיפרה לו את סיפורה: כדי להציל את חייה היא הכינה לעצמה בפולין “פספורט” של לאום שאינו יהודי, ובמשך כל התקופה חיה כפולנייה. באמצעות “פספורט” זה היא הגיעה גם לצ’יאלי.

“כשנכנסתי אליכם” – אמרה – “וראיתי אתכם, החלטתי מיד שלא אפריע את מנוחתכם. יכולים אתם לגור בחדר בשלווה, אך שימרו את הצו שהשארתי אצלכם, ולמי שיבוא אליכם בשאלה על החדר – תאמרו שאני מתגוררת אצלכם”.

כך היו מתרחשים בחיינו פה ושם מקרים משמחים קטנים, ותמיד היה הדבר קשור עם הכבוד והיחס החיובי שהכל רחשו לבעלי, אפילו אם ראו אותו זו הפעם הראשונה בלבד.