את אירועי תפילת “נעילה” ביום הכיפורים תשל”ז, לא ישכח הציבור שנכח שם — לעולם.

את אירועי תפילת “נעילה” ביום הכיפורים תשל”ז, לא ישכח הציבור שנכח שם — לעולם.

כבר בשעה חמש אחר הצהרים, כשהחמה בראשי האילנות, נכנס הרבי לבית המדרש הגדול, לאחר הפסקה שנמשכה כשעה. כבר במהלך ההפטרה, ‘מפטיר יונה’, ניכר היה כי דבר–מה מרחף בחלל, אך איש לא ידע להגדיר מה והיכן. בכיו של הרבי הרעיד את לבבות אלפי המתפללים.

עשרות בחורים נדחפו ליד הבימה של הרבי כדי לתפוס מקום טוב לקראת מארש נאפוליון, המהווה את אחד הרגעים המיוחדים בשנה, אולם באמצע חזרת הש”ץ, הורה ר’ דוד רסקין לחזן להפסיק את תפילתו, והכריז כי כל הבחורים מתבקשים לצאת מהמקום. לפתע נשמע קולו של הרבי “לא אמרתי שייצאו, אלא שהילדים (אלו שעמדו ליד השולחן הסמוך לארון הקודש) לא צריכים לעמוד ליד ארון הקודש, אף על פי שהם תינוקות שאין בהם הבל חטא”. גם כשהשליח ציבור המשיך בתפילתו, המשיך הרבי להביט עליהם במבט ארוך, דבר שלא קרה קודם לכן.

ואז לפתע פתאום רמז שהילדים יעלו הבמה שלו, לצד ימינו. הייתה זו הפתעה לא רגילה, אך איש לא צפה את ההמשך

•     •     •

“השמש יבוא ויפנה כי פנה יום”, שעת סיום תפילת נעילה הולכת וקרבה. הדחיפות והדחיקות לקראת מארש הניצחון הולכות וגוברות. טבעת ההדק של בחורים ובעלי בתים הולכת וסוגרת סביב הבימה של הרבי. הכול חפצים להתקרב אל הקודש, לראות את ה’מארש’ מקרוב; לשאוב מלוא חופניים של קדושת הוד.

בשטח הסמוך לבימה של הרבי, עומדים המכובדים ופני הציבור. והנה לפתע פתאום, רגע לפני “אבינו מלכנו” של תפילת נעילה, מרים הרבי את טליתו מעל ראשו, מביט אל הציבור במבט מאוים ואחר פונה אל המזכיר ר’ יהודה לייב גורנר. עוד רגע קט, והמזכיר הורה בשם הרבי, שכל הילדים הנמצאים בבית הכנסת יעלו על בימתו של הרבי. הבקשה הוכרזה בקול רם על ידי ר’ דוד רסקין, ומיד נראו המוני ילדים מונפים אל על בידי הוריהם לעבר המזרח. בקושי נפתחו המעברים בתוך ההמון הצפוף והנדחק, והילדים עברו בהם בסך. הרבי ביקש את הילדים. מי יודע מה קורה… לשם מה… שעה קדושה ונשגבה, שמים נפקחים מעל, ועוד רגע קט נסגרים.

הרבי לא רק עומד ומביט, אלא דוחף בעצמו את הסטנדר שלו עד לפינת הבימה (ליד מקום מושבו של הרש”ג) כדי לפנות מקום רחב יותר עבור הילדים. ממתין לכל הילדים שיתאספו ויעלו על הבימה. המבט נורא ומאוים. העיניים נפוחות מדמעות.

הרבי עמד עדיין שעון כשגבו אל המזרח, מצפה וממתין, ואיש לא ידע למי ובעבור מה. עוד ילד או שניים שהגיעו זה עתה, מובלים מעל ראשי קהל הקודש, מיד ליד, לעבר כיוון ה’מזרח’, מקום עמדו של הרבי. רק אז נראה שנחה דעתו, והרבי מסתובב לעבר הסטנדר ובידו הקדושה הוא מתחיל לעודד את שירת “אבינו מלכנו, אין לנו מלך, אין לנו מלך א… א… אלא אתה, איי.. אייי…” ניגונו הנוקב של אדמו”ר הזקן עולה ומטפס גבוה מעל גבוה.

הרבי נשען על הסטנדר, עטוף בטלית עד למעלה ראש. העומדים בסמוך שומעים את קול הבכי השבור. בכי חרישי וממיס לב. ‘על מה הרבי בוכה?’ עולה ההרהור בלב כולם. הרהורי תשובה אחרונים כובשים את הלבבות. “אבינו מלכנו…” קול התחינה והזעקה עולה ומשתפך בלהט, בגעגועים ובכוסף.

מדי פעם הרבי מסמן–רומז לילדים שלידו להצטרף לקול השירה, והילדים, צאן קדושים, פועים בקולם הרך שעולה ומתערבב עם קולם של האלפים, שרואים את הרועה הנאמן בוכה. המתח מרקיע שחקים

גם לאחר מכן, בעת אמירת “שמע ישראל” ו”ה’ הוא האלוקים” הרבי מסתובב לעבר הילדים ורמז בידו שיצטרף אף הם ויאמרו זאת בקול רם אחר החזן.

רק עם תום ה’מארש’ מסיר הרבי את הטלית מעל ראשו, חובש מגבעת לראשו. בכיו של הרבי פסק, אך לצד דוק השמחה, ניכרה עדיין סערת–הנפש.

עם סיום התפילה פונה הרבי אל הקהל. פניו מאירות באור יקרות וחיוך של ניצחון עולה על פניו. חוט השני הוחלף ללבן. זכאים הם ישראל, זכאים, קדושים וטהורים.

בפנים מאירות אומר הרבי לקהל “גוט יום טוב”, והציבור שואג אחריו, שלוש פעמים “גוט יום–טוב! גוט יום–טוב! גוט יום–טוב!” הרבי נוטל את הסידור ופונה לצאת מבית המדרש.  

אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים

כְּאֹהֶל הַנִּמְתַּח בְּדָרֵי מַעְלָה מַרְאֵה כֹהֵן.

כִּבְרָקִים הַיּוֹצְאִים מִזִּיו הַחַיּוֹת מַרְאֵה כֹהֵן.

כְּגֹדֶל גְּדִילִים בְּאַרְבַּע קְצָווֹת מַרְאֵה כֹהֵן.

כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הֶעָנָן מַרְאֵה כֹהֵן.

כְּהוֹד אֲשֶׁר הִלְבִּישׁ צוּר לִיצוּרִים מַרְאֵה כֹהֵן.