לפי דבריך, האם אני יכול לבוא לאדם ברחוב ולומד לו ‘תהיה בשמחה’. האם זה משהו פרקטי או שאני צריך לעבוד על ענין הביטול?

הרב רן מנשה הוא מרצה בחסד עליון. בערים שונות ברחבי הארץ הוא מוסר סדרת שיעורים בחסידות בנושא השמחה » בימינו, כשהמצרך שמתה הוא כה נצרך ומבוקש, לא ייפלא כי רבים בולעים בשקיקה שיעוריו אלה המנגישים את השומעים באופן מעשי לרבדי השמחה, מהרמה הנאצלת שבהם ועד לדמה המעשית אקטיבית נוכח משברים, תהיות ומבוכות של חיי היום יום המאיימים להפיל אותנו בשטף התוגה » משנכנס אב ממעטין - כיצד? בשמחה!

השמחה שכולנו חפצים בה, נמצאת בהישג יד. העובדה שיהודי חש קושי בהשגתה, היא סימן לכך שהוא נמצא על המסלול הלא-נכון. כי שמחה אמיתית היא ביטוי של אמת פנימית והבנה - תכונות הנטועות בנו מעצם הווייתנו. בכל זאת, אנו רואים כי העצבות והדיכאון פוגמים בכושרם של אלפי אנשים מוכשרים ואינטליגנטים וסוחטים את שמחת- החיים מרבים אחרים. למה? למה כל כך קשה לנו להגיע לשמחה?

לצורך שאלה זו, ונוספות, פגשנו לשיחה מרתקת עם הרב רן מנשה, שלקח על עצמו משימה שמחה למדי - למסור שיעורים בנושאי שמחה, ולהבדיל מהצד השני: עצבות. לצד הלימוד על חשיבות השמחה, גם ביקשנו לקבל כלים אפקטיביים כיצד באמת נוכל לראות את העולם באור אופטימי יותר.

הרבי מזכיר פעמים רבות את דברי הרמב״ם על העונש החמור של מי שלא עבד את השם בשמחה. למה השמחה כל כך חשובה בעבודת ה’? האם היא לא בגדר ‘תבלין’ בלבד, שאמור לרומם את האדם שמקיים את גוף המצווה עצמה?

אכן, פעמים רבות מזכיר לנו הרבי מלך המשיח את דברי הרמב”ם מתוך מה שכתוב בתורה, שמי שאינו עובד את השם מתוך שמחה, יקבל על כך עונש חמור. למה? למה באמת השמחה כל כך חשובה?

יותר מכך: רואים שלאחר פירוט של כל הקללות, אומרת לנו התורה שכל אלה בגלל ש”לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויבך”. כלומר, כל הענינים הלא-טובים שמגיעים לאדם, הם תחת ובגלל העובדה שאדם קיים את המצוות, אך לא מתוך שמחה וטוב לבב.

אדם יכול לומר לעצמו - ‘נו, ברוך השם יש לי קבלת עול ואני מתגבר על עצמי בעבודת ה’, אני משנה את ההנהגה שלי כפי שראוי לעשות, ואני מתאמץ ועושה מה שה’ רוצה ממני’. אומרים לו: לא! זה לא מספיק! אם לא קיימת כל אלה מתוך שמחה, מגיעים לך עונשים לא קלים. מוסבר בתורת החסידות, שעל ידי העצבות, אדם נותן בעצם יניקה לסטרא אחרא; הוא מזין את הצד של הקליפה והחושך. אין זה מספיק שאדם קיים את מה שה’ רוצה, אלא עליו לעשות את זה באופן של שמחה. השמחה אינה פרט בעבודת ה’ אלא עניין כללי ומהותי.

זו הסיבה שהרבה עניינים לא טובים מגיעים מהעדר השמחה, ואומרים חז״ל שכשאדם נמצא בכעס, מיני גיהנום שולטין בו, ומי שכועס כאילו עובד עבודה זרה, לא פחות. כי הכעס מפריד את האדם מהקדושה, בעוד השמחה מבטאת את החיבור שלנו עם הצד המואר של הקדושה.

כשאדם שמח, הוא מראה בעצמו שהוא לא רק עובד את ה’ - אלא הוא יודע בשביל מי הוא עובד ומה היוקר של הדברים שמבקשים ממנו לעשות. השמחה מוכיחה את הערך שהוא מקדיש לקיום המצווה.

תורת החסידות מוסיפה ואומרת - שבאמת השמחה היא יותר תוצאה של פעולה. התורה רוצה מכל יהודי, שיתבטל אל האמת של הקדושה, מה שנקרא “ענווה”, ואותה “ענווה” היא זו שמולידה את השמחה. מה שגורם לשמחה להתרחש ולהיות בגילוי, זו הענווה. כשאדם ביתנועה^, של ענווה, זה משפיע עליו להתבטל ולא ‘לתפוס מקום’ ולא להיות ¹ישי. כשאדם הוא באופן כזה, הוא יכול לשמוח בכל מציאות שהקב״ה מזמן לו. זאת אומרת שעצם הענווה מולידה את השמחה.

לפי דבריך, האם אני יכול לבוא לאדם ברחוב ולומד לו ‘תהיה בשמחה’. האם זה משהו פרקטי או שאני צריך לעבוד על ענין הביטול?

תורת החסידות מדברת הרבה על התבטלות לקדושה מצד אחד, ועל תוקף מול הקליפה מן הצד השני.

כשאדם נמצא בענווה אמיתית, זה גורם לו להיות בשמחה. כשאדם לא מחפש את הכבוד ‘המגיע לוי, או את הבמה והיחס שהוא בטוח שהוא חייב לקבל, ולא משנה ממי - זה מביא אותו למקום שבו הוא מקבל בשמחה את המציאות שהקב״ה זימן לו.

הכבוד והיחס הזה שאני מדבר עליו, זה מתחיל מהמעגלים הכי קרובים בתוך הבית, מה שאנחנו בטוחים שהאישה או הילדים חייבים לתת לנו, או מול המעסיקים שלו או מול אנשים שעובדים תחתיו ובכל המעגלים שסביבנו. כל אחד איפה שהוא נמצא, חווה מאבקים של מקום והגדרה עצמית שלו; הוא מחפש להיות ‘יש’, וזה בעצם מה שעומד בעוכריו. כיוון שכל החיות שלו זה מלהיות קיים ולהיות מציאות כלשהי, ממילא, כל דבר שלא נותן לו להיות ‘יש’ ו’מציאות’ - כמו אנשים שמבקרים אותו ואת המקום שלו, או מציאויות שונות שלא מסכימות איתו והוא מרגיש שהוא מתבטל על ידי אחרים - הופך לדידו להיות סוג של אויב. כך אדם מייצר לעצמו את הבעיות מהן הוא סובל. אם לא היית מחפש לתפוס מקום, היית שמח מאותה מציאות שישנה וקיימת ובמילא הכול היה נראה אחרת בפועל.

אפשר להיווכח במוחש, כי מה שמשפיע על אדם בחייו, זה לא כמה כסף יש לו בחשבון הבנק, או כמה ילדים יש לו בבית, או כמה הכול הולך לו בקלות - אלא איך הוא מקבל את מציאות חייו. יש אדם שמקטר על כל דבר שלא מוצא חן בעיניו, והנה פתאום הוא פוגש אדם שיש לו הרבה פחות ממנו, אבל האדם ההוא שמח, טוב לו. איך זה יכול להיות שלשני יש פחות ממנו אבל הוא יותר שמח? יותר טוב לו?

התשובה לכך טמונה בעובדה, שהכול נובע מהאופן שבו אני מתייחס למציאות

שסביבי - בעצם המשפקיים שבהם אני בוחר לראות את המציאות; מה אני מצפה ואיך אני רואה את הדברים, ואיך חשבתי שהקב״ה יעשה את הדברים, ואיך חשבתי שאשתי תתנהג כלפיי, ואיך חשבתי שהילדים שלי יתנהגו מולי - כל התרחישים הללו שאדם מכניס את עצמו לתוכן, במידה והם לא משביעים אותו רצון, הם מובילים אותו לאותה עצבות שממלאת את לבו, זו קליפה שמביאה את האדם לנפילה גדולה.

חסידות באה וטוענת, שכל התכנית בעבודת ה’, זה לצאת מכל הציורים שציירת לעצמך בראש. ברגע שאתה יוצא משם ומקבל את המציאות שהקב״ה נותן לך - פתאום אתה יכול לשמוח עם האישה שלצדך, עם הילדים שקיבלת, עם הפרנסה שיש לך. לא משנה מה המצב, אם רק תסתכל על המצב האמיתי מתוך אותה נקודה של הבנה והשקפה שהכול בהשגחה פרטית מכוונת - תוכל לשמוח, ולשמוח באמת!

באחד ממכתבי קדשו כותב הרבי על דברי הפסוק “בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד”. הרבי מביא פירוש מעניין על כך: “בשמים ממעל” - בעניני שמיים, עניינים רוחניים - עליך להסתכל באופן של “ממעל”; עליך להתבונן וללמוד מהאנשים שנמצאים במצב רוחני גבוה ממך, ומשם אתה צריך לייצר שאיפה וציפייה וקנאת סופרים להיות כמותם, וכך תוכל להתקדם מבחינה רוחנית. אבל בעניינים ארציים וחומריים, “בארץ מתחת” - עליך להסתכל על מי שנמצא במצב נחות ממך, ולומר לעצמך ‘ברוך השם ותודה רבה על מה שיש לי’. ממילא כל הדברים שאתה חי אותם, גם אם חשבת שהם אינם טובים או אינם מספיקים - ייראו בעיניך כדבר טוב.

זאת ועוד: ההסתכלות החיובית והשמחה שלך ממה שיש לך, אלו עצמם יולידו עוד ועוד שפע משמים.

הענווה היא השער לשמחה

מה באמת הסיבה שחסידות כל כך מרוממת ומעצימה את השמחה?

כיון שחסידות סבורה שהשער לכל עולם הקליפות והטומאה, היא העצבות. זאת אומרת, מה שמפיל את האדם למקומות הכי נמוכים, אלו לא העברות שהוא עושה, אלא העצבות שבאה לאחר מכן. גם אדם שעבר עברה, הוא יכול להתחרט ולחזור בתשובה ואפילו להתעלות הרבה יותר מכפי שהיה קודם החטא. מה שמסוכן יותר, זו העצבות שאדם מרגיש לאחר העברה, העצבות שמכניסה אותו לעולם הסטרא אחרא.

אפשר לומר שכל המטרה של היצר הרע, הרעיון שעומד מאחורי התכנית שלו, זה בעיקר להפיל את האדם לעצבות. העברה היא רק אמצעי להכניס את האדם לתוך רשת העצבות.

עצבות יכולה להגיע מהרגשה שאתה מרגיש עם עצמך, מהמחשבה איך אנשים מסתכלים עלי. זאת אומרת, ההסתכלות של האדם על עצמו, איך שהוא בוחן את עצמו ואיך שהוא נותן לעצמו ציון, והוא מצפה לקבל פידבק חיובי מהסביבה שלו, מאשתו, מהילדים או מהרבנים שלו ומכל מי שחי סביבו. מהם אנחנו מצפים לקבל אישור על המציאות שלנו. במילים אחרות: אדם מחפש כל הזמן להיות ‘יש’ ולתפוס מקום. ואם הוא לא מקבל את המקום שלדעתו הוא ראוי לו, או שהוא רוצה אותו - הוא נופל לעצבות.

אבל אם נזכור שהקב”ה הוא ה’יש’ האמיתי והיחיד, ממילא הרצון של האדם להיות ‘יש’ יש בו משום גסות הרוח - כך אומרת חסידות - לא ייפלא אפוא שאדם נופל ברוחו. כי ה’יש’ הוא המקום שמייצר את כל הציפיות שלנו בחיים וכאשר אלו לא מתממשות כמו שרצינו, הן מובילות לכל האכזבות והתסכולים וכו’.

לכן, התיקון של כל העניינים בעבודת ה’ ושער הכניסה לעולם הקדושה, זה עניין הביטול והענווה שלנו, והם אלה שמולידים ממילא את השמחה המהווה גילוי פנימי של הנפש.

על איזה גילוי אתה מדבר?

גילוי הפנימי של הנפש, עצם הנפש, היחידה שבנפש. כל אלה מהווים נקודה של ניצוץ הבורא שנמצא בנשמה האלוקית, חלק אלוקה ממעל. זה העניין של התענוג. כשאתה מגלה תענוג בחייך, בתוך אותם דברים שהקב”ה זימן לך ואתה יודע שזה מנת חלקך ועם זה אתה צריך לעבוד, ועם זה אתה צריך לשמוח, כי אלה הם חסדי ה^,.הרבים תמיד אומרים לנו שאנחנו צריכים להרגיל את עצמנו לראות השגחה פרטית בכל דבר. מעבר לפן של אמונה, יש פה אמירה נוספת - שכל דבר שאתה עובר בחיים, בכל הפרטים, הכול בהשגחה פרטית. ואם רק תתאמן לראות שזה בעצם רצון ה’, הרי שעם אותם פרטים ועם אותה מציאות אפשר יהיה להתחיל לשמוח.

ואם כן, כשאדם הוא בביטול ובענווה, יש לו את היכולת להקשיב למציאות חייו ולהבין שזה רצון ה’ וזו האמת של ה’, ואז זה מתבטא בשמחה אמיתית. יוצא אפוא שהשמחה של האדם, היא לא אחת המידות שיש בנפש; זה לא משהו שמגיע מידי פעם ונחווה בנפש - אלא זה פנימית הנפש! ולכן כשהאדם יגיע למצב שהוא מתחיל לשמוח, אז לא משנה מה טבע הנפש שלו, בין אם הוא טבע החסד בין אם יש לו טבע הגבורה, הכול יתגלה לטובה, כי השמחה מגלה את האמת הפנימית של האדם גם אם בחיי היום יום היא רחוקה מלהתגלות.

באחד המכתבים כותב הרבי מה”מ, שאם יש אדם שאתה מכיר כבעל טבע רע או אפילו אכזרי, ופתאום אתה רואה אותו בחתונה של הבן או הבת שלו והוא מוציא ממן רב, ומפזר שפע לכולם, ורוקד עם כל אחד - אתה עלול לחשוב שזו מסכה, זו לא שמחה אמיתית; הן הרי אני מכיר את האדם עשרות שנים ויודע שהוא רע בטבעו. אשר על כן, אני מסיק שהשמחה והטוב שמתגלים בו כעת, אינם אלא רגעיים. אומר הרבי: לא! כל מה שאתה מכיר את האדם במשך עשרות שנים, אין זו האמת שלו, אלא מה שאתה רואה בזמן של גילוי השמחה. כי פנימיות הנפש מתגלית בזמנים קיצוניים ולא שגרתיים; רק אז מתגלית פנימיות הנפש. זו הסיבה שתורת החסידות רוצה לעזור לאדם בכל דרך אפשרית לגלות את המקום הזה שבנפשו.

האם על פי חסידות יש מצבים שבהם לאדם מותר להיות מריר ועצוב?

חסידות עושה הפרדה בין שני המצבים, בין עצבות לבין מרירות.

מה שמבדיל ביניהם, זו שאל ה’למה?’ למה אדם עצוב? האם העצבות שלו היא לשם שמים? האם כואב לו שהוא התרחק מהקב״ה, או שמא כואב לו כעת איך שהוא נראה כעת בין הבריות. אם העצבות היא לא לשם שמים אלא לשם תדמיתו או נוחיותו, זו גסות הרוח, וזה מביא את האדם לעבירה שגוררת אחריה עוד עבירה. עצבות זה מה שאדם שקוע לתוכו. אל עצבות אדם נמשך ומתלפף סביב עצמו. ועל כך אמר אדמו״ר הזקן שחכמי האמת הרחיקו מאד את מידת העצבות.

מאידך - עצבות לשם שמים לא נקראת עצבות, אלא ‘מרירות’; היא מרוממת את האדם ומקשרת אותו לקב״ה בקשר אמיץ וחזק יותר מכפי שהיה קודם לכן.

וזה ההבדל הגדול בין השניים: חסידות בהחלט דורשת מאדם לקבוע לעצמו זמנים של חשבון נפש, וכשחשבון הנפש לא מניב תוצאות הכי משמחות, זה גורם למרירות. כלומר: מרירות זה לא דבר שקורה תוך כדי החיים, או שנופל עליך לפתע פתאום באמצע היום; אלא זה דבר שאתה מזמן אותו, ולכן המרירות היא יותר קצרה ותכליתית; זה דבר שיש לו תכלית, יש פה את ה’ובכן/ כי מתוך המרירות אני מקבל על עצמי החלטה טובה לשנות ולתקן את דרכיי.

זו בעצם הדרך של אדם לגאול את עצמו ממקומות לא טובים שהם הוא נמצא.

השמחה שלנו כנשק מול טרדות היום יום

אדם הממוצע חווה בעיות רבות: דאגות של פרנסה, חינוך הילדים, קשיים במקום העבודה, מינוס בבנק, חוב לרופא השיניים של הילדים ובו’ וכוי. איך בתוך כל הקלחת השוצפת הזאת, הוא יכול להרים את הראש ולשמוח קצת? האם תוכל לתת כלים מעשיים שיוכלו להדים את האדם קצת מעל היימים ובים” של העולם?

אכן, רבותינו נשיאנו נתנו לנו אוצרות אינסופיים בתוך מאמרי החסידות ושיחות הקודש. כמו שהקב”ה הכניס עצמו בתורה, כך הצדיקים דומים לבוראם; הרביים נתנו עצמם בתוך תורת החסידות שהם אמרו. לכן חשוב ללמוד את מאמרי החסידות של הרביים.

עיקר העניין שאני מנסה לעשות בשיעורים שלי על אודות השמחה ובכלל, הוא ההנגשה. להנגיש כל השפע העצום הטמון והגלום במאמרי הקודש האלוקיים אל חיי היום יום. הרביים בעצם נתנו לכל אחד ואחד מאתנו, גברים נשים ואפילו ילדים בגיל המתאים, את הכלים איך להתמודד עם העולם והשפעותיו. במאמרים הם מבארים לנו את המבנה של העולם, את מבנה כוחות הנפש שפועלים בתוכנו ואיך הם אמורים לפעול זה עם זה.

ציינת בשאלה שלך כל כך הרבה דברים שאדם דואג עליהם ודעתו סחופה. מה הנקודה המשותפת לכל אלה שעוזרת לי להתמודד מולם? הביטול של יהודי אל הקב”ה יחד עם האבחנה שאני יודע שאני בידיים שלו. כך גם אומר אדמוייר האמצעי, שאין לך שמחה גדולה ממי שאין לו דאגה. כי כל דבר שאני דואג ממנו, מראה על חוסר חיבור וחוסר אמונה ובטחון שלי בקבייה. לכן, דווקא מי שמשתחרר מהדאגה, פתאום הוא רואה ומרגיש שיש לו כוחות ויכולות.

אז נכון שיש לנו דאגות ברמה של פרנסה, בריאות וחינוך הילדים. יש לפעמים גם דאגות ‘האם יאהבו אותי’, ‘האם ירצו ויכבדו אותי’, וכהנה רבות. אבל על אדם לדעת שבנוגע לזוגיות או לפרנסה שלו או בכל דאגה אחרת, עליו לעשות כל שביכולתו בכלים שהוא קיבל כדי לעשות ולפעול; אבל בנוגע להצלחות, הן לא בידיים שלו אלא של הקב”ה בלבד. אדם לא יכול להחליט כמה כסף יהיה לו, וכמה ילדים יהיו לו וכמה שנים הוא יחיה. הוא יכול רק להשתדל בזה. כי התפקיד של יהודי זה לעשות, והתפקיד של הקב”ה זה להצליח דרכיו.

האופציה היחידה לצאת מכל הדאגות והטרדות שמקשות על האדם ולא נותנות לו מנוח, זה להתחיל להאמין באמת בקב^,, ה על ידי כך שהוא מתבטל אליו באמונה שככה, באופן כזה בדיוק, הקב”ה רוצה אותך, ולא אחרת. וכשאתה מבין שדווקא פה הוא רוצה אותך ולא שם, אתה יכול לשמוח וממילא לפתוח לעצמך את כל שערי השפע מלמעלה.

כאן אנחנו מגיעים לשלב הבא: כשיהודי שמח במצווה שהוא עושה, הוא שמח במקום שבו הקב”ה שם אותו - זה מוסיף שמחה גם אצל הקב”ה. כשם שילדים משמחים את הוריהם, זה משפיע על ההורים לתת ולהשפיע עוד ועוד טוב על ילדיהם. פתאום הם מוצאים להם יותר זמן להענקה, ופתאום הם מוצאים דרכים להשפיע עליהם, לפנק ולרומם אותם - כך גם עם הקב”ה ואנחנו.

עצם ההשתחררות של יהודי מהמצב הזה שבו הוא המציאות, והוא משכיל להתרומם ולהתחבר עם הקב”ה מתוך שמחה, שמחה של מצווה - זה גורם שהקב”ה ירצה לתת ליהודי עוד ועוד מתוך שפע אוצרותיו. כמו הסיפור הידוע על תלמידי האריז”ל ששאלוהו איך זכה לרוח הקודש ולגילוי אליהו. והוא השיב להם: רק בזכות אחת, בגלל שקיים מצווה בשמחה רבה ועצומה.

אומר על כך רבינו הזקן, שאמנם הוא באמת נתן להם את התשובה הנכונה, אבל לא כולה. ומסביר אדמוייר הזקן, שנשמתו של האריז”ל הייתה גלגול של משה רבינו עליו נאמר שהיה העניו מכל האדם אשר על פני האדמה. ומוסיף אדמוייר האמצעי להסביר, שהענווה של האריז”ל היא זו שגרמה לו לעבוד את ה’ מתוך שמחה גדולה, ומכאן הקב”ה השפיע לו מהיכולות הרוחניות שיש רק בחיק הבורא, כפי שהתגלה אצל האריז”ל.

השמחה קשווה גם לגאולה. מה הקשו וכיצד ההשפעה ההדדית בין השניים?

כיוון שאנחנו מבינים כעת טוב יותר, שכל מה שכובל את האדם בגלות הפנימית שלו, כל מה שמיצר עליו ומעיק לו, זה התחושה שלו את עצמו והציפיות שלו מעצמו שלא משביעות אותו - הרי שהגאולה שלו טמונה באותה תנועה של ביטול וענווה; מהעובדה שהוא יודע שלא מגיע לו באמת כלום והוא בא לעולם הזה בשביל לעשות את רצון ה’ ולקיים את מצוותיו ולזכך את העולם, וממילא, מה שיש לו זה מתנה משמים - אז עצם העשיה הזאת מרוממת אותו, וכך הוא מצליח להשתחרר מכל מה שכובל אותו.

השמחה של האדם מביאה אפוא את הגאולה האישית שלו.

• • •

לסיום הראיון המאלף, מבקש ר’ רן מנשה להוסיף ולהדגיש:

^״בארבע-עשרה השנים האחרונות אני מתעסק בשיעורים ובלימוד עם אנשים. תמיד חשבתי לעצמי שהבשורה הזאת של הרביים במאמרים, זו מתנה של ממש שצריך לתת לאנשים בחוץ. אלא שפתאום מתברר שגם אנשים בקרבנו, בתוך אנייש, זקוקים למתנה הזאת, והיא לא מובנת מאליה. פתאום אתה רואה שאנשים יושבים ללמוד מאמרים של רבותינו נשיאנו, והם מקבלים מהם כלים להתמודד בחיים. זה נגיש וזה מחיה ונותן כוחות.

״המאמרים שהרביים נתנו לנו - מעניקים לנו כוחות לעבור את ההתמודדויות בעולם הזה, ושנוכל לחיות ולעבוד עם זה. לכן, מן הראוי שכל אחד יהיה אחראי להביא את עצמו ואת הזולת ללמוד עוד ועוד. ויחד עם זאת, לא להסתפק בכך, אלא גם לפתוח שיעורים ולדאוג שבכל מקום יהיה את החיבור לרביים דרך לימוד תורתם, שהם הכניסו עצמם בתוכו. והלוואי שבזכות כל זה, נזכה לכל הגילויים הנעלים בגאולה האמיתית והשלמה והרבי מלכנו בראשנו^,’.