ישנה תנועה אחת מפוזרת ומפורדת בין העמים , ואת דתי המלך הם עושים פעילות פורים , מ
האישה מראשון לציון שהופתעה לראות את נכדיה בפעילות פורים בדלהי שבהודו, קציני המשטרה ההודית שגילו את ה’משקה’ בעיצומה של סעודת פורים, אמן החול ברוסיה שהשאיר את הילדים שקטים ומרותקים בקריאת המגילה והארכיטקט המרוקני שלא כעס עוד בפורים * על כל אלה ועוד במבחר סיפורים מרגשים על פעילותם המקורית והמיוחדת של ש
ישנה תנועה אחת מפוזרת ומפורדת בין העמים, ואת דתי המלך הם עושים
פעילות פורים, מפוזר בין העמים
מספר הרב שניאור זלמן קופצ’יק, שליח הרבי מלך המשיח בניו דלהי, הודו: “לאחרונה פתחנו בית חב”ד חדש בדרום דלהי. חלק הארי של הפעילות נעשית עם ילדים שרובם הגדול ישראלים, כאלה שהוריהם נשלחו מארץ ישראל מטעם גופים וארגונים ממשלתיים, כמו השגרירות, הסוכנות, משרד החינוך וכדומה. לפועל, רוב הילדים גם בארץ ישראל לא ממש קיבלו חינוך מסורתי והם מנותקים לגמרי משמירת התורה והמצוות. אפילו ידע בסיסי על החגים חסר להם.
יחד איתנו פועלות בנות שגם מלמדות את ילדינו וגם עוסקות בפעילות עם הילדים היהודים בעיר. באחד הבתים אליהם הגיעו הבנות, התחוללה דרמה של ממש. בבית המשפחה, שהתה גם הסבתא. כשקיבלה את משלוח המנות מבית חב”ד, סיפרה בהתרגשות: “לפני כמה ימים, בטרם הגעתי הנה, הלכתי עם חברה ברחובות ראשון לציון. על ידינו עבר פתאום רכב גדול ומקושט של חב”ד וממנו בקעו שירי פורים. זה ריגש אותי מאד ופשוט התחלתי לבכות. החברה לא הבינה מה מרגש אותי כל כך במוסיקה של פורים.
“אמרתי לה: ‘בעוד יומיים אני טסה לראות את הנכדים שלי בהודו, עכשיו כשאני רואה את הרכב הזה של חב”ד אני חושבת איך הנכדים שלי יידעו על פורים? מי דואג להם שם בהודו?’ והנה, אני נוחתת בהודו, וכשאני מגיעה לבית של הבן שלי ולא רואה את הנכדים, הכלה שלי מספרת לי שהם נמצאים בפעילות של בית חב”ד ולומדים על פורים.. וכעת אתן מגיעות עד אלי, עם המשלוח מנות…”
והשתיה (לא) כדת…
ישנם מקומות שבהם מבחינה חוקית, אפילו אמירת ‘לחיים’ היא משוכה שצריך לעבור אותה. כזו היא פוקשר, הודו. בעיר שנקראת בעיני התושבים ‘קדושה’, אסור לאכול בשר, דגים, ביצים. אלכוהול? – הס מלהזכיר. הבעיה מחריפה שבעתיים כאשר האיסורים אינם של דת זו או אחרת, אלא חוק שווה לכל אדם השוהה במדינה.
אבל, אם למישהו נדמה היה שבשל האיסור לומר ‘לחיים’ בפורים תפגע או תופחת שמחת פורים ואיתה השטורעם של ‘מבצע פורים’, הרי שבא הרב שמשון גולדשטין שליח הרבי מלך המשיח לעיר, ומוכיח שלכל בעיה יש פתרון. התוצאה? פורים שנצרב עמוק בתודעת המטיילים שלא מגיעים לבית חב”ד, בקרב המטיילים המקורבים, ואפילו התמימים השלוחים המסייעים לפעילות. אלו גם אלו – יכולים לחלק את חייהם, בין ‘לפני פורים בפושקר’ ל’אחרי פורים בפושקר‘…
בשבועות שלפני פורים, עמלים השלוחים לייבא לפושקר ממתקים וחטיפים ‘ישראליים’, כמו במבה וכדומה, אותם לא ראו המטיילים זה עידן ועידנים, והמטיילים כצוות משותף מכינים ‘משלוחי מנות’ רבים בצירוף כרטיס משיח ועלון על מצוות החג.
מבעוד מועד יוצאים שלוחי חרש אל העיר הסמוכה, בה מותר לקנות וודקה, מעמיסים את הסחורה היקרה על ריקשה מחופה היטב בשמיכות ובאמצעי הסוואה; נהג הריקשה מקבל דמי ‘לא יחרץ’, ואחר אחראי ‘להעסיק’ את השומר של בית חב”ד. מיד עם הגעת הסחורה היקרה, מרוקנים את תכולת הבקבוקים לתוך בקבוקי מים ריקים, וליהודים הייתה אורה ושמחה.
ביום הפורים, מיד אחרי קריאת המגילה בבית חב”ד, מתחילה ‘תהלוכת פורים’. על ריקשה רעועה מועמסים רמקולים גדולים, שמחוברים לנגן נייד העמוס בשירי פורים, המון משלוחי המנות, וכמובן ילדי גודלשטיין, השלוחים הצעירים, צועדים בראש כשהם מחופשים.
מעניין לציין, שבדיוק באותו יום ‘חוגגים’ ההודים, להבדיל אלפי הבדלות, חג של צבעים ותחפושות, ממש זה לעומת זה עשה אלוקים (ההינדים מציינים את חגיהם לפי הירח, ובמבצע החודש). במסגרת החגיגות שופכים ההודים זה על זה צבעים ומים, רוקדים ומתהוללים.
כאשר השלוחים מגיעים לאזור מרכז העיר כשהם שופעים שמחה בטהרתה, ‘מתמגנטים’ (כמעט) כולם, ומצטרפים לשמחה. התהלוכה שמתחילה עם באי בית חב”ד, הולכת וגדלה עם כל ‘גסט האוס’ אליו מגיעים. השלוחים פשוט נכנסים ל’גסט האוסים’ בשירה ובריקודים, מוזגים לחבר’ה ‘לחיים’ (מבקבוקי מים) מזכים אותם במצוות משלוח מנות, קוראים בעבורם במגילה, וכמובן מזמינים את כולם להצטרף לתהלוכה ולסעודת פורים לקראת מוצאי החג.
קשה לתאר את התחושות העוצמתיות שחווה כל מי שנוכח בפרץ הפגנת גאוות היחידה הזו. גם מי שגילה עד כה יחס רחוק ומתנכר, נתפס בשלהבות אש השמחה. כל מטייל מתלהב ממשהו אחר: יש ש’הבמבה’ הישראלית תלהיב אותו, יש שנמשך אחר המוזיקה והשמחה, ויש כאלה, שברגעים אלו של פורים בהם השמחה פורצת את כל הגדרות, מכה בהם ההכרה שכל התורות למינהן מועתקות מתורת ישראל, ואפילו בנושא כמו השמחה – אין מה להשוות בין השמחה יהודית להוללות גויית.
כדי להגיע אל חדרי ה’גסט האוס’ שבקומות השלישית והרביעית, יש צורך לטפס על מדרגות צרות. כדי להגיע אל כל המטיילים ‘עם כל הערכה’, מגויסים כמה הודים להביא את מערכת ההגברה ומשלוחי המנות ממש עד לחדרי ה’גסט האוס’.
באחד הפעמים החליט מטייל שהיה בעברו בסיירת מטכ”ל והחל בצעדים ראשוניים של התקרבות בבית חב”ד, לעשות מעשה נועז. מול כל הספקנים והאדישים, הוא הצהיר: אני מוכן לטפס עד לקומה רביעית ולקפוץ משם אל הבריכה שבקומה הראשונה, אם עשרה מטיילים מחליטים להניח תפילין…
הבחור לא שעה להפצרות חברים שניסו ‘להוריד אותו מהעץ’, וגם לא לשליח שניסה למתן אותו. הוא אסף עשר התחייבויות מחברים, חלקם כאלה שמעולם לא הניחו תפילין, טיפס לקומה העליונה – ו..קפץ לבריכה נוכח פחדם של החברים, שקיבלו אף הם החלטה אמיצה. היום בחור זה חובש את ספסלי ישיבת חב”ד בצפת, כאשר ההחלטה הסופית על המהפך בחיים, התקבלה בעיצומה של התוועדות פורים בבית חב”ד.
בחג הפורים לפני שנתיים, תוגברה השמירה על בית חב”ד, בשל ההתכנסות הגדולה של המטיילים, ובעיקר בשל החשש של ההודים ממה שקרה בבית חב”ד בבומביי זמן קצר לפני כן. כיוון שכך, אמירת ה’לחיים’ הפכה למטרה קשה יותר… בדרך לא דרך הצליחו להסתדר עם אמירת הלחיים ‘על מים’ בסעודת פורים, כאשר השוטרים עומדים מחוץ לבית חב”ד. דא עקא, לפתע, בשיאה של הסעודה, כאשר כולם כבר היו במצב של ‘עד דלא ידע’ בין בקבוק וודקה לבקבוק מים, נכנסה משלחת של מפקדים בכירים במשטרה כדי לבדוק שהכל בסדר.
הרב גולדשטיין, שהיה אף הוא בגילופין, חש על בשרו את מאמר הגמרא, “יין קשה – פחד מפיגו“… המפקד שלא היה צריך אפילו לראות בקבוק כדי להכיר בהימצאות האלכוהול שפשט מילא את האוויר, קרא אל השליח בגערה: “כל כך הרבה וודקה ולא יכולתם לקרוא לי?…”
הרב שימי המופתע, כיבד כמובן את המפקד בכוסית ‘לחיים’, ומפקד המשטרה יצא ביום ההוא מבית חב”ד שמח וטוב לב, והעיר פושקר צהלה ושמחה.
קראו לימים האלה פורים
על שם ה’פולע‘…
מספר הרב מנחם מענדל ערד: בפורים הראשון בו היינו בשליחות במרקש שבמרוקו, החלטנו להזמין את כל הקהילה למסיבת פורים. חשבנו שזה יהיה הדבר הכי טבעי שאנשים יבואו לחגוג יחד, אבל בפועל התברר שצריך מאמצים מיוחדים כדי לגרום לאנשים לשנות נורמות של שנים רבות, ש’פורים עושים בבית עם המשפחה’. המאמצים הצליחו מעל המשוער, ורבים מהקהילה, גם כאלה שברוב השנה לא קשורים לקהילה, הגיעו לסעודת פורים. מאז התחברו רבים לקהילה ולבית חב”ד.
הקהילה לא כל כך גדולה, בסך הכל כחמישים-שישים משפחות. אנחנו התארגנו מראש והכנו משלוח אישי לכל משפחה, מה שריגש את כולם וחיבר אותם לאווירת החג ולמצוותיו.
בסעודה, שהייתה בשפע רב וכיד המלך כמיטב המסורת המרוקאית, היינו אני ובני לבושים בבגדים מרוקאיים, ואחרי ‘לחיים’, דיברנו על כך שצריכים להיות גאים ביהדותנו, וללמוד מ’מרדכי שלא יכרע ולא ישתחווה’. זכורני, שכאשר תרגמתי את דבריי לאנגלית, ביקש ממני אחד הנוכחים להמשיך לדבר בעברית כדי שהגויים לא יבינו…
במהלך הערב של ליל פורים ובמשך היום של פורים, התחלקנו לצוותים. ראשית, הזמנו את כל אנשי הקהילה למסיבת פורים ולשמיעת קריאת המגילה. מי שאמר כי לא בטוח שהוא יוכל להגיע, הבטחנו לו שנגיע אליו לקרוא לו במגילה.
בסבב הטלפונים והקריאות מגילה שערכנו, קרו לנו שני מקרים מעניינים. באחד הטלפונים ענתה אשתו של אחד מאנשי הקהילה. היא לא ממש הבינה אותי ואת בקשתי. כששאלתיה אם היא מדברת אנגלית? היא ענתה “ניין! דייטש” (גרמנית). התחלתי להסביר לה באידיש, שאני מעוניין להזמין את בעלה למסיבת פורים.
בת שיחי הבהירה לי שהיא מבינה מה אני רוצה לומר, אבל בעלה לא יגיע! כשביררתי אצל אנשי הקהילה על הזוג, התבררה לי תופעה מזעזעת. הבחור היהודי-מרוקאי, נשוי למוסלמית גרמניה. לא האמנתי שההתבוללות פשתה אפילו בין יהודי מרוקו.
באותה שנה הגענו לביתו של יהודי תושב מרקש, בנם של קדושים, ממשפחה מאד מכובדת. היהודי התדרדר מאד ואף התחתן עם אישה נוצריה ממנה נולדו לו ילדים. בדיוק יומיים לפני פורים, מתה אשתו הגויה והיהודי רצה שיקברו את אשתו בחלקת היהודים בבית העלמין. מובן שהקהילה סירבה בכל תוקף, והוא, שהיה מנותק מאד בלאו הכי, סירב להגיע למסיבת פורים שהתקיימה בבית הכנסת. הוא היה מלא בכעס על כל העולם.
בהשגחה פרטית מופלאה הגענו לביתו, הענקנו לו משלוח מנות, וקראנו לו במגילה. הוא התרגש מאד לראות את האכפתיות של חסידי חב”ד מכל אחד, מבלי הבט על מעשיו והתנהגותו, וחמתו על היהדות ושומריה שבערה בו – שככה…
בשנה שלאחר מכן, שוב ערכנו סבב טלפונים ו’הזמנו את עצמנו’ לאנשים שלא תכננו להגיע למסיבת פורים. אחד הנמענים היה ארכיטקט יהודי שכבר הגיע בעבר לשמחת בית השואבה ושמח מאד. סיפרתי לו (באנגלית) שהיום הוא “לה פעט דע פורים” (חג הפורים בצרפתית). הוא טען שהוא עסוק מכדי להגיע, אולם ישמח אם נגיע אליו.
יצאתי אפוא אל ביתו במונית יחד עם עוד אחד התמימים מברינואה שהגיעו לסייע בפעילות. כשנפגשנו, סיפרתי על חג פורים, וכי באנו במיוחד כדי לקרוא בפניו את מגילת אסתר ולהעניק לו משלוח מנות. לפתע סבר פניו הפך לכועס. הוא התחיל לצעוק עלינו “כעת יום ראשון, היום החופשי שלי, זה הזמן היחיד שיש לי להיות עם הבן שלי ואתם באים לדבר איתי על מצוות? אתם יודעים שזה לא מעניין אותי!” היינו המומים מההתקפה. ניסיתי להסביר לו בנעימות שהבהרנו מראש את מטרת הגעתנו, והוא שמח ואף הזמין אותנו… אבל הוא לא נרגע. “ניצלת את זה שאני לא מדבר אנגלית טוב ולא ממש הבנתי אותך”, טען, “הזמנתי אותך, כי חשבתי שאתה רוצה לעשות איתי עסקים על פולע (עוף בצרפתית). אם הייתי מבין שאתה מדבר על חג פורים לא הייתי מדבר איתך…
“לא ידעתי מה לעשות ואיך להגיב. כשראיתי שכלתה אלי הרעה, מלמלתי ‘סליחה’”, מספר הרב ערד. “היהודי הסכים לקחת אותנו ברכבו בחזרה אל בית הכנסת, כשכל הדרך הוא נוהג מתוך כעס וממלמל לעצמו בצרפתית. להפתעתי, התמים שהיה איתי, לא ויתר. הוא פנה לארכיטקט בשיא הרצינות והתוקף החסידי: “תשמע, הרבי מליובאוויטש שלח אותנו במיוחד בשבילך כדי לשמח אותך בחג הפורים”.
הדברים רק יצאו מפי התמים, ופני הארכיטקט סמקו עוד יותר מכעס “אני לא יודע מי זה הרבי, פורים והמצוות לא מעיינים אותי. אני לא דתי, ואתם יודעים את זה!” אבל הבחור לא התבלבל, “הרבי אוהב אותך, לרבי אכפת ממך; לא משנה אם אתה דתי או לא – אתה יהודי ולכן הרבי שלח אותנו במיוחד בשבילך”.
לאט לאט ראיתי איך הוא מתמתן, הוא הסכים לסלוח ולשכוח. אבל הבחור לא הרפה, והציע שלפחות יניח תפילין. התוקף הנעים של הבחור, הכריע את הכף. נכנסנו למשרדו, הוא הניח תפילין, קיבל משלוח מנות ואפילו קיים מצוות מתנות לאביונים.
רגע לפני שיצאנו, אמר לו הבחור בשיא הטבעיות, “ועכשיו – המצווה של פורים זה לשמוח. הבה נרקוד“… ואני משתאה, מחריש ומצפה לראות היעמדו דברי מרדכי?!
בסופו של דבר, הצטרף היהודי לריקוד שמחה, הודה לנו ובירך אותנו ב”חג פורים שמח”. ראיתי במוחש, שלעיתים, עד כמה שהשליח מכיר כביכול את אנשי המקום, המנטליות וכו’, דווקא התמימות בכח האמת, ‘בלי חשבונות’, פועלים הרבה יותר…
ברוך המדגיש קודש מחול
הרב זלמן דייטש, שליח הרבי מה”מ בפערם רוסיה, מתכונן השנה במרץ לשכפל את ההצלחה שהייתה לו בפורים אשתקד. הוא מקווה לעשות זאת בקרב עשרות ואולי מאות בתי חב”ד נוספים בעולם.
בשנה שעברה הוגיע הרב דייטש מוחו כיצד ניתן להתגבר על בעיית חוסר הריכוז בעת קריאת המגילה הארוכה, אצל הילדים ואף אצל המבוגרים שלא ממש מבינים לשון הקודש, ובוודאי לא את שפת המגילה.
בשנים כתיקונן, מתאספים כשש מאות יהודים מתושבי העיר פערם לקריאת המגילה, בעקבות פרסום מאסיבי בכל אמצעי המדיה, אולם בפועל, הילדים נותרים משועממים ומתחילים להפריע ולהרעיש גם כשלא הוזכר ‘המן’. אף המבוגרים יותר מתקשים לשמור על יותר מעשר דקות של שתיקה, על אף שהמגילות שבידיהם כתובים ככתבם וכלשונם ברוסית, אבל הבעל קורא הרי קורא בשפה זרה להם.
ואז, עלה רעיון מהפכני: להמחיש, להמחיז ולהוות את המגילה, דמויותיה וסיפוריה אל מול הקהל ב’לייו’. מדובר באמנות רוסית מפותחת מאד, אך לא ממש מפורסמת, בה מצייר האמן בחול דמויות וציורים. ברגעים הראשונים לא ברור לצופה מהי הדמות או התמונה המצטיירת על גבי החול, אך אט אט, עוטה הדמות עור וגידים מול עיניהם המשתאות של הצופים.
ההכנות לקריאת המגילה הייחודית, הקוראת תיגר על קריאת המגילה למפרע, היו עצומות. לצורך כך נשכר אולם ענק של אלף מקומות ישיבה, חברות התקשורת הכתובות והמשודרות בעיר ובמחוז פרסמו הזמנות לכנס פורים, ואפילו העיתון “פוצ’טה רינק”, העיתון במחוז פערם שמפורסם בכשלוש מאות אלף עותקים, פרסם מודעה שעשתה הדים בעיר.
בשעה היעודה, עת פצח הבעל-קורא בקריאת המגילה, עמד על גבי בימה אמן יהודי שלמד את המגילה ודמויותיה שלושה חודשים קודם לכן. לפניו ניצב לוח מואר שעל גביו מונח חול פשוט, וביד אמן הוא מגלם דמות אחר דמות, סצנה אחרי סצנה, כשרגע לאחריה, הוא מעביר יד על החול, מוחק את הדמות, ו’בונה’ את הדמות או את הסיטואציה הבאה תוך תיאום מלא עם קריאת המגילה…
מאחריו עמד צלם שהקרין במעגל סגור את כל מעשיו על גבי מסך ענק מול עיניהם המרותקות של כל הנוכחים (כמובן, מלבד האינטליגנטים שמסוגלים לעקב אחרי הקורא, ולתת דרור לחוש הציור הפנימי שלהם…).
לא פלא שהשנה, כבר שבוע לפני פורים, נרכשו רוב רובם של כרטיסי הכניסה לאירוע סעודת הפורים הנפתח בקריאה המיוחדת. כאמור, בעקבות ההצלחה העצומה, החליט הרב דייטש לדבר שלום לכל עמו, ולתת לכל שליח שיחפוץ בכך לרכוש את צילום האומנות על מנת להקרינה ‘און ליין’ בעת קריאת המגילה.
יכול מראש חודש אדר
אם בענייני גימיקים עסקינן, אי אפשר שלא להתפעל מיצירתיות נוספת, מבית היוצר הצעיר של ‘בית חב”ד קמפוסים’, פורטלנד ארה”ב, בהנהלת השליח הרב דוב ביאלו.
הרב ביאלו ואשתו, פותחים את דלתות ביתם לרווחה ומארחים סטודנטים יהודים לסעודות שבת. הם מהווים כתובת, גשמית ורוחנית למאות סטודנטים יהודיים, החל מדאגה לסטודנט שאושפז ולבני משפחתו, ועד לסיוע רוחני, בהכרת מורשת היהדות ולימוד תורת החסידות והעברת מסר הגאולה.
כשלוחים נמרצים הם לא ממתינים לסטודנטים שיגיעו אליהם, ומפעילים ‘גימיקים’ כדי למשוך את הסטודנטים, ובעיקר כדי להצליח לתת להם לחוות מקסימום חוויה למרות הביקור הקצר.
לפני כשבועיים, עם כניסתו של חודש אדר, החליטו לאמץ את רעיון התחפושות ברוח ה’ונהפוך הוא’ למשך כל החודש, ולתעל אותו ל’מסע בזמן’.
לקראת פורים, הקימו השלוחים ערב ייחודי במהלכו ‘נזרקו’ הסטודנטים אחורה במנהרת הזמן לתקופת תור-הזהב בספרד.
דירתם הפרטית שינתה את פניה ועוצבה כבית ספרדי בתקופה ההיא. השלוחים סיפקו לסטודנטים בגדים מתאימים לתקופה, הכינו סעודה חגיגית בניחוחות ספרד, ושוחחו על התקופה, על הניסיונות למגר חלילה את שמירת התורה והמצוות בכל האמצעים הנלוזים.
בליל הסדר, כבר מתכננים השלוחים, ניחשתם נכון, “להחזיר” את הסטודנטים למצרים העתיקה. הרב ביאלו מסביר שההיסטוריה היהודית קמה לתחיה לנגד עיני הסטודנטים באמצעות התוכניות.
כשהכומר מחזיק
מגילה שנשלחה מחב”ד
הסיפור הבא, יובא כמובן בשמות בדויים, בשל רגישותו, השמות המלאים שמורים במערכת.
יענקי, בחור צעיר מאחת מקהילות חב”ד בארה”ב, התדרדר מאד משמירת התורה והמצוות. רוח שטות נוראה נכנסה בו, ולא זו בלבד שהוא פרק מעליו כל עול של משפחה ומצוות, אלא מתוך החלטה נחושה להתנתק לגמרי מהעבר, התגייס לצבא ארצות הברית.
קודם גיוסו לצבא שינה את שמו לג’ק, וכשנשאל על ידי הפקידים בלשכת הגיוס לאמונתו ודתו – הצהיר שהוא קתולי (ר”ל). בינתיים, כמובן, חי יענקי-ג’ק כגוי גמור, בלי סממן של יהדות ובלי שמץ של רגשי חרטה או נקיפות מצפון. המשימות והאימונים העסיקו אותו מאד, את מוחו וליבו, ונראה היה שהוא הצליח בתכניתו מרחיקת הלכת.
באחד הימים, בעקבות הצטיינותו במשימות שהוטלו עליו, נבחר יענקי-ג’ק יחד עם קבוצת צעירים אמיצים ומסורים, לצאת לחזית המלחמה באפגניסטן.
שנה חלפה, יענקי-ג’ק שכח כבר לגמרי מהיהדות ומהעבר. ההווה מילא את כל הווייתו. באחד הימים ישב בחדר אוכל יחד עם עוד מאות חיילים גויים. לפתע נפתחה הדלת, כומר המחנה נכנס, ושאל, “מישהו יודע מה הדבר שאני מחזיק בידי?” והציג לחיילים מגילת אסתר כתובה על גבי קלף, מגילה כשרה ומהודרת…
מיודענו לא הבין איך הגיעה המגילה לידו של הכומר, אולם הוא הדחיק את מחשבותיו. הכומר קרא שוב, “יש כאן בחור יהודי והדבר הזה נשלח אליו עם אחת החבילות – מישהו יוכל להסביר לו מה זה?!”
יענקי-ג’ק העדיף להתעלם, אולם הכומר שלא מצא את מבוקשו ביום הראשון, החליט לשאול שוב ביום השני, בהנחה שיתכן שמישהו נעדר מחדר האוכל. בלילה השני, בדיוק ליל פורים, אמר הכומר שוב, “נשלחה אלינו מארגון אל”ף של תנועת ליובאוויטש, חבילה עבור אחד החיילים. הוא שמח לקבל את החבילה ושמח לדעת שלאחיו היהודים אכפת ממנו, אולם הוא פשוט לא יודע מה עליו לעשות עם הדבר הזה” והחווה באצבעו על המגילה.
יענקי-ג’ק, לא יכול היה יותר לשאת זאת יותר. הוא קם ממקומו וניגש אל הכומר, הציג את עצמו כיהודי בן לאותה תנועה ממנה נשלחה החבילה, ופנה אל החייל היהודי אליו הגיעה החבילה והסביר לו את משמעותה ההיסטורית והאקטואלית של מגילת אסתר. הוא אף קרא בעבורו מתוך המגילה בעיניים מצועפות.
באותו לילה יענקי-ג’ק התקשה להירדם. הוא חש כי המגילה הייתה מכוונת גם אליו, וכי למרות הריחוק והניתוק מצידו, הרבי לעולם לא שוכח אותו, וגם במקום הנידח בו הוא נמצא, בגשמיות וברוחניות, הוא שולח מגילת אסתר גם בשבילו, ועמה מסר: גלה את הנסתר, שחרר את נפשך האלוקית…
למחרת כתב יענקי מכתב נרגש להוריו בו סיפר על החוויה המטלטלת שעבר, ביקש את סליחתם, והצהיר על החלטתו לחזור לחיי תורה ומצוות, ולחיק המשפחה.