א דמות מרתקת הייתה דמותו של הרב הקדוש רבי משה טייטלבוים , בעל ה”ישמח משה” מהעיר

א

דמות מרתקת הייתה דמותו של הרב הקדוש רבי משה טייטלבוים, בעל ה”ישמח משה” מהעיר ‘אוהל’, אבי שושלות סטאמר וסיגעט. כל חייו סבבו סביב הציפיה לגאולה ולביאת משיח, ולא היה מסיח דעתו מכך אפילו לא שעה קלה.

לא בערוגות החסידות נולד וגדל צדיק זה. אדרבא, רחוק היה מכך כרחוק מזרח ומערב. הוא נולד בשנת תקי”ט בפשמישל אשר בגליציה לאביו רבי צבי הירש מזבורוב.

כבר בעודנו נער נתפרסם שמו כעילוי מבריק, וזכה להערצת גדולי הדור. הוא כונה בפי רבים כ”בעל ראש הברזל”. כבר בהיותו בן 17 שנים, היו לו תלמידים רבים, והוא עמד בקשרי שו”ת עם גדולי התורה המפורסמים ביותר. כשנתמנה לרב בשיניבה כבר היה מפורסם כגאון וכצדיק. כשעבר לכהן ברבנות העיר ‘אוהל’ אשר בהונגריה, נהרו אליו אלפים, ואפילו גויים באו לבקש את עצתו ועזרתו. 

במשך שנים רבות היה מתנגד נמרץ לתורת החסידות ולחסידים, עד שבהשפעת חתנו הצדיק רבי אריה ליפשיץ בעל ה”ארי דבי עילאה” שהיה מחסידי ‘החוזה מלובלין’, הסכים להגיע בפעם הראשונה ללובלין כדי לעמוד מקרוב על טיבה של תורת החסידות ואורוחותיה.

כשבא לראשונה ללובלין, למרות שהכירוהו כמתנגד, כיבדוהו בפקודת ‘החוזה מלובלין’ לדרוש בבית-הכנסת דרשה שהפליאה את כל שומעיה. את פגישתו הראשונה עם ה’חוזה’ ניצל כדי להציג בפניו קושיות על תורת החסידות ומנהגי החסידים. אחת השאלות הראשון שהציג, שאלה ש’בערה’ בקרבו זמן רב:

מדוע נוהגים החסידים בכל עת לשוש ולשמוח כשהם רוקדים ומרננים, ואילו על שכינתא בגלותא אינם מתאבלים? הן הלכה מפורשת היא, שיש לקונן על החורבן?

התהרהרו פניו של ‘החוזה’, ולאחר התבוננות הדעת, פתח בדברי  משל: “היה מלך שמרדו בו המורדים, והדיחוהו ממלכותו, כסאו וארמונו. היו נאמניו ובני בריתו כואבים ודואבים על שגורש המלך ממלכותו וירד לשפל המדרגה. במשך שבועות ארוכים סבב המלך לשעבר בחבלי המדינה השונים ביקר בבתי כמה מאוהדיו הנאמנים ומאנשי שלומו האוהבים, אשר למרות צערם וכאבם הגדול על מצבו המשפיל ומעמדו המבוזה אליו הגיע, מכל מקום הרי כשהוא בא ומתארח בביתם, הם נוצרים את כאבם ודאבונם עמוק בליבם, ומקבלים אותו במאור פנים ובשמחה - הן המלך בכבודו ובעצמו בא ושוכן בביתם!

“כבמשל, כן הדבר אצל החסידים” - הפטיר ‘החוזה’ - “הללו מתאבלים בליבם על הגלות והחורבן, ואילו בגופם הם שמחים, שהרי מלכם - מלכו של עולם, נמצא בביתם”…

תשובתו זו של ‘החוזה’, כמו גם שאר מענותיו על קושיותיו, התקבלו על לבו, ולימים דבק ב’חוזה’, דבק בו בחבלי עבותות אהבה והפך לחסידו המובהק.

ב

אכן, כל השנים פיעמה בקרבו של צדיק זה ‘בערה’ פנימית בכל הקשור לציפייה לגאולה, ולא היה מסיר עניין זה ממחשבתו כלל. בכל עת מצוא הוא היה מתפלל ומדבר על אודות ימות המשיח, והיה בוכה ואבל על חורבן בית-המקדש וגלות ישראל שמפוזר ומפורד בין העמים, עד שהיו צדיקי דורו מעידים עליו, כי בגופו מקננת נשמת ירמיהו הנביא, נביא החורבן.

שיא תשוקתו וגעגועיו היו מגיעים לשיא בימי ‘בין המצרים’, או אז היתה כמיהתו גוברת עד שכל מי שראה אותו היה משווה אותו לנביא המקונן.

אף הוא העיד על עצמו פעם: “אל ייפלא בעיניכם גודל אבלי ותוגתי על חורבן בית מקדשנו. כי אני הגבר שראיתי בעוניו של עמי. השם יתברך ירחם ויזכני לראות בבניינו, כשם שראיתי בחורבנו. על כן לא אוכל לשכוח אף לרגע את מר הגלות, ואקווה לגאולת השם יום יום…”

פעם אף סיפר כי לאחר הרבה תפילות שנשא, זכה לראות בעיניו את אליהו הנביא מקריב תמידין בכל יום…

כשביקשו חסידיו ותלמידיו לרכוש למענו משכן קבע בעיירה איהל, סירב לכך בכל תוקף.

“הייתכן?” - זעק - “הן שומעים אנו את פעמי הגואל, ומצפים שיבוא לגאול אותנו ויוליכנו קוממיות לארץ ישראל, וכיצד אלך ואשתקע בחוץ-לארץ?!”

השתאו החסידים לגודל אמונתו של הרבי, אך רוחו של הצדיק טרם נרגעה, והוא הוסיף וביאר:

“זהו ששנינו ‘אחר ארבע מאות לחורבן הבית - ובמתניתא תנא: אחר ארבעת אלפים ומאתיים ושלושים ואחת שנה לבריאת העולם; אם יאמר לך אדם קח שדה שווה אלף דינרים בדינר אחד, אל תקח, משום שזהו עת קץ הגאולה, וכולנו נבוא להר הקודש, ולמה להפסיד גם את הדינר?!…”

את הציפייה העמוקה שלו לגאולה, היה מבטא גם במעשים. כל ימיו היה מקפיד להניח צרור מצות וצנצנת יין בתוך סל, ולקושרו למיטתו, כדי שאם משיח יבוא, יהיה צרורו מוכן עמו לצאת לגאולה. מלבד זאת, היה מכין את בגדי השבת והחג שלו בסמוך לו, כדי שאם יתגלה לפתע מלך המשיח, יהיו בגדי הפאר מונחים ומוכנים בהישג ידו כדי שלא יצטרך להתעכב אף לא לרגע נוסף.

בכל לילה, לפני שנתו היה עומד ומשתהה שעה ארוכה ליד החלון ומשקיף אל האופק בציפייה דרוכה, האם נשמעים סוף סוף פעמי משיח.

וכשעלה סוף סוף על משכבו לשעה קלה, היה מזהיר את שמשו: “ברגע שתשמע את קול שופרו של משיח המבשר את בוא הגאולה, הקיצני משנתי מהרה!” כאשר היה יושב בחדרו ושומע איזשהו רחש או קול בחוצות הרחוב, היה נזעק מתלמודו ושואל “מה קול בעיר נשמע? שמא גאולה באה לעולם?”…

ומעשה היה באחד הימים, התקבלה ידיעה בביתו כי חתנו האהוב שנודע לימים כבעל ה”ארי צבי עילאה”, עומד לבקר. שמחו בני הבית מאוד לשמועה, והחלו מתכוננים לקראת האורח החשוב. השמחה היתה גם שמחתו של בעל ה”ישמח משה”, שכן חתנו היה גדול ומופלג בתורה, ותמיד בבואו היו השניים יושבים יחד ומרבים להתפלפל ולהתנצח בדברי תורה והלכה - דבר שהיה עבורו עונג רב.

בשעה היעודה בה אמור היה החתן אמור להופיע בשערי העיירה, עמדו בני המשפחה, בייחול ובציפייה כדי לקבלו כהלכה. אלא שהשעה התארכה והמרכבה לא נראתה באופק. פחד וחשש החל להתגנב ללבותיהם של בני המשפחה, וכדרך העולם, הועלו השערות שונות.

האחד שיער – לא. אין זאת אלא שכנראה המכתב לא הובן, ואנו טעינו בזמן.

השני טען - אז הוא מאחר קמעה, מה לו למהר?!

השלישי הרגיע - שאירעה תקלה בדרך.

הרביעי כנגדו הוסיף ואמר - אל דאגה, דבר לא אירע לו.

גם הצדיק בעל ה”ישמח משה” עצמו ישב בחדרו, ולמרות שהיה שקוע בתלמודו, ניכר היה בו כי הוא מוטרד מהתעכבות חתנו.

עמדו בני המשפחה בעליית הגג וצפו מבעד לחלון במעלה הרחוב המוביל אל מחוץ לתחומי העיירה, כאילו התחרו ביניהם מי יהיה הראשון שיצפה במרכבה, ויזכה לבשר לבעל ה”ישמח משה” על בואו, ולהסיר דאגה מליבו.

בעוד הללו עומדים ומתנצחים, משערים ומייעצים, נראתה באופק נקודה שחורה שהלכה וגדלה ככל שקרבה.

“רבי!” - פרץ השמש לחדרו של הצדיק וזעק בשמחה - “הוא הגיע!”…

התנער בעל ה”ישמח משה” מהרהוריו, וכל עוד רוח בו לבש את בגדי השבת שהיו מונחים דרך קבע בהישג יד, חבש את מגבעתו השבתית, נטל את מקלו ויצא בריצה בהולה אל מחוץ לבית לקבל את אורחו. פניו נהרו בשמחה, עיניו בהקו באור ורגליו רצות, קלות כאיילה.

כמה גדולה היתה אכזבתו כשמהעגלה לא ירד אלא חתנו…

לא יכול היה בעל ה”ישמח משה” לעמוד בנטל הצער והתקווה שנגוזה, ונפל על הארץ מתעלף, חסר הכרה.

מיהרו בני הבית לטפל בצדיק, לעוררו מעלפונו ולהשיב את הכרתו. בעוד הם רוקחים רפואות וסממנים ומשקים אותו בסמים המעוררים, שמעוהו ממלמל ונאנח:

“אוי! הוא עוד לא הגיע… זה לא הוא…” - בכוונו על משיח צדקנו.

ג

הסתלקותו בכ”ח בתמוז, אף היא קשורה לציפייתו לגאולה, ומעשה שהיה כך היה:

בשנת ת”ר וקודם לה, שררה תסיסה חזקה ביהדות פולין, ליטא ורוסיה. הכל - ובראשם גדולי החסידות - האמינו כי בשנה זו יבוא המשיח. אדמו”רים ורבנים מצאו כמה מקורות מוסמכים שלפיהם נראה כי בשנה זו יבוא משיח. היו אלה דברי הזהר הקדוש בעצמו - פרשת וירא ע’ קי”ז - “ובשית מאה שנין לשתיתאה, יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ויתתקון עלמא לאעלא בשביעאה, כברנש דמתתקן ביומא שתיתאה מכי ערב שמשא לאעלא בשבתא, אוף הכי נמי. וסימנך בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו’ נבקעו כל מעינות תהום!” [בשנת ת”ר לאלף הששי, יפתחו שערי החכמה למעלה ומבועי החכמה למטה ויתקן העולם לקבלת השבועה, כאדם המכין עצמו ביום שישי עם החשיכה, להכנס לשבת].

האמונה בבואו של משיח היתה עמוקה מאד בקרב העם ומנהיגיו, עד כי בעיר וורשא, הועמדו משמרות מטעם הקהילה שהיו משוטטות בלילות ברחובות ובודקות אם המשיח הופיע. רבים מכרו את רכושם בפרוטות מאחר שלא היה לו ערך רב בעיני המוכרים - כי הרי משיח כבר בא ובקרוב מאד עולים הכל לארץ ישראל.

במקומות רבים גם הגויים נסחפו באמונה הלוהטת והיו בטוחים ששנה זו תהיה שנת הגאולה. גויים חדלו מלפגוע ביהודים, פן יתנקם בהם הגואל. ניקולאי העריץ הרוסי שחרר חיילים יהודים מצבאו, שהרי חבל על אימונם וכלכלתם…

משעברה אותה שנה, שנת ת”ר, ומשיח לא בא, חלה הצדיק רבי משה טיטלבוים. רגעים טרם פטירתו אמר: “אני הגרוע ביותר בעולם, והמעלה היחידה שהייתה לי, שמעולם לא אמרתי שקר. ועכשיו אבקש ממך ריבונו של עולם, שיבוא עכשיו משיח, גם אם אני כבר לא אזכה לזה, אך למען כבודך יתברך ויתקדש שמך ברבים, והריני מוסר נפשי ורוחי ונשמתי למען כבוד שמך”.

בכ”ח בתמוז תר”א הסתלק כשהוא מחכה וממתין עד הרגע האחרון…

(על פי הספר “ומביא גואל”)