ברגעים הראשונים עוד ניסיתי בכל כוחי לעלות למעלה ולהוציא את הראש אל מחוץ למים, אך

ברגעים הראשונים עוד ניסיתי בכל כוחי לעלות למעלה ולהוציא את הראש אל מחוץ למים, אך כשכל ניסיונותיי כשלו הבנתי שזהו זה, כנראה שבעוונותיי הרבים נגזר עלי לסיים את חיי כאן בבריכה ולהשיב את נשמתי לבוראה. לנגד עיניי עברה המשפחה כמו גם השליחות שלי בקרית גת שהפכה לאימפריה. קשה להאמין שבתוך שברירי שניות, כל–כך הרבה מחשבות חולפות בראש. * סיפורו המרגש והמסעיר של הגה”ח הרב שלום דובער הלוי וולפא

את הסיפור המופלא הבא שהתרחש בחודש תשרי בשנת תשמ”א, שמר באמתחתו הגה”ח הרב שלום דובער הלוי וולפא מאז התרחש, למשך שנתיים ימים - עד י”א ניסן תשמ”ג. או אז גמלה בלבו ההחלטה לפרסם את סיפורו ב”כפר חב”ד”. מאז, במשך שלושים וחמש שנה הדברים כמעט נשכחו. כעת, על פי בקשתנו הוא משחזר את הדברים, וזאת בהתרגשות רבה, כאילו לא עברו 36 שנה מאז.

החשיפה הנדרשת מהרב וולפא בבואו לספר את אותם מאורעות מבהילים שחווה בימים עברו, לא פשוטה עבורו. אף על פי כן הוא עושה זאת בגלל הידיעה שיש בידיו סיפור שמימי, שבכוחו לחזק את מידת ההתקשרות לאילנא דחיי בקרב אלפים רבים. “אם בזכות כך, אברך או שניים יתחזקו במידת התקשרות, וההבנה שמוכרחים לציית לרבי ‘בלי חכמות’ - והיה זה שכרי”, אומר הרב וולפא (וראה בהמשך הדברים ש”ניבא ולא ידע מה שניבא”).

עידודים לא–רגילים מהרבי

“זה החל בחודש אייר תש”מ. באותם ימים טסתי עם משפחתי לניו–יורק על מנת להכין את ה”דינר” הראשון בארצות הברית לטובת מוסדות חב”ד בקרית גת, אותם ניהלתי. הטיסה לארצות הברית וקיום הדינר היו פועל יוצא של הוראות מפורשות שזכיתי לקבל מהרבי. הרבי תמך מאוד בקיום הדינר בניו–יורק ואף הורה לצרף את בני המשפחה לנסיעה, לא בלי קבלת היתר מרב מורה הוראה שאישר את היציאה מארץ הקודש.

היו ידידים טובים מאנ”ש שייעצו לי לחדול מרעיון הדינר. הם צפו שנחווה כישלון, אך לשמחתי הרבי הורה לי להמשיך בהכנות, ולקיים את הדינר בזמנו. למרבית הפלא, הרבי אף שיגר מכתב באנגלית עבור משתתפי הדינר. בתחילת חודש תמוז, לאחר שבועות ארוכים של הכנות, התקיים הדינר במלון “הילטון” במנהטן וקצרנו הצלחה רבה. ההצלחה הגדולה לא הייתה רק באותו דינר, אלא גם היוותה את הפלטפורמה לקיום מסיבות כאלה גם בשנים הבאות לטובת המוסדות. יצרנו שיתוף פעולה עם נדבנים ופילנתרופים מה שבדרך פלא סייע לטוות קשרים שהביאו לקבלת מענק של 600 אלף דולר מהסנאט האמריקאי בזכות הסנטורים ג’סי הלמס וצ’יק העכט, שאף ביקרו לימים בישיבה בקרית גת. בזמן הדינר עוד לא ידעתי מכך, אבל הרבי ניבא זאת מראש במכתבו אלי: “ויעזור לקבלת הסיוע בוושינגטון”.

בחלוף חג השבועות, שאלתי את הרבי כיצד עלי לתכנן את החודשים הבאים? עמדתי בפני דילמה: האם לתכנן את שהותנו באופן כזה שנשוב ארצה מיד לאחר חודשי הקיץ, או שמא נשאר בשכונת המלך עד לאחר חודש החגים? התלבטות זו לא נוצרה בחלל ריק.

מצד עבודתי למען הדינר, היה מספיק שאשאר עד לאחר חודשי הקיץ, אך מיד לאחר מכן מגיעים הימים הנוראים ושאר חגי תשרי, ובפרט שבאותה שנה הייתה שנת ‘הקהל’, והיה ברור לנו שאנו חפצים כמו חסידים רבים שכל בני המשפחה ישהו אצל הרבי. אך מאידך גיסא, המשמעות של היעדרות משדה השליחות בקרית גת עד לאחר החגים, פירושה שלא אהיה בעיר בימי פתיחת שנת הלימודים בחודש אלול. את כל ההתחבטויות הללו כתבתי לרבי ושאלתי כיצד אנהג.

תשובת הרבי לא אחרה לבוא: “קדימה - ללפני תחילת שנת הלימודים”. מכך הבנתי שדעת הרבי שעלינו לשוב ארצה לפני תחילת שנת הלימודים בראשית חודש אלול. פתחנו איפוא בהכנות לטיסה בשלהי חודש מנחם אב. אולם משהתקרב זמן הטיסה והחלו להגיע לחצרות קודשנו חסידים ואנשי מעשה, והאווירה של חודש אלול במחיצת הרבי החלה לפעפע, המחשבה לנטוש את אויר גן העדן בחצרות קדשנו ולשוב ארצה, הפכה להיות קשה. וכשהחלו להגיע ידידים קרובים על נשיהם וטפם, זה הפך להיות קשה הרבה יותר.

השיא היה כשכמה חברים קרובים הבחינו בנו אורזים את המזוודות, הגיבו מולנו בפליאה לא מוסתרת. ‘הייתכן שאתם מסודרים בשכונת המלך עם אירוח טוב בסמוך ל–770 ולא מנצלים זאת ועוזבים דווקא כעת, כאשר ל’בית חיינו’ מגיעים מדי יום אורחים מכל העולם?’. כששיתפנו אותם אודות תשובת הרבי, אמרו שחלילה לנו מלחשוב שכוונת הרבי הייתה שנשוב, הרבי רק המליץ, ונתן לחזרה ארצה “דין קדימה”, אך לא כתב בברור שעלינו לארוז את המטלטלים ולחזור למקום שליחותנו. חסידים מתוחכמים יותר הסיקו שמשמעות המילה “קדימה” היא, שאם התוכנית קשה לביצוע, ניתן להיוותר ב–770. זאת ועוד, חסיד אמיתי הרי נדרש למסירות נפש כדי להיות אצל הרבי בתשרי…

מה שהכריע סופית לטובת הישארותנו בשכונה, הייתה הבשורה הנפלאה, שהורי ז”ל החליטו לשהות אצל הרבי בחודש תשרי, ומי ידאג להם כאן אם לא אנחנו. בראשית חודש אלול כתבתי אפוא לרבי מכתב נוסף ובקשתי רשות להישאר בחצרות קודשנו בחודש החגים. כמובן שהוספתי כי אדאג בשלט רחוק שלא יגרע מאומה מפעילות המוסדות החינוכיים בקרית גת. על מכתב זה לא זכיתי לקבל כל מענה, ובעוונותיי הרבים קיבלתי החלטה להישאר בבית חיינו.

“לא יכולתי אפילו להרים את הראש מעל המים”

קודם שבת סליחות היה עלי לטוס לקליפורניה לשליחות מסוימת לטובת עניני המוסדות. יצאתי לטיסה עם אחד מידידיי, המחנך הנודע הרה”ח ר’ משה לוין שי’. במשך יומיים שהינו בעיר ס. פרנציסקו ולאחר מכאן שכרנו מכונית ונסענו ללוס אנג’לס. אני זוכר שאותו יום היה חם במיוחד, כאילו הקב”ה הוציא חמה מנרתיקה. במכונית בה נסענו לא עבד טוב מיזוג האוויר והנסיעה הייתה קשה.

במהלך הנסיעה שארכה כשמונה שעות, שוחחנו בינינו רבות, סיימנו לומר את כל ספר התהילים ודיברנו בעניני תורה. במהלך השיחה עלה רעיון שמופיע במאמר חסידות העוסק בתשובה ובחרטה. חברי לנסיעה אמר שהוא לא מצליח לצייר בדיוק איך נראית חרטה. כשאמר זאת, נזכרתי במשל של אדמו”ר הזקן על הנושא הזה. המשל הוא על אדם שרצה לעבור על הנהר הקפוא אל הגדה השניה, וחבריו הזהירו אותו, שהנהר כבר לא קפוא כל כך, וקיים חשש שהקרח ישבר תחתיו והוא יטבע. אבל הוא לא שמע להם, והקרח אכן נשבר והוא נפל למים הקפואים והחל לטבוע. כל ניסיונותיו לצאת החוצה, עולים בתוהו. כשחש שאבדו סיכוייו להינצל מטביעה, ונדמה לו רח”ל שהנה קיצו קרב, נופלת בראשו המחשבה: ‘למה לא שמעתי לאזהרות, מדוע נכנסתי לתוך המים’. “כך נראית חרטת אמת”, סיכמתי את המשל באוזני איש שיחי, כשאני מוסיף ומציין שלמען האמת, גם עם המשל הזה עדיין קשה לצייר את נושא החרטה למי שלא חווה זאת בפועל, ובטח לא לחוש זאת ברגש הלב.

לאחר שמונה שעות של נסיעה מתישה בחום ובלחות של המדבר, הגענו ללוס אנג’לס בשעה 1:30 לפנות בוקר, ושכרנו לנו חדר במלון קטן על אם הדרך. מאחר שחשנו שלא בנוח בלשון המעטה מהנסיעה בחום הכבד, הצעתי שניכנס לבריכת השחייה בחצר המלון ונצטנן במים הקרים. הנחנו את מטלטלינו בחדר וירדנו לבריכת המים, ולאחר שראינו שאין איש במקום, הורדנו את בגדינו העליונים ונכנסנו פנימה.

חלפו כמה שניות, ולפתע אני מרגיש שבלי שום סיבה מיוחדת הכרתי מיטשטשת. ההרגשה הייתה שאני מאבד שליטה על מצבי וצולל לתוך קרקעית הבריכה. זה נמשך אולי דקה ארוכה שנדמתה כנצח. כשהכרתי שבה אלי, הייתי כבר במצב של אפיסת כוחות ולא יכולתי לצאת או אפילו להרים את הראש מעל המים, כדי לשאוף אוויר. הייתה לי תקווה שחברי שנכנס עמי לבריכה, יחוש במצבי ויבוא להצילני, אך השניות חלפו וזה לא קרה. הוא כנראה לא שיער את חומרת מצבי והמשיך לשחות להנאתו ולא חש לאזור בו הייתי.

ברגעים הראשונים עוד ניסיתי בכל כוחי לעלות למעלה ולהוציא את הראש אל מחוץ למים, אך כשכל ניסיונותיי כשלו הבנתי שזהו זה, כנראה שבעוונותיי הרבים נגזר עלי לסיים את חיי כאן בבריכה ולהשיב את נשמתי לבוראה. בשלב שבו אפסה התקווה, התחלתי להשלים עם המצב. לנגד עיניי עברה המשפחה כמו גם השליחות שלי בקרית גת, שהפכה לאימפריה בזכות ברכותיו של הרבי. חשבתי לעצמי שבוודאי הרבי ידאג שיהיה מי שימשיך את עבודת השליחות בעיר.

קשה להאמין שבתוך שברירי שניות, כל–כך הרבה מחשבות חולפות בראש. רק מי שחווה חוויה מבעיתה שכזו, יוכל להבין את המציאות הזו, שבה כל חייך, עבודתך ומעשיך, חולפים בראשך כבסרט מהיר.

כשכבר היה ברור לי שאני עובר לעולם שכולו טוב, ניצתה בראשי מחשבה נוגה; הנה הרי לפני זמן קצר סיפרתי לחברי, על המשל בו השתמש אדמו”ר הזקן להסביר את משמעותה של החרטה, משל שדומה להפליא למציאות אותה אני חווה ממש בשניות אלה. הנה זכיתי להבין את המשל, ובעצם ברגעים אחרונים אלו גם את הנמשל…

תוך כדי איבוד החושים ציירתי במחשבתי את דמותו של הרבי והמשכתי להעביר לנגד עיני את כל נשיאי חב”ד. החלטתי לבקש למעלה שאני רוצה להגיע רק אל הרביים..

ואז לפתע אני חש ביד חזקה אוחזת בי ומניפה אותי כלפי למעלה. ראשי יצא לשנייה אחת אל מחוץ למים ונשמתי אוויר צח. שאפתי מעט חמצן ושוב צנחתי פנימה אל תוך המים. הדבר חזר וקרה פעם אחר פעם עד שחברי הצליח להוציא אותי החוצה אל שפת הבריכה.

עוד שעה ארוכה הייתי הלום מהחוויה שחוויתי. אילו היה מגיע המציל היקר 5 שניות מאוחר יותר, הריאות כבר היו מלאות מים רח”ל. ב”ה נותרתי בחיים, ולאחר מכן גם התברר כי בחסדי ה’, העדר החמצן לא הסב לי פגיעה בריאותית.

המשפט הראשון שריצד במחשבתי לאחר שייצבתי מעט את נשימותיי ואת דופק הלב: הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו.

הודיתי לחברי על שהציל את חיי, ולאחר מנוחת לילה בחדר המלון, שבנו לפעילות סדירה. שהינו יומיים בלוס אנגלס ושליחותינו קצרה הצלחה, ומיד לאחריה שבנו לניו–יורק.

במהלך הימים הבאים הייתי נתון עדיין תחת הרושם הקשה של הטביעה וההצלה הנסית.

מעצר תמוה בבוקרו של יום

ראש השנה הגיע ולאחריו עשרת ימי התשובה ויום הכיפורים, כאשר לאורך הימים הללו נמנעתי לספר לאיש על מה שעברתי. העדפתי לשמור את החוויה הטראומתית הזו בתוך ליבי. תפילתי הייתה שהקב”ה חתם אותי בספר החיים, וכמאמר הגמרא: ‘מה לי קטלא כולא ומאי קטלא פלגא’ והחוויה הזו היא ‘כפרת עוונות’.

ביום י”ג בתשרי, יום ההילולא של אדמו”ר המהר”ש, נסעתי בשעת בוקר עם רכבי השכור מחברת ‘הרץ’ לכיוון ‘בית חיינו’ לתפילת שחרית. בקרן הרחובות פרזידנט וברוקלין ניצבה ניידת משטרה והשוטר סימן לי לעצור. היה ברור לי שלאחר עיון זריז במסמכים, הוא ישחרר אותי לדרכי. השוטר אכן ביקש את הרישיון ואת שאר המסמכים של המכונית, חזר לניידת, שוחח עם המוקדן בתחנה כמה רגעים ושב אלי עם פנים חמורות סבר. “תצא מהמכונית, סגור אותה ותתלווה אלי לניידת”, הורה לי.

לשאלתי מה הפסול שמצא אצלי, אמר השוטר בלקוניות שבדיקה במחשב התחנה העלתה שהמכונית גנובה, לא פחות… נדהמתי, ומיהרתי להצביע על חוזה השכירות ביני לבין חברת הרץ, שמראה שהחברה הפקידה בידי את המכונית הזו. הוא לא ממש ניסה להבין, וטען שהמכונית רשומה כגנובה ועל כן הנוהג בה חשוד כמי שגנבה. ביקשתי ממנו שלפחות יואיל לתת לי רק לעבור ב–770 לקחת את הטלית והתפילין, אך נעניתי בשלילה מוחלטת. “אתה צריך להתייצב בפני שופט שיברר את הענין”, התעקש. “המחשב לא יכול לטעות”, אמר לי השוטר במהלך הנסיעה אל תחנת המשטרה, “ואם רשום במחשבי המשטרה שהמכונית גנובה, אזי ברור שמי שנוהג עליה הוא הגנב, ודינו מאסר”.

מיד כשהגענו אל התחנה, הכניס אותי השוטר לתוך כלוב.. והוא חזר אלי רק אחרי שעה ארוכה. זה היה זמן של התבודדות עם עצמי ועם קוני. לאחר מכן העבירו אותי לתא גדול עם עוד אסירים רבים, ומצאתי את עצמי בחברה “טובה”. זה רוצח, זה גנב, וכו’, מסלתה ושמנה של חבורת העולם התחתון. 

חוט מחשבתי ניתק עם שמיעת קול רשרוש מפתחות, ואחריו נכנסה חבורת שוטרים שקשרו את כל האסירים האחד לשני, כמחרוזת של דגים מעופשים, והובילו אותנו אל משאית האסירים שהמתינה לנו בחוץ. המשאית הייתה חשוכה ולא ניתן היה לדעת האם בחוץ שוררת עלטה או אור יום. לאחר נסיעה של כעשרים דקות, הוכנסנו לחניון תת קרקעי והדלת נפתחה. מצאתי את עצמי בחדר מעצר חדש. אחד השוטרים מסר שעוד מעט יבוא “סנגור” צבורי, וכל אחד מהעצירים יוכל לשטוח בפניו את טיעוניו, כאשר אותו סנגור ייצג אותו מול השופט.

אנשי המשטרה לקחו ממני טביעת אצבע ומילאו אודותיי טפסים שונים. בכל הזמן הזה התחננתי בפני השוטרים שייתנו לי להתקשר ל–770 כדי לבקש שלפחות יביאו לי את הטלית והתפילין, והם סירבו.

בעודי יושב וממתין בתא המעצר עם קבוצת ה”מכובדים”, העליתי שוב את בקשתי והפעם בפני סוהר שבנס הסכים לכך. וכך, כשידיי קשורות באזיקים מסרתי לסוהר את מספר הטלפון ב–770, הוא טלפן וכשהייתה תשובה ביקשתי לקרוא את ידידי ר’ יהודה פרידמן שי’ שלא האמין למשמע אזניו. “אל תשאל שאלות” אמרתי לו, “קח מיד את הטלית והתפילין שלי מהבית ובוא לאולם בית המשפט המרכזי של ברוקלין. אני עצור כעת במרתף בית המשפט, באשמת גניבת מכונית”. ביקשתי ממנו שימציא סיפור לאשתי על כך שאינני חוזר הביתה.

לאחר מכן דיברתי עם השוטר שהופקד עלי, והסברתי לו שעל לא עוול בכפי הושיבו אותי בבור, אך הוא הבהיר לי בפנים חתומות: על כך מוסמך רק השופט להחליט. מיותר לציין שהייתי היהודי היחיד שם, ה’לבן’ היחיד. קשה לתאר את השלוש שעות הקשות של שהות באותו תא מספר 25 עם פושעים מכל הסוגים. זה נדמה כנצח. אז הבנתי את התפילה “הושענא שלוש שעות”…

בשלב מסויים מצאתי לי מקום באחת הפינות בתא, והעסקתי את מחשבתי בעניני תורה והלכה שהיו בראשי. למען האמת, פעם חשבתי לעצמי שיש לי נושאים רבים בלימוד להעבירם בעל פה במחשבתי לעת מצוא, אך ראה זה פלא, בתוך זמן לא ארוך במיוחד, הכול נגמר. חשבתי לעצמי כמה טוב היה אם הייתי משנן בעל פה כמה סדרי משנה. באותן שלוש שעות של ציפייה דרוכה ומורטת עצבים, צף ועלה במוחי ענין ירידת הנשמה לגוף הגשמי והבהמי, וכאן גופא ירידה אחר ירידה. חשתי זאת היטב…

עם כניסתי לתא החדש, ביקשתי לפגוש את המפקד המקומי. לאחר השתדלות רבה, הגיע לתא קצין רם דרג. מסרתי לו שבבניין הזה נמצא כעת ידידי שהביא עימו שקית ובתוכה טלית ותפילין, ואני מבקש ממנו לכבד את הזכות הבסיסית שלי לעבוד את קוני, לחפש אחריו ולהביא לי את הטלית והתפילין. הקצין היה קשוח וסירב לבקשתי. השעה הייתה כבר 3:00 אחר הצהריים, עוד זמן קצר השקיעה. ראיתי שבאדיבות שום דבר לא ילך, והקמתי קול זעקה גדולה ומרה. השוטרים הביאו לתא את מפקד התא, ולשמחתי הוא היה סבלני ואדיב יותר, והסכים לבקשתי.

חסדי ה’ כי לא תמנו. עיני אורו כשבחלוף שעה ראיתי את אחד הקצינים מגיע לתא ובידיו השקית עם הטלית והתפילין. הוא מסרם לבדיקה ביטחונית, ולאחר מכן הפקידם בידי. הבהרתי לו שאני לא יכול להתפלל בתא בו נמצאת הזוהמה ופראי האדם סביבי, וביקשתי שיאשר לי להכנס לאחד המשרדים ולהתייחד עם בוראי. למרבה הפלא, הוא הסכים גם לזאת. הוכנסתי לאחד החדרים כשעלי מופקד שוטר חמוש. הנחתי את התפילין, התעטפתי בטלית והתפללתי תפילת שחרית ומנחה. זה היה הרגע הראשון באותו יום שחשתי התרוממות הרוח מול מאורעות המעצר.

כשנפגשתי עם הסניגור, הסברתי לו את הטעות שנפלה אצל הפקיד הזוטר או במחשב שבגינם אני יושב כאן. הרי טלפון אחד לחברת ‘הרץ’ היה מעלה את העובדה ששכרתי מהם את המכונית והיא איננה גנובה. למשמע דברי וטיעוני, התמלא רחמים, ואמר לי שאכן כבר מהרגע הראשון הבין שאני לא שייך לכאן, והבטיח לעשות בירור מקיף ולהוציא אותי משם במהרה.

לאחר כחצי שעה נקראתי אל השופט. עורך הדין מהסנגוריה הציבורית שהופקד על תיקי, עמד במקומו מצויד בכל הניירת המבהירה את הטעות המרה שהתרחשה. השופט עיין בהם ושמע את דבריו, ולאחר מכן החל להתנצל בפני על הטעות שבגינה סבלתי יום שלם מאחרי סורג ובריח, בזמן שעם קצת רצון טוב ואכפתיות מצד השוטר הראשון שעצר אותי, היו יכולים להבין שנפלה בידם טעות. בשמם ובשם רשויות החוק ביקש השופט סליחה מהרב התייר מארץ ישראל שנכלא על לא עוול בכפו.

שוחררתי לאלתר, ורק ביקשו שאגיע בעוד מספר ימים, בתאריך שהיה הושענה רבה, כדי לקחת את מכתב השחרור ושאר הניירות המאשרים שאני נקי מכל אשמה. בחוץ כבר המתין לי בקוצר רוח ובפנים מודאגות ידידי ר’ יהודה פרידמן שי’ שחיכה במהלך כל השעות הללו עד שחרורי, ושבנו יחד לקראון הייטס.

גם את הסיפור הזה העדפתי לשמור בלבי. בבית כבר המצאתי “באבע מעשה” לסיבת היעלמותי במשך יום שלם, אך החוויה של המאסר יחד עם זו הקודמת של הטביעה, לא עזבו אותי ולא נתנו לי מנוח. ניתן לומר שהייתי ממש המום ומבוהל בתוכי בשל שני האירועים הללו. חשתי שיש כאן יד שמכוונת ומנווטת.

הרבי פתר את התמיהות

ימים ספורים לאחר שמחת תורה, התכוונתי לנסוע עם משפחתי בחזרה לארץ הקודש. בשלב מסוים החלטתי שאני מוכרח לשתף את הרבי בזה. התיישבתי וכתבתי את כל פרטי המאורעות לפרטי פרטים מבלי להחסיר מאומה, וחתמתי את המכתב בערך בזה הלשון: “אינני תוהה על הייסורים שעברתי, שכן ידע איניש בנפשיה שיש לי מה לתקן, וייסורים ממרקים; אך בכל זאת נדמה שיש כאן לא רק ‘כפרת עוונות’ אלא משהו מיוחד, מפני ששני המאורעות לא היו בדרך הטבע כלל וכלל”. בסיום המכתב הוספתי שאני מבקש מכ”ק אדמו”ר שיסביר לי את פשרם.

חלפה שעה קלה והמזכיר הרב בנימין קליין ע”ה מחפש אותי ב–770 ותשובת הרבי כבר נמצאת בידו! ראיתי שהוא מאוד נרגש. ביד רועדת פתחתי את הפתק עם כתב ידו הקדושה של הרבי - ונדהמתי. רגלי רעדו ממש. כ”ק אדמו”ר מלך המשיח הדגיש בקו תחתי את השאלה שכתבתי שאינני מבין את פשר המאורעות, ועל זה כתב:

“שאלני מלפני כמה וכמה זמן, מתי יחזור לארץ הקודש - ועניתיו ברור, לפני התחלת שנת הלימודים. וכל הנ”ל קרה אחרי זה בחוץ לארץ. כיוון שכבר נשארו כאן - ימשיך כאן ככל הדרוש עתה. ויתהפך אי הציות לזכויות ממש. ויסיח דעת מהמאורעות הנ”ל לגמרי. וילך מחיל אל חיל בגשמיות וברוחניות ובשמחה וטוב לבב”. עד כאן לשונו הקדושה.

הזכות לציית לרבי

“נדמה שכל מילה שאוסיף תקלקל”, חותם הרב שלום דובער הלוי וולפא את סיפורו המדהים והמרגש. “קראתי את התשובה שוב ושוב והפנמתי את המילים המדהימות: “אי הציות .. שיתהפך לזכויות” (באותה תקופה עדיין לא ידעו מהניגון “גם בדברים הקשים העוברים עליך, אני איתך, אני איתך, אני איתך”).

בשולי הסיפור, מוסיף הרב וולפא, שכולו תקווה שחסידים הקוראים את הסיפור, יבינו את משמעותו. “אל לנו לחכות חס ושלום לתוצאות של אי–ציות רח”ל, כדי להבין את החשיבות שבציות לדברי הרבי בלי פשטל’אך.. כל מי שקורא זאת צריך להתעורר בחיזוק אש ההתקשרות אל הרבי”.

“ויהי רצון שנזכה כולנו להיות ראויים לכל הברכות שהרבי משפיע עלינו, ולא נבוש ולא נכלם לעולם עד התגלותו של הרבי מלך המשיח תיכף ומיד ממש”.  

 

 

כוחו של סיפור

בשולי הסיפור מוסיף הרב וולפא אירוע מעניין, המעיד על כוחו של האירוע המדהים - שהתפרסם לראשונה בשנת תשמ”ג - להשפיע לטובה:

“בשנת תשנ”ט ישבתי במסעדה בקראון הייטס, ושתיתי כוס קפה. באותם רגעים נכנס למקום אברך צעיר שלא הכרתיו. כשראה אותי, ניגש אלי ואמר בהתרגשות: ‘הרב וולפא, אתה רואה את הכובע שלי? זה שלך! אתה רואה את החליפה שלי? זה שלך!’ לא הכרתי את האיש, דבריו נראו לי מוזרים, והיה נדמה לי שטעות בידו, אולם האברך המשיך והסביר:

“בשנת תשמ”ג למדתי בישיבה בכפר חב”ד; כלומר, לא ממש למדתי אבל הייתי שם… בשלב מסוים התחלתי להתדרדר וזה התבטא גם בחיצוניות. כמה ימים לפני חג הפסח החלטתי לנסוע לתל אביב ‘לעשות חיים’. עליתי על האוטובוס שעמד בתחנה במרכז כפר חב”ד והמתנתי לאוטובוס. פתאום ראיתי מישהו מגיע ושבועון “כפר חב”ד” בידו. הלכתי אפוא לחנות וקניתי גם אני את השבועון.

“האוטובוס יצא לדרך בעוד אני קורא את הסיפור שלך, הרב וולפא, שהופיע בעיתון. סיימתי לקרוא וכולי רועד.. כשהאוטובוס עצר בצומת חולון, ירדתי מהאוטובוס, עברתי לצד השני של הכביש, והמתנתי לאוטובוס בכיוון הנגדי, בחזרה לכפר חב”ד. אמרתי לעצמי: ‘יש לנו כזה רבי, ואני עושה שטויות’?!

“כמה ימים לאחר מכן חל חג הפסח שעבר עלי בהתרגשות מיוחדת. אחרי החג חזרתי לישיבה והשקעתי את עצמי בלימוד ובתפלה, כשכל הזמן הסיפור הזה מכוון אותי. ב”ה אני היום בעל משפחה, משתדל להיות חסיד, גר בכפר חב”ד ומקושר לרבי”. עד כאן לשונו של האברך.