אם תצאו בצהרי יום שישי למרכזי הערים רמת גן, בית שמש, אשדוד ועוד תוכלו לפגוש אותם

אם תצאו בצהרי יום שישי למרכזי הערים רמת גן, בית שמש, אשדוד ועוד תוכלו לפגוש אותם עומדים מאחורי דוכן ומציעים לעוברים ושבים להניח תפילין. לא, לא מדובר בתלמידי ישיבות חב”ד, אלא בבחורים מישיבות חסידיות ואברכים מחסידי פולין שלקחו את ההתקרבות שלהם לחסידות חב”ד צעד אחד קדימה ויוצאים מידי שבוע לזכות יהודים במבצע תפילין >>  בשיחה עם בית משיח מספר ישראל חיים דץ אחד ממפעילי הדוכנים ובעצמו חסיד פולין לשעבר על האתגרים המיוחדים של התופעה ההולכת וצוברת תאוצה >>  האברכים הנוסעים הרחק ממקום מגורם כדי להימנע מזיהוי, הבחורים שנאלצים להתחבא מעיניו הבולשות של המשגיח וגם סיפור אישי על הגשם שירד והחסיד שצמח  

אלעד יצחקי

מידי יום שישי מסיים אברהם דוד את סדר הלימוד שלו בישיבה חסידית ידועה בבני ברק. יחד עם חבריו לשיעור הוא סוגר את הגמרא הקדושה, ונושק לה בחדווה לפני שמשיבה למקומה בארון הספרים הגדול שבירכתי בית המדרש.

חבריו מתפזרים לעיסוקיהם השונים שמטרתם פחות או יותר זהה והיא ההכנות לשבת. המתמידים המתקשים להיפרד מהסוגיה, משתהים עוד שעה קלה לתפוס עוד א שטיק’ל ריטב”א, הבני–ברקים מנצלים את יתרון הקרבה וקופצים הביתה ל’טועמיה’, אחרים פונים לקיוסק הסמוך לרכוש פיצוחים ואולי אפילו כתב–עת חרדי כלשהו שיעביר להם את השבת בתענוגים והמהדרין ירחיקו למרכול שם יצטיידו בשלל ממתקים ומיני מוגזין שבמבצע הכל כמובן ‘לכבוד שבת קודש’.    

גם אברהם דוד משים עצמו כיוצא להכנותיו לשבת, אלא שתחת זרועו תיק התפילין שלו. גם הוא מתכונן לשבת, רק שבתקופה האחרונה הוא מתכונן לשבת בדרך מעט שונה משהכיר עד כה והאמת, שמאז גם השבת שלו מרגישה לו אחרת לגמרי.

אברהם דוד חוצה כמה רחובות צדדיים ופונה לרחוב חזון איש, שם הוא פוגש ביענקי חברו מישיבה חסידית אחרת. שניהם מתערבבים בהמולת הרחוב הסואן של יום שישי בתקווה שלא למשוך תשומת לב מיותרת.

האוטובוס לאשדוד מגיע והם ממהרים לעלות עליו. לא. הם אינם תושבי אשדוד, אלא שהם בוחרים להתרחק מחשש עינא בישא. “אנחנו לא מחפשים בעיות, עדיף שלא ידעו” הם אומרים, באשדוד הם מתרחקים מעט מהשכונה החרדית ומצטרפים לדוכן תפילין גדול בלב מרכז מסחרי שוקק חיים.

תופעה מבורכת ומתרחבת

אברהם דוד וחברו אינם היחידים והעיר אשדוד אינה היחידה. דוכני תפילין המאוישים בידי חסידי פולין שהתקרבו לחב”ד הופכים בשנים האחרונות לתופעה הולכת ומתרחבת. דוכנים כאלו ניתן למצוא כיום בחוצות ירושלים, בית שמש, רמת גן, ראשון לציון, אשדוד ועוד.

לנהירה של אברכים ובחורים מבקשי ה’ מחוגים אחרים ללימוד תורת החסידות כבר התרגלנו. אנו מכירים את המראות של שיעורי חסידות, התוועדויות וכינוסים המיועדים לבני ישיבות ואברכים מכל החוגים של היהדות הדתית והחרדית. אולם המראה של דוכן תפלין חב”די לכל דבר, המוצב בלב מרכזי הערים הסואנות ומאויש בידי בחורים ואברכים שפאותיהם מסולסלות למשעי על צדעיהם ולבושים בלבוש חסידי פולין מובהק, הוא תופעה מרתקת ובשורה רעננה.

מבצעים במחתרת

למרות שיציאה למבצעים מובנית בסדר יום השישי של כל תמים וחסיד חב”ד והיא חלק בלתי נפרד מ’דרכי החסידים’ בדור השביעי, הרי שעבור אותם בחורים ואברכים מחסידי פולין מדובר באתגר לא קטן. גם במקומות בהם מקבלים את לימוד חסידות חב”ד, רעיון היציאה למבצעים עדיין ‘קשה לעיכול’ בקהילות של חסידי פולין ובעיקר בישיבות החסידיות.

זאת הסיבה שמרבית הבחורים היוצאים באופן קבוע למבצעים בדוכנים כמו אברהם דוד וחברו, מבקשים שלא להיחשף בשמם ותמונתם. חלקם אף מרחיקים הרחק ממקום מגורם או לימודם כדי להימנע מפגישה עם דמויות מוכרות מהקהילה.

אחד ממפעילי הדוכנים הללו שאינו חושש להיחשף הוא הת’ ישראל חיים דץ, המפעיל מידי יום שישי דוכן שוקק חיים משעות הבוקר עד שעות הצהריים המאוחרות. דץ עצמו החל ללמוד חסידות בגיל ארבע עשרה והספיק ללמוד בתומכי תמימים ואף לשהות בחצרות קודשינו במסגרת ה’קבוצה’.

“יציאה של בחור ישיבה מישיבה חסידית למבצעים, זה ממש לא דבר מובן מאליו, גם עבור מי שלומד  חסידות בקביעות”, אומר חיים דץ “כל עוד מדובר בלימוד חסידות זה ענין אחד, אבל מבצעים, לצאת לרחוב, למרכז העיר, בחוגים של חסידי פולין זה כבר משהו אחר לגמרי”.

הדוכן של דץ פעיל מידי יום שישי משבע בבוקר ועד שעות הצהריים המאוחרות בהתאם לשעת כניסת השבת. את הדוכן מאיישים במשמרות אברכים ובחורים מישיבות חסידיות. “אנחנו קבוצה של כמניין בחורים הפועלים בדוכן במשמרות” אומר חיים.

הקבוצה עליה מדבר חיים היא קבוצת בחורים מגובשת היטב. הם לומדים כולם בישיבות חסידיות ונפגשים באופן קבוע ללימודים והתוועדויות. “לפעמים אנחנו מתוועדים עם משפיע בליל שישי עד הבוקר, ואחרי כמה שעות אנחנו כבר עומדים בדוכן התפילין. לא מוותרים על זה” הוא אומר.

הגשם שהצמיח חסיד

חיים עצמו נולד בזכות ברכה של הרבי. אביו, חסיד לעלוב נסע לרבי והתפלל לבן זכר, שנה אחר מכן נולד ישראל חיים. התקרבותו לחסידות החלה לאחר שנתקל באקראי בהשגחה פרטית בשיחה של הרבי. “זה היה יום חורפי, בחוץ ירד גשם חזק, עברתי בדיוק ליד בית הכנסת חב”ד בשכונת בית ישראל ונכנסתי לתפוס מחסה מהגשם השוטף. על אחד השולחנות היה מונח כרך של ליקוטי שיחות ועלעלתי בספר. בבית הכנסת ישב אברך חסיד פולין. הוא ראה אותי מעלעל בספר, ושאל אותי האם אני רוצה ללמוד מהספר הזה. אמרתי לו שאמנם אינני מכיר את הספר אבל בכל מקרה אני כאן אז לא איכפת לי.

“זה היה לפני פורים, ישבנו שעה ארוכה ולמדנו שיחה על פורים. הגשם כבר הפסיק מזמן ואנחנו ישבנו ולמדנו. הייתי בהתפעלות גדולה מאוד ממה שלמדתי ושאלתי אותו האם אנחנו יכולים ללמוד עוד מהספר הזה. קבענו חברותא והתחלנו להיפגש בקביעות ללימודי חסידות. החברותא, אגב, נמשכת עד היום.

שיחה רדפה מאמר, ומאמר רדף המשך. הם החלו ללמוד תניא, ליקוטי תורה, ומאמרי חסידות. נפשו של ישראל חיים הצעיר נמשכה בחבלי עבותות לחסידות. הוא חש שמצא את שאהבה נפשו. כעבור שנים אחדות הוא חש בשל לעשות את המעבר והודיע להוריו שהוא חפץ ללמוד בתומכי תמימים. “זה לקח זמן, אבל כשאמרתי להורים שלי שאני עובר ללמוד בחב”ד, הם תמכו בי וברכו אותי. עשיתי זאת בצורה הדרגתית. באופן רשמי למדתי בישיבה החסידית, אבל בפועל הייתי יושב רוב היום ולומד בתורת אמת. אחר כך עברתי באופן רשמי. למדתי בתורת אמת, בצפת וב–770 אצל הרבי במסגרת הקבוצה”.

מבצעים בהתרגשות וחרדת קודש

ודאי יצא לך לעשות מבצעים לא אחת עם תמימים מישיבות חב”ד. במה שונה דוכן תפילין שלך מדוכני תפילין רגילים של בחורים חב”דניקים מבית?

“כלפי חוץ זה אותו דבר. יש לנו דוכן פעיל עם תפילין ונרות שבת, עלונים בכמה שפות, חומר על שבע מצוות בני נח וכל חומר חב”די שאפשר לחלק במבצעים. אבל אפשר לומר שההבדל הוא באנשים. אנחנו עושים את זה עם הרבה יותר רגש. זה לא משהו שהבחורים רגילים אליו. זה משהו חדש והם עושים את זה בהתלהבות וברצינות. אפשר לראות את הניצוץ בעיניים שלהם כשהם פונים ליהודי, ואת ההתרגשות והשמחה עם כל יהודי שמניח תפילין. אנחנו גם זוכרים כל הזמן שכל הפעילות היא להביא את הגאולה וכל הנחת תפילין מזרזת אותה ומביאה את המשיח.

“מעבר לזה, אפשר אולי לומר גם שאנחנו מתעכבים יותר עם היהודים שבאים להניח תפילין. הרבה פעמים ניתן לראות בחורים שקועים בשיחה עם אדם, מסבירים לו יותר לעומק עניינים ביהדות או מנסים להשפיע עליו מעבר להנחת התפילין. אולי זה נובע מכך שהם עצמם בתהליך של התקרבות וגילוי, וכאשר אדם מגלה משהו מופלא וטוב, יש לו רצון טבעי לשתף ולחלוק אותו עם השני.

“בכל שבוע אנחנו גם כותבים דוח מסודר עם מספר היהודים שזכו להניח תפילין ושולחים לרבי. בל נשכח שבשונה מתמימים בישיבות חב”ד שהמבצעים הוא חלק מהסדר שלהם פחות או יותר, כאן מדובר בבחורים שהם סוג של ‘מחרפים נפשם’ כדי להגיע. הם נאלצים להסתתר והם יודעים שאם ייתפסו הם ישלמו מחיר, לכן הם מגיעים לדוכן וכל העבודה שלהם היא בהתלהבות ובחרדת קודש”.

חב”דניקים בהרצה

כיצד מגיבים אנשים ברחוב למראה הבחורים מסולסלי הפיאות? הישראלי המצוי מבדיל בין הקנייטש לסאמעט?

תראה, אי אפשר שלא להבדיל. כל מי שקצת שם לב וזוכר איך נראים הבחורים החביבים שהוא פגש בדוכן בתל אביב, בגבעתיים, בירוחם או בקרית שמונה, רואה מיד את ההבדל בינם לבין לובשי החליפות הארוכות עם הפיאות המסולסלות וכובעי הסאמעט. אבל אם אתה שואל על התגובות, אז ישנם באמת סוגים שונים של תגובות רובן חיוביות. יש את אלו שלא מקשרים בכלל ביננו לבין הדוכן. מבחינתם אנחנו שומרים כאן על הדברים עד שהחב”דניקים יגיעו. יש את המופתעים, יש את אלו שמבינים שאנחנו מתקרבים לחב”ד או ‘חב”דניקים בהרצה’ ומעודדים, ויש את הביקורתיים שאומרים לא מספיק שחב”ד עושים את זה, עכשיו גם אתם התחלתם? אבל באמת, רוב התגובות שאנחנו מקבלים הן חיוביות, מעודדות ומפרגנות.

המראה החיצוני שלכם מקשה על הפעילות, או אולי דווקא מסייע לפעילות?

“אני לא יודע אם זה דווקא בגלל המראה החיצוני שלנו, בגלל המסירות והרצינות של הבחורים או רק בגלל הברכה של הרבי, אבל באופן כללי הדוכנים שלנו ברוך ה’ מצליחים ושוקקים חיים. לא מזמן התקיימה במקום שבו הדוכן שלנו עומד הפגנה גדולה של השמאל הקיצוני. היו שם כמה אלפי פעילי שמאל קיצוני. הבחורים שראו את התקשורת וגדודי הצלמים העדיפו שלא להישאר ליד הדוכן. עמדתי שם לבד, דוכן תפילין במרכז העיר וסביבי אלפי פעילי שמאל. החלטתי שאני מתעלם מהדעות הקדומות ופניתי אליהם כמו אל כל יהודי ואכן, כמה מהם אפילו באו להניח תפילין במהלך ההפגנה. פעילי השמאל העטורים בתפילין הסבו את תשומת ליבם של העיתונאים וכך הפך דוכן התפילין לחלק מרכזי בסיקור ההפגנה.

“אתן לך עוד סיפור מהשבוע האחרון ממש. עברו לידי זוג צעירים. פניתי אל הבחור ושאלתי אותו אם הוא מעוניין להניח תפילין. בתגובה הוא אמר לי בעברית במבטא אמריקאי: “לא רק שלא אניח, אני גם אלך עכשיו לאכול המבורגר עם גבינה”. לא התרגשתי מהתשובה הפרובוקטיבית ואמרתי לו בחיוך “בתאבון, רק אל תשכח לברך”. אחרי כמה דקות הם חוזרים. הבחור אומר לי “עשיתי טעות, אני מבקש סליחה. ובגלל התגובה שלך, אני רוצה להניח תפילין, אבל בתנאי שתתן לי הסבר מפורט כי מעולם לא עשיתי את זה”.

“הסברתי לו בקצרה על העם היהודי, על התפילין, על התפקיד שלו כחלק מהעם היהודי לעשות לה’ דירה בתחתונים. באותה הזדמנות גם דיברתי על תפקידה של האישה בהדלקת נרות שבת. אחרי ההסבר הבחור הניח תפילין ושאל היכן יוכל לעשות זאת בקביעות. הפניתי אותו לדוכן קבוע וגם האישה קיבלה על עצמה להדליק נרות שבת בקביעות”.

מבחינת הבחורים, מה התגובות שלהם אחרי יום הפעלה של דוכן כזה?

“הם מדברים על זה הרבה מאוד. כמובן לא עם הבחורים בישיבה, אבל בינם לבין עצמם, ובקבוצות בהן הם מאוגדים כמו ‘מעייני ישראל’. הם מדברים על הכח החיזוק והחיות שזה נותן להם. לא רק בקיום המצוות ובעבודת ה’ אלא גם בלימוד בישיבה. מעבר כמובן להתרגשות ולשמחה על קיום רצון הרבי בעצם ההשתתפות במבצעים והתרומה של זה לזירוז הגאולה”.

בית חב”ד במאה שערים

מעבר לדוכני התפילין ישראל חיים מנהל פעילות ענפה באיזור בית ישראל בירושלים. הוא משמש כגבאי בבית הכנסת החב”די בשכונת בית ישראל, במקום שבו נתקל לראשונה בשיחה של הרבי, במקום בו עשה את צעדיו הראשונים בלימוד החסידות.

“יש לנו כאן הרבה פעילות” מספר ישראל חיים. “יש כאן כמעט כל יום שיעור חסידות לבחורים חסידיים שלומדים באיזור. יש כאן גם את ישיבת מיר, ששם לומדים המון בחורים חסידיים מחו”ל. חוץ מזה באיזור יש עשרות דירות שמשמשות כפנימייה לבחורים. אני מסתובב בין הדירות, מדביק מודעות על השיעורים ויש לזה ביקוש עצום.

“הרב ישראל שלום שיינבלאג מכפר חב”ד מגיע הנה כל שבוע למסור שיעור בחסידות. ויש גם התוועדויות. מגיעים לכאן כמעט מידי שבוע רבנים כמו הרב בנימין זילברשטרום, הרב נועם הרפז והרב ינון רוט ועוד.

“גם בשבת, בחורים נכנסים לבית הכנסת כי מתפללים מאוחר. לפעמים הם מגיעים לפני התפילה ואז הם מתפעלים מלימוד החסידות כאן לפני התפילה, או שהם נשארים אחרי להתוועדות וסופגים מהלחלוחית החסידית. אפשר לומר שלימוד החסידות הפך לסחף שאי אפשר לעצור”.

מה מושך בחורים מישיבת מיר לחסידות?

“היום כל מי שיש לו קצת יראת שמים, ועבודת ה’ זה דבר שתופס אצלו מקום, מבין ורואה שאי אפשר לחיות בלי חסידות. זה לא שייך. כל אחד יודע את זה. אנשים כל הזמן מחפשים דרך בעבודת ה’, בלימוד, בתפילה ומוצאים את זה בחסידות. כיום כבר אין שום התנגדות ולא צריך לשכנע אף אחד. צריך רק לומר מילה טובה ליהודי, לעודד ולקרב ואנשים באים ממילא.

“אני רואה כיום אנשים. אברכים חשובים ובעלי מעמד בחצרות החסידיות. שלפני כמה שנים איש לא היה חולם שהם יישאבו ללימוד החסידות והנה כיום הם יושבים ולומדים. יש כאלו שהתחילו מתניא ואמרו נלמד רק תניא, רק ליקוטי תורה, אבל ברגע שהתחלת, אי אפשר לעצור. ברחוב לא תזהה עליהם בכלל, אבל הם בקיאים בליקוטי שיחות, במאמרים וחלקם כמו שראינו גם יוצא למבצעים”.

דיברנו בתחילת השיחה על ההתנגדות של הנהלות הישיבות והממסד בקהילות החסידיות ליציאה למבצעים. האם אתה צופה שההתנגדות הזו תחלש או תתחזק?

“לדעתי, ללא ספק שהיא תחלש. וזאת מהסיבה הפשוטה שפשוט אי אפשר אחרת. גם ללימוד החסידות התנגדו בהתחלה, אחר כך אמרו רק תניא וליקוטי תורה, אחר כך גם התוועדויות. בסופו של דבר גם היציאה למבצעים תכבוש בסערה את העולם החרדי וזה יהיה דבר שלא ניתן יהיה לעצור אותו.

אבל כמובן, שאנחנו בטוחים ומאמינים שלא נצטרך להמתין שהתהליך הזה יקרה באופן טבעי והדרגתי, אלא שהרבי מלך המשיח יתגלה ויראו כולם כי פי הוי’ דיבר.