סיפורן של הנשמות התועות
אנו מתקרבים לכינוס השלוחים העולמי, ואזי נזכרים שוב בשליחות שהרבי הטיל על כולנו בכינוס השלוחים האחרון לעת עתה בו זכינו לשמוע את שיחות הקודש. ועדיין הוא עומד ודורש ותובע את מילויה בשלימות מכולנו “לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש, כדי שיוכל לקיים את שליחותו בפועל ולהוציא את כל ישראל מהגלות.”
אנו מתקרבים לכינוס השלוחים העולמי, ואזי נזכרים שוב בשליחות שהרבי הטיל על כולנו בכינוס השלוחים האחרון לעת עתה בו זכינו לשמוע את שיחות הקודש. ועדיין הוא עומד ודורש ותובע את מילויה בשלימות מכולנו “לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש, כדי שיוכל לקיים את שליחותו בפועל ולהוציא את כל ישראל מהגלות.”
סיפורן של הנשמות התועות
ישנו סיפור שאותו סיפרו רבותינו נשיאינו בשמו של כ”ק רבינו הזקן (ספר השיחות ה’תש”ד (בלה”ק) עמוד קמא. ומובא גם בשיחות כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א) אודות “הנשמות התועות” - אלו נשמות שכל אחת מהן עוסקת דווקא בתפקיד המוטל על השניה:
פעם, אחד הגבירים שב מהיריד הגדול לעבר ביתו. היה זה ערב שבת קודש אחר הצהריים, כאשר הגביר מאיץ בסוסים להזדרז כדי שיספיקו להגיע הביתה מבעוד מועד.
מעט לפני הכניסה לעיר, נתקל הגביר בעגלה גדולה אחרת ששקעה בתוך הבוץ. מכיוון שהיה יהודי ירא שמיים, זכר מיד את הציווי “עזוב תעזוב עמו”, ועל כן ניגש לעזור בהוצאת העגלה מן הבוץ. אך מכיוון שהיה גביר ולא בעל עגלה מקצועי, לא ידע איך מחלצים עגלות מביצות… הוא התלכלך לגמרי, ובעצמו נפצע. בצורה זו הגיע לבית הכנסת, כשהוא חבול, מלוכלך מבוץ מכף רגל ועד ראש.
באותו עיר התגורר גם בעל עגלה מקצועי. זה סיים את עבודתו בצהרי היום, הלך לבית המרחץ ומשם המשיך לבית הכנסת והחל לומר תהילים בנחת, קודם תפילת מנחה. בין כך ובין כך, הגיעו לבית הכנסת אורחים רבים שהגיעו ממרחקים, והוא הזמין אותם אליו לסעודות שבת. אחרי קבלת שבת, כשרצה הגבאי לחלק את האורחים בין בעלי הבתים שבעיר, אמרו כל האורחים שיש להם כבר היכן לאכול - נמצאים אצל העגלון.
וכך יצא שלאחר התפילה חזר הגביר לאכסניתו כשהוא מלוכלך מכף רגל ועד ראש, שבור ורצוץ, ובלי אורחים לשבת, ואילו בעל העגלה הלך לביתו כשהוא מוביל אחריו עשרה אורחים שיאכלו אצלו סעודת שבת, סעודה לפי המושגים המצומצמים של בעל העגלה. הגביר קיים מצוות ‘עזוב תעזוב’, ובעל העגלה קיים מצוות הכנסת אורחים.
לאחר מאה ועשרים שנה, כאשר בא דינם לפני בית דין של מעלה, פסקו שעל שניהם לרדת שוב לעולם הזה להשלים את מה שלא עשו כראוי בחייהם בעולם הזה: על בעל העגלה לרדת למטה לקיים מצוות “עזוב תעזוב”, ועל הגביר לרדת למטה לקיים מצוות הכנסת אורחים.
סיפור זה סיפר הרבי הריי”צ כשהוא מסיים: לכל אחד יש השליחות שלו, אלא שצריך לדעת מהי השליחות, שלא להחליף בשליחותו של השני.
בגוף ההתוועדות הוזכר מה שנאמר ונכתב כמה פעמים הדיוק בדברי הרבי שליט”א באומרו שרואים בפועל כי יש כבר בפועל גם את “וינצח” של מלך המשיח - שהרי “וילחום מלחמות השם” הוא מהסימנים שכותב הרמב”ם אודות “בחזקת שהוא משיח”, ואילו “וינצח” הוא מסימני “משיח בוודאי”.
חשוב להרחיב מעט את הביאור בעניין.
העניין של “בחזקת שהוא משיח” פירושו הוא שיש לזה גדר הלכתי שיודעים כבר שהוא משיח. ולא רק כמו “ראוי מצדקתו להיות משיח”, שישנו בכל דור, ואין בזה כלל גדר הלכתי של משיח, ולכן לא הובא ענין זה כלל ברמב”ם. ואילו “בחזקת שהוא משיח” זהו כבר גדר הלכתי של משיח בתקופת פעולותיו בעולם קודם ולקראת הגאולה.
בדוגמת משה רבינו שהביא את בשורת הגאולה “פקד פקדתי”, והלך לפעול עם ישראל ועם פרעה וכו’. כלומר: ידעו כבר מי הגואל והוא כבר התחיל את פעולותיו לקראת הגאולה, ועם זאת, עדיין היה קושי הגלות בכל תוקפו. ואדרבה, דווקא אז הורע המצב עוד יותר כשפרעה החליט למנוע מהם גם את התבן, ומשה רבינו עצמו צעק אל ה’ “למה הרעותה לעם הזה”.
אבל “וינצח” - הרי זה מגדריו של “משיח בוודאי”, דהיינו כפי שמשיח כבר מביא את הגאולה! אלא שבזה עצמו לוקח זמן בדרך הטבע עד שנשלם הענין, עד שבונה המקדש בשלימותו ועד שמקבץ כל נדחי ישראל ומנצח את כל האומות שסביביו. ורק בסיום הכל ישנו בשלימות הענין של “משיח בוודאי” ביחד עם הגאולה האמיתית והשלימה.
ובתקופת ה”באמצע” של “משיח בוודאי” עדיין אין הענין בשלימות, למרות שכבר התחיל (לא רק הענין של “בחזקת שהוא משיח”, אלא גם) הענין של “משיח בוודאי”!
וכנראה זהו הפירוש גם בשיחת פרשת משפטים תשנ”ב (ס”ו) אודות “הפסק דין של הרבנים ומורי הוראה בישראל שהגיע זמן הגאולה, “יעמוד מלך מבית דוד וכו’ בחזקת שהוא משיח” ועד להמעמד ומצב ד”הרי זה משיח בוודאי” - פסק דין “מסיני”, שנמשך וחדר גם בגדרי העולם” -
דהיינו שישנו כבר לא רק “בחזקת שהוא משיח” אלא גם “ועד משיח בוודאי”, היינו תחילת הענין של “משיח בוודאי”, אף כי שלימות הענין הוא רק בגאולה האמיתית והשלימה לעיני כל.
להיות צמודים לשליחות העיקרית
אנו מתקרבים לכינוס השלוחים העולמי, ואזי נזכרים שוב בשליחות שהרבי הטיל על כולנו בכינוס השלוחים האחרון לעת עתה בו זכינו לשמוע את שיחות הקודש. ועדיין הוא עומד ודורש ותובע את מילויה בשלימות מכולנו, כל אחד ואחת מאנשי הדור (שבת חיי שרה תשנ”ב, סי”א ואילך): “נשיא דורנו מינה את כל אחד ואחד מדור זה להיות השליח שלו בהפצת התורה והיהדות ובהפצת המעיינות חוצה, עד להבאת הגאולה האמיתית והשלימה.
“וכפי שרואים בפועל, שעכשיו נעשה קל יותר להסביר ליהודי - אפילו כזה שלפני זה לא הייתה לו בגלוי שייכות לכך - שבנוסף לעבודתו האישית, מוטלת עליו אחריות להיות “שליח”, להשפיע (ממעלותיו וידיעותיו וכו’) על אחרים, החל בבני ביתו, חבריו וידידיו, וכל מי שהוא יכול להגיע אליהם”.
ובמה צריכה להתבטא אותה שליחות שהוטלה עלינו להביא לכל אנשי הדור - ממשיך הרבי באותה שיחה: “בזה עצמו נוסף בשנה זו במיוחד בקשר לעבודת השליחות של “שלח נא ביד תשלח”, השליחות של משיח צדקנו, כאשר נשיא דורנו הודיע שכבר סיימו את עבודת השליחות ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו … ורואים בפועל איך שנפעל ה”וילחום מלחמות ה’ ” וינצח בכמה וכמה ענינים - ודווקא מתוך מלחמה של שלום. (ראה מסגרת)
ולכן - ממשיך הרבי באותה שיחה - מכיוון שישנו מי שהוא “ראוי להיות משיח”, וכבר מתחילה שליחותו להתקיים, לכן “הדבר היחיד שנשאר עכשיו בעבודת השליחות הוא - לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש, כדי שיוכל לקיים את שליחותו בפועל ולהוציא את כל ישראל מהגלות.”
ולכן “צריך לצאת בהכרזה ובהודעה לכל השלוחים, שעבודת השליחות עכשיו, ועבודתו של כל יהודי עכשיו מתבטאת בזה - שיקבלו את פני משיח צדקנו”.
“כלומר: כל הפרטים בעבודת השליחות של הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, צריכים להיות חדורים בנקודה זו - כיצד זה מוליך לקבלת משיח צדקנו”.
“והכוונה בפשטות היא - שמכינוס השלוחים צריכות לבוא ולהביא החלטות טובות כיצד כל שליח צריך להתכונן בעצמו ולהכין את כל היהודים במקומו ובעירו וכו’ לקבלת פני משיח צדקנו, על ידי שהוא מסביר את עניינו של משיח, כמבואר בתורה שבכתב ושבעל פה, באופן המתקבל אצל כל אחד ואחד לפי שכלו והבנתו, כולל ובמיוחד - על ידי לימוד ענייני משיח וגאולה, ובפרט באופן של חכמה בינה ודעת”.
“והיות שזוהי העבודה בזמן הזה, הרי מובן שזה שייך לכל יהודי, בלי אף יוצא מן הכלל”.
“ויהי רצון, שעל ידי שכל שליח ימלא את תפקידו בשלימות, בכל עשר כחות נפשו, ובפרט שכל השלוחים יתאחדו וייכנסו בזה - יביאו תיכף ומיד ממש את (הגילוי ושלימות של) השליח העיקרי והאמיתי, יחד עם גילוי עשר הכחות שלו - “שלח נא ביד תשלח”, השליח שבדורנו - כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו - וכפי שהיה בדור שלפניו, שכ”ק מו”ח אדמו”ר נתאחד עם אביו, אשר הוא הי’ בנו יחידו,”
(וכאן כאילו הרבי מחסיר כאן כמה מילים, כדי שאנו נבין ונוסיף, אך זהו הפשט הפשוט בשיחה: כך גם עתה - שהרבי שליט”א מתאחד עם הרבי הריי”צ)
“כך שיש את השלימות של כל “שבעת קני המנורה”, כל השבע דורות”.
והשביעי, אשר “כל השביעין חביבין”, הוא המביא את כולם לשלימותם בהתגלותו המלאה לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש - על ידי שאנו נעשה את שליחותנו, נביא את העולם כולו לקבל את פניו בפועל ממש.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד