השבוע הלך לבית עולמו הרה”ח ר’ אלכסנדר לוקצקי ע”ה. קשה לומר ‘הלך לעולמו’ שכן ר’ א

השבוע הלך לבית עולמו הרה”ח ר’ אלכסנדר לוקצקי ע”ה. קשה לומר ‘הלך לעולמו’ שכן ר’ אלכסנדר היה איש חי במהותו, רב פעלים, ראש וראשון לכל דבר שבקדושה.

ר’ אלכסנדר מגיש לרבי את ספר התניא הראשון שהודפס ברוסיה לאחר המהפיכה | הרב נוטקה ברכהן מקבלו מיד כשנחת בארץ ישראל עתים, בזמני מצוקה וקושי, אנשים מגלים שאר רוח וגבורה, והם מביאים לידי פועל כוחות של מסירות נפש כדי לסלק את כל המפריעים לענייני הקדושה. לא פחות מכך, נמדד אדם בעתות רוגע ושלווה, כאשר הכול זורם על מי מנוחות - כמה אז הוא מגלה את כוחות הנפש ומנצל אותם לעשייה ברוכה.

ר’ אלכסנדר היה אחד מאנשי מסירות הנפש ברוסיה. ללא פחד וללא מורא פעל רבות ונצורות למען יהדות מוסקבה בשנים הקשות, שבהן כל יהודי שומר מצוות נרדף על ידי הקומוניסטים. אולם גדלותו הגיעה לידי ביטוי, לא פחות, כאשר עלה לארץ הקודש עם משפחתו, תבלחט”א, ועברו להתגורר ביישוב הפסטורלי ‘נווה דניאל’ הסמוך ונראה לירושלים. דווקא שם, כשהגיע לכאורה אל המנוחה ואל הנחלה, לא חש בטוב. הוא הרגיש שהוא אינו ממצה את היכולות שלו.

ואכן, עד מהרה נחלץ חושים למען הכלל, והחל לעסוק בהקמת בית כנסת חב”ד ביישוב, ולאחר מכן עסק בהקמת שני מקוואות מפוארים, ועדיין לא נחה דעתו. בכל עת חיפש היכן יוכל לתרום, לעשות, לבנות ולפעול. כזה היה ר’ אלכסנדר ע”ה.

עם פטירתו השבוע, איבדה חסידות חב”ד, איש של דוגמה ומסירות נפש, חייל לוחם במערכה של הרבי להחשת הגאולה – כאשר כל מעשיו לא נעשו בשביל כבוד ויוקרה, אלא בשביל מימוש המטרות שבהן האמין וידע כי זהו רצונו של הרבי מה”מ.

הכתבה הבאה, ראשונה מתוך שתיים, סוקרת את שנות מסירות הנפש שלו ברוסיה הסובייטית.

תהא דמותו להשראה ולמופת עבור הקוראים והדור הצעיר.

 

שמש כתומה גלשה מאחורי הרי ירושלים הקסומים כאשר יצאתי מתוך מנהרת הכביש ופניתי עם הכביש שמאלה לעבר ישוב נווה דניאל השוכן במעלה ההר, כאלף מטר מעל פני הים. שלווה קסומה יורדת על גוש–עציון, ונותנת למבקר שלווה ופסטורליות.

נקשתי על דלת האורן הכבדה בביתו של ר’ אלכסנדר (סאשה) לוקצקי (ע”ה) המשקיף על נוף מקסים וכעבור רגע התקבלתי בלחיצת יד אמיצה מצד בעל–הבית ובמאור פניה של רעייתו גב’ גניא לוקצקי (תבלחט”א). מבלי להשתהות שלף ר’ אלכסנדר חבילת אלבומים, וביחד עברנו על מאות תמונות מהימים ההם. אתה רואה לנגד עיניך דמויות הוד של זקני אנ”ש ובראשם ר’ געטשע ע”ה יושבים בפארבריינגענס מעוטי משתתפים; חופות ובריתות מחתרתיות; תיעוד בנייה חשאית של מקוואות טהרה בשנות ה–למ”ד וה–מ”ם - ולנגד עיניך נפרשת יריעה רחבת היקף של חיים יהודיים שהתקיימו במחתרת אמיצה.

את כל החיים הנשקפים אליך בתמונות אלו רקמו בני הזוג לוקצקי במשך למעלה משתי עשור שנים, בעת שהיו ציר מרכזי בחיי אנ”ש במוסקבה.

דומה שאין שליח יהודי שהגיע בשנות ה–ל’ וה–מ’ מחו”ל למוסקבה ולא התקבל בביתם של בני הזוג לוקצקי במאור פנים. בהכנה לראיון התבטא אחד השלוחים, שכשבני המשפחה קיבלו היתר לעלות ארצה עם גל העליה הגדול, היו שלוחים שהתפלאו: “אז איפה נאכל כעת?”…

רק בשל השעה המאוחרת נאצלתי לסגור את אלבומי התמונות, ולשמוע על מעלליו של “איש המבצעים” שפעל במשך שנים רבות ללא פחד סביב בית–הכנסת מרינה רושצ’ה. אין כל ספק שגם בימינו אלו, לאחר ששמענו סיפורי “מסירות נפש” כה רבים, עדיין אפשר להינות מניחוח מרתק של איש מסירות נפש אמיתי, המספר את סיפוריו ברוח טובה מתובלת בהומור.

צעדים ראשונים

“קשה לי לומר מתי התחלתי לבוא למרינה רושצ’ה - “פותח ר’ אלכסנדר - “מפני שניתן לקבל על כך שתי תשובות. כדי שתבין זאת אתחיל לספר לך מהסוף.

“בשבוע שעזבתי את רוסיה, מצאתי בהשגחה פרטית בבית הכנסת מרינה רושצ’ה שתי תמונות ובהם נראה סבא ע”ה עומד במרכז. סבא היה אחד האנשים שהחזיק את מרינה רושצ’ה ודאג לתחזק את המנין. הוא לקח אותי לבית–הכנסת ממתי שאני זוכר את עצמי כילד.

“לאחר שהתבגרתי מעט ועמדתי על הסכנה שבדבר, לא העזתי להכנס יותר אל בית–הכנסת, אולם למרות זאת, במשך מספר שנים לקחתי את סבא במכוניתי לבית הכנסת והמתנתי לו בחוץ כשבסיום התפילה החזרתי אותו הביתה בעוד אני נשארתי להמתין בחוץ. לפני שנפטר קרא לי סבא ואמר לי “סאשה, אל תשכח לעולם את המקום הזה”. על אף הצוואה הזאת, לא העזתי להכנס לבית הכנסת. כך עברו שנים רבות שלא פקדתי את המקום”.

בשנת תשכ”ח, בהיותו בן עשרים, התחתן סאשה עם רעייתו גניא, נכדה לסבא וסבתא שומרי מצוות שמוצאם מורשה. “הורי לא היו דתיים אבל סבא וסבתא היו שומרי מצוות. כשהתחלנו לדעת יותר בתורה, הכרנו פתאום משפטים רבים שאבא ציטט מגירסא דינקותא שלו”. עם הזמן נולדו לבני הזוג שתי בנות.

בשנת תשל”ו הגישו בני הזוג אלכסנדר לראשונה בקשת יציאה, ומובן שנתקלו בסירוב עליה. מאז נכנסו לרשימות השחורות. בעקבות כך פוטר אלכסנדר מעבודתו כמהנדס טכני ברשת מסעדות ענפה. מאז שפוטר נאלץ להתפרנס כנהג אוטובוסים ומשאיות.

“השינוי החל בשנת תשמ”א כשנולד לי בני יוסי”, סיפר ר’ אלכסנדר. “על אף שהפסקתי לפקוד את בית הכנסת, ידעתי שאני צריך למול את בני. הלכתי אפוא למרינה רושצ’ה כדי לחפש מוהל, והזקנים במקום שלחו אותי לר’ מוטל ליפשיץ שהתפלל בבית–הכנסת הגדול ‘ארכיפובה’. הלכתי אליו וביקשתי ממנו למול את בני. מכיון שהכיר אותי מהימים בהם באתי לבית–הכנסת, הוא הסכים לעשות את הברית. מאז בעצם חודש הקשר עם החסידים ולא פסק עד עצם היום הזה”.

גב’ גניא לוקצקי: “זכורני שכשר’ מוטל הגיע לבדוק את התינוק, הוא פנה לאלכס ושאל לפתע ‘אתה כהן?’ אלכס נרתע, אבל ענה בחיוב.

“מאיפה אלכס ידע? מפני שבילדותו הוא היה מאד היפר–אקטיבי ובמשפחה התלוצצו והסבירו זאת בכך שהוא כהן, מאז הוא הבין שכהן הכוונה לאדם עם עודף מרץ, וכשהוא רצה לומר על מישהו שהוא עם עודף מרץ היה מכנה אותו בשם ‘כהן’”.

אלכנסדר צוחק: “כששאלתי את ר’ מוטל מאיפה הוא יודע, הוא ענה לי ‘זה לא עניינך’. אמרתי לו: ‘ר’ מוטל, זה מעניין אותי לדעת, משום שגם הסבא שלי אמר לי שאני כהן, ומעניין אותי לדעת מה זה’… ואז הוא אמר לי ‘אם סבא שלך אמר לך שהוא כהן, תשאל אותו מאיפה הוא יודע את זה’”.

מאז הברית החל אלכסנדר להתקרב יותר למתפללי בית–הכנסת ולפקוד יותר את המקום. באותה תקופה נכנס ר’ גרשון רוזנשטיין (שבעצם שימש אז כמנהיג הרוחני לצעירים) לביתם של בני הזוג לוקצקי והציע להם להתעניין יותר ביהדות. בעקבות זאת התערו בני הזוג לוקצקי יותר בקרב קבוצת היהודים, והחלו ללמוד יותר יהדות ולקיים מעט מצוות.

משחק באש

“טבילת האש” הראשונה של לוקצקי בעסקנות הציבורית היתה בחגיגת “פורים שפיל” שנערכה במרינה–רושצה בפורים תשמ”ד. החגיגה תוכננה מבעוד מועד, ורק חברים בודדים ידעו על האירוע המתכונן. כשהגיעו בשעה המיועדת לאיזור בית–הכנסת, הופתעו לראות במקום כשמונה–מאות יהודים מצטופפים בתוך המבנה הרעוע… “זה היה הלם עבורנו”, שיחזר סאשה. “אנשי הק.ג.ב. הגיעו מיד וביקשו להפסיק את האירוע ולפנות את המקום בטענה כי הבנין ישן ורעוע ובכל רגע הוא יכול להתמוטט. אזרתי אומץ ואמרתי לאיש הק.ג.ב. ‘אל תדאג, יש לנו אלוקים והוא ישמור עלינו’”…

מצבו של בית–הכנסת באמת היה גרוע. הוא נבנה בשנת תרפ”ג, רובו ככולו מקורות עץ, ובמשך השנים קורות העץ התרקבו, ואפילו עמודי הבסיס שעליהם עמד כל המבנה כבר היו רקובים. בק.ג.ב. היו מרוצים מכך, והם רק המתינו ליום בו יוכלו להרוס את בית–הכנסת בגלל הסכנה להכנס בו.

סאשה לוקצקי החליט שבית–הכנסת לא יתרקב, אלא הוא ישפץ אותו מן המסד ועד הטפחות. ברור היה לו כי לא יוכל לקבל רשיון בניה ולעשות את העבודה במחתרת, גם משום שבנין משרדים גדול של הק.ג.ב עמד בדיוק מול בית–הכנסת והשקיף על כל מי שנכנס אליו, וזאת מלבד פטרולי המשטרה שהסתובבו שם כל העת.

ר’ אלכסנדר: “החלטת השיפוץ קיבלה משנה תוקף בעקבות הצלחה שראינו בפעילות שעשינו בין יהודים, ובעקבות כך מספר רב יחסית של צעירים התחילו לפקוד את בית–הכנסת ולעורר אותו לחיים. בעקבות זאת החלטתי לשנס מותניים ולשפץ גם את הצד הפיזי של בית–הכנסת.

“המבצע הראשון היה לסלול דרך גישה לבית הכנסת - מקום שהיה תמד מכוסה בבוץ טובעני שהקשה את הכניסה. זו היתה משימה כמעט בלתי אפשרית בגלל פטרולי המשטרה שהסתובבו במקום. נו, מכיון שהייתי כהן היפר–אקטיבי החלטתי לעשות זאת…

“מצאתי קבוצת פועלים שסללו אספלט באחד הרחובות הסמוכים. הסברתי להם שאני רוצה להניח אספלט בשטח הגישה לבית הכנסת, ואף הבהרתי להם שזה לא רצוי בעיני השלטונות וכי יש בזה סיכון. תמורת סכום הולם - שלא היה אלא מספר רב של בקבוקי וודקה - הסכימו לעשות את העבודה. באותה תקופה לא היו מוכרים לאדם יותר מבקבוק וודקה בודד, ואת בקבוקי הוודקה השיג ר’ יעקב וילגה שעבד באותה תקופה כסבל בחנות מכולת.

“בלילה המיועד התחלנו במהירות את העבודה, ובשעה חמש לפנות בוקר כבר היינו אחרי הכל. כשאנשי הק.ג.ב. הגיעו בשבע בבוקר למשרדים, ראו לפתע משטח אספלט חדש סלול בשטח מול בית הכנסת. בשעה עשר בבוקר כבר התייצבתי בק.ג.ב. לאחר זימון מצדם. אחד החוקרים צעק עלי ‘מדוע עשית זאת? היה לך רישיון?’ היתממתי ואמרתי להם ‘זה לא אני עשיתי את זה, גם אני הגעתי הבוקר לבית הכנסת וראיתי את זה לראשונה בדיוק כמוכם. ובכלל’, שיניתי טון, ‘אם שיפצו חתיכת מקום מוזנח של המדינה, אז מה העוון בזה’?!…

“המבצע הראשון עבר בשלום. בעקבות זאת הגיע אלי ר’ גרשון רוזנשטיין ואמר לי שהוא רואה בי יכולת להתעסק עם דברים כאלו, וביקש שאתחיל לשפץ את הבנין.

“ההצלחה הראשונה דירבנה אותי להמשיך בנושא השיקום. התחלתי לשפץ את הגדר סביב בית הכנסת כדי שלא יוכלו לראות כל מי שנכנס לבית הכנסת. גם את העבודה הזאת עשיתי בעיקר בשעות הלילה. לאחר מכן התחלתי לבדוק את מצבו של בית–הכנסת וכשפתחתי את היסודות נדהמתי להיווכח שהכל רקוב, והיסודות כבר היו שקועים”.

פעילות תחת סכנה

באותה תקופה היה קיים בקהילה היהודית במוסקבה גוף כעין “מועצה דתית” שהיה מפקח מטעם הממשלה על הנעשה בשני בתי הכנסת ועניני הדת בעיר, מובן שהאיש שעמד בראש הגוף הזה היה קשור לק.ג.ב. “עם הזמן יצרנו קשרים חמים”, מספר סאשה, “כשהגעתי אליו בפעם הראשונה כדי לנסות ולתאם עמדות, הגעתי בגישה של תוקף. פתחתי את הז’קט שלי ואמרתי לו ‘ראה, אין לי כאן נשק ואינני מעוניין להילחם בך, כל מה שאני רוצה שיהודים לא ישכחו את השמות היהודים שלהם. זאת העבודה שלי וזה חיי. אני לא מפחד ממך ואני מבקש ממך שלא תפריע לי’.

“מסתבר שהתוקף הזה שבה את ליבו, והוא נהיה אוהד לעבודתי. בחגים הוא היה מגיע למרינה רושצ’ה ושואל אותי אם אני אדאג לתפילה, ואני אמרתי לו ‘לך הביתה, תסמוך עלי שהכל יתנהל כשורה’. בכלל, בבית–הכנסת הזה היינו יותר עצמאיים לעומת בית–הכנסת הגדול ‘ארכיפובה’ שם שלטו גבאים ‘מטעם’. אומנם גם במרינה רושצ’ה היה גבאי ‘מטעם’ אבל הוא היה בעל לב יהודי. הלה היה נתון כל הזמן בדילמה, מצד אחד אהד את עבודתי מפני שידע שאני אמשיך להחזיק את בית הכנסת, ומצד שני הוא היה חייב לדווח להם כל הזמן.

כיצד הוא התייחס לשיפוצים שערכת במקום?

“הוא לא יכול היה לדווח כי כשהגיע היינו תמיד אחרי הפעולה… לעומת זאת, כשרציתי לעשות את השיפוצים הגדולים יותר שנמשכו ימים ארוכים, אותם אי אפשר היה להסתיר. עשיתי את זה אפוא בצורה הרשמית ביותר.

“דאגתי לכנס אסיפה רשמית של הנהלת בית–הכנסת בה דובר על שיפוץ חדר צדדי במקום. ההחלטה לשפץ נרשמה מיד בפרוטוקול. מובן ששיפצנו לא רק את אותו חדר אלא את כל הבנין. כשזומנתי לאחר מכן לחקירה טענתי שלא עשיתי כל רע אלא בעקבות החלטה רשמית של הנהלת בית הכנסת ואין בזה שום דבר נגד החוק”.

גב’ גניא לוקצקי: “הק.ג.ב. ידע היטב מי עומד מאחורי השיפוץ, אבל הם חיפשו כל הזמן עילה רשמית כדי להפליל אותו. בהתחלה אומנם הם חשבו שהוא יתקן קצת את הגדר ודרך הגישה וירד משגעונותיו, אבל במקביל לזה החלה התעוררות גדולה וצעירים רבים החלו להגיע לבית הכנסת שהפך למרכז יהודי, וזה כבר לא מצא חן בעיניהם; הם הבינו שהתכניות הם רחבות הרבה יותר ואת זה כבר לא יכלו להרשות. באותה תקופה ראינו ניסים על כל צעד ושעל, חשנו שהברכות של הרבי מלוות אותנו כל הזמן ובזכות זה הם מעולם לא הצליחו לתפוס את סאשה בשעת מעשה”.

איך השגת את כל חומרי הבניה?

“אוה, גם זה סיפור ארוך בפני עצמו, קשה לא פחות מסיפור הבניה. במרינה–רושצה היה יהודי בשם שלום ירטובסקי, גם הוא היה ‘סירובניק’ נכה מלחמה. לאנשים אלה היתה פריווילגיה מיוחדת לקנות כמות של חומרי בניה מחוץ לתור הרגיל. הלה הסכים לתת את מסמכי הנכות שלו כאילו הוא רוצה לקנות את חומרי הבנין, והלכתי עם זה לבית החרושת של חומרי בנין. מכל מקום היתה סכנה גדולה, מפני שכמות הלבנים שהיתה דרושה לי היתה חריגה ומיד הבחינו שזה לא מיועד עבור בניית דירה אחת, מה גם שהגעתי עם מסמכים שלא לי”.

גניא: “באותו זמן מי שרצה לקנות לבנים, היה צריך להמתין שנתיים בתור. היה תור מיוחד לנכי מלחמה אבל גם הם היו צריכים להמתין כמחצית השנה, ואילו סאשה הגיע לבית החרושת בדרישה לכמות עצומה של לבנים דווקא לאותו יום”…

אלכסנדר: “היה לי סיכום עם הפועלים שכבר למחרת מתחילים לבנות… כשהגעתי לבית–החרושת נודע לי שמנהל המפעל וסגנו נמצאים בכלל בחופשה. ביררתי אצל מי נמצאת זכות החתימה והלכתי אליו ותמורת שוחד הולם נתן לי את כל כמות הלבנים הדרושה. כעבור שעתיים בלבד מילאתי סמיטריילר בעל שני קרונות בלבנים…

“בשעת לילה הגיעה המשאית למרינה רושצ’ה וחסמה את כל קטע הרחוב שמול בנין הק.ג.ב. לא היה ספק שצריך לפרוק את כל הלבנים במהירות עצומה כדי לא לעורר רעש מיותר. אני זוכר שבדיוק אז החל לרדת גשם שוטף והקשה על העבודה. גייסנו במהירות את כל הפועלים, הבאנו גם קבוצת יהודים פעילים שעזרו, וכך עמדו כולם בשתי שורות, שורה של יהודים ושורה של גויים, והעבירו את הלבנים מיד ליד עד לתוך הבנין. למחרת בבוקר כבר לא היה זכר שמשהו התחולל הלילה במקום. הלבנים אופסנו בתוך הבנין ואיש לא ידע מהנעשה.

“בהמשך, כשנודע הדבר, הם ניסו להפליל אותי בכך שגנבתי את חומרי הבניה מאתרי בניה שבאיזור. באחד הימים הם לקחו חתיכת חרסינה מהמקווה וחיפשו בכל אתרי הבניה באיזור את אותו סוג חרסינה, אבל למזלי הגדול היו לי קבלות על כל חומרי הבניה.

“כשראו שקניית החומרים היתה כשורה, ניסו לברר מי היו הפועלים ובאיזה צורה קיבלו משכורת. הם לא הבינו כיצד השגתי את הפועלים, או שלקחנו בני אדם מהעבודה המסודרת שלהם וזה הרי השתמטות, או שלקחנו פועלים רשמיים שלא מדווחים על המשכורת שקיבלו, ובכלל הם רצו לדעת מאיפה אנחנו מסוגלים לשלם את הכל, אני כמובן טענתי שהכסף הגיע מקופת הצדקה של בית הכנסת.

מאיפה באמת הגיע הכסף?

“זה אחד הדברים המעניינים ביותר. במשך תקופה ארוכה הרבי דאג שישלחו לנו מכשירי חשמל, בעיקר מצלמות וטייפים והיינו מוכרים את זה בשוק השחור ובכסף הזה מממנים את הבניה. המצלמות הגיעו עם השלוחים השונים שהגיעו מחו”ל לרוסיה. (צוחק) כדי לשפץ את מרינה רושצ’ה, 3 קומות, היה צריך למכור שש–שבע מצלמות…”

השלוחים המסורים

כשמדברים על השלוחים השונים שהגיעו מחו”ל למוסקבה והביאו עמם “סחורה” רוחנית וגשמית, דומה שלמשפחת לוקצקי היתה היכרות רחבת–היקף עם אותם שלוחים. “לא היה שליח שהגיע למוסקבה ולא אכל אצלי בבית” מספרת גב’ לוקצקי בעיניים נוצצות.

בפיהם של בני הזוג לוקצקי סיפורים ועדויות רבות משהותם של השלוחים במוסקבה. לא פעם ריגש אותם מסירותם של השלוחים, ועוד יותר מכך דאגתו של הרבי ליהודי רוסיה - דאגה שהתבטאה בדרכים מגוונות.

גב’ גניא: “הרגשנו במוחש עד כמה יהודי רוסיה מונחים על הכתפיים של הרבי והוא דואג לנו. לא היה שבוע שלא התקשרו אלינו אנשים זרים ואמרו ‘אנחנו חברים והגענו לרוסיה אנחנו רוצים להיפגש’.

“היו חסידים במדינות שונות בעולם כמו ארה”ב, אירופה ואוסטרליה, שבכל פעם שתייר כלשהו נסע לרוסיה דאגו לשלוח איתו מוצרים שונים, החל במוצרי חשמל למימון הפעילות וכלה באוכל כשר כמו נקניק, גבינה קשה ואפילו ממתקים. (נרגשת) הרבי דאג תמיד שיביאו משהו עבור החג לנשים ואפילו מתנות לילדים. השלוחים גם התעניינו מה אנחנו רוצים למסור בארה”ב, כשכולנו מבינים למה הכוונה”…

ר’ אלכסנדר: “הרבי ניצל את נסיעתם של אנשים שונים, אפילו רחוקים מיהדות ואפילו רפורמים. לא פעם הגיעו אלינו יהודים רפורמים ואמרו לנו שפנו אליהם מארגון ‘עזרת אחים’ וביקשו להעביר מצרכים מסויימים ליהודי רוסיה. פעם אפילו הגיעו אלינו אנשים מהוליווד שהגיעו לרוסיה כדי לעשות סרט וסיפרו שהתקשרו אליהם מ’עזרת אחים’ וביקשו מהם להביא משהו עבור הילדים”.

אל השיחה בשעתה הצטרף גם ר’ יעקב וילגה, אף הוא מהפעילים במוסקבה: “פעם התקשרו אלי זוג צעירים מצרפת ואמרו שהם רוצים להיפגש איתי. כבר הייתי רגיל בכך וסיכמתי להיפגש איתם בפתח של תחנת המטרו. אותו יום היה קפאון של עשרים וחמש מינוס. המתנתי להם, כשפתאום הגיחו שניהם מהמטרו בלי כיסוי ראש. כרגיל במקרים אלו, הלכתי בראש והם עקבו אחרי עד הבית שלי, ואז כשנכנסו הביתה הם שלפו כיפות וחבשו לראשם. לא הבנתי ושאלתי ‘בחוץ כפור ואתם הולכים בגילוי ראש, ואילו בבית אתם חובשים כיפות?’ הם הסבירו שהרב שלהם בצרפת הסביר להם שבמוסקבה גם הדתיים הולכים ללא כיסוי ראש - דבר שלא היה נכון כלל. מכל מקום שני הצעירים התבקשו על ידי אנ”ש בצרפת להעביר אלינו כמה דברים.

“היו כמה סוגי שלוחים” - מוסיף ר’ יעקב וילגה לתאר - “יש שליח שמגיע ומביא עמו מה שהביא, ואף יושב קצת לדבר עמנו ואז חוזר למלונו, והיו שלוחים שפשוט היו מסורים לשליחותם בלב ונפש.

“זכורני שפעם הגיע לחג הפסח הרב יצחק–דוד גרונר מאוסטרליה. חג הפסח חל בסמיכות לשבת ונוצרו שלושה ימי קודש רצופים. במוצאי פסח הסענו אותו למלונו, וראינו שכבר לא נותרו בו כוחות. עשינו חשבון כמה הוא הלך ברגל בשלושה ימים הללו. הוא היה במרינה רושצ’ה, ביקר בביתו של ר’ געטשע ואצלי וכמובן אצל אלכסנדר, הגענו למסקנה שהוא הלך יותר משישים ק”מ בשלושה ימים הללו. הוא בעצמו לא האמין לזה ואמר שאם יביאו את כל מוסקבה להעיד שאכן הוא הלך זאת, לא יאמינו לו בניו יורק…

“באותה שעה של גילוי לב, שאלתי אותו למה הוא מתאמץ כל כך הרבה, הרי הוא יכול היה להיות במלון ‘קוסמוס’ היכן שהתאכסן, וללכת לתפילות למרינה רוש’צה ולאחר מכן לחזור למלונו, אבל הוא ענה בפשטות ‘הרבי אמר לי ‘אתה צריך להיות כאן וכאן, ובפסח להיות כאן וכאן וכאן”. ואז הבנתי שהוא קיבל הוראות מדויקות איפה להיות ואיפה לא להיות”…

ר’ אלכסנדר: “לא פעם הגיעו אלינו אנשים בקור נורא. אני זוכר שאחד השלוחים הגיע אלינו בשבת לאחר שצעד שמונה ק”מ בקור של שלושים מינוס! כשהגיע, הוא היה חתיכת קרח. אני מוכרח לציין מי שהיה אחראי על כל המשלוחים היה ר’ משה לברטוב, שהתקשר אלינו פעמים רבות ותמיד התעניין מה חסר”.

גב’ גניא: התרשמתי שהרבי דאג מאד גם לנשים. בכל פעם שהגיעו שלוחים מחוץ לארץ, הם תמיד ארגנו שיעורי תורה לנשים. הרבה נשים הגיעו לשיעורי תורה והלכה, תניא, חינוך ילדים וכדומה. הנשים קיבלו זאת בהתרגשות רבה, כששליח הגיע - האטמוספרה התחממה. היתה הרגשה של משפחה בין כולם, הרבה ‘סירובניקים’ התקרבו בגלל האווירה החמימה הזאת שהגיעה מצד השלוחים. הרגשנו שהרבי אוהב ודואג לנו מאד.

הדמות האלמונית הלמה מאחור

איפה הייתם משוחחים עם השלוחים?

ר’ אלכסנדר: “בבית הכנסת עצמו לא היו מדברים. או בדרך הביתה או בתוך רכב ובמקומות חשאיים”.

איך השלוחים היו יוצרים אתכם את הקשר מבלי שתחשדו שמפילים אתכם בפח?

“בדרך כלל היו מטלפנים והיו מציגים את עצמם כ’חברים’. ואז היינו מסכמים להיפגש במקום מוסכם, אם בתחנת מטרו מסויימת, או שרבים מהם העדיפו לבוא אלינו הביתה. רבים מהשלוחים היו מקבלים בניו–יורק תדריך מדויק כיצד להגיע אלינו הביתה, העיקר כדי שלא יצטרכו לשאול אנשים זרים ברחוב העיר. הם ידעו לאיזה תחנת מטרו להכנס ובאיזה לצאת; לאיזה כיון לפנות ולאיזה אוטובוס לעלות ובאיזו תחנה לרדת, ומשם כיצד להגיע לרחוב שלנו ומספר הבית מדויק”.

בהקשר לזה מספר אלכסנדר סיפור מצמרר שאירע לו: “פעם התקשרו אלינו אנשים שהגיעו במסגרת משלחת ארה”ב לקונגרס של זכויות האדם שהתקיים במוסקבה. סיכמנו שאאסוף אותם בפתח המלון שלהם. המתנתי בסבלנות, וכשראיתי אותם יוצאים, ניגשתי לצד הימני של הרכב ופתחתי לקראתם את הדלת. פתאום הרגשתי מהלומה אדירה ניתחת על ידי ובאותה שניה נטרקה דלת המכונית בחוזקה. מישהו עמד מאחורי וצעק עלי ברוסית מלוכלכת שאם אני רוצה להמשיך לחיות, שאסתלק במהירות מהאיזור.

“מזווית העין ראיתי שאותם אנשים כבר מתקרבים לאוטו. לא ידעתי אם להמתין להם או לנסוע מיד ולחכות להזדמנות אחרת. אבל הלה פשוט דחק בי להכנס מיד לאוטו והכריח אותי להתניע את המנוע ולנסוע. אפילו את פניו לא הצלחתי לראות. התחלתי לנסוע וראיתי אותם נכנסים לרכב אחר שחנה לא רחוק. לאחר שחלפנו כמה רחובות ראיתי שהם הבחינו בנעשה מבעוד מועד ונכנסו מיד למכונית אחרת ועקבו אחרי בנסיעה…”

סיכון בדרך

ה”היפר–אקטיביות” שאפיינה את סאשה לוקצקי בילדותו כנראה נשארה בו גם בבגרותו. לא איש כמוהו ישקוט על שמריו, ועל פי הוראות שקיבל מהרבי בדרכים שונות החליט להתמסר לבניית מקוואות ברחבי ברית–המועצות תוך סיכון עצמי עצום (על כך בעז”ה בכתבה שתתפרסם בשבוע הבא - מ.ז.).

“בתקופה שלפני הפרסטרויקה עזרתי גם לר’ דוד נחשון ואבי טאוב בבניית הציונים. זו הייתה מלאכה שכרוכה בסכנות רבות. אתן לך סיפור קטן שימחיש זאת.

“באחת הפעמים נסענו ברכב מקייב לניעז’ין. לשניהם שהגיעו לצורך עסקים לא היה אישור לנסוע לניעז’ין ונסענו ללא מסמכים. בצורה כלשהי הצלחנו להתחמק מהמלון בקייב ולצאת לדרך. היה אז לילה עם קור גדול. בדרך עצרו אותנו שוטרים לבדיקה. כפי שהוסכם בינינו, הם עשו את עצמם שיכורים ונשארו ברכב, ואילו אני יצאתי החוצה עם התעודות שלי. כשהשוטר שאל אותי על השניים, עניתי שהיינו במסיבה והללו שיכורים לגמרי. כשראיתי שהלה לא מוותר כל כך מהר, הוספתי לו מאה רובל”…

“הטלפון שלנו היה מצותת כל הזמן”

ביתם של בני הזוג אלכסנדר היה בית ציבורי לכל יהודי שהגיע למוסקבה כדי ללמוד יהדות ולא היה לו היכן להיות, או בעלי תשובה שלא היה להם איפה לאכול כשר, ואפילו סתם להתוועדויות חסידיות. הכל ידעו כי ביתם של לוקצקי פתוח לרווחה. אנשים אכלו וישנו שם במשך חודשים ארוכים, כשבחדר אחד ישנו הגברים ובחדר השני הנשים.

חלק גדול מזמנה היתה מקדישה גב’ לוקצקי לבישול עבור האורחים הרבים, כשבשבתות הסבו על שולחנם כשלושים אנשים. “שם - בורקות עיניה של גב’ לוקצקי באושר - היתה תחושת אחדות אמיתית. נכון, לא היתה פרטיות בבית שלנו, אבל מכל מקום היה אושר; הבית שלנו היה אי של אטמוספירה יהודית מבלי לחוש שיש בחוץ רוסיה תחת שלטון עריץ. הרגשנו מה זה חיים יהודיים”.

הק.ג.ב. לא ידע מהמתרחש אצלכם?

צוחקת: “בוודאי ידע. הטלפון שלנו היה מצותת כל הזמן. פעם דיברתי עם אחת מידידותי וסיפרתי לה שעשו בעיות לבת שלנו בבית–הספר, ופתאום אני שומעת קול נוסף, ‘כן, כך צריך לעשות ליהודים’…

“אבל כפי שכבר אמרתי, על–פי דרך הטבע היה צריך לאסור את סאשה פעמים רבות על השיפוצים ועל המקוואות ועל עוד פעולות רבות שטרח בהם, אבל ראינו במוחש שהברכות של הרבי שומרות עלינו בכל מעשיו”.

נס בהדפסת התניא

דומה שר’ אלכסנדר יכול היה למלא ספר עב–כרס ומרתק בסיפורים ובחוויות רבות שהיה שותף בהן, ספר שללא ספק ייחטף בשוק.

אחד המבצעים שערך לפני עלייתו ארצה, הוא מבצע הדפסת ספר התניא במוסקבה - לראשונה לאחר שנים ארוכות של כפירה.

באחד הימים של שנת תשמ”ח - ממש עם תחילת הפרסטרויקה - הגיע אחד השלוחים לאלכס ואמר שהתבקש למסור לו שהרבי רוצה שידפיסו תניא במוסקבה. הדפסת ספר, ובוודאי ספר באותיות זרות, ועל אחת כמה באותיות עבריות - היתה משימה קשה מקריעת ים–סוף. כשר’ אלכסנדר מגדיר את זה כ”מצב קשה מאד”, סימן שאכן כך היה הדבר. “אי אפשר לתאר את הבירוקרטיה שהיינו צריכים לעבור כדי להדפיס את הספר. במקרה רגיל אתה צריך להתחיל להגיש בקשות לרישיון ולחכות לפחות שנתיים.

“היה צריך לפנות לאחד עשר משרדים ממשלתיים (!) כמו העיריה, הצנזורה, משרד התרבות, הספריה הלאומית הוועד הלאומי של בריה”מ לעניני הוצאה לאור ועוד. כל אחד מהם היה צריך לעבור על הספר עם התרגום לרוסית ולתת אישור, ועם האישור הזה לגשת למשרד הבא ולשכנע שם את מנהל המשרד כי האישור הקודם הוא אמיתי וכך הלאה. לא היה לי ספק שכבר במשרד הראשון יסרבו להדפיס ספר יהודי ועוד באותיות עבריות… אבל מכיון שהרבי רצה התחלנו לשנס מותניים.

“לא ידענו במה להתחיל. בהשגחה פרטית הגיע אלינו לעזרה יהודי בשם צבי שירוקוב. הלה היה קצין בחיל–אספקה בצבא האדום והיו לו קשרים רבים בעיריית מוסקבה. תקופת–מה קודם לכן הוא התחיל להגיע למרינה–רושצ’ה הגם שלא היה דתי. הפעילות שלנו משום–מה מצאה חן בעיניו והוא הסכים לעזור. להשגת האישורים הוא התחיל לנצל את הקשרים השונים שהיו לו בעיריית מוסקבה. ואכן אירע הנס הגדול, וכל האישורים התקבלו כעבור חודשיים בלבד!”

ר’ אלכסנדר צוחק ואומר שאפילו בארץ ישראל לא היו מתקבלים אחד–עשר אישורים תוך חודשיים ואפילו שהיה בהם אינטרס לאומי…

“מה שמפליא”, משתומם ר’ אלכסנדר, “שהיינו צריכים לתת לכל נותני האישורים את התניא כפי שהוא מתורגם לרוסית כדי שיוכלו לעבור על החומר. במקומות מסויימים פשוט ישבו ולמדו עמודים שלמים מהתניא…

“הבעיות לא הסתיימו. כעת היה צריך לשכנע בעל–דפוס שיסכים לקחת על עצמו את המשימה. כשהגענו לבעלי דפוס עם הספר, הם סירבו אפילו לדבר איתנו והסתכלו עלינו כמו על מטורפים. בסופו של דבר הגענו לדפוס שהסכים לעשות את העבודה אבל הסביר שיש לו עבודה רבה לשלוש שנים וכי עלינו להמתין לתורנו. תמורת סכום כסף גדול בעל הדפוס הסכים לעשות את העבודה - וגם זה בעקבות קשרים של שרוקוב ולאחר מתנה גדולה ומכובדת שקיבל בשקט שהזיזה את כל התור הצידה…

“כשרצינו להתחיל בהדפסת התניא מתברר כי הבעיות הלוגיסטיות הינן מורכבות. את הספר עצמו עשינו בצילום מהוצאות קודמות, אבל כשרצינו להוסיף את עמוד השער ועמוד החותם באותיות עבריות התברר כי לא ניתן להשיג בכל רוסיה גלופות של אותיות עבריות. לאחר מאמצים מרובים מצאנו את האותיות בדפוס בשם “ניצוץ המהפכה”.

(נרגש) כאן נסגר מעגל שהחל שנים רבות קודם לכן. שמו של העיתון הבולשביקי הראשון שיצא בימי לנין נקרא בשם “ניצוץ”, העיתון הזה הודפס בלאדי. שמונים שנה לאחר מכן הודפס ספר תניא–קדישא בדפוס בשם “ניצוץ המהפכה”. אינני מבין בעניינים שמימיים, אבל העליה הגדולה מרוסיה החלה בדיוק בימי הדפסת התניא”.

השכר האמיתי: נחת רוח לרבי

בעיצומה של ההדפסה קיבל ר’ אלכסנדר היתר יציאה לאחר סירוב של 13 שנים. ר’ אלכסנדר ורעייתו עם שתי בנותיו ובנו הגיעו לארץ ישראל, וכעבור שבועיים נסעו לראות את הרבי שכה דאג להם בימי מסך הברזל. מלוויהם דאגו להעמידם בסמוך לגן עדן התחתון וכשהרבי יצא לשחרית הם ראו את הרבי לראשונה. הרבי מצדו הביט בהם בחוזקה ונענע בראשו לשלום.

בתקופת שהותם אצל הרבי התקשר ר’ אלכסנדר פעמים רבות לרוסיה לברר מה קורה עם הדפסת התניא. בסיום ההדפסה נשלחה עבורו מזוודה מלאה תניא’ס, אבל המזוודה נעלמה בדרך באורח פלא. לאחר מאמצים רבים ועגמת נפש מרובה נשלחו מספר עותקים נוספים, וביום ההולדת של הרבי, י”א ניסן תשמ”ט, עבר ר’ אלכסנדר בחלוקת הדולרים ונתן לרבי עותק של ספר התניא ממוסקבה. “ראיתי על הפנים של הרבי את השמחה שלו”, סיפר ר’ אלכסנדר בהתרגשות רבה.

“השותפים ואני”

בשעת לילה מאוחרת עזבתי את ביתם של בני הזוג לוקצקי, כשבבת אחת נותקתי מעשרות האורחים הישנים בצפיפות על רצפת

ביתם המוסקבאי של הזוג לוקצקי; ומידם הארוכה של אנשי הק.ג.ב. הבולשים ועוקבים ללא הרף אחר זוג יהודים מלאי מסירות נפש וחזרתי אל האוויר הצונן של גוש–עציון.

אני נכנס לרכב ומתכונן לצאת לדרך, כשר’ אלכסנדר ע”ה רץ אלי לפתע וביקש: “אל תשכח לרשום שכל מה שעשיתי לא עשיתי לבד, תמיד היו חברים טובים ונאמנים שעזרו בנאמנות בכל צעד ושעל מתוך סיכון עצמי רב. יחד עם כולנו היה גם הרבי שידע מהנעשה איתנו בכל רגע ורגע. אני יודע זאת בבירור…”

טרמפ הולם

סיפר ר’ אלכסנדר: “בשנת תשמ”ו הגיע למוסקבה ר’ יונה פרוס. בין השאר הוא הביא איתו סרט וידאו מהרבי ומובן שכולם רצו לראות את הרבי, כשלחלק מאתנו זאת הזדמנות ראשונה. עד מהרה התברר שלאיש מאיתנו אין מכשיר וידאו מלבד אצל מיכאל גרינברג שהתגורר בדאטשע’ מחוץ לעיר.

“הוחלט אפוא שכולנו ניסע אליו לראות את הוידאו. היינו כעשרים וחמשה אנשים. השעה היתה שעת לילה מאוחרת והיה קשה להגיע בתחבורה הצבורית. אמרתי לבסוף שאם אנחנו צריכים לראות את הרבי הלילה אז ה’ יעשה לנו נס.

“יצאתי לרחוב מתוך ביטחון מוחלט. הרמתי את היד כדי לנסות לעצור כמה ‘טרמפים’ והנה הרכב הראשון שעוצר לידי לא היה אלא אוטובוס. תמורת סכום הולם הנהג הסכים להסיע אותנו ולהמתין לנו במקום.

“את הוידאו ראו כולם בהתרגשות עוד באותו לילה, אבל מה שנשאר מאותה נסיעה, שכבר למחרת חזר הנהג למרינה רושצ’ה והניח תפילין”…

חלק שני על אודות פועלו בבנית מקוואות - בגיליון הבא בע”ה