בניע ראש קל, רמז הרבי למזכירו לצאת מן החדר, ופנה לחסידו המסור: “כמה צריך לשלם עב

בניע ראש קל, רמז הרבי למזכירו לצאת מן החדר, ופנה לחסידו המסור: “כמה צריך לשלם עבור אתרוג זה?” “חלילה וחס!” השיב הרב ג’ייקובסון ברעדה. “רק מבקש אני מאת כבוד קדושת אדמו”ר, לזכני לברך על האתרוג שאני נותן לו במתנה”. האתרוג ניתן, והרבי שילם ב”מופת” מרגש ומדהים עם הילדה הקטנה…

ר’ ישראל ג’ייקובסוןארק שנתיים ימים חלפו מאז עזב כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע את רוסיה, לאחר מסכת רדיפות קשה ואומללה אחריו, אחר בני ביתו, מקרוביו וחסידיו. ברחמי שמים מרובים הצליח הרבי הריי”צ להגיע לארצות רווחה, אך גם שם לא הרשה לעצמו לנוח, אף על פי שהיה לאחר שנים סוערות של עסקנות ציבורית ענפה.

היה זה שנת תר”צ, כאשר אדמו”ר הריי”צ יצא לביקור מיוחד בארצות הברית כדי לחזק את יהודי המדינה. הרבי לא שם לב לקשיים הבריאותיים, לכוחותיו המוגבלים, לאחר מסכת ייסורים כה קשה. הוא הפליג אל מעבר לאוקיינוס כדי לחזק ולהפיח רוח של אמונה טהורה ביהודי אמריקה, בדיוק כמו בחצר החסידית שהייתה ברוסיה ובפולין.

את הימים הנוראים של תר”צ, עשה הרבי בשכונת בראנזוויל הניו-יורקית. שכונה זו הייתה יהודית במהותה, והיו בה כעשרה בתי כנסת בהם התפללו בנוסח האר”י. בשכונה זו בחר הרבי לעשות את ראש השנה ויום הכיפורים.

המארגנים בחרו את בית הכנסת “אנשי ליובאוויטש” שב-195 וואטקינס סטריט, כמקום תפילה לרבי. בית כנסת זה שכן בבניין גדול ומרשים למדי.

בעוד בטרם הגיע הרבי הריי”צ לארה”ב טרח להזמין אתרוגי קלבריה מסוחר האתרוגים מר קרעה מגענאווא שהתגורר באיטליה. עשרה אתרוגים ועשרה לולבים הזמין הרבי, כשהוא מקפיד לשמור על מנהג אבותיו הקדושים לברך דווקא על אתרוג קלבריה המיובא מאיטליה.

חסדי ה’ יתברך, והאתרוגים עם הלולבים הגיעו מבעוד מועד לכתובתו של יו”ר אגודת חסידי חב”ד בארצות הברית, הרב ישראל ג’ייקובסון. אלו הגיעו יחד עם עוד כשלושים אתרוגים ולולבים שהזמין הרב ג’ייקובסון עצמו אצל הסוחר, שכן במשך כל השנים היה הרב ג’ייקובסון מוכר אתרוגים ליהודי ניו-יורק, ומכך אף היה מתפרנס.

את חג הסוכות עשה הרבי בשכונת ‘קראון הייטס’ – לימים השכונה בה ביסס את ממלכתו הליובאוויטשית, ממנה יצאה אורה לעולם כולו. באותה תקופה הייתה זו שכונה מודרנית, וגם היהודים החרדים המעטים שהתגוררו בה, התביישו ללכת ברחוב כשאתרוגים ולולבים בידיהם מאחר ש”אין זה נאה”.

לאחר בדיקה מדוקדקת, התברר כי בין האתרוגים שקיבל הרב ג’ייקובסון, נמצאים גם אתרוגים אחדים נאים ביופיים ומהודרים מאוד. הרב ג’ייקובסון הודיע מיד, כי אם יימצא אצלו אתרוג יפה יותר מאשר האתרוג שקיבל הרבי – הרי הוא מוכן ומזומן להביא את ההדר והנאה כמתנה לרבי.

בימים שבין כסה לעשור, קרא הרב יחזקאל פייגין הי”ד, מזכיר הרבי, לרב ג’ייקובסון, ואמר לו כי הרבי שמע שיש ברשותו אתרוג יפה ומהודר, וביקש לראותו. במועד שנקבע התייצב הרב ג’ייקובסון כחייל בחדרו של הרבי. בדחילו וביראת כבוד הניח את האתרוג על השולחן, מול הדרת פני קודשו של הרבי.

פניו של הרבי צהבו בשמחה. אכן היה זה אתרוג יפה ומהודר בגידול ובמראה, נקי באופן היוצא מן הכלל. “דאס איז דאך גאר ניט קיין גלות אתרוג! פון וואנען האסטו די אתרוגים!” [– הרי זה כלל לא אתרוג גלותי! מנין לך אתרוגים כאלה?]

נענה הרב ג’ייקובסון ואמר: “הסוחר מר קרעה שלח אלי מאיטליה שלושה ארגזים, כאשר כל אחד מהם מכיל עשרה אתרוגים. מלבד זאת, שלח ארגז נוסף עבור הרבי, על פי הזמנתו מראש.

גלגל הרבי את האתרוג בידו והביט בהנאה של מצווה: “גם האתרוגים שלי יפים, אבער ווי קומט עס צו דיינעם [= אך האם זה מגיע לשלך?]

בניע ראש קל, רמז הרבי למזכירו לצאת מן החדר, ופנה לחסידו המסור:

“כמה צריך לשלם עבור אתרוג זה?”

“חלילה וחס!” השיב הרב ג’ייקובסון ברעדה. “רק מבקש אני מאת כבוד קדושת אדמו”ר, לזכני לברך על האתרוג שאני נותן לו במתנה”. הרב ג’ייקובסון הוסיף ואמר: “רבי דאס איז משלכם אן קיין קלער” [= זה שלכם ללא פקפוק].

נענה הרבי ואמר: “אבער דו וואלסט דאך אים געקענט פארקויפען דיינע בעלי-בתים!” [= אך היית יכול למכור אותו לאנשי קהילתך].

השיב הרב ג’ייקובסון: “איך האב פאר די בעלי-דתים גענוג, עס בלייבט נאך איבער [= יש לי עבורם די והותר].

אמר עוד: דו וואלסט דאך געקענט ביי א בעל-הבית נעמען פאר אים א גוטן פרייז! [= אצלם היית יכול לקבל עבורו מחיר הגון].

הרב ג’ייקובסון: “יש לי אתרוגים יפים גם עבור הבעלי בתים של הקהילה שלנו”.

קרא הרבי למזכירו הנאמן להיכנס לחדר, וביקשו להביא לו את כובעו, ואחר ברכו בברכה לבבית.

לאחר מכן התעניין הרבי לגבי לולבים הגדלים באמריקה, מאחר שהלולבים שהתקבלו עבורו מתחלת חודש אלול, זינען שיים געוועזן ניט לעבעדיק [= היו כבר נבולים].

הרב ג’ייקובסון, כוותיק במקום, סיפר כי בקליפורניה ובאריזונה גדלים לולבים יפים. הרבי ביקש אפוא להביא לולב בעבורו, כשהוא מורה על ההידורים עליהם הוא מקפיד “א מיטעלסטן” (כלומר, שהשדרה תהיה באמצע ולא מן הצד), “אן שלעסער” (ישנם לולבים שהעלים אינם דבוקים לגמרי במקום שהם יוצאים מן השדרה), “ניט קיין סינער, א גלייכער, ניט קיין קנעפלאך, און אויף דער אנדער זייט זאל זיין די מאך (כלומר: הסיב הגדל מעבר השני של הלולב).

שוב ושוב הביט הרבי באתרוג החדש, ואמר כי ברצונו לחתוך מעט את העוקץ של האתרוג, שכן העוקץ היה גדול ועקום מעט. מזכירו של הרבי ביקש מהחסיד שו”ב ר’ אברהם גורדון ע”ה, מתושבי השכונה, לבוא לרבי עם סכין השחיטה החד שלו.

הייתה זו משימה לא פשוטה, שכן בחיתוך לא עדין דיו, העוקץ כולו יפול ובכך ייפסל האתרוג היפה והמהודר. דקות ארוכות הפך הרבי באתרוג מצד לצד, כשהוא בודק כיצד ניתן להחזיק את האתרוג בצורה הטובה ביותר, כדי שלא ייעקר העוקץ בעת החיתוך. ר’ אברהם השוחט נטל את האתרוג בידו, הניח את העוקץ על קצה השולחן ואת הסכין דחק על העוקץ עד שנחתך כראוי.

•     •    •

אף על פי כן, הרבי שילם את “חובו” לרב ג’ייקובסון באופן המהודר ביותר…

בתו הבכורה של הרב ג’ייקובסון, חיה שרה, היתה באותם ימים ילדה כבת תשע. יחד עם אביה היגרה מרוסיה לארצות הברית. כאשר שהתה ברוסיה, עברה פעם ברחוב ובשל שריפה שהייתה במקום, נבהלה מאוד, ומאז החלה לפזול באחת מעיניה.

לאחר אישורו של הרבי, נכנס הרב ג’ייקובסון לחדרו של הרבי מלווה בבתו, כדי לקבל את ברכתו הקדושה. היה זה ביום ראשון של חול המועד סוכות, בין השמשות. פנה אליה הרבי בקול אבהי, וביקשה:

“הביטי בי בעינייך”.

האב התרגש מאד, ואמר בהתרגשות לילדתו: “הביטי ברבי בעינייך!”

נענה הרבי לאב הנרגש: “זי קוקט, זעט דאָך גלייך!” [= היא מסתכלת ישר].

ואכן, מאותו רגע הילדה לא פזלה עוד, ועיניה שבו להביט כתקנם.

עיניים ‘מהודרות’ כנגד אתרוג מהודר – – –

גשהייתו של הרבי באמריקה בימי החגים, הייתה בעבורו מעין הרגשה של גלות – הרחק מהחצר הליובאוויטשית, הרחק מהאווירה החסידית האוטנטית שאליה הורגל כל השנים. גם מקום האכסניה של הרבי לא הוסיף לו נחת רוח, בלשון המעטה. “אומרים שהדירה בה אנו נמצאים כעת [184 ברוקלין עוו.] נמצאת בסביבה של נוצרים, ולכן אמרו שיהיה פחות אנשים”, מציין הרבי ביומנו האישי ומוסיף: “בימים שבין יום הכיפורים לסוכות כבר יכלו להבחין בגורם היהודי ברחוב”.

ימים אחדים לפני החג, פנה הרב ג’ייקובסון לכמה ממתפללי בית הכנסת שלו, וביקשם לסייע לבנות סוכה עבור הרבי. שלושה מהם נענו לבקשתו – האחים ר’ צבי הירש ור’ הלל דווארקין ויוסף הונקים. הללו היו נגרים במקצועם, וידעו היטב את המלאכה שלפניהם.

הללו בנו שתי סוכות – האחת גדולה, עבור הקהל הרב שעתיד היה לבוא אל הרבי בימי החג, וסוכה קטנה נוספת על גג הקומה הראשונה, ממנו יש יציאה אל הקומה השניה.

הם הבינו כי סוכה עבור הרבי, אינה סוכה כשאר הסוכות ועשו את מלאכתם בהשתדלות ובחיות רבה, מתוך רצון לגרום נחת רוח לרבי. יוסף הונקים טרח רבות עד לפרטים הקטנים, כמו למשל מדידות מדויקות על מנת שהרבי לא יצטרך להגביה את רגלו יתר על המידה כאשר ירצה להיכנס מחדרו אל הסוכה.

בין כה וכה הגיע גם החסיד ר’ אברהם פלוטקין ע”ה לסייע בבנייה. אחד הנוכחים במקום שאלו, והלא אינך נגר? השיב ר’ אברהם בבת שחוק: “וועל איך דערלאַנגען צום האנט” [= אזי אהיה המגיש]. כשהיה צריך לקנות מסמרים, טרח לרוץ ולקנותם. בלבביות רבה רץ להביא שק גדול ובו פירות רבים עבור הפועלים.

ביומנו מציין הרבי הריי”צ את הסוכה הגדולה שנבנתה, בה הוא גם אמר מאמרי חסידות בפני הציבור. “בחצר עומדת סוכה גדולה מאוד, כמו שהייתה אצל התמימים ליובאוויטש”, כותב הרבי בסיפוק.

בסוכה זו גם התקיימו התוועדויות בימי החג וחול המועד, עליהן מספר אדמו”ר הריי”צ בהרחבה. מאות אנשים, חסידים זקנים, גבירים נודעים בעלי שם, רופאים, עורכי דין, מנהלי בנקים ואורחים נוספים הגיעו מניו יורק ומערים נוספות, חלקן רחוקות, כדי להיות עם הרבי בשמחת בית השואבה. בין הנוכחים היו גם כחמישים רבנים מקהילות שונות.

במהלך שמחת בית השואבה נשא הרבי כמה פעמים מדברי קודשו – כשהקו הבולט בדבריו הוא סגולתו של העם היהודי, ייחודיותו ואחדותו. הציבור מילא כל פינה, חלק ישבו והרוב עמדו על הספסלים והקשיבו בפה פעור, בלעו בצמא כל מילה. “הקהל היה בהתרוממות רוח חסידית”. באוויר הסוכה שררה שמחה לא רגילה, שמחה מהסוג שאפשר לקבל רק במחיצתו של ‘רבי’. בין שיחה לשיחה פרץ הקהל בשירה חסידית עצמתית. תרמה לכך גם השתתפותו של גודל החזנים, החזן האגדי יוסל’ה רוזנבלט שהנעים בקולו הגבוה. הרבי הבחין בהשתתפותו ואף הקצה לו מספר מילים ביומנו “כאן באמריקה וקדנה עושים סביבו מהפיכה שלמה, הוא הגיע לשיר, ואכן שר להנאת הקהל”.

דבשמחת תורה נערכו ההקפות מתוך שמחה רבה עד עלות השחר, ורק לאחר מכן סעדו את סעודת יום טוב של הלילה. השמחה פרצה את כל גדרות הזמן, וגם ביום שמחת תורה התפנו הרבי והחסידים ליטול ידיים לסעודת היום רק רגעים אחדים לפני שקיעת החמה.

לאחר צאת הכוכבים הגיעו למקום הגיעו עוד אורחים רבים שטרחו ובאו מרחק נסיעה של שעה שעתיים ויותר. כמה עיתונאים יהודים שבאו לסקר את שמחת תורה הליובאוויטשי באמריקה המודרנית, דבר שהיה בגדר היסטוריה. אלו החלו לרשום את הדברים שאמר הרבי בעת השיחה, אף על פי שהתקשו מאוד להבין שיחות בעלות תוכן כה רב. גם מזכירו של הרב ר’ חיים ליברמן עמד סמוך לרבי וכשהוא מניח את הדף על גבו של אחד הנוכחים, רשם את תוכן השיחה – הלא הם נרשמו בספרי השיחות לדורי דורות.

את תיאור אותו שמחת תורה חסידי באמריקה המודרנית, מסיים אדמו”ר הריי”צ באגרת: “ב-11:30 בירכתי ברכת המזון ואמרתי אחר כך כמה מילות ברכה, ובשירה אדירה ושמחה שהתפרצה מהלבבות ‘כי בשמחה תצאו’ הנני יוצא לחדרי, וכך הסתיים היום טוב. הקהל שר ורוקד”.

(על-פי אגרות של אדמו”ר הריי”צ (שהתפרסם לראשונה ב”בית משיח”) ועל פי זיכרונותיו של הרב ישראל ג’ייקובסון “זיכרון לבני ישראל”, פרק כח)