מהו ‘יהודי של שבת’ ומהו ‘יהודי של שבת הגדול’? כיצד אפשר לומר על שבת שהיא בחינת “

מהו ‘יהודי של שבת’ ומהו ‘יהודי של שבת הגדול’? כיצד אפשר לומר על שבת שהיא בחינת “הבל”? ומה הקשר בין ברכת “ברוך שפטרנו” לבין שיחת כ”ח ניסן תנש”א? על שאלות אלו, ועוד דיוקים מופלאים על דברי הרמב”ם – במסה מאלפת לקראת שבת הגדול % על פי דברים שנאמרו ביום הבהיר י”א בניסן תשע”א בבית חיינו, בית משיח

היום הבהיר י”א ניסן תמיד חל בשבוע שלפני שבת הגדול או בשבוע שלאחריו. מכיון שהכל בהשגחה פרטית, פשוט שיש קשר פנימי בין שני התאריכים.

פירושים שונים – עשרות או אפשר למאות –  ניתנו לטעם קריאת השבת הזאת בשם “שבת הגדול”, וזה מזכיר לנו  את קושיית הבית יוסף הידועה בחנוכה שרבו התירוצים שנאמרו.

הצד השוה בין חג הפסח ובין ימי חנוכה ששניהם חגי חינוך; חנוכה מלשון חינוך. כל ליל הסדר מיועד לקיום “והגדת לבנך”, מתחיל עם ה”מה נשתנה” ממשיך ב”ארבע בנים” וממשיך עד הסוף. חינוך הוא ענין מרכזי בפסח, וחינוך דורש שהתלמידים ישאלו שאלות, וכמאמר חז”ל “לא הביישן למד”. נמצא אפוא שהשאלות בחג הפסח הן עניין טבעי בהחלט, הפלא הוא שמחפשים תירוצים חדשים לאותן השאלות.

הסיבה שבכל שנה אנו מחפשים תירוצים חדשים ולא מסתפקים במה שכבר נאמר (בנוסף לענין של “יגדיל תורה ויאדיר”, ו”הפך בה והפך בה” וכו’), הוא מפני שעיקר ענין הענייה על השאלות הוא לענות על שאלות המתחדשות בכל שנה מחדש ובכל יום. התירוץ של אשתקד אינו מספיק לרוות צמאננו להבין איך זה מסתדר עם הבעיות החדשות של תקופתנו או של שנה ספציפית זו.

ובכן, בתקופה זו – לאחר ג’ תמוז – יש לנו להבין את כל הענינים הקשורים לזמן חרותינו מזוית אחרת, ואי אפשר להסתפק במה שלמדנו בעבר בתקופות שעברו.

מעתה חלה חובת ביאור (לא רק ביעור חמץ בעין שענינו “סור מרע”, אלא גם ‘ביאור’ באלף, בחינת אור, “עשה טוב”),  גדרה של שבת הגדול המתאים לדורנו, ובפרט לתקופתנו שנקרא במדרש “נכסה” ובלשון הרמב”ם “מהרה יגלה אכי”ר”.

מקטנות לגדלות

דורנו זכה שבי”א ניסן ירדה נשמה גדולה, שעניינה ומטרתה היא להפוך את העולם ממצב של קטנות בדעת למצב של גדלות בדעת; לזמן של “ומלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”.

י”א ניסן הוא היום שבו ירדה נשמתו של הרבי מלך המשיח, שהקדיש וממשיך להקדיש כל כוחותיו לגלות את האוצרות שבכל ישראל, לגלות את האמת. כל אחד מישראל הוא בחינת ‘שבת’. הרבי הדגיש פעמים אין ספור שאי אפשר לקרות ליהודי בכינוי “חילוני”, שכן כל יהודי קשור עם קדושה ושבת. עוד יותר חידש: לא רק שכל יהודי הוא שבת סתם, אלא ‘שבת הגדול’ (ראה באריכות שיחת שבת הגדול תשמ”ה).

הרבי לקח יהודים הקשורים לעולם ולהנחת העולם  שכל ענינם הוא חול וימות החול, והגביה אותם והפכם לא רק ל’שבת’ אלא ל’שבת הגדול’, מעין והכנה ליום שכולו שבת.

שלמה המלך פתח את ספר קוהלת במילה “הבל” המופיעה ז’ פעמים. על כך פירש רש”י, שזה מקביל לשבעת ימי בראשית, שהכל הבל.

בהשקפה ראשונה הדברים תמוהים, שכן איך יתכן לקרוא לשבת קדש בשם “הבל”?!

אך הענין מובן לפי מה שאמרו חז”ל שהתורה שלומדים עכשיו היא בחינת ‘הבל’ לגבי תורתו של משיח, ולכן תורתו של משיח נקראת ‘תורה חדשה’. ועל דרך זה שבת בתקופה זו – למרות גודל ועוצם מעלתה – היא שבת של “קטנות” ו”הבל” לגבי שבת הגדול, שבת הקשורה ליום הגדול. הכח להתעלות לבחינת ‘שבת הגדול’ בא מיום הבהיר והגדול י”א ניסן.

זוכרים אנו היטב, ונחקק עמוק בנשמותינו, הדברים הנוקבים ששמענו מפי קדשו של כ”ק אדמו”ר מה”מ, בכ”ח ניסן שנת תנש”א: שכל מה שפעל בעבר הוא “להבל ולריק” וכי מסר לנו את המשימה של הבאת המשיח והגאולה באופן של “עשו ככל אשר ביכולתכם” להביא הגאולה!

הדברים תמוהים ומפליאים: איך שייך לקרוא לפעולות שנעשו ללא תקדים בכל ההיסטוריה בכינוי “הבל”? איך ייתכן לחשוב שהרבי כביכול לא יכול להביא הגאולה ח”ו ואילו הדבר מסור כן בידינו?!

האמת היא שהרבי בוודאי לא פסק מלפעול כדי להביא את המשיח ואת הגאולה האמיתית והשלימה, וגם עכשיו הוא בודאי פועל – אלא שזה עצמו חלק בתהליכי הגאולה להרים אותנו למקום כזה שאנחנו נפעל להביא את הגאולה.

ואולי ניתן לומר, שאז, בשיחת כ”ח ניסן, בירך כ”ק אדמו”ר מה”מ ברכת “ברוך שפטרני” כמו האב שמברך ברכה זו כשבנו נעשה בר-דעת ובר מצוה. ברכה זו אינה הבעת שמחה שמעתה ואילך אין דאגת חינוכו עליו; ברכה זו משקפת את שמחתו בכך שעכשיו בנו נעשה גדול ועצמאי. הרבי “בירך” אפוא על המצב שנתחדש בתקופה זו בזמן של “נכסה” (ואילו זכינו לא היה צורך ב”נכסה” ארוך כל כך, או שה”נכסה” היה מתקיים באופן אחר), שמעכשיו נצטרך לפעול כביכול בכוחות עצמאים, כפי דרישת חב”ד בכל הדורות.

בשיחה זו אמר לנו הרבי שמספיק להיות ‘קטנים’, עם השגות קטנות ושוליות הנובעות מתוך מבט גלותי. כבר הגיע הזמן שאינו מספיק להיות רק ‘יהודים של שבת’, אלא עכשיו חלה עלינו חובת ‘שבת הגדול’. כ”ח ניסן פירושו: שהרבי העניק לנו ה”כח” להתעלות לדרגת “ניסן”, למעלה מהגבלות הטבע ותנאי הגלות. עכשיו יש לנו את היכולת והכח להביט על כל דבר כגדול ולא באופן של קטנות. זה עצמו מהווה הכנה להתגלות משיח ולגאולה האמיתית והשלימה.

מקטנות לגדלות

כעת נותר להבין בפרטות יותר, מהו הפירוש בכך שעכשיו אנחנו גדולים, בחינת ‘שבת הגדול’, איך זה מסתדר בקיום השליחות האחרונה להכין עצמנו וכל העולם כולו לגאולה האמיתית והשלימה?

אולי יש למצוא פתרון לזה מדברי הרמב”ם – המשיח בדורו, שיום ההולדת שלו הוא בי”ד בניסן, קרוב לחג הפסח, זמן חירותינו, ולי”א בניסן ושבת הגדול. וכך כתב הרמב”ם בהלכות חמץ ומצה (פ”ז ה”ב): “מצוה להודיע לבנים, ואפילו לא שאלו, שנאמר ‘והגדת לבנך’. לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד? אם היה קטן או טיפש אומר לו בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים, ובלילה הזה פדה אותנו הקב”ה ויוצאינו לחירות’”.

ואחר כך מוסיף הרמב”ם וכותב: “ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשה לנו על ידי משה רבינו, הכל לפי דעתו של בן”.

כשנדקדק בדבריו של הרמב”ם, יש למצוא כאן הרבה שינויים משמעותים בין מה שאומרים לבן קטן למה שאומרים לבן גדול, ונסתפק בחמישה דיוקים:

א) בנוגע לקטן כותב:  “אומר לו” ואילו לגדול כותב: “מודיעו”.

ב) בנוגע לקטן כותב: “כולנו היינו עבדים”, ואילו לגדול אומר “מה שאירע לנו במצרים”, מבלי לפרט.

ג) לקטן אומר ש”פדה אותנו”, ואילו לגדול אומר “נסים שנעשה לנו”.

ד) לקטן אומר ש”פדה אותנו הקב”ה”, ואילו לגדול מייחס את הניסים למשה רבינו.

ה) ידוע מה שאמרו הטעם שלא מופיע שמו של משה רבינו בהגדה של פסח (חוץ ממקום אחד “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”) כדי שלא נטעה שמשה בכח עצמו עשה כל הניסים הללו, אם כן למה לגדול  מזכיר רק שמו של משה רבינו ולא את הקב”ה?

הביאור להבדלים אלו בדרך אפשר: לקטן או טיפש אי אפשר להסבירו את העניינים הפנימיים שבגאולה; כמו כן הדרך לדבר אליו צריכה להיות בנחת. לכן מדגיש הרמב”ם שהאב “אומר לו”, לשון רכה. אולם לבן גדול צריך להודיע, “להודיע” תרתי משמע, שמודיע לו כל הפרטים ואינו מסתפק בהעברת הענין בכללות, אלא דורש ממנו שיידע את כל הפרטים. דעת גם מלשון התקשרות, שצריך לתת לבן הגדול את ההכרה והרגשה בענינים, ונכנס אתו בעומקם. לכן אומר לגדול “מה שאירע לנו במצרים” שבזה נכלל כל הענינים הרוחניים, המ”ט שערי טומאה וכו’, דבר שהבן קטן אינו מסוגל להבין, ולכן מסתפק לומר לו שהיינו עבדים. כמו כן הוא אינו מזכיר הניסים, כמו שמפורש בהגדה, שהתשובה לבן התם היא: “כי בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים”, ותו לא.

ומכאן נגיע לדיוק העיקרי, שלקטן אינו מזכיר שמו של הגואל ראשון, משה רבינו, ולגדול אינו מזכיר ה’, כי אם אומר לקטן בדעת שה’ עשה את הניסים ומזכיר גם את משה רבינו, זה יכול לבלבלו עד שעלול לטעות בכך שמשה הוא ענין נפרד מה’ (אף שבוודאי צריכים לומר לו שיש משה רבינו וצריכים להאמין בו, כמו שכתוב ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, אבל לא להאריך בזה). לעומתו, הבן הגדול, הוא חכם ומבין שמשה רבינו הוא לא ממוצע המפסיק ח”ו, כי אם ממוצע המחבר, מפני שמשה הוא בטל במציאות והוא ממשיך אלקות בעולם, ועל ידו פועל ה’ את כל הנסים. אולם, כדי להבין ענינים אלו, צריכים ללמוד חסידות שלא יבין את הענינים הדקים אלו בהגשמה.

דברים אלו אין אומרים לקטן, שכן מוחו עדיין מונח בגלות, בגישה גלותית לכל דבר, גם אם הוא בחינת ‘שבת קדש’ ככל יהודי, אבל חסר אצלו בחינת ‘שבת הגדול’.

אולם מי שהוא קשור לי”א ניסן (ובדרך רמז: “יו”ד אל”ף ניסן” בגימטריא “אש”, כלשון התורה בפרשתנו, וכפי פירוש האור החיים הקדוש קשור עם ביאת המשיח):  “אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה”, שהאש ממנה מדליקים את המנורה המאירה בכל העולם, והיא עדות שהשכינה שורה בישראל. אש זה “לא תכבה” וכמו שאומרים “כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד”. הרבי – וכל מי שקשור לרבי – מתעלה לדרגת שבת הגדול – מציאות של גאולה.

להתאים הפרסום - לקטנים או לגדולים

וההוראה מזה: אמנם לקטנים צריכים להדגיש ענין הגאולה באופן פשוט, כמו “המעדנים מצויים כעפר”. צריכים לומר להם כפשוטו, כי זה יגרום שיתאוו לימות המשיח. אבל למי שקשורים לאילנא דחיי, גדולים וחכמים, צריכים להאריך בעומק מושג גאולה עם כל הניסים, שהם יתאוו לימות המשיח לענינים הנעלים שיהיו באותם הימים, כמו שכתב הרמב”ם בסיום ספרו ה”יד החזקה”.

על פי זה אפשר אולי להבין את תשובתו של הרבי על השאלה האם לחתום על קבלת המלכות, והרבי השיב: “תלוי בחב”ד על אתר”. יש לומר שהדבר תלוי בשיעור שחב”ד פעלה על המקום (“על אתר”), על הגבלות הטבע והגלות. ולמי שהוא קטן צריכים לחנכו, להכינו ולגדלו שיהא כלי להבנה עדינה יותר בענינים אלו, שיוכל לחדור לפנימיותו ושיהא בבחינת ‘שבת הגדול’.

כח זה להיות במעמד של ‘גדולים’, נתן לנו הרבי בכ”ח בניסן תנש”א. ואף שלכאורה בזה שמברך האב “ברוך שפטרני”, נעשה מרחק ופער בין האב לבנו (כנראה בלשון הרמב”ם שבנוגע לקטן כותב “בני”, ואצל הגדול השמיט תיבה זו), אין זה אלא בחיצוניות, אך בפנימיות המרחק הוא רק ביטוי לזה שהאב העניק לבנו את כל הכחות הנדרשים לעמוד על רגליו בכוחות עצמו; אבל בפנימיות הוא קשור עם בנו בעבותות אהבה כמקודם ועוד יותר.

ואם לא נביט על ההעלם שארע בכ”ז באדר ובג’ בתמוז בעיניים גלותיות כמו קטן הרואה רק את הרובד החיצוני, או אז תתחזק ההתקשרות שלנו אל הרבי ושל הרבי אלינו, במקביל לאמונה שהרבי נמצא איתנו, חי וקיים, וכמים הפנים לפנים.

 לחזק את האמונה

ראיתי סיפור מעניין מהרב הקדוש רבי נחום מטשרנוביל נ”ע, שכשבא לטשרנוביל הייתה נגדו התנגדות גדולה מיהודי אמיד בשם זיסקינד. פעם אחת קרה שבליל בדיקת חמץ קרא רבי נחום לשמשו וביקשו לגשת לזיסקינד ולומר לו שיש עדיין חמץ בשטח ביתו, חמץ שלא מצא בבדיקה. כששמע זיסקינד את דברי השמש, כעס עליו כעס רב והשליך אותו החוצה. אף על פי כן, במוחו החל לקנן ספק, שמא יש אמת בדברי הרבי. שוב שלח רבי נחום את השמש להגיד לזיסקינד שהחמץ נמצא בבית מסויים בחצרו. גם הפעם השליך העשיר את השמש החוצה, אך הפעם כבר לא כעס עליו כל כך, והספק שהחל לקנן בלבו, התחזק. הצדיק מטשרנוביל שלח את משמשו גם בפעם השלישית כדי למסור לגביר שהחמץ נמצא בקומה שניה בביתו. וכך חזרו הדברים שוב ושוב: בפעם הבאה הוסיף ואמר לו באיזה חדר נמצא החמץ, ובסוף אף הורה לו בדיוק רב באיזו מגירה בארגז נמצא החמץ, ואכן מצאו שם את החמץ. מאז הפך אותו זיסקינד להיות מקורב לרבי נחום מטשרנוביל.

כששאלו את הצדיק מדוע לא אמר מיד לעשיר היכן מונח החמץ, השיב הרבי כי בתחילה הוא עצמו לא ידע, אבל כשזיסקינד החל להסתפק קצת אולי יש לו רוח הקודש והוא צודק, נעשה עמו קשר כלשהו, ובזכות הקשר הזה יכול היה רבי נחום לדעת יותר פרטים בנוגע למקום חמצו, עד שזיסקינד החל להאמין ברבי נחום באמונה שלמה, ואז ניתנה לו, לצדיק, אפשרות משמים לדעת בדיוק היכן מונח החמץ.

מכך ניתן ללמוד, שכשמבטלים את הספיקות ומתחזקים באמונה שלימה בהבטחת הגאולה, וכי נשיא דורנו הוא המשיח היחיד שבדורנו, ככל הרמזים והדברים המפורשים ששמענו מפי קדשו, הרי זה עצמו יחזק את גילוי ההתקשרות של הרבי עמנו. במילים פשוטות: אם נביט על כל דבר בפנימיותו בדעה גדולה ורחבה, נראה שהרבי נמצא אתנו, ותיכף ומי”ד יגאל אותנו.

ולסיום ‘פרפרת’ בדרך הרמז: בשנת תש”נ הייתה התחלה של תקופה חדשה שנקראה “שנת ניסים” ובו החלה ההכרזה של המלך המשיח “הגיע זמן גאולתכם”. המילים “שבת הגדול” בגימטריא תש”נ! ודו”ק.