“להגדיל ראש”
מערכה זו על תורת החסידות דרשה הרבה הקרבה ומסירות–נפש. על–ידי המסירות–נפש בכל פעם הייתה התקדמות גדולה, נכבש יעד נוסף, והורידו את השכינה בצעד נוסף. י”ט כסלו הוא “תחנה גדולה”. יו”ד כסלו הוא תחנה נוספת, כיבוש יעד נוסף, הורדת השכינה למטה יותר
מערכה זו על תורת החסידות דרשה הרבה הקרבה ומסירות–נפש. על–ידי המסירות–נפש בכל פעם הייתה התקדמות גדולה, נכבש יעד נוסף, והורידו את השכינה בצעד נוסף. י”ט כסלו הוא “תחנה גדולה”. יו”ד כסלו הוא תחנה נוספת, כיבוש יעד נוסף, הורדת השכינה למטה יותר
עומדים אנו בערב חג הגאולה י”ט כסלו, ראש השנה לחסידות, וזה הזמן שאנו חייבים להזכיר לעצמנו שוב ושוב את משמעותו הפנימית והעיקרית של יום זה. לא להסתפק בפשוטם של דברים, בסיפור שקרה לפני כמאתיים שנה, אלא לדעת שהדברים הם עכשוויים ואקטואליים לנו ולמצבנו כיום, בחודש כסלו תשע”ח. שכן “הקורא את המגילה למפרע (מי שחושב שכאן מדובר רק על דברים שקרו בעבר) - לא יצא”.
לא את אבותינו בלבד גאל הקב”ה בי”ט כסלו, אלא אף אותנו גאל עמהם. לא רק רבינו הזקן יצא אז מבית האסורים, וניתנה לו אז הרשות להפיץ את תורת החסידות. אלא גם אנו, כאן ועכשיו, נמצאים היינו בבית האסורים ויוצאים אנו ממנו בי”ט כסלו. לא מדובר רק על סיפורים שקרו בעבר, אלא על דברים שקורים עמנו היום.
וגם אם במובן הפשוט לא רואים ולא מרגישים זאת, מלמדים אותנו ומחנכים אותנו כל הזמן לעמול ולהתייגע על כך שהדברים אכן יתבצעו על ידינו מבחינה רוחנית ופנימית, על ידי ה”נזכרים”. והעיקר, שעל ידי כך נגיע אל העיקר ותכלית הכול - שסוף סוף נראה גם בעיני בשר את מלכנו משיחנו שליט”א עומד ומביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה לעיני כל, גם באופן הפשוט ביותר.
וכך כותב אדמו”ר הריי”צ בלקוטי–דיבורים (ח”א ע’ 74 ואילך) אודות המאסר והגאולה:
“כל ענין המאסר היה בהסכמתו של רבינו הזקן. לא רק רבינו הזקן אלא כל צדיק וצדיק הוא מושל ושולט על כל הענינים הגשמיים. התורה היא בעלת דעה על העולם וכל עניני העולם משועבדים לתורה, ובמילא כל מה שעומד לקרות לצדיק הוא אך ורק בהסכמת הצדיק, ומובן שגם המאסר היה בהסכמת רבינו הזקן. לולא הסכים רבינו הזקן לא היו אוסרים אותו. וראיה לכך ממה שהתרחש בדרך נסיעתו לפטרבורג, שביום שישי נעצרה העגלה מעצמה. ולא עזרו ארבעת הסוסים שנרתמו כדי לסחוב את העגלה. היא לא זזה ממקומה, משום שהרבי לא רצה.
“שש שעות לפני זמן הדלקת נרות לא רצה הרבי לנסוע הלאה. נעמדה העגלה באמצע הדרך ולא זזה ממקומה. הגנרל והז’נדרמים הבינו שאין זה דבר פשוט שלפתע פתאום נשברו צירי העגלה. [וכמאמר כ”ק רבינו הגדול “צווחין אף עקתין” וכו’ (“אקסין” הם באידיש צירים, וכאשר “צווחין”, נשברו ה”אקסין”, אזי “בטלין ושביתין”, בטלו ושבתו שם בשבת)]. כאשר מתקנים את ה”אקסין” נופל הסוס. מביאים סוסים חדשים והם אינם יכולים להזיז את העגלה ממקומה. ביקשו מכ”ק רבינו שייתן רשות לנסוע לכפר סמוך. הרבי לא הסכים. ואז ביקשו שייתן רשות להעביר את העגלה הצידה לשדה. הרבי הסכים לכך ושם הם שבתו בשבת קודש. היה זה שני וויארסט ליד המושב - סאליבע רודניא - שעל יד העיר נעוועל…
“סיפור הנסיעה לפטרבורג נותן לנו מופת מוחשי על מה שדובר לעיל, שכל ענין הקורה לצדיק בכלל, ולצדיק ונשיא בישראל בפרט הוא אך ורק בהסכמת הצדיק. כשהרבי לא רצה לנסוע אזי עמדה העגלה, והיא נעמדה באותו רגע ובאותו מקום שהרבי רצה.
“לו היתה העגלה נעמדת בעת זמן הדלקת הנרות, לא היה בזה משום חידוש כלל, גם בענין שלא בידיעה. כמו המעשה שהגאון הגביר ר’ יהושע ז”ל צייטליס רצה לנסות את הרבי ביין שנגע בו נכרי ולא עלתה בידו, ואמר לכ”ק רבינו הגדול עליכם נאמר לא יאונה לצדיק כל און. כל זה אינו פלא. אבל שהעגלה תעצור ביום שישי בשעה עשר וחצי בבוקר ולא תזוז ממקומה זהו פלא נפלא ממופתי ה’ במוחש כמו כל הניסים הגלויים.
“אשר על כן מבינים כולם בבירור גמור כי כזה מאן–דאמר ובעל דעה על גשמיות כמו שהיה הרבי, היה בכוחו לא ללכת למאסר, ולא היה צריך להתחבא אפילו לשעה קלה. ואם הוא הלך למאסר, היה זה בוודאי לשם כוונה פנימית בעבודה.
“אברהם אבינו פתח את הצינור של מסירות נפש על קדוש השם, והרבי פתח את צינור מסירות הנפש על עבודת ה’ בתורת החסידות. שמכל זה מובן שכללות ענין המאסר לא היה זה אלא כהלבשה ברצון, שלא להשתמש בדרך למעלה מן הטבע.
“ענין זה היה נוגע מאד לבאר בפרטיות, שמזה היו מבינים אפס קצהו לכל הפחות מהאהבה הפנימית ועצמית של הרבי ליהודים בכלל - שהוא רצה שכולם יתחילו לחיות מתוך חיות בתורה ועבודה בדרך החסידות - ולחסידים בפרט. ואהבה זו נטע הרבי בהאדמורי”ם הרביים הבאים אחריו.
“לבאר את הענין בדרך אגב, אי אפשר. כדאי הוא הענין לקבוע לו ברכה לעצמו באריכות הביאור הדרוש לו. אני מזכיר זאת רק בקצרה כדי שחסידים יידעו שהם אינם לבד ח”ו, יש מי שדואג עבורם. כי כזו אהבה פנימית ועצמית היא נצחית לדורי דורות עד משיח, כאשר נזכה להתראות בתחיית המתים עם הרביים פנים בפנים, בפנים מאירות ובפנים מסבירות”.
ובמקום אחר (לקוטי דבורים ח”א ע’ 86 ואילך): “אילו לא היה רבינו גדול מכניס את שלושת המילים “במידת אמת ליעקב” (באגה”ק קטנתי) היו לו עוד חמישים אלף חסידים. אבל הרבי תובע מדת אמת”.
“המגיד העניק לרבינו הזקן חיוך, ובזה היה יכול רבינו הגדול “לקנות את העולם”. ורק להיות כל עבודתו של כ”ק רבינו הגדול לנטוע ענין העבודה פנימית אצל חסידים, לא חפץ להשתמש בזה ששייך למקיפים שבנשמה”.
“רבינו הזקן כשיצא ממאסרו אמר: מפני עשרה מתלמידיו היה ירא שלא יזדמנו יחד בפטרבורג - בין העשרה מנה גם את ר’ מיכעלע אפאצקער - ובעבודתם הקדושה היו שורפים את הטאינע סאוועט, והכוונה בירור ולא שבירה” (ספר התולדות רבינו הזקן ע’ ר”י).
“להגדיל ראש”
ישנה כאן מערכה, מלחמה פנימית, המתנהלת בכל העולמות, על דרכה ושיטתה של תורת החסידות, על הדרך והשיטה המובילה לביאת המשיח ולגאולה השלימה. מערכה זו דרשה ודורשת הרבה הקרבה והרבה מסירות–נפש. ובכל פעם, על–ידי המסירות–נפש, הייתה התקדמות גדולה, נכבש יעד נוסף, והורידו את השכינה בצעד נוסף. י”ט כסלו הוא “תחנה גדולה”. יו”ד כסלו הוא תחנה נוספת, כיבוש יעד נוסף, הורדת השכינה למטה יותר, וכן הלאה.
לנו חשובות ונוגעות במיוחד התחנות שבדורנו זה, הדור השביעי, שהוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה. שכן כאן מדובר עלינו, על “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות” המוטלת עלינו, על מה שרוצים ותובעים מאתנו.
ולכן, מי שחוגג את ראש חודש כסלו, למשל, ואומר: מה איכפת לי כל העילויים וההפלאות - אני רוצה לחגוג את היום הזה באופן הכי פשטני. לדידי די ומספיק שראינו את הרבי בריא בגשמיות כפשוטו, וכל השאר אינו שייך לענייננו כלל - הוא טועה ומטעה. הוא עוצם עיניו לראות מה קורה פה. והעיקר, הוא מנסה להתחמק מהעבודה המוטלת עלינו.
שכן רוצים ותובעים פה מאיתנו משהו. המערכה הזו שמנהל המלך המשיח - “רואים בפועל שהמלך המשיח נלחם מלחמות ה’ ובכמה ענינים כבר מנצח, ודווקא מתוך מלחמה של שלום” (ש”פ חיי שרה תשנ”ב) - רוצה הוא שתהיה לא רק “בתחתונים”, אלא גם “על ידי התחתונים ובאופן השייך למציאות התחתונים”. את העבודה הזו רוצה הרבי שאנו נעשה, דווקא בגלל שאנו כל כך תחתונים וכמעט לא שייכים לשום דבר.
אין זה משנה כלל אם הדבר מוצא חן בעינינו ועולה בקנה אחד עם כל הדעות וההרגשים שלנו וכל שאר חלומותינו, אם לאו. הרבי רוצה מאתנו משהו, והוא גם רוצה שלא נהיה רובוטים ולא נעשה רק את מה שמצווים עלינו במפורש, אלא נחשוב ונשקול ונתכנן, ונבין, עם השכל והרגש התחתונים שלנו, מה רוצים מאתנו. ונתקדם אל המטרה ותכלית הכל בצעדים בטוחים, במסירות נפש מוחלטת, גשמית ורוחנית, ולא ננוח ולא נשקוט עד שנביא את הגאולה השלימה גלוי לעין כל.
ואם אין אנו עושים כך, אם אנו מעדיפים להיות “ראש קטן” ולא לשים לב לכל מה שמתחולל סביבנו, לכל המסירות–נפש של הרבי עבורנו ועבור היעוד שהוא תכלית הכל - הרי אנו ח”ו מפנים עורף לדרישה הבלתי פוסקת, ומתעלמים מהעיקר, לשמו הייתה כל הבריאה וכל ההשתלשלות, לשמו מוסר הרבי שליט”א את כל נפשו, מתוך תקווה ודרישה ותביעה שסוף סוף בודאי תתמלא, שגם אנו נעשה את המוטל עלינו.
לא באנו כמובן ח”ו להצדיק בזה את העיכוב המבהיל של הגאולה. אין שום הסבר ואין שום צידוק לכך, כדברי הרבי שליט”א פעמים אין ספור. ועם כל זה, אם עדיין רואים אנו שעדיין לא בא לעיני כל בשר, זאת אומרת, כך אומר לנו הרבי שוב ושוב, שרוצים מאתנו משהו. ועלינו להפנים את המסר, ולעשות כפי יכולתנו ויותר מכן את המוטל עלינו.
ולכן, אף כי כמובן יש חשיבות עצומה ונפלאה באמת לאמיתו בעת זו לאהבת ישראל ובפרט לאחדות החסידים. ולאהוב ולכבד כל אחד ואחד, גם אם דעתו (או חוסר דעתו) אינה כדעתנו, ונדמה לנו כי הוא לא ממלא את הנדרש מאתנו עתה ואפילו נלחם נגד זה. עלינו לעשות הכל לחזק ולהגביר את האהבה והאחדות בין יהודים בכלל ובין החסידים במיוחד.
וביחד עם זה, בנשימה אחת - ח”ו שזה יהווה איזה שהוא תירוץ ואמתלא (אותיות: אמת–לא) להתחמק ממילוי העבודה והשליחות המיוחדת והיחידה המוטלת עלינו, מה שרוצים ותובעים מאתנו, “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”.
ובוודאי ובוודאי “אז דער רבי וועט אויספירן” (הרבי ימלא את רצונו) ותיכף ומיד נראה את שלימות הגאולה בהתגלות מלכנו משיחנו לעיני כל “נאו” ממש.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.