הרבי בהלוויית אמו, בבית החייםח”י שנים של נחת

עדויות מגוף ראשון על מה שקרה עמה ביומה האחרון, כמו גם בעת הסתלקותה בבית הרפואה, כשבנה הרבי נמצא לידה • אירועי הפטירה, ההלוויה וימי השבעה, בסקירה מקפת לרגל מלאת יובל שנים

הרבי בהלוויית אמו, בבית החייםח”י שנים של נחת

ח”י שנים זכתה הרבנית הצדקנית מרת חנה ע”ה לשהות במחיצת בנה הדגול, הרבי מלך המשיח, החל מאותו יום אביבי שאפף את פריז שבצרפת בשנת תש”ז, ועד ליום הסתלקותה - ו’ בתשרי תשכ”ה. היו אלו שנים מיוחדות בחייה בהן זכתה לראות את בנה הבכור בגדולתו ובהדרו, כשהוא מחזיק בידו את שרביט שושלת הזהב הליובאוויטשית, השביעי במספר.

יחד עם זאת, לא תקופה קלה הייתה זו, שכן לבדה הייתה. בדידות מזהרת על אף היותה מוקפת בקבוצת נשים שהגיעו מדי פעם בפעם לבקרה. ללא בעלה הדגול שמילא תדיר את מחשבותיה, ללא בן הזקונים שלה שגורלו לא היה ידוע לה בבירור, אך נראה שהבינה כי גורלו נחרץ יחד עם גורלם של ששה מיליון יהודים נוספים על אדמת אירופה. חוסר וודאות לגבי בנה השני אשר “שלח” לה מדי פעם בפעם כמה מילים בכתב, אך לבה הרגיש - כך על פי יומניה האישיים - שמשהו אינו כשורה.

וכך משתפכת הרבנית ברגשותיה על גבי דפי יומנה בשלהי חודש חשוון תשי”ט: “את אביה [של נכדתה; בנה, ר’ ישראל אריה לייב - המעתיק] לא ראיתי זה עשרים ותשע שנים. זהו מקום שכואב לי מאוד, וה’ יודע מה יהיה הלאה. אינני רוצה לחשוב על כך, אבל אפילו מצד השכל בלבד - מבלי להביא בחשבון את הלב - הדברים אינם כלל פי שהם צריכים להיות, על פי כל הדעות. לאחר כל מה שעבר עלי, ולאחר סוף כה מר שפקד את בעלי ז”ל - גם את הנעשה ברוסיה אינני יודעת; אילו היו ידיעות טובות כלשהן, מאמינה אני שהייתי יודעת משהו על כך. נראה לי שאני זכאית להתראות עמהם… מכתבים, מקבל, אני לא לעתים קרובות. אני שמחה כשאני רואה את הכתב, אבל לדעת - אינני יודע כמעט דבר ממה שאני מתאווה לדעת”.

ובפעם אחרת מוסיפה הרבנית לכתוב על רגשות אלו: “…מי יודע מה יהיה הלאה?… קשה לחשוב על כך. אני מתאווה לשוחח על כך, אך אין לי עם מי…”

הנחמה היחידה והגדולה שלה הייתה בגדולתו וביקר תפארת מלכותו של בנה הגדול שאף היה מבקרה מדי יום ביומו והיה מעניק לה כבוד מלכים כשהיה נותן זרועו תחת זרועה ומלווה אותה פעמים רבות מ–770 בחזרה אל דירתה אשר הייתה בקרן הרחובות ‘פרזידנט’ ו’קינגסטון’ (היכן ששוכן כיום בניין הפנימיה הידוע 1414).

“רבה תודתי להשם יתברך על בני, שיחיה לאורך ימים”, מוסיפה הרבנית לתאר את רגשותיה על גבי דפי היומן. “הוא עושה עבורי כל שביכלתו, ואולי יותר. ככל שהזמן חולף הוא נעשה עסוק יותר ויותר. מדי יום הוא מקמץ למעני חמש דקות מזמנו, ולפעמים יותר, ובזכותם אני חיה. תודה לה’ על מה שיש לי”.

עם זאת, בריאותה הייתה טובה יחסית, והיא הפליגה בימים ובשנים כשעל ראשה מתנוססת עטרת “אם המלכות”. “ברוך השם נכנסתי כבר לחודש השישי לאחר שמלאו לי שמונים–ושלוש שנים, והנני מודה להשם יתברך על בריאותי לפי ערך”, שוב מציינת הרבנית ביומנה כשנה ורבע לפני הסתלקותה.

שינוי פתאומי

מצבה הבריאותי השתנה אך ימים אחדים לפני הסתלקותה - ביום השני של ראש השנה תשכ”ה, כאשר לחץ הדם שלה עלה עד כדי כך, שנמנעה מללכת לבית הכנסת הליובאוויטשי הגדול. יום קודם לכן עוד הלכה, והיא שיערה שזה השפיע לרעה על מצב בריאותה, כפי שאמרה בעצמה באוזני המשמש בקודש הרב בערל יוניק ע”ה: “אני יודעת שההליכה לבית הכנסת אתמול (ביום א’ דראש השנה) הזיקה לי, אבל לא אכפת לי”.

באותה שיחה הוסיפה ואמרה בסיפוק ובנחת: “הרי התקיעות [של בנה הרבי] היו כל כך טובות… שה’ יתן לו כח. תשמעו מה שאני אומרת לכם, אינכם יודעים מה יש לכם (“וואס איר פארמאגט”) ואני לא אומרת את זה מפני שאני האמא אלא מפני שזו האמת”.

חלפו עוד ימים אחדים, ובליל שבת–קודש, אור לו’ תשרי, ביקר אצלה בנה הרבי כמנהגו.  באותה שעה לא ניכר היה עליה דבר מלבד חיוורון כלשהו אשר לא היה בו בכדי להטריד.

אולם כעבור כמה שעות, בשעה 3:05 לפנות בוקר, נשמעו דפיקות בהולות על דלת משפחת שכניה, ר’ אברהם פעלער שהתגורר בבנין 1418 הסמוך. בני הבית הנמים פתחו במהירות את הדלת. הדופקת היתה מרת ווינר, אישה מבוגרת שהתגוררה בבית הרבנית חנה והייתה דואגת לצרכיה ומשמשת אותה. פניה היו בהולות. היא סיפרה כי הרבנית נפלה ממיטתה.

הגברת פעלער יצאה חיש מהר לסייע, ושתי הנשים גם יחד השיבו את הרבנית למיטתה. רק מאוחר יותר התברר למרבה הצער, כי לא הייתה זו נפילה גרידא, אלא כתוצאה משטף דם מוחי.

קראון הייטס עדיין נמנמה באשמורה שלישית של הלילה, כאשר הרב פעלער מיהר לבית ד”ר אברהם זליגסון שגר לא הרחק, כדי שיבוא לבדוק את מצבה של הרבנית. בעוד הוא הזדרז לצאת מביתו, הורה לרב פעלער לגשת לבית הרבי להודיע לרבי.

בין כך ובין כך החישה מרת ווינר את צעדיה ל”770” לבקש עזרה. בשעה כה מוקדמת של שבת, עוד בקושי היו אנשים, ובכל זאת פגשה בשלושה בחורים - ר’ שלום בער לויטין, ר’ דוד רימלר ור’ לייבל בראנדלר. זה האחרון פנה לבית הרבי  1304 פרזידנט, כדי להודיע על המצב.

היה זה מחזה נדיר ביותר לראות אי–מי מהחסידים, על אחת כמה בחור, נוקש על דלת ביתו הפרטי של הרבי. לאורך השנים ידעו הכול כי ביתו של הרבי אינו מעניינם של החסידים, ואלו השתדלו אף לעקוף את המדרכה שליד הבית. אך הפעם לא הייתה ברירה, והת’ לייבל בראנדלר הקיש על דלת הבית פעמים אחדות - אך לא הייתה כל תגובה. גם הרב פעלער הגיע בינתיים, ואף הוא לא נענה.

השניים הבינו כי יש לעשות הכול כדי להודיע לרבי על המצב, ובלית ברירה צלצלו בפעמון הבית. רק אז הגיעה הרבנית ופתחה את דלת הבית המלכותי. היא כנראה הבינה שעניין של פיקוח נפשות כרוך כאן. הרב פעלער סיפר על מצב הרבנית, חמותה, אם הרבי. הרבנית הצדקנית עלתה לקומה השניה וסיפרה לרבי. כעבור דקות אחדות שבה ואמרה “אם יהיו חדשות תבוא ותספר”. היא הוסיפה ואמרה שבפעם הבאה כדאי להקיש על הדלת שמאחורי הבית, כך ישמעו אותו טוב יותר.

בין כך ובין כך הגיע ד”ר זליגסון לבית הרבנית. לא חלף זמן רב, ובטרם תפילת שחרית הגיע אף הרבי כדי לעמוד מקרוב אחר מצבה של אמו הרבנית.

הרבי עוקב אחר מצבה של אמו

מי שהיה מעורה בכל הענינים שהתפתחו לאורך היום, היה המשב”ק הרב בערל יוניק שהיה ממקורבי בית רבי. כשהגיע הלה ל–”770” לקראת השעה תשע בבוקר ללימוד חסידות שלפני התפילה, קרא לו הרב חודקוב וביקשו בשם הרבי לבקר אצל אמו הרבנית שלא חשה בטוב, ושישוב לספר איך היא מרגישה. הרב חודקוב הוסיף שהרבי שליט”א ימתין לקבלת המידע ורק אחרי כן ייצא להתפלל. עוד הוסיף הרב חודקוב וביקש לדאוג שהרבנית לא תהיה לבדה, וכי עדיף שתהיינה שתי נשים שתוכלנה להתחלף ביניהן. וכך, מלבד מרת וינר שתפקידה היה לשהות בבית הרבנית, הגיעה גם מרת שורפין (בת הרב החסיד ר’ שלמה אהרן קזרנובסקי ז”ל) שהיתה בידידות עם הרבנית ע”ה, וכן מרת לאה כהן תחי’, אשתו של הרב יואל כהן.

ר’ בערל יוניק הזדרז לעשות כמצוות המלך. כשהגיע לבית הרבנית, ברגע הראשון לא זיהתה אותו, והיא שאלה אותו לשמו, על אף שהיה מבין באי ביתה הקבועים. רק לאחר שהציג את עצמו, הכירה אותו. לאחר שהות קצרה, שב ל–“770” לדווח לרבי על המצב.

על פי הוראת הרבי, המשיך הרב יוניק לבקר את הרבנית במשך היום לעתים תכופות, כשבכל פעם הוא חוזר לדווח לרבי ולעדכנו על המצב. ואכן, במשך היום מצבה השתפר בהרבה.

חודש תשרי תשכ”ה - אלפים מכל רחבי העולם הגיעו כבכל שנה לעשות את חודש החגים יחד עם הרבי, בצל איש האמונה ואיש האלוקים. הרבי ניהל את סדר יומו כרגיל, כשהוא מדי פעם בפעם מקבל בחשאי עדכונים.

הרה”ח ר’ מנחם מני וולף, אז מהתמימים הלומדים ב–770 מציין ביומנו: “לאחר שהחלה התפילה היה נראה שהרבי ממתין למשהו או למישהו כי הביט מספר פעמים הצידה. הדבר חזר על עצמו ארבע פעמים. המזכיר הרב לייבל גרונר ניגש אל הרבי, והרבי אמר לו משהו. כנראה ששלח אותו למסור מסר מסוים. כך נראה ממבט ראשון. הוא ניגש לרב חודקוב וממנו חזר לרבי ומוסר משהו. אני, כמו - כך להשערתי - רוב הקהל ואולי כולו (מלבד אחדים–בודדים ממש ממקורבי בית–רבי) אינני יודע מאומה. בכל אופן, המתח היה רב ומורגש בחלל האוויר”.

בשעה 1:30 ירד הרבי כהרגלו להתוועדות, לא סתם התוועדות, אלא לכבוד ‘שבת שובה’, אחת השבתות החשובות בשנה. “הרבי כדרכו בקודש” - מציין רמ”מ וולף ביומנו - “ניהל את ההתוועדות בשגרתיות, שיחות, מאמר, אמירת ‘לחיים’. הרבי מתחיל לשוחח בשפע של נושאים כדרכו בקודש ואף משמיע מאמר של דא”ח שנפתח במילות הפרק ה”מאה ועשרים” בתהילים “שיר המעלות ממעמקים”.

רגישי לב הבחינו לאחר מכן כי בהתוועדות זו דיבר הרבי “דיבורים פלאיים” על כך, שמנהיג ישראל אמיתי אינו חושב על עצמו, אלא על צאן מרעיתו, וכפי שמצינו במשה רבנו שביומו האחרון עסק בעניני כלל ישראל, “וילך משה וגו”’ - ויהי הדבר כמעין רמז כמעט מפורש.

באמצע ההתוועדות ניגש אל הרבי הד”ר זליגסון ושאל מה שם אמה של אמו. הרבי ענה “רחל”, והרופא הזכיר את השם “חנה בת רחל לרפואה שלימה”.

“אמן”, השיב הרבי.

על מאורע מיוחד שאירע באותה התוועדות, מוסיף רמ”מ וולף ביומנו: “הרבי ממשיך להתוועד ובאחת השיחות מדבר על תורת הבעש”ט לפסוק ‘ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא’, ש’הסתר אסתיר’ פירושו הסתר כפול, שההסתר עצמו מוסתר. הרבי הביא משל, ותוך כדי הצעת הדברים התחיל בבכיות נוראות והשעין ראשו על ידו, איום ונורא המחזה. הרבי לא יכל לדבר. מרוב בכי נחנק מהדמעות ששטפו אותו. לפתע העביר בתנועה מהירה את כף ידו מעל מצחו וחזר למצב הרגיל עד שלא הורגש כל רושם.

“תוך הדברים הגיע לביאור דברים בנוגע לכך שהגוי אינו מסוגל כיום להסתיר על מצוות הקב”ה - ושוב פורץ בבכי נורא. נשען על כיסאו, נאנח אנחות קורעות לב, נושם בחזקה ושוב בוכה. המאמץ להפסיק ניכר מאוד, אך הבכיות ממשיכות שוב ושוב. לפתע, מעביר כף ידו ביעף מעל מצחו והמצב חזר לקדמותו”.

הרבי מצטרף לאמבולנס

כשעתיים וחצי נמשכה ההתוועדות, והסתיימה לקראת השעה 4 אחר הצהרים, כאשר אז קהל האלפים התפלל מנחה ולאחר מכן היה אמור לנהור אל הבתים כדי לסעוד סעודת שבת.

ר’ בערל יוניק לא המתין לתפילת מנחה, ומיד בתום ההתוועדות עשה דרכו לבית הרבנית חנה. הפעם הבחין בשינוי משמעותי. היא התקשתה לנשום. כשהתקרב אליה כדי לעמוד מקרוב על מצבה, שמע את קולה החלוש זועק “העלף מיר” [= עזור לי]. היה ניכר שהיא רוצה להוסיף ולומר משהו ולא הצליחה.

ר’ בערל שהבין כי המצב מחמיר, מיהר בחזרה ל”770”. כשהגעתי עמד המנין ב”עלינו” של תפלת מנחה. מיד עם סיום התפילה נכנס אחר הרבי לחדרו ואמר לו שאמו מבקשת שיבוא. “לא היו בפי מילים אחרות מה לומר כדי לתאר את המצב”, סיפר כעבור שנים. בו–במקום הוציא הרבי מכיסו את שתי המטפחות שהיו שם ויצא ללכת לעבר בית אמו, כשהוא עושה צעדיו במהירות החוצה עד כדי כך שאת המעיל העליון לבש בעברו בפרוזדור לעיני הציבור שנכח במקום. ר’ בערל התלווה אליו, כשבדרך שאלו הרבי האם יש עליו מפתחות של הבית.

הרבי הגיע לבית אמו, וזמן קצר לאחר מכן חשה ובאה גם הרבנית חיה מושקא ע”ה. נשימתה הייתה כבדה ביותר. הנשים שהיו בבית נפנפו מול פניה בנייר כדי להקל את הנשימה, אך ללא הועיל. כך הרבנית שכבה במצב קשה, מתפתלת בייסורים ונושמת בקושי רב. הרבי קרב אל מיטתה ומשעין ידה ברוך על ברכיו. הרבי הורה מיד לקרוא לרופא נוסף.

הד”ר ג’ייקובס הופיע, ולאחר בדיקה קצרה פסק מיד שיש להעבירה לבית הרפואה. הרבי שאל מה הסיבה ל’פסק’ זה, והוסיף כי הכסף אינו מניעה להשאירה בבית, וכי אפשר להביא כל הציוד הנדרש לביתה על מנת שלא לקחתה לבית הרפואה, אך הרופא השיב כי בבית הרפואה נמצאים כל המכשירים הדרושים.

רופא נוסף שהובהל קבע גם הוא כי יש להבהילה מיד לבית הרפואה. בין כך ובין כך הביאו בלון חמצן כדי להקל על נשימתה, אך הרופאים עמדו בשלהם כי אין בכך די, ויש לאשפזה.

פניו הקדושות של הרבי הרצינו, והוא אמר: “וויבאלד אז דריי דקטוירים האלטן אזוי, גיב איך נאך” [= כיון ששלשה רופאים (שני הרופאים האמורים, וד”ר זליגסון) סוברים כך, אני מוותר]/

ההסתלקות

הרבנית הובלה אל האמבולנס, בעוד הרבי עולה עם בגדי השבת שלו ומתיישב לידה כשפניו רציניות ביותר. הד”ר זליגסון ומרת לאה כהן ישבו בחלק הקדמי של האמבולנס.

באותה שעה בדיוק היו מאות ואלפי תושבי המקום כמו גם האורחים יושבים ב–”770” וחוזרים על תוכן ההתוועדות. ר’ בערל יוניק הזדרז לספר כי מצבה של אם–המלכות אינו שפיר וכי הובהלה לבית הרפואה, כשנשיא הדור נמצא עמה ביחד. בו ברגע נפסקה ה’חזרה’ והקהל הגדול פתח באמירת תהלים עם אותיות השם חנה.

מיד עם הגיעה לבית–הרפואה הועברה הרבנית אל הקומה התשיעית, שם צוותי רופאים המתינו לה והחלו לטפל בה. לבקשת הרופאים יצאו כולם מהחדר וגם הרבי יצא.

מתח רב שרר בחלל האוויר. הייתה תחושה שדבר–מה קורה.

ואכן, לא חלפו דקות רבות, והרופאים יצאו והודיעו כי נגזרה הגזירה - - -

הרבי הביט בהם ומיהר לשאול האם עשו טיפול פלוני כדי לנסות להצילה, אך הרופאים פכרו ידיהם והשיבו כי עשו כל מה שביכולתם.

על אשר אירע באותם רגעים מרטיטים ר’ מנחם וולף מוסיף ביומנו ומפרט: “הרבי גילה ידע רב ברפואה ולחץ עליהם לנסות זריקה מסוימת ודרכי טיפול אלה ואלה. כשהתברר לרופאים עם מי יש להם עסק, צייתו מיד לכל הוראה… שוב יצאו ואמרו לרבי כי לא הועילו דרכים אלה, ושוב הרבי ממשיך ומציע שיטות נוספות, וכך עד הרגע האחרון”.

צלילי ערב החלו לרדת על ברוקלין, וחדרו מבעד לחלון. שעת רעווא דרעווין, רצון הרצונות. הרבי איבד את אמו יולדתו, האישה שכה דאג לה בשנותיה האחרונות, השריד האחרון לבית משפחתו הדגולה מיקטרינוסלב הרחוקה…

הרבי נכנס לחדר שבו שכבה. הרבי הביט מבעד לחלון כמתבונן בשמים, וסבר פניו שמיימי–מהורהר…

היו כמה מהנוכחים שנדחקו להיכנס פנימה, והרבי ניסה להניאם באמרו: “וואָס שטופט איר זיך! ס’איז ניט קיין פאַרבריינגען” [= מדוע נדחפים! זו לא התוועדות]. והוסיף עוד, כי אלו שלא היו במקווה לא יכנסו לחדר.

חלק מהקהל מיהר ברגל לבית–הרפואה כשהם מביאים עמם “גוי של שבת” שנשא עמו אוכל עבור הרבי. אחד הנוכחים פנה אל הרבי ובקשו שיאכל משהו, שכן טרם סעד סעודת שבת, אך הרבי אמר שישאלו זאת רב מורה הוראה. שוב ניגש החסיד בעל מסירות הנפש הרה”ח ר’ אשר ששונקין וגם הוא ביקש שהרבי יאכל משהו, והרבי שאלו בתגובה - “האם יש לכם סמיכה?!”

מזכירו של הרבי הרב יהודה לייב גרונר ניגש אף הוא אל הרבי וביקשו לאכול. לימים חשף הרב גרונר בספרו: “הרבנית, אשת הרבי, שלחה מסר שיבקשו מהרבי שיואיל ליטול ידיים ולאכול מאחר ולא טעם מאומה. אמרתי זאת לרבי. והרבי השיב בשאלה: הרב פסק שמותר לי ליטול ידיים? השבתי שעל פי שולחן ערוך מותר לרבי לאכול. הרבי הגיב ואמר: ‘יש לך אמנם סמיכה להוראה, אבל אני רוצה שרב מורה הוראה יורה לי כן’. בפועל, הרבי לא נטל ידיו ולא אכל”.

בתוך כך הגיעו למקום הרבנים החשובים מזקני החסידים הרב אליהו סימפסון והרב ישראל ג’ייקובסון (ע”ה). זה האחרון ביקש שכולם ייצאו ונשארו רק הם ועוד כמה אחדים מהמבוגרים.

עם צאת השבת יצא הרבי מהחדר בו שהתה הרבנית. הרבי אמר שהפטור של אבל מקריאת–שמע ומתפילה זהו מצד שהוא טרוד, אך כיוון שהוא מוסר את האחריות לחברה קדישא, או אז הוא כבר אינו טרוד בכל עניין הקבורה. כיוון שכך, הנוכחים פתחו בתפילת ערבית. כדרכו בקודש חיפש הרבי אחר סידור כדי להתפלל מתוכו, אך כיוון שהנוכחים הגיעו רגלית מקראון הייטס, והטלטול הינו אסור, הרבי התפלל אפוא באופן נדיר ללא סידור. בסיום התפילה אמר הרבי קדיש יתום.

אחר התפילה שוב עמד הרבי דומם ליד החלון, נשען על אצילי ידיו הקדושות עד השעה 10:00 בלילה, עד שהוצאה הרבנית מן המקום והובאה לביתה, שם הניחוה בחדר הראשון.

פלאי פלאים - באותו יום פרצה שריפה קלה בעזרת נשים של 770, וכסאה של הרבנית נשרף כליל!

ההלוויה הגדולה

במשך כל הלילה שהה הרבי בביתו, אולם בבוקר יום ראשון, בשעה 8:00, הגיע ל–”770”. כשהגיע מניין התפילה לחלק האחרון של התפילה, יצא הרבי לבית המדרש, שם אמר את הקדישים שלאחר שיר של יום, לאחר “קוה” וקדיש יתום שלאחר “עלינו לשבח”. כאשר פתח באמירת הקדיש הראשון, התחיל לבכות, עצר קצת והמשיך. כך היה גם בשני ה”קדישים” הנוספים בכי עצור.

בצהרי יום ראשון, בשעה 12 בצהרים, יצאה ההלוויה של אם המלכות לדרכה. את הקריעה שלאחר הטהרה עשה הרב זלמן דוכמאן בסירטוקו של הרבי. הרבי פרץ בבכי מר.

עוד בטרם יצאה ההלוויה מבית הרבנית, צבא קהל גדול של אלפים רבים לפני ביתה. בשל הצפיפות הגדולה, לא הייתה הפרדה כדבעי, והרבי לא יצא מן הבית בטרם סודר העניין. הרבי ביקש כי הנשים לא תלכנה אחרי המיטה והוסיף “בעצם, היה טוב אם לא תלכנה בכלל אלא שאיני יודע אם ישמעו לי”.

ההלוויה שיצאה מבית הרבנית ב–1418 דרך רחוב קינגסטון לעבר 770, בעוד הרבי עוקב במבטו הקדוש את הארון עד שהוכנס למכונית החברה קדישא. במעמד ההלוויה נמנו אלפים רבים, ובהם אדמו”רים, רבנים וראשי ישיבות מכל חוגי הציבור והקהילות בארה”ב.

במהלך ההלוויה הבחין הרבי באחד החסידים אוחז במסרטה ומנציח את ההלוויה. לאורך כמה שניות הביט הרבי במבט חד על מעשיו, אך משהלה לא שם לב, הרבי הוריד את ידו עם המצלמה עד לרצפה.

כששאל היכן מחצלת הפלסטיק (הכוונה כנראה לזו שניתז עליה דם כשפרץ שטף דם) וכן פיסת עץ מסוימת, הסובבים הודיעו כי הכל מסודר, ועל פניו הק’ ניכרה שביעות רצון.

אחר כך נסעו לבית–העלמין. הרבי ביקש כמה פעמים שהבחורים לא יעמדו שם (“מה עושים כאן הבחורים?”).

כשהחלו בקבורה שוב שאל הרבי בתמיהה: היכן הפלסטיק (האמור)? אך הדבר נעלם משום מה. לרבי כאב הדבר מאוד. כל אחד התבקש לחפש במקומו, אך לשווא. נוכח הדחיפות הרבות שהיו במקום, התבטא הרבי בכאב לב עצום: “הניחו לי. מדוע נדחפים? רואה אני שאיאלץ בעצמי לעשות סדר”. לאחד הנוכחים פנה ואמר: “אין כל מצווה להידחף”.

אחר כך פנה פתאום לעבר המכונית מתוך חשש שאולי השאירוהו שם. אך הדוחק והעומס והקברים הפזורים לא אפשרו מעבר קל ומהיר, והרבי נמנע מכך. בסופו של דבר נמצאה האבדה.

לאחר סתימת הגולל אמר הרבי, ככל הנראה, פרקי תהילים מסוימים, ולאחר מכן קדיש יתום. באמצע הקדיש פרץ לפתע בבכי מר וממושך, והתקשה לסיים את הקדיש במשך זמן רב כשהבכי חונק את גרונו.

כנהוג, לאחר הקבורה התייצב הקהל בשורת מנחמים, מלבד הבחורים, וזאת לאור בקשת הרבי. הרבי חלץ נעליו, העיף מבט נוסף לעבר הקבר הטרי, והחל לצעוד בין המנחמים. כשעבר בסמוך לאוהל אדמו”ר הריי”צ, נכנס פנימה לדקותיים, יצא ונכנס למכוניתו שהסיעה אותו לבית אמו ברחוב פרזידנט.

מיד לאחר הפטירה הגישו לרבי רשימת חלוקת המשניות לעילוי נשמת הרבנית, מכל אלה שהתחייבו לסיימם עד יום–הכיפורים. התפלא הרבי ושאל: “עד איזה יום כיפור? הרב חודקוב השיב “עד יום כיפורים זה”. הרבי הגיב ואמר: “א קורת רוח, קורת רוח מרובה”, וחזר ואמר “זייער א גרויסן קורת רוח!” (והביט ברשימה) “אין ספק שימלאו הבטחתם”.

אלפים בימי ‘השבעה’

פחות משלושה ימים ישב הרבי “שבעה”, החל משעות אחר הצהריים של יום ראשון ז’ בתשרי ועד שעות אחר הצהרים של יום שלישי, ערב יום הכיפורים. בימים אלו ישב הרבי בבית אמו, ולשם הגיעו ההמונים לנחם, ובהם אדמורי”ם, גדולי התורה והחסידות.

הרבי קיבל מהם ניחומים, ועם חלקם דן הרבי שאלה לגבי טבילת ערב יום הכיפורים, האם רשאי הוא לטבול לפני תפילת מנחה או לא (למעשה טבל הרבי רק לאחר תפילת מנחה).

לאחר תפילת ערבית של היום הראשון לאבלות, כאשר הקהל כבר הלך לביתו, שהתה הרבנית חיה מושקא בבית האבל. בטרם יצאה, פנתה לרב יוניק וביקשה ממנו לוודא שהחלונות סגורים, ושיכין לרבי מים לנטילת ידים. היא אף הורתה לו איזה ספל בדיוק לקחת מביתם.

בסופו של יום ראשון, יום הקבורה וההלוויה, כשהמנחמים הרבים עזבו את הבית, נותר הרבי לבד בבית אמו, יחד עם המזכיר הרב גרונר והמשב”ק הרב יוניק. השעה הייתה 11:30 בלילה. כידוע על פי הלכה, אין משאירים את האבל יחידי, והללו ביקשו להישאר עם הרבי בבית, אך הרבי פתאום פנה אליהם ואמר “גייט געזונטערהייט א היים. על פי דין מעג איך בלייבן אליין ווען ס’ברענט לייט [= לכו בבריאות לביתכם. על פי דין מותר לי להישאר יחידי כאשר האור דולק].

למחרת, בבוקרו של יום שני, התקיים מניין שחרית בבית אם–הרבי. באמרו “שיר המעלות ממעמקים” וכן בחזרת הש”ץ, בכה הרבי. אחר חזרת הש”ץ קינח דמעותיו ואמר חצי קדיש. בעליה לתורה, ל’כהן’ עלה ר’ זעליג כצמאן לכבוד הולדת בתו, ונקרא שמה בישראל: חנה. הייתה זו הילדה הראשונה בעולם שנקראה על שם הרבנית. בדרכו לעבר הבמה לעליית ‘שלישי’ פנה אליו הרבי ואיחל לו “מזל טוב”. מאוחר יותר אף שלח לו הרבי דולרים בגימטריה השם “חנה”.

במהלך ימי ה”שבעה” הגיעו אלפים לנחם את הרבי, ובראשם גדולי תורה וחסידות כמו האדמו”ר מסאטמר, האדמו”ר מסקולען, הרב סולובייצ’יק מבוסטון, האדמו”ר מנובומינסק, הרב ממונקאטש, האדמו”ר מסטריז’וב’, הרב הוטנער ראש ישיבת “רבי חיים ברלין”, ועוד. הרבי דן עם חלקם בשאלות הלכתיות בדיני אבלות, ועם חלקם שוחח בענינים תורניים שונים שהזמן גרמן.

ביום שלישי אחר הצהריים, לאחר תפילת מנחה של ערב יום כיפור, קם הרבי מה”שבעה”. הרבי הורה למזכיר הרב יהודה קרינסקי לקבוע מסמר במקום בו ישב.

על אף שנגמרו ימי “השבעה” הרשמיים, הורה הרבי שמניין ימשיך להתפלל בבית אמו עד תום מלאות שבוע ימים לקבורה, ובכלל זה ביום הכיפורים עצמו.

מאורע מעניין היה, כאשר במוצאי יום הכפורים בא הרבי לבית אמו כפי שנהג בכל השנים מאז הגיעה לארצות הברית, ושהה שם כרבע שעה. גם בליל שבת ובמוצאי השבת, י”ג בתשרי, נכנס לבנין, עלה עד פתח הדירה, שהה רגע קט, ואז סב לאחור מבלי להיכנס פנימה - ויהי לפלא…

הנחת רוח של אמא

הרב בערל יוניק, שזכה להיות ממשמשי בית הרבי והרבנית, וזכה להיות עם הרבנית בשעותיה האחרונות, מספר: “זכיתי והרבי העניק לי דבר אחד מחפצי אמו. באותו מעמד שבו העניק לי מחפציה, אמר לי כשבקולו ניכר מעט בכי: “פארוואס זאל דאס ניט נוצן א איד, ובפרט אזא וואס האט זוכה געווען צו משמש זיין דער מאמען, זי וועט זיכער האבן נחת רוח אז דו וועסט דעם נוצן…” [= מדוע שלא ישתמש בזה יהודי, בפרט אחד כזה שזכה לשמש את האמא, יהיה לה בוודאי נחת–רוח שאתה תשתמש בזה…].

 

ביקור היסטורי
אחד הדמויות הבולטות שהגיעו בימי ה”שבעה”, היה האדמו”ר רבי יואל מסאטמר זצ”ל שהגיע לנחם את הרבי. ביקור זה עורר הדים רבים בעולם היהודי והחסידי.
על מה שאירע בעת הביקור וקודם לכן מאחורי הקלעים, מספר מזכירו של הרבי הרב יהודה לייב גרונר:
“הימים היו בין כסה לעשור. באחד מהם, יום לפני ערב יום כיפור, קיבלתי טלפון מר’ יוסל אשכנזי, הגבאי של האדמו”ר רבי יואל מסאטמר. הוא אמר לי שבליל ערב יום כיפור נהוג אצלם שכל ה’עולם’ נכנס לרבי לקבל את ברכתו וכי לא נראה שעד השעה אחת עשרה יספיק האדמו”ר להגיע. הוא ביקש לשאול האם זה יהיה מאוחר. השבתי שאין כל בעיה וכי יוכל לבוא גם בשעה זאת. מאוחר יותר, שוב התקשר ואמר שלא נראה שזה יהיה לפני שתים עשרה. שוב השבתי כי אין כל בעיה.
“חלף עוד זמן ושוב ר’ יוס’ל על הקו. הפעם הוא אמר כי לא נראה לו שהרבי מסאטמר יוכל לבוא לקראון הייטס לפני השעה שתיים בלילה. אמרתי לו שעליי לשאול על כך את הרבי. הרבי השיב לי על אתר: שהסטאמערער רבי לא ימהר, ויבוא כשיוכל.
“לאחר השעה שתיים אחר חצות לילה, הגיע לכאן האדמו”ר מסאטמר עם פמלייתו. לא אשכח את הרגע שבו נכנס אל הבית. תחילה, לפני שנכנס, עמד מלוא קומתו בפנים בוהקות והתבונן במשך רגעים אחדים מרחוק בדמותו של הרבי, ואז נכנס פנימה.
“הרבי שאל אז רבים מגדולי ישראל שניחמוהו אודות ההליכה למקווה בערב יום כיפור. גם את הרבי מסאטמר שאל הרבי על כך. תשובת הרבי מסאטמר זכורה לי היטב, בקול ובניגון שלה, כאילו אמר זאת ברגע זה: ‘דער ליובאוויטשער רבי דאַרף קיינעם נישט פרעגן, ער קען אַליין פסק’ן’ (= הרבי מליובאוויטש לא צריך לשאול אף אחד, הוא יכול לפסוק בעצמו), אמר בנימת הכרעה קולנית.
“למעשה”, מציין הרב גרונר, “כמה שנים קודם לכן, ניחם הרבי את הרבי מסאטמר וזו הייתה הפעם הראשונה שבה נפגשו. באותו ביקור הוא ‘החזיק את הרבי’ במשך שעה וחצי ושאל את הרבי שאלות שונות.
“כצאת הרבי, נכנס אחריו לנחם הגאון רבי אלחנן הלפרין מלונדון. הוא עצמו סיפר לי מאוחר יותר כי הרה”ק רבי יואל מסאטמר אמר לו אז בהתרגשות: ‘ביי מיר קומט אויס אז דער גרעסטער בקי בש”ס פון אונזערער דור, איז דער ליובאוויטשער רבי’ (= נראה לי כי בדורנו, הבקי בש”ס הכי גדול, הוא הרבי מליובאוויטש)”…