אחזה בי תדהמה.

זכרונותיו המרתקים משחזר הרב והאלוף שלמה גורן, הרב הראשי של צה”ל בעת מלחמת ששת הימים, על כניסתו ראשון אל העיר לחברון:

בית רומנו - המבנה ההיסטורי | בית רומנו ישיבת שבי חברון כיוםרק בסביבות השעה 05:00 בבוקר של יום כ”ט באייר תשכ”ז, התאפשר לי לדבר עם הכוחות. היה כבר אור. פניתי לכל הכוחות המרוכזים: ‘חיילים ולוחמים! אנו עומדים היום לשחרר את העיר השנייה בקדושתה בארץ ישראל - עיר האבות, עיר שבה מלכות דוד נוסדה, עיר האבות שקדושתה מיד אחרי ירושלים, והיסטורית, אף, קדמה לירושלים. בשם ה’ תלחמו ותצליחו”.

“עם הנהג שלי החילותי לנסוע במכונית שלי, שהייתה מצוידת באזעקה. בעזרתה הצלחתי לעבור את כל המחסומים. ירדתי עם המכונית בליווי הג’יפ שלי. ראיתי טור של טנקים, של חי”ר, טור ג’יפים והסיירת, תוך שאני חולף על פניהם. המשכנו ונכנסנו לתוך חברון. ומצאנו את עצמנו ברחוב הראשי של מבואות חברון. מכל המרפסות, הונפו סמרטוטים לבנים, סדינים לבנים, איש לא היה ברחובות. חברון שוחררה ללא יריות. ברגע זה באו לקצם 2037 שנים של שלטון זר.

“בלב חברון, בצומת השוטר, ברחוב הראשי בחברון, אמרתי בלבי - הדבר הראשון שעלינו לעשות זה לנסוע למערת המכפלה. אבל שכחתי את הדרך אליה במיוחד ששינו את הדרכים בתוך חברון. לפתע ניבט מבעד לחלון נער ערבי, אמרתי לו לבוא אלי. משהביע חשש פיתיתי אותו בשוקולד ושאלתי אותו היכן “קבר איברהים”? אמר לי שיראה לי את המקום. לקחתיו במכונית ונסענו הישר למערת המכפלה.

 

“בהגיענו התרגשות גדולה אחזה בי, במיוחד משהגעתי ל’מדרגה השביעית’ הידועה לשמצה. עליתי עד למעלה בצד הצפוני של המערה - התברר לי, שהשער סגור. דפקתי בדלת בחוזקה. “אפתח אל באב” הוריתי, “פתחו את הדלת”. חשדתי שיש בתוך המערה ערבים. הם לא יפקירו את המערה וישאירוה ריקה כך. שמעתי קול האומר מבפנים: “מפיש מפתח” - אין לנו מפתח. הכיצד אין לכם מפתח ואתם נמצאים בפנים?! חשדתי. לאחר מכן נתחוור לי כי הדלתות ננעלו מבפנים על ידי בריחים. למעשה יכלו לפתוח את הבריחים ללא כל מפתח. שוב הוריתי “פתחו את הדלת”, לא שמעתי כל מענה. ואז פתחתי באש על מנעול השער. אלא שהיו בריחים שמנעו את פתיחת הדלת. התחלתי לעשות סיבובים מסביב למערה שמא יימצא חלון דרכו אוכל להיכנס. כל החלונות היו סתומים. כל סיבובי וחיפושי לא הועילו. חיילי צה”ל עוד לא הגיעו, הייתי יחידי עם הנהג שלי.

“הגעתי לחברון בסביבות 06:00 בבוקר והדבר נמשך עד קרוב ל 08:00 ועוד לא התפללתי, רציתי להתפלל בתוך המערה. סבלנותי החלה לפקוע. לבסוף שמענו טרטור של טנק. היה זה הטנק הישראלי הראשון שהגיע לחברון. היה להם מוט ברזל. הוצאנו את השערים מציריהם והפלנום. מצאנו שני ערבים. אחד מחזיק צרור מפתחות גדול, כעסתי עד מאוד. הנהג סטר על לחייהם על שלא פתחו את המערה.

“לקחתי את צרור המפתחות - השמור בידי - הנחתי תפילין ותקעתי בשופר. קראתי פרשת ‘חיי שרה’ - פרשת קניית מערת המכפלה. בתום התפילה הגיעו שני שליחי ראש העיר ג’עברי - והוא מבקש להיכנע. בבוא הזמן אאסור על הערבים להיכנס במשך 40 יום. טענתי בפניהם שהם גרשו אותנו מהמערה 1200 שנה, הם לא יורשו להיכנס 40 יום.

“היינו בתקופה מיוחדת במינה: שבנו לחבלי ארץ אבות [מבקרים שהגיעו לאחר מכן לחברון נוכחו לראות שערביי חברון טרחו להרוס כל זכר לרובע היהודי].

“בעודי מכין את כתב הכניעה, ראיתי כי ג’עברי מאוד מפחד. לדבריו היה משוכנע כי יוציאוהו להורג… מספר שבועות לאחר מכן כבר התקיימה חתונה נוכח מערת המכפלה - חתונה של שמונה חיילים. ג’עברי ביקש ממני, באותו מעמד, מזכרת. נתתי לו “תפילה לפני יציאה לקרב”. שהכנו לקראת פרוץ מלחמת ששת הימים. ביקש שאחתום בצד השני. כתבתי: “כן יאבדו כל אויבך ה’”.

“עוד באותו לילה ממשרדי במטכ”ל לקחתי ארון קודש, ספר תורה ותשמישי קדושה. ביקשתי להזדרז ולקבוע עובדות ולדאוג כי יישמר במערה הסדר הראוי, באמצעות קצין אחראי על המערה. ב”אהל אברהם” הוכנסו כל הפריטים האלה, כבר אור ליום שישי, ל’ אייר; ביקשתי מחיל הנדסה לכסות את כל השטיחים.

“במשך החודש בו “חיל הנדסה” פעל לשם שיפוצים במערה, נסגרה המערה לערבים. עד אשר משה דיין פגש בג’עברי ובקאדי של המערה ועשה עמם הסכם. סופר לי על הסכם זה על ידי משה דיין בכנסת ביום בו נחוג הנצחון של מלחמת ששת הימים. “הוסכם כי תינתן להם בחזרה מערת המכפלה” אמר. אחזה בי תדהמה. קיבלתי הוראה בכתב משר הביטחון והרמטכ”ל יצחק רבין, לפיה: א. עלי להוריד את הדגל מן המערה המהווה מסגד מוסלמי. ב. עלי להוציא את ספר התורה וארון הקודש ואביזרי הקודש מן המערה. ג. בתוקף תפקידי כממונה על המקומות הקדושים תחת הממשל הצבאי, עלי להורות ליהודים הנכנסים למערה  לחלוץ את הנעליים כנהוג במסגדים.

“לא האמנתי למראה עיני. עליתי מיד למשה דיין והבהרתי לו דברים קשים מאוד. ‘האם ידוע לך כי הנך מסגיר  את המקום השני בקדושתו בארץ ישראל - מערת המכפלה, המקום שנקנה ע”י אברהם אבינו? המקום בו התפללו יהודים בבית כנסת ששהה בתוך המערה במשך אלפי שנים עד אשר נאסרה עלינו?! עם ישראל לא יסלח לך, אין זה מסגד, הם הפכו מקום יהודי למסגד ואף לכנסיה ושוב למסגד. זו זכותנו להישאר כאן, שכן שבנו אל מקום יהודי שנשדד ממנו. הוספתי ואמרתי - “על הדגל לא אתווכח איתך - אדוני השר - אולם לגבי שתי ההוראות הנוספות - לא אתן להוציא את ספר התורה, או את ארון הקודש ולא אתן כי יחלצו נעליים בהיכנס יהודים למערה’.

“היו לו דרכים משלו לנהל ויכוחים עם כל האלופים. היה מאפשר לדבר, ועל כן דברתי שעה וחצי על מערת המכפלה - ההיבטים ההיסטוריים שלה ועל מקומה בתודעה היהודית אחרי הר הבית. חשבתי כי שכנעתיו. אלא שעל מפתן הדלת, שב והתעקש כי אמלא הוראותיו האמורות. הודעתי לו מפורשות כי לא אקיימן ובזה אני מסרב פקודות אלה. עזבתי את המשרד שלו במנוסה.

“למחרת, לפנות ערב, קבלתי מכתב מהמטכ”ל ובו תיקון שתי ההוראות האחרונות, לפיו ביצוען נדחה עד להוראה חדשה.

“אלו ימים, שכבר הותרה הכניסה לערבים ושבה המערה לשגרה, בה היא מתפקדת כמסגד מוסלמי לכל דבר. ידענו כי שר הביטחון יעמוד לצדם ויעניק להם גיבוי ואט אט החלו להתגבש זמני תפילה. משה דיין התעקש, כי בימי שישי לא נורשה להתפלל במערת המכפלה. מעבר לעקרון ברזל זה, חלוקת הזמנים הייתה נתונה לשינויים גדולים מאוד, מיום ליום. לולא נאבקנו כבר בימים הראשונים של שיבתנו למקום - ספק אם יכולנו להתפלל ולהיכנס כיום; דבר שנראה לנו מובן מאליו. לולא נלחמנו בשצף קצף, היו מחזירים אותנו למצב “המדרגה השביעית”.

 

כיבוש חברון בעיצומה של מלחמת ששת הימים, גרם להתרגשות רבתי באופן מיוחד בקרב חסידי חב”ד בארץ הקודש ובעולם, לאור העובדה שבמשך דורות רבים היוותה חברון למקום משכן עבור קהילת חב”ד ומוסדותיה שפרחו בעיר הקודש חברון. מאמצים רבים השקיעו רבותינו נשיאינו במטרה ליישב חסידי חב”ד בעיר חברון דווקא, ובו אף הקימו מוסדות לתפארת.

אלא שלאחר מלחמת השחרור, נכבש המקום על ידי הירדנים, ומאז במשך תשע עשרה שנה היה המקום נתון לשליטת הירדנים. והנה כעת המקום שב לידיים יהודיות. 

שורשיה של קהילת חב”ד בעיר האבות, עתיקי יומין הם, מימי נשיאותו של אדמו”ר האמצעי. באותם ימים, מספר חסידי חב”ד תושבי צפת התיישבו בחברון. אף בתו הרבנית מנוחה רחל הגיעה מליובאוויטש כדי להתיישב בעיר הקודש ואחריה גם משפחתה הענפה, משפחת סלונים שהתגוררה בעיר ותפסה תפקידי מפתח בציבוריות היהודית בחברון עד לטבח הנורא בשנת תרפ”ט. במשך דורות רבים פרחה הקהילה וכיהנו בה חשובי רבני חב”ד, בהם הרב שמעון מנשה חייקין והרב שלמה יהודה לייב אליעזרוב.

הקשר בין ליובאוויטש וחברון העמיק ביתר שאת, עם כינונה של ישיבת “תורת אמת” בעיר, על ידי אדמו”ר הרש”ב. מליובאוויטש נשלח הרב שלמה זלמן הבלין לכהן כמנהל ומשפיע בישיבה ועמו קבוצת תמימים שהפיחו רוח חסידית ליובאוויטשית אוטנטית בקרב תושבי חברון. הישיבה החזיקה מעמד שנים ספורות, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כאשר התורכים גירשו מארץ הקודש את נתיני המדינות הזרות, ובהם אזרחי רוסיה. מאז הישיבה כבר לא חזרה לחברון. לאחר מלחמת העולם, התגוררו בעיר חסידי חב”ד בודדים בלבד.

שיא מיוחד רשמה חברון החב”דית, בביקורו של אדמו”ר הריי”צ בשנת תרפ”ט. מה נהדר המראה מרטיט הלבבות הלזה”, מספרים רושמי קורות דברי ימי הביקור ההוא, “כאשר הרבי החל לצעוד מתונות בין סימטאות חברון לעבר מקום הקודש, כשהוא מלווה במאות מתושבי העיר, בעוד אלפים רבים כבר ממתינים לו במערת המכפלה.

“בהגיעו למערת המכפלה, עלה הרבי עד למדרגה השביעית - עד היכן שהרשו הערבים באותה עת - שם פתח בתפילת מנחה, התפילה שתיקן יצחק אבינו, משוכני העפר שבמקום. תפילתו של הרבי השתפכה בקול רווי געגועים, כוסף והומה, כבן המתחטא לפני אביו, דבר שזעזע את לבבות אלפי הנוכחים, ורבים מהם אף הם פרצו בבכי מר. שעה וארבעים דקות (!) ארכה אותה תפילה נרגשת. האריכות הייתה בעיקר בברכה הראשונה, ברכת האבות, אותה התפלל הרבי במתינות גדולה ובמנגינה של הימים הנוראים.

“זכיתי לעמוד קרוב לרבי, מאחוריו”, כתב לימים החסיד הרב יהושע ליפקין שהיה בין המלווים. “תפילת שמונה עשרה של הרבי נחרתה בי עמוקות. הסידור הקטן שבידו, נרווה ונשרה בדמעות; היודעים אמרו שהתפילה היתה כתפילת הימים הנוראים. מעמד זה השרה עלי השראה מיוחדת…”

“בשעה שבע בערב הגיעה הידיעה כי השייך המקומי, מתיר לרבי באופן חד פעמי לבקר בתוך מערת המכפלה, עם חתנו הרש”ג ומלווה נוסף מן העיר חברון, הלא הוא ר’ אליעזר דן סלונים, האיש שבשתדלנות מאומצת השיג את האישור. ‘כבוד גדול עשו לי בנתינת רשיון זה’, כותב הרבי.

“בסופו של דבר נכנסו למקום שבעה יהודים נוספים. התכנית תוכננה בפרוטרוט ובמדויק מראש. תוכנן שהרבי ייכנס דרך שער יעקב, שם נאסרה הכניסה על יהודים, אף לא דריסת רגל, ולצאת דרך שער אברהם, שהיו שבע המדרגות המפורסמות שלהן ניתן היתר ליהודים לעמוד ולהתפלל.

“הרבי ניגש אל המקום כשהוא מוקף בקומץ מלוויו, כמלך בגדודו. בכניסה לשער יעקב כבר המתינו משלחת מגדולי הסוחרים הערביים של חברון שבאו לכבד את ר’ אליעזר דן סלונים שהיה אז מנהל הבנק בחברון, ובאמצעותו את הרבי. הם קידמו את פני הרבי ומלוויו בברכה, והלבישו לכל השבעה נעלי עור מיוחדים שהולבשו על הנעליים הרגילות. ליד כל מצבה עטויה פרוכות רקומות בפרחים ובפתילי זהב טהור, עמדו הנכבדים והסבירו על המסורות שבידם, מי מהאבות והאמהות טמון במקום.

“הרבי הלך בראש, כולו מחשבות, מהורהר מאוד, והמלווים אחריו”, מספר שלמה זלמן קלונסקי ביומנו המתעד את אותו ביקור. “התפלאתי איך הוא מוצא את דרכו בסבך הדר, כי נדמה היה לי שעיניו עצומות ושפתיו נעות וממלמלות. אנו המלווים הלכנו אחריו גם כן בהתרגשות חשאית גדולה מאוד. עד שהגענו לצד השני בסיבוב ידוע למדרגות היציאה של שער אברהם, אשר מהמדרגה השביעית (מהסוף) ועוד החוץ. וברחוב עמד כל הקהל”.

“בשעות הבאות ביקר הרבי באתרים יהודיים שונים הנמצאים בעיר, בין היתר ביקר ב’בית הדסה’ - שם המקום התמלא כעבור שבוע בפצועי הטבח הנורא. לאחר מכן סייר הרבי בנחלתו וחצרו שבעיר, אותה נחלה שקנו אבותיו הקדושים רבותינו נשיאנו. בהמשך ביקר הרבי בבית הכנסת ‘אברהם אבינו’ ו’בבית רומנו’ שם בדק בכל המקומות, והתעניין בפרטים השונים”.

ימים ספורים לאחר מכן, פרצו בפרעות תרפ”ט. תושביה הערבים של חברון רצחו ופגעו באכזריות ביהודי העיר. בין ההרוגים היה השו”ב הרב משה גולדשמיד הי”ד, מחשובי חסידי חב”ד בעיר. 

 

כשנה לאחר כיבושה של חברון מחדש, הצליחה קבוצת רבנים ואישים בראשות הרב משה לוינגר ע”ה ויבלחט”א מר אליקים העצני שי’, להיכנס לחברון כדי לערוך בה את ליל הסדר. הם נכנסו במסווה של קבוצת תיירים מחו”ל. בין חלוצי המתיישבים הייתה משפחתו של הצייר החב”די הרב ברוך נחשון.

בתקופה הבאה פנה אריאל שרון, אז חבר כנסת, לרבי בהצעה ליישב חסידי חב”ד בחברון, אך הרבי השיב כי אמנם ההתיישבות בחברון היא דבר חיובי, אך הוא יודע שההתיישבות לא תקבל גיבוי ביטחוני. הרבי אף תיאר בפרוטרוט סיטואציה שבה ילד יהודי וילד ערבי יסתכסכו ביניהם - את מי תצדיק המשטרה?! מה שאכן התקיים במשך השנים במדויק.

ועם זאת, מתוך מכתבו של הרבי לשרון עולה, כי הרבי חשב לחדש את הקמת הישיבה החב”דית בחברון, אך ממשלת ישראל רמזה, כי מוטב לרבי להתעניין בהקמת ישיבה בירושלים.

בתקופה הבאה כאשר ביקש הרב משה לוינגר מהרבי לקרוא לחסידיו להתיישב בחברון. בגילוי מסעיר פרסם “בית משיח” (גיליון 621) לראשונה, על הפעולות שנעשו בהסכמת הרבי להקמת יישוב חב”די בחברון, אך בשלב מסוים הרבי רמז לסגת מהתכנית. הרבי התבטא אז כי הממשלה מבקשת להחזיר את חברון לערבים, ורק נס מונע זאת, ועל כן, אי אפשר לו לקרוא קריאה כזאת, שכן אין סומכין על הנס.

 

במשך כל השנים שחלפו מאז שוחררה חברון, שאפו היהודים לחזור ולחדש את הישוב היהודי באתרים היהודים החרבים. שאיפה זו נבעה מתוך הבנה שאין להשלים עם מעשיהם הנוראים של רוצחי תרפ”ט, ואין להעניק ניצחון לטרור על–ידי הנצחת המצב בו היהודים - שגרו בעיר אלפי שנים וגורשו ממנה בפרעות אכזריות - לא יוכלו לממש את זכותם לשוב ולבנותה.

למטרה זו, גובש צוות, שתפקידו היה לגאול את נחלאות היהודים מידי הפורעים הערבים שהתגוררו בחלקות אדמה של יהודים מאז פרעות תרפ”ט.

מתוך מכלול הנחלאות היהודיים בחברון, תפסו הנחלאות החב”דיים חלק נכבד מאוד. בשלב ראשון דובר על “בית שניאורסאהן”. הבניין נבנה במאה ה–‏19 על ידי חסידי חב”ד והוא שימש כבית ועד, בית מדרש, הכנסת אורחים ולמגורים. בית שניאורסאהן אף היה מקום מגורה של הרבנית מנוחה רחל סלונים, אם הישוב החב”די בחברון שנודעה בצדקותה, והיתה נערצת על כל תושבי חברון.

הרב לוינגר, שרצה בכל מאודו לגאול את הבית מידי הערבים, עמד בפני מבוי סתום: הוא לא יכול היה להתחיל בניסיונותיו לגאולת הקרקע כל עוד אין בידו יפוי–כוח מבעלי הקרקע - “כולל חב”ד” בנשיאות הרבי.

בפניותיו למשרדי “כולל חב”ד” בארץ הקודש, נענה שעם כל הרצון הטוב לעזור לו, בכל זאת, ללא אישור מנשיא ה”כולל” - הרבי מליובאוויטש. הוא פנה אפוא אל הרבי בבקשה להורות ל”כולל חב”ד” כדי להעניק לו את יפוי–כוח הדרוש. לאחר פניות חוזרות ונשנות מצד הרב לוינגר ע”ה, הורה הרבי בהודעה טלפונית מי”ט כסלו תשל”ח לראשי “כולל חב”ד”, לפנות בנידון לרב מורה הוראה מאנ”ש.

הוחלט לפנות לרבה של בני–ברק, הרב יעקב לנדא ע”ה. הרב לנדא, שכפי הנראה הכיר את הרב לוינגר, הביע את דעתו שכדאי להעניק לרב לוינגר יפוי–כוח לגאול את “בית שניאורסאהן”, שכן, הוא בקי ומנוסה בגאולת נחלאות חברון [אגב, הוראתו של הרבי התקבלה בשעות הקטנות של הלילה, וראשי ה”כולל” הבינו מסגנון ההודעה שהרבי מעוניין שהעניין יסתיים במהירות. כך מצאו את עצמם בביתו של הרב לנדא בבני–ברק בשעה חמש לפנות בוקר…].

הרב לוינגר החל לפעול במהירות. הוא פנה לבעלי–הבית הערביים וביקשם לפנות את הבית תמורת פיצוי כספי הולם. למרות שהיה ביכולתו לפתוח נגדם בהליכים משפטיים ולהוכיח את בעלותו החוקית על הבית - העדיף לגאול את השטח ללא רעש תקשורתי שעלול ללוות כצל קודר את המאבק המשפטי, אם יפתח.

למרות הפיצוי הכספי, סירבו יושבי הבית לפנותו. התברר, שאנשי תנועת “שלום עכשיו”, שידעו על כוונותיהם של מתנחלי חברון, הבטיחו לערבים סכומי כסף גדולים אם לא ימכרו את הבית. רק לאחר התערבותו האישית של ראש מינהל המקרקעין בחברון, הסכים הערבי למכור להם את הבית.

לאחר שחתמו על הסכם המכירה ויצאו מהבית, הבחינו במכוניתו של עורך–דין בכיר מתנועת “שלום עכשיו” שהגיע כדי למנוע את המכירה. “קדמו שקליהם לשקליך”…

בשנים הבאות שופץ הבניין ונבנה מחדש. כיום - לבית שניאורסאהן נוספו עוד שתי קומות ולחזיתו הצפוני של הבניין הוצמד בניין חדש הנקרא ‘בית השישה’. בצדו האחורי של בית שניאורסאהן נבנה בניין נוסף הנקרא ‘בית פינק’ ע”ש התורמים. בבית שניאורסאהן מתגוררות כיום שש משפחות גדולות ובקומת הכניסה נפתח פעוטון לילדי חברון.

 

בעוד “בית שניאורסאהן” היה נתון בשיפוצים קדחתניים, החל הרב לוינגר להתעניין אודות “בית רומנו”. נחלה זו נחשבת לנחלה היהודית הגדולה ביותר באזור חברון, ושטחה הכולל עומד על כמעט חמשת–אלפים מטרים רבועים!

באותם שנים שכן ב”בית רומנו” בית–ספר ערבי גדול. על חלק מהשטח היו בנויות חנויות של הערבים, ובחלק גדול ממנו מוקמה התחנה המרכזית של חברון הערבית. הרב לוינגר רצה לגאול את הקרקע ולהקים בבניין ישיבה לצעירים, אך גם כאן הובהר לו כי ללא אישור מפורש מהרבי - “כולל חב”ד”  לא יוכל להעניק לו ייפוי–כוח על הנחלה. אגב, גם בדרגים המדיניים דרשו את הסכמתו של הרבי.

הרב לוינגר הבין שהברירה היחידה שיש לו היא: לנסוע לרבי, לפרוס לפניו את תכניותיו ולבקש את אישורו.

“הרבי” - סיפר בעבר הרב לוינגר ע”ה ל”בית משיח” -  “כמו אדמו”ר הרש”ב בזמנו, שכידוע אסף כספים בכל רחבי רוסיה במשך כשנה וחצי כדי לרכוש את ‘בית רומנו’ - היה מאוד בעד החזרת הבנין לידינו.

“כשבאנו לחברון, מצאנו את כל המפות והמסמכים של הבנין, ועל כולם הופיע שהשטח שייך ל’רבי יוסף יצחק שליט”א’, שירש זאת מאביו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר אנשי חב”ד עזבו את הבנין, שלח הרבי הריי”צ מכתבים לגורמים שונים, ש’יחזירו לי את נחלתי וביתי אשר בחברון’. לא היה גבול לצערו של הרבי הריי”צ שהמקום עבר לידי הישמעאלים”.

בשלהי חודש אדר שני תשמ”א, הבין הרב לוינגר כי לאחר האירוע הבריאותי שעבר הרבי בשמחת–תורה תשל”ח, יהיה לו קשה להתקבל ל”יחידות”, אבל הוא החליט לנסות. הוא עזב את כל עבודות הבית של ערב פסח ונסע לרבי. בהגיעו, נכנס למזכירות וביקש להתקבל ל”יחידות” אצל הרבי; שם הודיעו לו כי במצב הנוכחי אין סיכוי שיתאפשר לו בימים הקרובים.

ביום רביעי, כ”ו באדר שני תשמ”א, צלצל הטלפון בבית מארחיו של הרב לוינגר. על הקו היה הרב גרונר. “הרבי הציע שתיכנס ליחידות אחרי תפילת מנחה”, אמר. היחידות נמשכה כשעה ומחצה, במהלכן שוחח עמו הרבי על כל ההיבטים של נושא ההתיישבות ביו”ש בכלל, ובפרט על היישוב היהודי בחברון. הרבי התעניין בכל פרט, ועודד אותו להמשיך בפעולותיו.

“כאשר ביקרתי אצל הרבי, זכיתי ב”ה להציג את כל הממצאים הללו בפני הרבי במשך למעלה מ–40 דקות! הרבי עודדני ודיבר בשבח ההתנחלות. בקשר לבית רומנו הרבי אמר לי בזו הלשון בעברית אשכנזית: ‘תקחו את הבית שלנו כמו שלקחתם את ‘בית הדסה’ ובית הכנסת אברהם אבינו, זה דבר חשוב’. כאשר דיבר איתי בנושא ההתנחלויות, אמר שתומך בזה, כשהוא שמוסיף: ‘ובמיוחד בחברון’! לפחות שני שלישים מהשיחה נסבה אודות חברון”, סיפר הרב לוינגר שהוסיף כי הרבי שוחח עמו בנושאים רבים שהחשאיות - גם שנים רבות לאחר מכן - יפה להם [באחד היומנים שנרשם בימים ההם מסופר שהרבי ביקש מהמזכירים, לבדוק כל עשר דקות שאין מי שמצטט את השיחה ותוכנה].

כאשר התחיל לדבר עם הרבי על “בית רומנו”, הרצינו פניו של הרבי. לוינגר פירט לפני הרבי את תוכניותיו, לפיהן הוא יגאל את הבית מידי הערבים ויפתח במקום ישיבה לצעירים. הרבי הקשיב, התעניין בכל פרט ופרט, ולבסוף הסכים להעניק לו יפוי–כוח לפעול בשמו כדי לגאול את הנחלה החב”דית הגדולה.

כאן המקום להדגיש, כי מדובר ביפוי–כוח בלבד, המעניק לרב לוינגר סמכות לפעול בשם הרבי, אבל לא מעניק לו זכויות על הקרקע, שנותרה נחלה חב”דית.

הוסיף הרב לוינגר וסיפר: “בסיום השיחה שאלתי את הרבי: “אולי הרבי יבוא לבקר אותנו בשבועות בחברון? “ואז ענה לי הרבי בחיוך: “מדוע אתה לא שואל אותי על פסח?”… [היה זה ימים מספר לפני חג הפסח תשמ”א]”.

הרב לוינגר שב לארץ הקודש, ועם יפוי–הכוח שבידו החל לפעול למען גאולת הקרקע. הערבים ב”בית רומנו” היו יותר פתוחים והיו מוכנים מצדם לעזוב את השטח תמורת פיצוי כספי הולם.

בינתיים אירעו כמה אירועים בטחוניים חמורים, כמו דקירתו של תלמיד הישיבה קפולסקי בקרבת “בית רומנו”, שחייבו את הממשלה לנקוט צעדים חמורים נגד ערביי חברון. כחלק משורת הצעדים - החרים משרד הבטחון את הנחלה כולה (למעט שורת החנויות שבנו הערבים לאחר תרפ”ט) לצרכים ביטחוניים. לצבא היה אינטרס ברור בהחרמת הנחלה - מיקומה במרכז העיר היווה יתרון אסטרטגי עצום, והצבא החליט לנצלו; ולפתרון בעיית תלמידי בית הספר הערבי במקום - העניקה הממשלה לעיריית חברון תוספת כיתות לימוד בבתי–ספר אחרים בעיר.

המהלך כולו תואם בין הרב לוינגר לשר הביטחון דאז, אריאל שרון, שתכנן להקים בשטח הריק מחנה צבאי, ואת הבניין להעביר בשלב מאוחר יותר לרשות המתיישבים היהודיים כדי שהללו יפתחו ישיבה לצעירים במקום, לפי התוכנית המקורית של הרב לוינגר, שכאמור, קיבלה את ברכתו של הרבי.

באלול תשמ”ב נפתחה ישיבת “שבי–חברון” ב”בית רומנו”. שוב נשמע קול התורה במקום בו שכנה הישיבה הקדושה “תורת–אמת”. הישיבה נפתחה עם עשרה תלמידים, ובזכות ברכתם של בעלי המקום, נשיאי חב”ד, מונה הישיבה כיום כמאתיים בחורים וחמישים אברכים כ”י!

בבית כנסת אברהם אבינו בעיר חברון, נמצא חדר, אשר בעת התיישבות החסידים בחברון, נרכש על ידי אדמו”ר האמצעי ואף נקרא על שמו “בית כנסת אדמו”ר האמצעי”. לאחר מלחמת ששת הימים, התמסר פרופסור בן ציון טבגר לחידוש המקום. מה יאה יותר מכך, שבשנים הבאות נוסד במקום כולל חסידות, לנחת רוחו של אדמו”ר האמצעי.

בשנים מאוחרות יותר, דאג שליח הרבי בחברון, הרב דני כהן, לחידוש בית הכנסת החב”די הוותיק.

מן הראוי לזכור, כי בבית העלמין נמצא מקום מנוחתה של הרבנית הצדקנית מנוחה רחל, אשר מקום ציונה מהווה אבן שואבת לחסידי חב”ד רבים שמגיעים להתפלל ולהעתיר בזכותה.

 

גם כיום מנשבת רוח חב”דית רעננה בחברון, כאשר שלוחי הרבי מה”מ, ובראשם הרב דני כהן, הפועל רבות בקרב תושבי היישוב היהודי בעיר כמו גם עם מאות חיילי צה”ל הנמצאים בעיר באופן קבוע. הרב כהן לא מסתפק בכך, ומהווה כתובת עבור רבבות תיירים שמגיעים מכל רחבי העולם לבקר בעיר האבות. יחד עם הרב כהן פועלים גם הרב ויקטור עטיה והרב יוסי נחשון. בחורף האחרון הקימו שלוחי הרבי בחברון אוהל ענק כדי לארח שלושת אלפי אורחים שנהרו לשבות בחברון בשבת פרשת חיי שרה!