מהי נקודת היהדות, ולמה נמצאת תכונה זאת רק ביהודים? מנין הגיעה האנטישמיות להמן הא

מהי נקודת היהדות, ולמה נמצאת תכונה זאת רק ביהודים? מנין הגיעה האנטישמיות להמן האגגי, אבי האנטישמיות (=אנטי–יהודיות)? איך משתנות אצל הגר התכונות שאנו קוראים להן ‘תכונות תורשתיות’? ובמה גדול כוחו של מעשה הגיור, שדווקא אז יקבל הגר את נשמתו היהודית? * מאמר שכתב הרה”ח הרב מרדכי–צבי אלפנביין ע”ה בנושא מהותה של היהדות, מיוסד על רעיונות מרכזיים בתורת החסידות, לקראת סדרת הרצאות שמסר לפני חיילי צה”ל בחורף תשל”ח

 ההרצאה שלהלן עוסקת בנושא ‘יהדות’, ואני מעדיף לכנות את הנושא בשם יהדות ולא דת מכמה סיבות. א. יש אנשים המגדירים את עצמם כלא דתיים ולכן אין להם ענין בהרצאות דתיות. לעומת זאת ביהדות יש עניין לכולנו, שהרי אין בינינו גויים. ב. כשמדברים על דת, יש דתות שונות וצריך לפרט על איזה דת אנו מדברים. לכן אנו אומרים שאנו מדברים על יהדות, לא על דת.

בכלל, המושג דת לדעתי קצת אינו מדויק. כי המלה דת פירושה חוק, ולאו דווקא חוק מהשמים, אלא גם חוק שנחקק ע”י אנשים הוא דת. וכמו שאנו מוצאים במגילת אסתר (פרק ג’ פסוק ח’) ‘ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם’. ‘דתי המלך’ הכוונה לחוקת המלך כגון מיסים וכו’. ובאותו פרק כתוב (בפסוק יד) ‘פתשגן הכתב להינתן דת בכל מדינה ומדינה, גלוי לכל העמים להיות עתידים ליום הזה’. ‘דת’ הכוונה לחוק המלך במקרה זה.

מי שמדבר על דת, לענ”ד בא להשניא מלכתחילה את הנושא שעליו הוא מדבר, כיון שהאדם אינו אוהב מערכת חוקים כל שהיא. הוא רוצה להיות חופשי כעיר פרא.

אנו לא דתיים, אנו יהודים. דתי הוא הכומר (“פרום איז דער גלח”). אצלו יש מערכת מסורות, שזהו העיקר, והאמונה אצלו היא כמו שאמרו רז”ל במסכת חולין דף י”ג ע”ב: אמר ר’ חייא בר אבא אמר ר’ יוחנן: נכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי כוכבים הן, אלא מנהג אבותיהן בידיהן.

זוהי כמדומה לי ההגדרה למה שאנו מכנים דת, “מנהג אבותיהן בידיהן”. אין הדבר נובע מתוך אמונה, אלא מערכת חוקים תלושה מהמקור, ולכן היא יכולה להיות פנאטית, לא הגיונית, מנהגים מוזרים לבן תרבות, בלי שום הסבר שמתקבל על הדעת, גם לא הסבר למה לא יוכל להבין.

כי בוודאי ייתכנו חוקים מהשמים שהאדם לא מבין אותם, אבל הוא מבין שמה שאינו מבין הוא מפני שזהו חוק שמימי שלמעלה מהשגתו, כמו שנדבר עוד על זה בסייעתא דשמיא. אבל כשהחוק אינו חוק אלוקי, אלא בלי טעם והגיון, בלי מקור, זהו מה שנקרא דת. מובן שגם חוקים הגיוניים הם דת, מכיוון שדת היא חוקים ונימוסים, הגיוניים או לא הגיוניים.

יש לעמנו שמות רבים: עם ישראל, עם יעקב, עברי, בני ציון. כיום אנו נקראים יהודים, וכל העולם כולו קורא לנו יהודים.

מהי היהדות?

הפעם הראשונה שאנו מוצאים שם זה בתנ”ך היא במגילת אסתר (פרק ב’ פסוק ה’): ‘איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני’.

צריך להבין את מובנו של השם יהודי. אי אפשר לפרש שהכוונה לשבט יהודה, שהרי הפסוק מעיד שהוא ‘איש ימיני’, היינו משבט בנימין (בן קיש, אבי שאול המלך, משבט בנימין). ולכן ידוע מה שאמרו רז”ל שמרדכי שגרם את ההצלה מהמן האגגי ותלייתו ותליית בניו, תיקן את מה שקלקל שאול המלך, שהיה ממשפחתו, שלא הרג את אגג ובגלל זה ניטלה ממנו המלוכה וניתנה לדוד, ומרדכי גרם לתליית זרעו של אותו אגג.

על כל פנים, לא מובן מדוע נקרא מרדכי ‘יהודי’, אם לא שנפרש שכל עם ישראל נקראים בשם יהודים, וצריך להבין למה זה כך.

והנה שאלה זו שאלו חז”ל במסכת מגילה (דף י”ב ע”ב וי”ג ע”א) והם עונים על כך: ר’ יוחנן אמר, לעולם מבנימין קאתי, ואמאי קרי ליה יהודי, על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי [כדכתיב איתי גברין יהודאין וגו’ (דניאל ג’)]. כלומר: מרדכי שלא רצה להשתחוות להמן שעשה את עצמו עבודה זרה (שתלה צלם על צווארו), משום איסור עבודה זרה — לכן הוא נקרא יהודי.

ובזה אנו מוצאים גם הסבר לעניין תמוה לכאורה במגילת אסתר (פרק ג’ פסוקים ה–ו): ‘וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו וימלא המן חמה. ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי. ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי’.

והדבר פלאי: נניח שיש להמן ריב אישי עם מרדכי — אז שיגמור אתו את החשבון. אבל מנין האנטישמיות הזאת? — כיום אפשר לדבר בגלוי: האנטי–יהודיות הזאת — מה הוא רוצה מעם שלם? האם בצורה כזאת היה מתנהג גם אם מרדכי היה מעם אחר?

התשובה: בהחלט לא. הפסוק מעיד: ‘כי הגידו לו את עם מרדכי’. המן שמע וידע שזוהי לא תכונה פרטית של מרדכי, אלא זהו ‘עם מרדכי’. זוהי תכונה יהודית, זהו עם גאה שאינו מוכן לכפוף את קומתו ולהשתחוות לפני אף אחד. זהו עם שמודה רק בה’ וכופר בעבודה זרה ובכל דבר אחר.

זוהי ההגדרה של ‘יהודי’, וכך מגדיר אותו גם אבי האנטישמיות — האנטי–יהודיות — המן האגגי מזרע עמלק, העם שהיה הראשון שבא להילחם בישראל במדבר בלי שום סיבה, רק בגלל שהם יהודים, מודים בה’ וכופרים בעבודה זרה ובכל דבר אחר, גם כשהיו בגלות. שהרי נס פורים היה בזמן גלות בבל, ודווקא אז התבלטה התכונה היהודית, הגאון היהודי הזה. בגלות זאת מצאו להם מקום שונאי ישראל, אבות האנטי–יהודיות, לדכא את עם ישראל.

כשהיה העם על אדמתו במשך תשע מאות שנה, לא התבלטה תכונה זאת כל כך. אז נקרא עמנו ‘עם ישראל’, מלשון ‘כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל’ (בראשית לב פסוק כט). זה היה עם שמנצח במלחמות בעזרת ה’, בימי יהושע והשופטים ובעיקר בימי המלכים שאול ודוד וכו’, ולא היה שייך כלל לתבוע ממנו להיכנע ולהשתחוות.

רק לאחר שגלינו בעוונותינו, יכלו לבוא אלינו בתביעות להיכנע, להשתחוות ולהתרפס, ואז התבלט גאון יהודה. בלטה התכונה היהודית, ‘ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה’. יהודי — כופר בעבודה זרה.

האם גאון ישראל הוא תכונה תורשתית?

עד כה ביררנו שנקודת היהדות היא התכונה היהודית שמודה רק בה’ וכופרת בעבודה–זרה. תכונה זאת היא לא רק חלקם של גדולי ישראל, כמו מרדכי היהודי, אלא כפי שגם המן הרשע האגגי הבין, זאת תכונה יהודית שתמצא אותה בגדול כקטן.

ידוע לכולנו הסיפור המזעזע על האישה ושבעת בניה (גיטין נ”ז ע”ב), שקרה בזמן הבית השני, כנראה סמוך לתקופת החשמונאים, בזמן שלטון היוונים שניסו לכפות עלינו את אורח חייהם ולנתק אותנו מהיהדות, להביא אותנו להתייוונות. זה סיפור מזעזע, אבל ממנו נלמד את המשמעות של יהדותנו. התכונה הזאת מצויה לא רק באברהם אבינו ע”ה שעקד את יצחק בנו, או במרדכי היהודי, אלא כל אישה יהודיה פשוטה יכולה ומוכנה לעקוד אפילו שבעה בנים ובלבד שלא ישתחוו לעבודה זרה, וכל ילד יהודי מוכן למות על קידוש השם ובלבד שלא להשתחוות לעבודה זרה.

תכונה זאת עוברת בירושה בעם ישראל, מאז אברהם אבינו שגילה כוח של מסירות נפש ועמד בניסיון העקידה, ונמשכת לדורי–דורות, בזרעו אחריו, בעם ישראל.

זוהי יהדותנו, זהו גאון ישראל. אפילו כשאנו נמצאים בחולשה פיזית, כשאין לנו אפשרות להשיב מלחמה שערה, אלא הברירה העומדת בפנינו היא או להשתחוות ולהתייוון, או ללכת לטבח — היהודי בוחר באפשרות של ‘כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה’ (תהלים מד), ולא ח”ו להשתחוות לעבודה זרה ולהתייוון.

גאון זה הוא תורשתי, אין הוא בא מתוך חשבון קר של כדאיות או כל חשבון אחר. ייתכן ונמצא גם גויים שמתו בגלל אידאולוגיה או השקפה מסוימת, אבל זה נעשה אצלם מתוך חישוב של כדאיות, של שכל. אצל היהודי זאת תכונה שנמצאת בכל ילד. הוא לא יכול אחרת. כשם שהאדם לא יכול להיות בהמה, גם אם יחליט שזה כדאי לו, כך היהודי אינו יכול להיות גוי, להשתחוות לעבודה זרה, ואפילו אם יעלה לו הדבר בחייו. זוהי הגחלת שמסרו לנו אבותינו, ועליה אנו מצווים לשמור.

כיצד מקבל הגר את תכונות היהודי?

צריך לפרש יותר התנהגות יהודית זאת, זה לא מספיק שאנו אומרים שזוהי תכונה תורשתית, מפני שהיהדות מכירה בגיור כאשר הוא נעשה כהלכה, ולגר יש את כל התכונות היהודיות, כמו שכתוב ‘כגר כאזרח יהיה’.

צריך להבין: מנין לו לגר, שעד אתמול היה גוי גמור, תכונות יהודיות? אנו מבינים שהגיור הוא תוצאה של שינוי השקפות וקבלת השקפת העולם ואורח חיים יהודי, אבל איך משתנות אצל הגר התכונות שאנו קוראים להן ‘תכונות תורשתיות’?

היהדות איננה רק תורשה אלא משהו הרבה יותר עמוק ומהותי, שליהודי יש - ולגוי אין.

כמו שאנו מבדילים בין דומם לצומח, בין צומח לחי ובין חי לאדם, שזה סוג אחר לגמרי — כך אנו מבדילים בין יהודי לגוי. וכמו שיהודי אומר במוצאי שבת בעת ההבדלה, כשהוא יוצא משבת לחול — ותיקנו חז”ל להבדיל על היין, על פי הפסוק ‘זכור את יום השבת לקדשו’ (שמות פרק כ’ פסוק ח’): זכרהו בכניסתו וביציאתו, שצריך לקדש את השבת בפה, שזהו הקידוש על היין בעת קבלת השבת, וכן לצאת מהשבת מתוך זכירה בפה על היין, וזוהי ההבדלה — ובהבדלה זו אנו אומרים ‘המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים’. דהיינו, כמו שברא הקב”ה הבדלה בין קודש לחול, ואין עירוב תחומים ביניהם, והבדיל בין אור לחושך, שכשיש אור אין חושך — כך יש הבדלה בין ישראל לעמים.

אלא שאין זו הבדלה ומחיצה שאי אפשר לעבור אותה. אפשר לבטל מחיצה זאת ע”י גיור. אבל רק בכיוון זה ולא להיפך. יהודי אינו יכול לעולם להיות גוי. וכן גר שנתגייר אינו יכול לחזור להיות גוי ע”פ ההלכה.

אם כן, ההגדרה לתכונות היהודיות אינה יכולה להיות תורשתית בלבד, אלא היא בבחירת הקב”ה שהבדיל בין ישראל לעמים ונתן להם תכונות אציליות אלוקיות שאין לעמים. וגם גר שנתגייר דווקא כהלכה — כי לא די שישנה את השקפותיו אלא דווקא ע”י הגיור, עם כל המעשים ההלכתיים הנלווים אליו: מילה וטבילה וקבלת מצוות — רק אז נותן לו הקב”ה את התכונות היהודיות כמו ליהודי מבטן ומלידה.

אם נשתמש בלשון היהדות, נקרא לזה כך: ליהודי יש נשמה יהודית שאין לגוי.

עדיין נשארה לנו השאלה: במה גדול כוחו של מעשה הגיור, שדווקא אז יקבל הגר את נשמתו היהודית? מדוע לא די בשינוי ההשקפה?

למה לא מספיק
להיות יהודי בלב?

המענה לשאלה זו יובן לאחר שנרחיב את השאלה ונשאל: מאחר שהיהדות עיקרה אמונה בה’ וכפירה בעבודה זרה, מדוע יש ביהדות כל כך הרבה מצוות? ישנן תרי”ג מצוות. לשם מה בכלל דרושות המצוות? מדוע לא די באמונה הטהורה לבד? (וכמו שאומרים אצלנו היום: העיקר — הלב).

בכדי לקבל תשובה לשאלתנו, עלינו להגדיר מהי מטרת המצוות ואחר כך ננסה להבין איך מטרה זאת מושגת באמצעות קיום המצוות.

המלה מצוה היא מלשון צוותא וחיבור. על–ידי קיום המצוה נעשה חיבור בין המצוה למצווה. נבין את הדבר באמצעות משל: כל חייל היה רוצה להיפגש ולהכיר דרגות גבוהות — רס”נ, סגן אלוף, אלוף משנה, אלוף, רמטכ”ל. ומי מדבר כבר על שר הביטחון או ראש הממשלה בכבודו ובעצמו? או במדינה בעלת משטר מלוכני, להיפגש עם המלך, המנהיג הכל–יכול במדינתו. אלא מה? מי הוא ומה הוא חשוב עד שהרס”נ וכו’ ידבר אתו.

והנה מגיע יום אחד, ונניח שאצל הרס”נ וכו’ נשברה הרגל של הכיסא, וצריכים חייל פשוט שיתקן את הכסא. שהרי בוודאי אין זה מכבודו של הרס”נ וכו’ לתקן בעצמו את הכיסא. ואז הוא מרים טלפון ומבקש חייל לתיקון הכיסא. מגיע החייל בדחילו ורחימו ומתקן את הרגל השבורה, והרס”נ וכו’ מדבר איתו כמה מילים, והחייל מרגיש שהנה התמלאה שאיפתו, נוצר הקשר בינו לבין בעל הדרגה הגבוהה וכו’.

בפעם הבאה, כשהוא יצטרך משהו ויבוא לבקש מבעל–הדרגה, יאמר לו הרס”נ: אה, זה אתה החברה’מן שתיקן לי את הרגל השבורה של הכיסא. נו, מה אתה רוצה? וכשהחייל יציג את מבוקשו, ישיב הרס”נ: הכל בסדר, יהיה בסדר. כי כבר נוצר איזשהו קשר בין החייל לבעל הדרגה הגבוהה, ע”י עשייה פשוטה שבלעדיה לא היה זוכה אותו חייל לעולם לראות את פני בעל הדרגה הגבוהה. החייל הכיר גם קודם לכן את מעלתו של בעל הדרגה, ואף השתוקק להיפגש עמו, אבל לא זכה לכך. וגם אם היה זוכה לראיון, לא היה נוצר ביניהם אותו היחס שנוצר ע”י המעשה שהחיל היה חייב לבצע על פי הפקודה. זהו כוחו של המעשה.

והנמשל מובן מאליו:

הקשר בין האדם הגדול ביותר, כמה שיהיה גדול, אל הקב”ה — הוא הרבה פחות מהקשר של חייל פשוט אפילו לגבי המלך עצמו. והקשר יכול להיווצר לא ע”י דיבורים והשקפות, כי מה אנו ומה חכמתנו? אלא רק ע”י מעשים. זה כוחו של המעשה, כמאמר רז”ל (אבות סוף פרק א’) לא המדרש עיקר אלא המעשה.

דרושים מעשים, לא די בדיבורים והשקפות אלא דרושים מעשים. מובן שהמעשים צריכים לבוא מתוך הלב, ומצוה בלי כונה כגוף בלי נשמה. הערכת המעשה היא לפי טהרת כוונת האדם בשעת המעשה. והקב”ה בוחן כליות ולב, יודע מחשבות, רואה כוונתו. אבל הכל מצטרף למעשה. בלי מעשה אי אפשר.

•

לסיום, היהדות עשירה מאוד, ממש ים. קשה ללמוד הכל על רגל אחת. אבל בנקודת היהדות, שהיא התכונה שלא להשתחוות לעבודה–זרה, כמדומה לי שנגענו כאן.

אני מקווה שאנחנו מבינים עכשיו יותר את יהדותנו. ואסיים בברכה לגאולה שלימה, שאז תתגלה בנו גם התכונה של ישראליות ויהדות ביחד.

 

[לעילוי נשמת אאמו”ר הרה”ח הרב מרדכי צבי ב”ר יחיאל ע”ה, ליום היארצייט שלו, י”א אדר. הביא לדפוס: בנו הרב ישראל אלפנביין]