כדי לא לחלל את מנהגי ישראל הקדושים לפורים, החלטנו להתחפש הפעם למדור “סיפורים וגל

כדי לא לחלל את מנהגי ישראל הקדושים לפורים, החלטנו להתחפש הפעם למדור “סיפורים וגלגוליהם”… • השיטה ידועה: שני סיפורים שונים (לחלוטין!), שהתרחשו בשני ימים שונים (לגמרי! בדוק!), עם תיאורים שונים (בפירוש! בכל המקורות!) - הופכים בכתבי חב”ד לסיפור אחד. א–ח–ד!!! • זה סיפור על ילדים, שפעם אחת הביאו להם אוכל מהבית, ופעם שניה שלחו אותם הביתה אבל הם החליטו שהבית זה כאן. וזהו סיפור על הפעם השניה בו הופרה בשושן הבירה ובפרהסיא פקודת מרדכי - אך הפעם לכיוון הנכון

כינוס הילדים ההוא שאירגן מרדכי בשושן, חרף המחאות והאיומים ב”יתד דהמן”, ביטל לפי דברי חכמינו את גזירתו המרושעת, וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.

ובדיוק כמו בשושן, גם עתה קיים שוויון מלא בנטל בקרב הציבור התורני: יש כאלו שחוגגים, אך על החב”דניקים מוטל להמשיך ולחקות את מסירות הנפש של אותם ימים. כך הצטווינו מפורים–קטן “הידוע” בשנת תרפ”ז, דרך כל השיחות והמאמרים של הרבי, עד ואתה תצוה תשנ”ב - ומשם ואילך ללא הפסקה עד הגאולה.

ומה באמת היה כל כך מיוחד במסירות–נפש של הילדים הללו? מה היה שם יוצא דופן והירואי? הרי ההיסטוריה היהודית רוויה במעשי מסירות נפש כבירים, כמו חנה ושבעת בניה ועוד ועוד - ובכל זאת, הם קידשו את ה’ במותם, ואילו מסירות הנפש של ילדי שושן גרמה “ונהפוך הוא” עד שהגויים החלו לשקשק מפחד, וההורים היהודים קיבלו גזירה חלופית למצוא תחפושות לילדים כל שנה.

מה באמת?

•    •    •

נשאל עוד שאלה: נניח שמבקשים מכם לתאר בקיצור מה היה בכינוס בשושן, אין סיכוי שתצא לכם תשובה אחרת, אלא זאת:

“מרדכי היהודי כינס כ”ב אלף תינוקות בשושן הבירה ללמוד תורה ולהתפלל. המן הגיע בכוונה להרוג את מרדכי ואותם, ואז הילדים זעקו למרדכי במסירות נפש “איתך אנו בין לחיים בין למוות”, וזה מה שביטל את הגזירה”.

- כך תאמרו, כי זו התמונה שמצטיירת מכל המאמרים, השיחות והאיגרות שמצטטים את הסיפור.

נפתח איפוא את המקורות, נראה מה כתוב במדרש, ומה רבותינו נשיאנו ידעו, כדברי הפתגם המפורסם “מהמקור שהמדרש ידע”. ואז מגלים דברים מפתיעים מאוד.

בליל

 הסדר מצווים להודיע בנימוס לפני תחילת ההגדה, כדי שאף אחד לא ייעלב בין הכרפס למרור, שבוודאי “כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה”, אבל בכל זאת “מצוה עלינו לספר”. חג הפורים פוטר אותנו מכללי טקס נוקשים, ולכן נזכיר לכם בלי להתנצל את עיקרי הסיפור:

בי”ג ניסן שנת ג’ אלפים ת”ד, נחתמה גזירת המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. לאחר דו–שיח קשה בין מרדכי ואסתר, הם עושים עסקא למסירות נפש הדדית: היא תבוא אל המלך אשר לא כדת, וכהכנה לכך מרדכי וכל היהודים יצומו שלושה ימים רצופים לילה ויום; במילים אחרות: הם לא יערכו ליל הסדר. הימים הללו הם י”ג, י”ד, ט”ו בניסן של אותה שנה [כך היו התאריכים לפי המדרש ולפי המופיע בשולחן–ערוך רבינו הזקן. רש”י מזיז יום אחד קדימה את כל העניין].

אסתר בעצמה עורכת את הצום, וביום השלישי - ט”ו ניסן, היום הראשון של פסח - נכנסת למלך באופן בלתי קרוא. המלך מושיט לה את שרביט הזהב, והיא מבקשת לערוך משתה עם אחשוורוש והמן. במשתה זה היא מבקשת לערוך משתה נוסף למחרת.

בלילה ההוא, זאת אומרת, ליל ט”ז בניסן בו מתחילים לספור ספירת העומר, נדדה שנת המלך אחשוורוש. מישהו דואג להזכיר לו אז חוב ישן למרדכי שהציל את חייו. גם המן לא ישן באותו לילה, כדי להכין עץ גבוה חמשים אמה עבור מרדכי. לפנות בוקר חל שיבוש בתוכניותיו, כשהוא מקבל כיבוד לעשות סיבוב למרדכי עם סוס ולבוש מלכות, ולהכריז “ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו”.

עם סיום המשימה והמקלחת הבלתי–צפויה שבמהלכה, הוא נלקח למשתה השני. במשתה הזה מספרת אסתר למלך על הגזירה, מצביעה על “איש צר ואויב המן הרע הזה”! והעניין מסתיים בתלייתו של המן על העץ שהכין למרדכי; כאמור, בט”ז בניסן יום שני של פסח.

את כל זה יודעים מהמגילה. אך המדרש מרחיב ומספר, כיצד ערך מרדכי את הצום. המדרש הזה מופיע בשלושה מקורות: במדרש–רבה (הן במגילת אסתר והן בפרשת אמור), בילקוט שמעוני (גם כן בשני המקומות), ובפסיקתא דרב כהנא. התיאור בכללותו כמעט זהה, ובכל זאת הפרטים הקטנים הם פאזל המורכב משלושת המדרשים. הציטוטים ברובם הם מילקוט שמעוני.

 

“מה

 עשה מרדכי”? שואל המדרש ומספר: “קיבץ כל תינוקות של בית רבן ועינה אותם מלחם ומים והלבישם שקים והושיבם על אפר, והיה צווח ובוכה עמהם ביום ובלילה”.

[במאמר מוסגר לחלוטין יש לציין, כי לאור הידוע על המצב הרוחני הירוד של הציבור היהודי בשושן הבירה באותה תקופה, ניתן לתהות - איזה סוג של “תינוקות של בית רבן” היו שם? הדעת נותנת כי מבחינת המשתתפים זה לא היה דומה לכינוס ל”ג בעומר לילדי תשב”ר בירושלים ובורו–פארק, אלא יותר לכינוס בתל–אביב או בחולון. הסדרנים חילקו כיפות לבנות, וחלק בכלל כיסו את הראש עם הכובע של הקפוצ’ון].

המן יוצא מן המשתה הראשון שמח וטוב לב, ובחוץ חיכתה לו עצרת ההמונים. הוא מתפוצץ מהעובדה שגם במצב הזה מרדכי לא קם ולא זע. הפרלמנט שלו מציע להכין עץ למרדכי, דבר שהוא מבצע מיד.

“באותה שעה הלך ומצאו (המן) למרדכי שהיה יושב בראש התינוקות ושקים במתניהם וסופדים ובוכים. ופקד אותם ומצאם שנים ועשרים אלף”. מספר המשתתפים אם כן, ידוע לא מהערכת המשטרה על פי מספר האוטובוסים והטלפונים הניידים, אלא לפי מפקד מדוייק ושטני של המן בעצמו.

“מיד השליך בצווארם חבלים ושלשלאות של ברזל והפקיד עליהם שומרים ואמר הללו אני הורג תחילה, ואחר כך אני תולה את מרדכי”.

•    •    •

בשלב זה החלו הרוחות לסעור: “באו אימותיהם של תינוקות מביאים להם לחם ומים ואומרים להם אכלו ושתו קודם שתמותו”. מה בדיוק רצו שם האימהות? בהשקפה ראשונה נשמע כמו בקשה אחרונה עבור נידון למוות. אך הניסוח במדרש–רבה בהיר יותר: “ואומרות להם בנינו, אכלו ושתו קודם שתמותו למחר ואל תמותו ברעב”. במילים אחרות: האימהות פחדו שהילדים ימותו ברעב מחמת התענית הממושכת, ולא יזכו למות על קידוש השם. הם ביקשו שהם יאכלו, כדי שיחיו עד מחר!

כאן הגיעה הצהרת האמונים הראשונה: “מיד היו מניחין ידיהם על ספריהם ונשבעים: בחיי מרדכי רבינו! לא נאכל ולא נשתה אלא מתוך תעניתנו נמות!”. הם החליטו לוותר על “הזכות” למות מחר על קידוש השם, והעדיפו לקיים היום את מצוות מרדכי להמשיך לצום.

ובסיום השבועה, מוסיף הילקוט שמעוני “כל אחד גולל ספרו ומניחו על לבו” (=דגלי מרדכי?). מתי ראיתם לאחרונה ילד נשבע לאמא’שלו בספר תורה שהוא נאמן לרבי! אפילו חובבי ההקצנות המוקצנים ביותר במחננו טרם חלמו על דבר כזה.

אבל זה לא היה משעשע כמו פורים, אלא מזעזע כמו תענית באמצע פסח. מול עיני הילדים צומח עץ ענק לתלות את מרדכי, והם מבינים שהרוצח המטורף רציני מאוד. הצעקות והבכיות מגיעות עד לב השמים.

“וכיוון שעבר שתי שעות בלילה (אתם זוכרים, ליל ט”ז בניסן) נשמעה בכייתן במרום ותפילתן של אבות, אמר הקב”ה: מלאכי השרת, בכיית קטנים אני שומע כגדיים וטלאים! אמר משה לפני הקב”ה: לא גדיים ולא כבשים, אלא קטני עמך ישראל, שיושבים בתענית היום שלושה ימים ושלושה לילות ואסורים בחבלים ובשלשלאות, ולמחר נשחטין כגדיים וטלאים… מיד נתגלגלו רחמיו של הקב”ה עליהם, ושבר את החותמות וקרע את האיגרת, והפר עצתו והשיב מחשבתו של המן בראשו”.

המדרש–רבה מפרט “נטל הקב”ה אותן איגרות שגזר עליהם שהיו חתומות בחותם של טיט וקרעם והפיל על אחשוורוש בהלה באותו לילה”.

אז זה הסיפור: ביום השלישי לתענית הילדים לא היו מוכנים לשבור את הצום ונשבעו על כך בחיי מרדכי, הם המשיכו בבכייתם שעלתה השמיימה, ובעקבות כך ביטל הקב”ה את הגזירה. ויש אפילו שעה מדוייקת: שעתיים לתוך ליל ט”ז ניסן.

•    •    •

והלילה ההוא היה הלילה הכי מסוייט של אחשוורוש. עפעס, מצלצל מהמדרש שהאיגרות עם הטיט צנחו לו על הראש, והתניעו במוחו (כמוסבר במפרשים) מחשבות אימה במבטא פרסי כבד: “לוֹמוֹ אסתר מזמינה הוֹמוֹן, מוֹ היא רוֹצוֹ אותו מלך ואותי הורג? לא יכול יוֹשן, תוֹביאו מוֹהר ספר זכרונות”.

נדודי השינה הופכים לעירנות מוחלטת כשהוא נזכר שאחד מהיושבים בשער המלך מחכה לצ’ק מהארמון כבר שנים ארוכות; “לא כבוד של מלך לא נותן פרס לבנאֹדוֹם מה מציל חיים שלו”. ואז מגיע המן, ומציע את מה שמציע, ובהלם מוחלט נשלח לעשות כן למרדכי היהודי.

במרווח הזה, שבין קבלת הפקודה מאחשוורוש לתחילת ביצועה המעשי, מגיע הסיפור השני של המדרש. אוחזים כזכור בבוקר היום השני של פסח. לפי פשטות הסיפור במגילה, הצום כבר היה אמור להסתיים אתמול בלילה. לשבור צום של שלושה ימים עם מאכלי פסח?!… אז אולי בעצם הם העדיפו להמשיך לצום. במדרש גם לא מופיע בהמשך “כ”ב אלף תינוקות”, אלא סתם “תלמידים”.

“כיוון שראה מרדכי להמן והסוס בידו אמר, כמדומה לי שאין רשע זה בא אלא להרגני, אמר לתלמידיו ברחו לכם שמא תכוו בגחלתי”. לפי גירסת המדרש–רבה היה זה עוד לפני שהמן הגיע בפועל: “כיוון שהגידו למרדכי שהוא בא נתיירא עד מאוד, והיה יושב ותלמידיו לפניו, אמר להם לתלמידיו: בני, רוצו והבדלו מכאן שלא תכוו בגחלתי, שהרי המן הרשע בא להרגני”.

[איך מרדכי מצווה את התלמידים לברוח, כשהם אמורים להיות כבולים בשלשלאות ברזל ומוקפים בשומרים? קשה להמלט מהרושם (וצריך בהחלט לחפש האמנם כך היה) שבמהלך הלילה המאבטחים נעלמו מהשטח, וההתפוררות במחנה המן התחוללה מוקדם מהצפוי].

בתגובה לבקשת–הוראת מרדכי, מגיעה ההצהרה השניה של תלמידיו: “אמרו לו בין לחיים בין למוות אנו עימך”!

הדרמה אם כן בעיצומה.

•    •    •

מרדכי נעמד להתפלל כדי למסור את הנפש מתוך תפילה. המן מתייבש בהמתנה, ומרוב ייאוש מתחיל להתעניין אצל התלמידים מה הם לומדים (!). הם מצידם מתאפקים לא למשוך בזנב הסוס, ומשיבים לו כי הם עוסקים “במצוות העומר שהיו ישראל מקריבין ביום הזה בבית המקדש” (הנה, שוב תאריך: היום השני של פסח, שבו מקריבין את העומר).

המן מברר מה העלויות של כזה קרבן, ומסתבר שזה משהו משעורים, לא סיפור יקר, מקסימום עשר לירות. הוא נאלץ להודות בפניהם שכנראה ניצחו עשר המטבעות הקטנות שלהם את עשרת אלפים כיכר הכסף שלו. מרדכי סוף–סוף גומר את התפילה, והמן מודיע לו שיש עניין עם הלבוש והסוס וזה.

ההמשך לא נוגע כל כך לענייננו, אבל בכל זאת לא יזיק לשמוע עוד כמה פרטים, כמו מה היו סמכויות אסתר המלכה - מסתבר שהיא הייתה ממונה על משרד התמ”ת (התעשיה המסחר והתעסוקה): כשהיא שומעת איזה “מפטיר” קיבל המן, היא מצווה לסגור את כל החנויות בשושן כדי שכולם יוכלו לצפות בהצגה הכי טובה בעיר. בהמשך, מתברר שמרדכי צריך גם להתרחץ ולהסתפר, והיא מצווה על שביתה כללית של בתי המרחץ והמספרות, כדי שהמן ייאלץ לעשות את העבודה לבד.

כמה שעות אחר כך כבר רצה בוואטסאפ תמונה, המתעדת את גווייתו של המן מצטננת באוויר הפסגות של שושן.

הבתנם מה אומר המדרש? הכינוס והצום והבכיה של הילדים בט”ו ניסן הם שביטלו את הגזירה (בלילה שבין ט”ו לט”ז בו הכין המן את העץ), ולמחרת, ביום ט”ז, כאשר המן בא לקחת את מרדכי והם התבקשו לברוח, הם הכריזו “עימך אנו”.

•    •    •

אך במאמרים, ובשיחות, ובאיגרות, שני הסיפורים הופכים לסיפור אחד:

“מה היה קול גדיא” שביטל את הגזירה, שואל הרבי בהתוועדות פורים תשל”ה, ומשיב: “אומר המדרש, שהתינוקות אמרו “איתך אנו”, שהם הולכים עם מרדכי, לחיים או להיפך החיים”.

וכך גם במאמר “וקבל היהודים” תשד”מ, ובלקוטי שיחות חלק ט”ז עמ’ 624 (מוגה), ובאיגרות קודש חלק ה’ עמ’ רנד - “עד שקראו פה אחד: בין במות בין בחיים עמך אנו, ועל ידי זה נקרע גזר הדין” - וכן באיגרת–קודש מתענית אסתר תש”ג, והתוועדות פורים תשמ”ג סעיף ט”ז, ובעוד מקומות רבים בכתב ובעל–פה, ומהם בהדגשת העובדה שהייתה זו הכרזת כל כ”ב אלף התינוקות, וכהמשך ללימודם את הלכות העומר.

כפי שאמרנו, הרבי יודע את זה מהיכן שהמדרש יודע. גם אם תדחקו ותאמרו שאין הכרח לומר שמדובר במאורע אחד, אלא רק ש”ברוחניות זה אותו עניין” וכיוצא באלו תירוצי הסרק והדחק, ברור שהרבי אומר משהו עקרוני, שלא ניתן להבין ישירות מדברי המדרש:

במדרש כתוב שההכרזה של הילדים “בין במות בין בחיים עמך אנו” הייתה רק התירוץ שהילדים אמרו למרדכי מדוע אינם בורחים; בעוד שהגזירה בשמים התבטלה כבר בלילה שלפני כן. אבל הרבי אומר כי מה שביטל את הגזירה הוא - ההכרזה והמסירות נפש הזו. “עמך אנו”.

 

ועכשיו

 נחזור להתחלה - מה כל כך עקרוני במסירות נפש הזו דווקא? הנה דווקא העיון המוקדם במדרש, מחדד את התשובה:

הגזירה הייתה הרי בגלל ש”נהנו מסעודתו של אותו רשע”. מרדכי היהודי עמד והכריז שאסור ללכת לשם, ובצפצוף ארוך השתתפו במשתה של אחשוורוש מספר מדהים של 18,544 יהודים! [אולי בגלל ש”הרבנים שלהם” לא הוציאו גם מכתב שאסור, ואולי היו אפילו כאלו שאמרו בפירוש ש”זה בסדר”]. הנפילה התחילה בכך שגם כאשר מרדכי היהודי, נשיא הדור, אמר בפירוש הוראה מסויימת, לא שמעו לו.

וביטול הגזירה היה כאשר התשובה והמסירות נפש וההתקשרות למרדכי הגיעו עד כדי כך, אשר

- לא זו בלבד שכאשר הוא מצווה בפירוש לצום ולזעוק לה’ ולצעוק “עד מתי” מצייתים לו, גם על חשבון כיבוד הורים, גם אם נשמתם תפרח חלילה בצום, ונשבעים על כך אמונים באמת התורה -

אלא יתירה מזו: גם כשהוא הורה במפורש “שלא תכוו בגחלתי”, ו”אין חיוב כלל” להשאר כאן - הרי מספר גדול יותר של ילדים “אינם מצייתים” למעליותא, לא מפני שעושים “היפך הציווי”, אלא פשוט עושים את מה שמרדכי בעצמו עושה - לא בורחים כפי שהוא לא בורח, לא מתחמקים מלהגיד ולהכריז את מה שהוא אומר ומכריז כל כך הרבה פעמים, מדברים עליו כמו ש”הוא פסק על עצמו” ללא הרף, וכלל לא מסוגלים לעשות באופן אחר, שכן - “בין לחיים כו’ עמך אנו”!!!

ובהמשך לכך, גם כאשר הלעומת–זה הכי גדול מתחיל לשאול שאלות, מספרים לו בטבעיות שעוסקים כעת בענייני גאולה ומשיח והלכות בית הבחירה, ומורנו ורבינו רק הלך להתפלל ותיכף ישוב; ואזי שומעים בתגובה כי “גם העולם מוכן לגאולה”, והמנגד עצמו מודה שניצחו אותו, ומיד רואים אשר “ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו”.

וראה זה פלא - גם ביטול הגזירה בפועל ובגשמיות מתרחש “מידה כנגד מידה” באותו אופן בדיוק: אחשוורוש המקפיד כידוע על כללי שלטון תקינים, מודיע ש”אין אפשרות” לבטל באופן רשמי צו מלכותי שנחתם בטבעת המלך, ולכן צריך לעקוף את החוק איכשהו - הוא מסיר את טבעתו מעל ידו, ומוסר אותה למרדכי ואסתר שיכתבו איגרת נוספת ויחתמו כטוב בעיניהם. בצורה שגם גזירת המלך הראשונה תישאר, וגם לפועל ייצא הפוך.

•    •    •

ומסירות הנפש הזאת, היא נחלתם של “תינוקות של בית רבן”, ילדים שלא טעמו טעם חטא בפיהם, ולא בחשו בידיהם במדמנת העסקנות, ולא הריחו באפם את ביאושי הפוליטיקה הרוחשת סביבם, והמוח שבקדקדם “עוד לא התבגר” כדי להבין את הטיעונים המלומדים מדוע “לא צריך להשתגע”, ומדוע אין “לקלקל עם כל ההכרזות המיותרות”; ובכלל, קשה להם לקלוט משפטים שמתחילים עם “בטח צריך לשמוע למרדכי היהודי, אבל…”.

ורבים מהם ממאנים להתבגר, וממשיכים להתנהג כמו עוללים ויונקים במשך שנים ארוכות. עם ספר צהבהב מגולגל על לבם. והם סוחפים אחריהם את כל היהודים, גם את אלו שעמדו עד עכשיו מהצד.

חודשיים וקצת לאחר מכן נשלחות איגרת מרדכי, ומתחילה אחת התקופות המוזרות ביותר בחיי העם היהודי:

מצד אחד - מה שידוע בכל העולם הוא על הגזירה הראשונה, ולכן, היהודים עמדו במסירות נפש כל אותה שנה - שכן אם היו ממירים את דתם היו יכולים להתחמק מכל העניין, אבל הם אפילו לא העלו על דעתם, חס ושלום, “מחשבת חוץ” שכזו.

ומצד שני - מכ”ג סיון עד י”ג אדר בשנה הבאה, בפועל ממש, הגזירה בעצם מבוטלת רק שלא יודעים על כך עד יום המלחמה (כפי שהרבי מביא בכמה מקומות ממפרשי המגילה). תשעה חודשים, שהדלפה קטנה הייתה אולי הופכת גם אותם ל”שמחה וששון משתה ויום טוב”, “מ’טרינקט משקה, און מ’הוליעט, און מ’גייט אַ קאַראַהאָד”…

•    •    •

 

ואולי באמת צריך לעשות התוועדות תשעה חודשים ברצף, כדי שגם מבוגרים יוכלו לתפוס את מה שמונח באופן ספונטני אצל תינוקות של בית רבינו מלך המשיח שליט”א: שכאשר הוא מרעיש ללא הרף על ענייני גאולה ומשיח, והוא בעצמו לא פסיק פומי’ מלהזכיר שנשיא דורנו הוא משיח שבדורנו ומנחם שמו, ומוציא על כך קונטרסים ושיחות מוגהות, ודורש להכריז ולפרסם ולהכין את כל העולם לקבלת פניו,

אזי לא הולכים ומחפשים בנרות מתי הוא הציע “ברחו לכם שלא תכוו”, או לערוך טבלאות של תשובות ומענות “בעד ונגד” כביכול, ולא מעלים תשובות משנת שלוש למלכו ושנת שבע למלכותו - אלא כהמשך מתבקש לדוגמה שהוא מראה עכשיו, מכריזים “עמך אנו”.

וגם כאשר ההעלם והסתר איום ונורא, לא נלחצים ולא נכנסים לפאניקה, כי יודעים שלא מדובר בהתקשרות על תנאי ובשליחות על תנאי, ומרדכי היהודי לא משנה את דעותיו והוראותיו, ודבר אחד מדבריו לא ישוב ריקם, ובוודאי נזכה עוד מעט לראותו וכתר מלכות בראשו.

ולפתע כאילו מתהפכים היוצרות, והמבוגרים הלומי–המשקה רוקדים ברחובות, ועשרים–ושתיים אלף שפיצים צעירים רצים לקונטרס החדש שיצא מהרבי, ורק בתקשורת ובעסקונה החרדית שקט ושלוה, והם לא מבינים למה החב”דניקים כל כך מתרגשים: “מה הבעיה, בוא נראה לכם איך מכניסים מליון איש לירושלים תוך שעתיים”. כל שעתיים.

•    •    •

חכמינו אומרים במשנה הפותחת את מסכת דיני הפורים, כי מגילה נקראת כבר מיום י”א באדר. השנה, נכפה עלינו להקדים גם את השתיה “עד דלא ידע” בשבוע תמים: “תנו שכר לאובד ויין למרי נפש” נאמר במשלי, כי אחרת איך נתכונן לפורים לאחר שרשרת האסונות שפקדו את קהילת חב”ד, בפטירת שלושה מחשובי השלוחים, אשר שמם מעיד עליהם כי פעלו “בשם המלך” - הרבנים בוטמן, שמולביץ, מוסקוביץ, עליהם השלום.

הגמרא מפרשת את הפסוק “קיימו וקבלו היהודים” - “קיימו למעלה מה שקיבלו למטה”. אף השלוחים הללו מקיימים וממשיכים למעלה את אשר החלו לעשות למטה, עדי תתממש מטרת שליחותם, הגאולה האמיתית והשלמה. ותפילתנו שאף מה שייכתב כאן יהא לזכותם ולכבודם, ובקרוב ממש נזכה לראות בפועל למטה את תוצאות פעולתם כעת למעלה, בהתגלות מלכנו שיוליכנו קוממיות לארצנו, ואתו עמו כל שלוחיו אשר בכל מדינות המלך.