התיאורים הסוערים מידי אודות יונה הנביא העושה את דרכו למצולות ולמעי הדגה ומהם ואי

התיאורים הסוערים מידי אודות יונה הנביא העושה את דרכו למצולות ולמעי הדגה ומהם ואילך, עשו שמות בכמה קיבות רגישות • לכן, ניאלץ הפעם להתספק בגירסה צמחונית בהרבה, ולעשות את כל הדרך עם… ההזמנה, לשקיק הגניזה ובחזרה

מכיוון שכבר החלטתם, ובעצם כלל לא קינן בלבכם שום ספק מלכתחילה, ואף התפלאתם לשם מה בזבזו עליכם הזמנה שתכביד על סל הגניזה שלכם, בה בשעה שאתם תורמים מספיק מחד, ומאידך נבצר מכם ערב פנוי בחודש כסלו עמוס ההתוועדויות והשמחות; ואגב תהיתם מדוע “משרד למכירת עלונים” צריך לעשות דינר, ואפילו נעזרתם בגלולות למחיקת זכרון למען יישכח מלבכם שאי–פעם נתקלה עינכם בפניה להשתתף ב”באנקעט” של מרכז ההפצה ‘ממש’ בארץ הקודש, ביום שני כ”ב בכסלו הבא עלינו לטובה

- לכן, באווירה נטולת מחוייבויות זו, נשמח ליידע אתכם באיגרת–קודש של הרבי, שאולי  טרם “נפתחה” לכם כאשר נזקקתם לישועה וברכה (אז הנכם טומנים את הפתק בהגפת תריסים, לבל תשזוף עין לעגנית את אמונתכם ‘במקום צורך גדול’). כאנשים סקרנים וודאי תרצו להרחיב אופק ולשמוע, כיצד הגיב הרבי מלך המשיח שליט”א לחסיד (שבחמלת ה’ עליו נותר בעילום שם) - שגם כן היה עסוק מדי, או נתרם מדי, אי–שם בקיץ תש”י.

ברור, מדובר בדמות של “וותיק וחסיד, איש ירא אלוקים, נבון ומשכיל, עוסק בצרכי ציבור באמונה וכו’”; אך חסידותו לא עמדה לו במקום בו הרבי התבטא כמעט במפורש, שהוא כביכול “מעמיד למבחן” את בקשת החסידים אליו לקבל את עול הנשיאות.

המדובר הוא במאמציו של הרבי, החל מסוף חודש סיון תש”י, להצלת המוסדות “מרכז לענייני חינוך” “מחנה ישראל” ו”קה”ת” שנמסרו לניהולו, כאשר באסיפה שכינס לצורך העניין - ואף בה הייתה היענות הקהל מתחת למצופה, הודיע הרבי שאם כך “אני אמשיך בכוחו של הרבי [הריי”צ] לנהל כמו קודם” אבל “תפקידים חדשים בוודאי שלא אקח על עצמי”… דברים שחוללו מהומה עצומה בקרב החסידים.

הרבי אף שלח מכתב התעוררות מיוחד בנושא זה בערב ראש חודש תמוז אותה שנה. נמען המכתב אכן שלח לרבי “ג’ המחאות”, אבל בצירוף הסברים והתנצלויות שהעידו באיזו מידה תפס את כל העניין. בזכותו (אם ניתן להתבטא כך), נוצר ה”גילוי” בדמות תשובתו של הרבי, אשר לקריאתה אפילו לב האבן המס ימס (האיגרת מתאריך ח”י מנחם–אב ה’שי”ת. אגרות קודש חלק ג’ עמ’ שעט).

 
הרבי פותח את מכתבו בהודעה, אשר “במכתבי מערב ראש חודש תמוז לא באתי כמשתדל אדות מגבית לטובת מוסד נחוץ ביותר שהוא בתוך שאר מוסדות נחוצים ביותר. אלא כמזכיר ומעורר על החובה והזכות שלפנינו, לפני כל אחד ואחת מאתנו לקחת על עצמנו את עול ההוצאות של המרכז לעניני חינוך, מחנה [ישראל], וקה”ת”, מוסדות אשר הרבי הריי”צ “באופן פרטי ואישי לקח על עצמו ההשתדלות למצוא האמצעים הדרושים להוצאותיהם, וסידר גם חלק גדול מעבודתו החשאית על ידם”.

לא זו בלבד שאין זו “מגבית”, ממשיך הרבי, אלא שהמכתב כולו נועד בעצם לעורר על חיזוק ההתקשרות (וכל אחד מבין למי היה צריך לחזק את ההתקשרות באותה תקופה), ובאופן הנעלה ביותר (מבין שלושה הנמנים שם) בו ניתן להתקשר לרבי: “התקשרות המתקשר ע”י זה שכאשר ניתנה לו האפשריות מחליף אותו בעשיותיו”. הרבי מסביר כי הייתה זו לא רק תביעה להתקשרות, כי אם גם הודעה ובשורה - “שעתה ניתנה האפשריות להתקשרות במדריגה השלישית, התקשרות נפש רוח ונשמה חיה יחידה שלהם בנשיא וראש דורנו”.

לאור כל זאת ממשיך הרבי, בלשונו הקדוש והזהב:

ואחר כל זה, ישער כבודו בעצמו את הרושם אשר עשה עלי המענה שבמכתבו.

ואין כוונתי בזה להסכום, שמתנצל על זה וכו’, כי כלל כללו רז”ל (סוף מנחות) שהמרבה והממעיט העיקר הוא שיכוון לבו. ובכל מאדך - הפירוש הוא מאד שלך עתה אף שלגבי אחר או במצב אחר אינו “כל מאד”.

ומתכוון אני להידיעה, אשר שכשקראו מכתבי “ופטור בלא כלום אי אפשר, עשינו מגבית מאוחדת עם עזר לפלוני בן פלוני שמכבר פנו אלינו לעזור לו”.

מועט מחזיק את המרובה.

מה שעמלתי אני כמה זמן להסביר בתחילה לעצמי, איך לאחוז בההתקשרות מיטן רבי’ן, ואחר כך - באיזה אותיות הכתב להלביש את רעיונותי בנוגע לאחד מהדרכים בזה, ואחר כך לבחור מזה מה להכניס במכתבי הנ”ל (ומקצת מהשיריים במכתבי זה),

הנה בשתי שורות אלו שבמכתבו הודיעוני הערכה שלהם בכהנ”ל ומענה מלא על מכתבי: על המובן בו מבין השטין, ובמדה ידועה, גם על מה שיכולתי לכתוב במכתב שני.

אמרו רז”ל אין דעותיהן שוות. וכנראה שלפעמים יכול להיות גם מן הקצה אל הקצה.

 

הרבי לא עושה “מגביות” ולא מבקש טובות. הרבי אינו עוסק באיסוף כספים וגם לא בגיוס משאבים.

הרבי נותן את הזכות לחסידים להשתתף איתו בענייניו.

גם בשנת תש”י היו אירגוני חסד רבים, קרנות הצלה לפליטים והכנסת כלה לבני טובים. בעיניים לא–חסידיות, או חסידיות–לייט, היה ניתן לטעון שקיימות משימות דחופות יותר מאשר לתרום למוסד שמוציא לאור עלון “שיחות לנוער”, הנמכר למנויים.

המשקיף שאינו נמנה על “המקושרים או השייכים”, היה עשוי גם לתהות לשם מה עליו לממן הוצאת ספרים (!), האמורה “להחזיק את עצמה מבחינה מסחרית” (!?). הטוען היה עלול גם לקבוע כי “כלל ישראל” זקוק כעת יותר לחומשים ומשניות וגמרות, מאשר לקונטרסי וספרי חסידות המובנים רק ל”חבצקערס”.

ולמען השם, בזמנים טרופים אלו, מה דחוף לרוקן את הארנקים למוסד שמטרתו “לפרסם האמת, לאלתר לתשובה - לאלתר לגאולה שלמה ע”י משיח צדקנו”. האמנם פסו מן העולם בעיות בוערות יותר? ומהיכן יצמחו “מנהיגים בקהילה” היודעים פרק בהלכה לצד רטוריקה זולה בענייני “הנחיית זוגות”, אם נבזבז את ממוננו “לפרסם האמת לאלתר לגאולה”?

וזו אכן הייתה המסקנה: “עשינו מגבית מאוחדת עם עזר לפלוני בן פלוני שמכבר פנו אלינו לעזור לו”…

הרבי מדבר על “התקשרות נפש רוח ונשמה חיה יחידה שלהם בנשיא וראש דורנו”, המתבצעת דרך “החובה והזכות” להשתתף בעניינים בהם עוסק הנשיא “באופן פרטי ואישי” - והתגובה היא “עיסקת חבילה”: ערב התרמה לנזקקים, עם “אחוזים” ל”נשיא וראש דורנו”…

ג’ המחאות עשו את דרכם ל–770, “ונא להודיע על שם מי לשלוח הקבלות”, מודה הרבי מקרב לב, ואף מפזר “תשואות חן למפרע על טרחתו בכל הנ”ל“…

 

עכשיו הביטו מסביבכם, ותשאלו איך בדיוק קורה, כי מה שהוגדר מפורשות ע”י הרבי כ”עבודה היחידה” בזמננו - קבלת פני משיח - מתפזר בין אלף ואחד דברים אחרים טובים ונחוצים.

אם נותרו בקרבנו שרידים של כנות והעדר זיוף, נבין, כי עשרים–וכמה שנים אחרי שהרבי תבע “עבודה יחידה” ושער ראשי דרכו צריכים להתכנס כל פרטי העבודה - ואנחנו עדיין מנסים ליצור “תמהיל עסקי” ו”לשלב” את המבצע ההוא (מישהו אמר מטריד?) עם ה”דברים החשובים”, ולהשקיע בו “במקביל” לאפיקי–תרומה יוקרתייים יותר (“תורת חב”ד” מצלצל יותר טוב מ”ענייני גאו”מ”).

מה שהייתה אמורה להיות עבודה יחידה, הפכה לעבודה בודדה העומדת בפינה ואין דורש לה. היא מתקשרת אלינו, מנסה למצוא אוזן קשבת, ובמקום להיענות בזריזות ובנפש חפצה, היא מקבלת מענה–קולי “מיקומך בתור שלושים ושש, זמן המתנה משוער…”

 

אבל כמה צעירים החליטו בכל זאת, שאת הוראת הרבי - הנפשית, הפנימית, הבוקעת מקרב ולב עמוק - צריך ליישם. לא “גם”, לא “בתוספת”, בלי “ריפוד” ובלי דילולים. לעשות ספרים, עלונים, דפי פרסום, חומרי עזר למבצעים וכו’ וכו’ - החדורים כולם ובגלוי במבצע משיח. בדיוק באופן שבו התבצע בתשנ”ג–ד’. אפילו הדבר שגם הצדוקים מודים בו - פשוט ללמוד גאולה ומשיח - זוכה לביצוע ראשוני ומסודר בצורת “בית ספר לתורת הגאולה”.

העניין שהיה צריך להעסיק באורח בלבדי חמשת–אלפים שלוחים, לעמוד במרכז כל התוועדות חסידית, כל כינוס ארצי, כל ישיבה חב”דית, כל “קעמפ” וכל הוצאה–לאור של ליובאוויטש - מתרכז לעת–עתה, ככל שהדבר נוגע לאספקה סדירה של חומר לשלוחים ופעילים, במספר הטלפון של “מרכז ההפצה ‘ממש’ בארץ הקודש”.

וכאשר סוף סוף המצפון החסידי מסיר מעליו את קורי השינה, ומחליט שצריכים להצטייד בחומר בענייני משיח, כל השנה - פתאום יש לאן לפנות! ולאחר שכל צמחי המרפא שניסינו לתת למקורב טרי לא עוזרים, מבינים שאין ברירה אלא (לקחת נשימה עמוקה ו)להעניק לו ספר “עם יחי אדוננו ושליט”א” - ורואים כיצד האמת הישרה והפשוטה פועלת פעולתה טוב יותר מכל שיטה מתוחכמת ומתחכמת.

מותר לכם להתגבר על הבושה, לרשרש את ידיכם בשקיות של הגניזה, לשלוף מהקרקעית את ההזמנה, ליישר אותה ולשריין את התאריך תוך היעזרות בכל אמצעי תזכורת הקרוב ללבכם - אם באמצעי פרימיטיבי כמו מאגנט על המקרר, ואם בתזכורת עצבנית ביומן של הטלפון החכם.

כי בכ”ב כסלו לא ייערכו שום מגביות. תיערך התוועדות לחיזוק ההתקשרות לנשיא וראש דורנו ולעבודה היחידה אותה הוא תובע.

•

אם בכל זאת יש בתאריך הזה חתונה של קרוב משפחה מדרגה ראשונה, אל תמנעו מלהתקשר למוקד הטלפוני. יש הרבה חומר במרכז ההפצה, שמחכה להגיע לצרכנים האמיתייים שלו - כל אנשי הדור. סט דבר מלכות עם “פענוחים” בכל בית–כנסת בעיר מגורכם, הוא רק אחד הרעיונות.