א “אין אתנו יודע עד מה מפרטיות משפחת הוריו ואבותיו” - כותב כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע

א

“אין אתנו יודע עד מה מפרטיות משפחת הוריו ואבותיו” - כותב כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע אודות ייחוס משפחתו ובית אביו של כ”ק אדמו”ר הזקן - “כמה פעמים חקרתי ודרשתי בזה ולא מצאתי מענה מפורט לדעת סדר מסודר. רק ידענו אשר אבי, או אביו, רבנו הגדול הרב ר’ ברוך זצ”ל, גר בעיר פראג ובדרך–כלל היה איש פלאי והיה נחבא מן הבריות ואין איש שידע מעשהו”

•   •   •

היה זה בעיצומו של אחד מלילות החורף הקרים במז’יבוז’ - כשהבעל–שם–טוב הקדוש ניגש למשרתו וטלטלו: “התעורר הערשל, קום ובוא עמי אל הנהר, כי צריך אני לטבול”.

הערשל לא הופתע, שכן כבר היה מורגל בכגון דא. בזריזות נטל ידיו, לבש מעילו הכבד, נעל את מגפיו הגבוהים ויצא מהבית - לא לפני שלקח עמו גרזן כבד לבקוע בו את הקרח ונר להאיר לפניהם את הדרך. הבעל–שם–טוב פסע אחריו ופניו יקוד אש.

משהגיעו לנהר, הלם הערשל בגרזנו בשכבת הקרח העבה ובקע חור רחב די–הצורך לכניסת אדם. נכנס הבעל–שם–טוב אל תוך המים הקפואים וטבל פעמים מספר, וכל אותה עת היה מתעסק בייחודים ובכוונות טמירות.

לפתע ייבבה הרוח והנר כבה. אפלה עבותה השתררה; רק אורו הדל של הירח בהק ממשטח הקרח החלק.

ברגע זה הגיח ראשו של הבעל–שם–טוב הקדוש מבעד לחור שבקרח, והוא רמז באצבעו להערשל שיתקרב. “קח את הנר, הטבילו בקרח ויידלק”, ציווה.

בידים רוטטות טבל הערשל את הנר בגבישי הקרח. הוא הבין שדבר טמיר ושמיימי נעשה כעת בידיו, מבלי שהוא אדון על כך.

משך הערשל את הנר מן הקרח, ואש קטנה וזוהרת ניצתה באפלה. נהרו פניו הקדושות של הבעל–שם–טוב בשמחה רבה. הרכין ראשו פעם נוספת מתחת למי–הקרח, וכאשר הוציא את ראשו קרא: “כעת נתעוררה נשמה חדשה לירד לעולם הזה, נשמה גבוהה וטהורה אשר מקרח תעשה אש” - - -

ואמרו חסידים, שכוונתו היתה לנשמתו הגדולה של כ”ק אדמו”ר הזקן בעל–התניא.

ב

“איש פלאי והוא נחבא מן הבריות, ואין איש שידע מעשהו”, העיד אדמו”ר הריי”צ על רבי ברוך, אביו של אדמו”ר הזקן.

לאחר שבגרו בניו של רבי ברוך, נטל בידו את מקל הנדודים בגלות ארוכה מעיר לעיר כשהוא מסתיר את זהותו.

באחד הימים החליט ר’ ברוך להתיישב זמן–מה באחת הערים שעבר בהן בדרכו. נכנס לבית–הכנסת של הפועלים, הסיר את תרמילו, הוציא גמרא גדולה מארון–הספרים, ושקע בתלמודו כשקולו מתנגן במתיקות. בלילה הניח את ראשו על ספסל נוקשה ונם את שנתו.

דמותו של רבי ברוך לא משכה תשומת–לב יתרה אצל באי בית–המדרש. רגילים היו בעוברי–אורח תדירים שמצאו משכנם בבית הכנסת.

ימים מספר שהה רבי ברוך באותו מקום, עד שהבחינה בו עינו החדה של ר’ נחום, בעל משרפת–היין המקומית. רגש פנימי אמר לו שהאלמוני הלז אינו אלא צדיק נסתר.

בתום התפילה ניגש נחום לר’ ברוך והפציר בו לבוא אל ביתו כדי שיסעד את ליבו כראוי ויניח את ראשו על משכב רך. “חדר מיוחד אכין לכבודו”, הפציר ר’ נחום, “וכל מזונותיו וכל הצטרכויותיו עלי לכל זמן שיחפוץ”. ראה ר’ ברוך כי בקשת האיש נובעת מלב יהודי רחב, וניאות להצעתו לישב בביתו לזמן לא–ידוע.

ג

היום שלמחרת לא היה ככל הימים בעבודתו של נחום.

בהגיעו לבית–המשרפה עם שחר, בדק נחום ומצא שעשרות הלוגים של מי הסלק סיימו את תהליך התסיסה, וכשמצא שהגיעה השעה, העבירם על הבקבוקים שהכין מבעוד מועד. לעת ערב יכול היה להביט בתפוקתו בסיפוק: כמעט עשרים בקבוקים של יי”ש טהור - כמעט כוהל נקי משקה שאין כדוגמתו ייצר היום - כמעט פי שניים מהרגיל.

מחט ר’ נחום את ידיו בסינרו, התיישב על הכסא והתמסר לרגשי השמחה שהציפו את לבו: הנה, בירך ה’ את מעשי ידיי ורואה אני ברכה כפולה בעבודתי.

לפתע הבזיקה בו מחשבה: שמא ברכה זו הגיעה לי בזכות הצדיק האלמוני המתארח בביתי? ר’ נחום הפך במחשבה זו לכאן ולכאן: האומנם יש אמת בכך, או שמא מקרה הוא ותו–לא?

גם בימים הבאם הייתה ברכה לא–רגילה שרויה במעשי–ידיו של נחום. מטעני הסלק ותפוחי–האדמה היו טריים ונקיים ממזיקים ונמכרו לו בזול; התסיסה עלתה יפה והזיקוק שבעתיים, וכל מניין בקבוקים שהוציא למכירה נחטף מיד ע”י הקונים.

כשברכה משתכנת בביתו של יהודי היא מגיעה מלוא החופניים, וכך הואר ביתם של בני הזוג שבעתיים, כאשר מרת בריינדל, זוגתו של נחום, לחשה יום אחד באוזנו כי נפקדה, ואם–ירצה–השם, שתים–עשרה שנות עקרות שבהן לא זכו בפרי–בטן תסתיימנה בעוד כך–וכך חודשים.

בהתהפכם על משכבם באותו לילה והם אפופי התרגשות, הוסיפה בריינדל להשיח את הרהורי לבה לפני נחום: “יודע אתה נחום יקירי, כי כבר עם בוא אורחנו האלמוני להתגורר בביתנו הבחנתי שאיש מורם–מעם הוא, זך וקדוש. לבי אומר לי כי אישֹ אלוקים הוא אורחנו - ומדוע לא נדע מוצאו וקורותיו?”

“אכן יודע אנוכי כי איש–אלוקים הוא”, ענה נחום בביטחון, “שהרי מאז הגיע לביתנו החל מסחרנו לפרוץ והברכה החלה שורה במעשי–ידיי עשרת מונים מכפי שהיתה קודם בואו. עלינו להתפלל אפוא שלא תשלוט בנו עינא–בישא”.

למחרת החל נחום להתקרב אל ר’ ברוך ביתר–שאת והתעניין לשמו, מוצאו ופשר מעשיו. התחמק ר’ ברוך ממתן תשובה ברורה, אך נחום לא הרפה והירבה להפציר בו להשיב. ראה ר’ ברוך שמבקשים לחשוף את אלמוניותו, החל לערוך הכנות לעזוב את בית מארחו ולהמשיך בגלותו המייגעת.

נבהל נחום ופניו חוורו. “מדוע זה תחפוץ לעזוב? הלוא מאז הגעת אל ביתנו ה’ היה בעזרנו והברכה נפרשה לרגלינו ויפרוץ רכושנו במאוד–מאוד”.

שתק ר’ ברוך והמשיך לארוז את חפציו. בריינדל פכרה אצבעותיה בעצבנות יתרה, משל חוששת היא לאבד יהלום שהתגלגל לידה בהיסח–הדעת.

“הלוא מאז הגעת”, המשיך נחום וקולו רוטט, “נתברכנו וזכינו להיפקד בפרי–בטן לאחר שתים–עשרה שנות עקרות מרה וכאובה. כיצד תעזוב אותנו כעת, כאשר עמך בוודאי תילקח גם הברכה אשר הבאת?”

נזדעזע רבי ברוך ופסק ממלאכתו. הוא נשא מבטו אל נחום ואמר: “זכות וברכה זאת לא הגיעה בגללי, אלא היא ייעוד ה’ אלוקינו לכל מכניסי–אורח בעין יפה בעת דחקו ולחצו. זה אשר חלק עמו לחמו בוודאי יתברך בכל!”

על–אף הסברו, נעתר רבי ברוך לבקשתם של בני–הזוג מכניסי–האורחים, ונשאר בביתם עוד זמן.

ד

פעמים מספר נטל ר’ ברוך את מקל–נדודיו בתקופת גלותו ושם פעמיו אל ליאזנא, מקום מלכותו של בנו–יקירו, רבנו הגדול רבי שניאור–זלמן.

באותם ימים, חצר בית רבנו כבר היה מסודרת. תלמידים רבים היו במקום. תורתו הלכה והתפשטה בקרב כלל ישראל, ושמו יצא לפניו בכל תפוצות ישראל כגאון עצום בכל מכמני התורה, ואף גדולי ישראל חרדו לשמע שמו.

רבי ברוך הגיע בחשאי אל חצר המלכות של בנו. איש לא זיהה אותו, והוא התקבל אצל רבנו ליחידות כאיש אלמוני, אך מיד בפתחה קם הרבי מלוא קומתו לכבוד אביו.

האריכו האב הדגול והבן בשיחתם, ובתוך כך השמיע האב לבנו בקשה ואזהרה לבל ייוודע לאי–מי מהחסידים שהוא אביו. קיבל הבן את התנאי החמור, וכך יכול היה ר’ ברוך להסתובב כאוות–נפשו בחצר, להתבונן בדרכי בנו ובמנהגי החסידים - ולבו מוצף נחת.

באחד מביקוריו החשאיים הבאים, הפציר רבנו באביו שיסכים להיחשף לפחות לפני בני–ביתו ומתי–מספר מתלמידיו הגדולים, כדי שיוכל לכבדו ולחלוק לו בגלוי כבוד בן לאב.

ניאות רבי ברוך להפצרות בנו והתיר לגלות את זהותו רק לבני–ביתו ולמתי–מספר מתלמידיו הגדולים, בתנאי שישמרו היטב על הסוד. או אז נפרצה חומת הסוד כדי סדק צר, ורק בודדים זולתו ידעו מיהו האיש שמסתובב בחצר הרבי.

וכך כותב על כך אדמו”ר הריי”צ: “החסיד ר’ פנחס רייזעס משקלאוו והחסיד ר’ משה ווילענקער היו מאושרים כל ימי חייהם בזה שזכו לראות פני אבי רבנו ולשמוע ממנו דברי תורה ביחידות; כפי הבנתם, היה מחסידי כ”ק רבנו הבעל–שם טוב הנסתרים, את אשר דיבר לפניהם היה עניינים קצרים רק מופלאים במושכל ולא התיר לגלותם”.

רק יומיים חלפו מאז היחשפו, ועקבותיו של רבי ברוך נעלמו. איש לא ידע להיכן הלך, ויהי לתעלומה.

כאב צורב מילא את ליבם של אותם חסידים מעטים שזכו להכירו ואף לשמוע ממנו מהני מילי מעליתא בנגלה ובנסתר - דברים שזכה לשמוע מפי רבו הבעל–שם טוב. יותר מכולם הצטערו ר’ פנחס רייזעס משקלאוו ור’ משה ווילענקער, שנפשם טרם שבעה משמוע את דבריו הנפלאים של ר’ ברוך.

“נודע”, ממשיך הרבי הריי”צ לספר ברשימותיו, “אשר אבי רבנו נהנה מאוד מביקורו זה ואמר כי מרחוק לא יכול לשער כל–כך כמו שראה בעיניו ממעלות בנו. ואשר התאמת אצלו את אשר ידע עוד טרם שנולד רבנו הגדול, ונתקיים אשר הובטח”.

כאשר שמעו התלמידים דברים אלו מפי רבי ברוך, היו הדברים סתומים ולא מובנים. הכל ניסו לירד לפשרם של הדברים “התאמת אצלו אשר ידע עוד טרם שנולד רבנו הגדול - ונתקיים אשר הובטח”.

פליאה גדולה אפפה את כולם: מהו הדבר אשר ידע רבי ברוך בטרם נולד בנו הגדול? ומה היה דבר ההבטחה? ממי הובטח וכיצד?

בין כך ובין כך עברה מפה לאוזן שמועה שהיה בה כדי לענות על אותן שאלות. הבעל–שם–טוב, כך סופר, הבטיח לרבי ברוך שבן ייוולד להם; בן אשר נשמה גדולה וחדשה טמונה בו - נשמה שתאיר את העולם באור יקרות ותפיח רוח של חמימות באש הקודש של חסידות חדשה.

עוד סיפרה השמועה שעברה בין החסידים על עליית הנשמה שהיתה לבעל–שם–טוב הקדוש ובה שוטטה נשמתו בין היכלות טוהר ופז, ובאותה שעה ראה נשמה חדשה אשר לא היתה בעולם הזה מאז ומעולם, והיא יורדת להתלבש בגוף מכוון.

וכאן הוסיפו: כאשר סיפר הבעל–שם–טוב את הדברים הללו לרבי ברוך, הבין שדבריו מרמזים לדבר גדול, וידע בגודל–רוחו שהוא–הוא המאושר אשר יזכה באותה נשמה חדשה וכבירה שתאיר את העולם.

ה

עוד שנים רבות התגורר רבי ברוך בביתם של בני–הזוג רחבי–הלב נחום ואשתו בריינדל - הוא–עצמו מתבודד בחדרו הפרטי, ובעלי–הבית דואגים בתשומת–לב ובכבוד לכל מחסורו הגשמי.

“כנראה האריך ימים רבים”, כותב אדמו”ר הריי”צ. ובהיותו שבע–ימים ושבע–נחת, נפל למשכב שהיה לחוליו האחרון.

כאשר הבין נחום את מצבו, הזדרז וקיבץ את אנשי “חברא קדישא” כדי שיתאספו סביב מיטת הזקן האלמוני, נשוא–הפנים. רכן ראש ה”חברא קדישא” אל אוזנו של רבי ברוך ושאלו לשמו. הביט בו רבי ברוך ושתק. חזר הגדול שבחבורה ורכן ושאלו אם יש לו בנים ואיפה הם נמצאים, למען יוכל להודיעם על גורלו של אביהם ומקום מנוחתו.

התאמץ רבי ברוך והזדקף מעט. קולו היה צלול: “בבקשה מכם, קיברו אותי בבית–הקברות הסמוך, ועל מקום המצבה הניחו אבן וכיתבו עליה: ‘פה נטמן ברוך’ ותו–לא”.

הביטו בו אנשי ה”חברא קדישא” בתמיהה. זו הפעם הראשונה ששומעים הם בקשה כזו מוזרה. רבי ברוך המשיך בדבריו: “ובאשר לבניי - בנים יש לי ויש מהם בן אחד שיידע על פטירתי גם אם לא תודיעו לו, וסמוך אני ובטוח שהוא יגיד זאת לאחיו. כעת מבקש אנוכי כי תניחוני לנפשי. אינני חפץ שתהיו עמי בשעת צאת הנשמה”.

מחרישים ומתפלאים עזבו אנשי ה”חברא–קדישא” את הבית, מושכים בכתפיהם בפליאה. לא ארכה השעה, ור’ ברוך נמצא שוכב על מיטתו אחרי צאת נפשו בקדושה ובטהרה - - -

הבינו הכל שאיש פלאי היה ר’ ברוך, יהודי היודע את אשר הוא עושה. כיבדו אפוא את בקשתו אשר ציוום בטהרתו, והניחו על קברו אבן בודדת.

הראשון אשר נקרא על שמו, היה רבי ברוך, בנו של כ”ק אדמו”ר האמצעי.

הרבה מתעלומות דברי–ימי חייו מובאות בספר הזכרונות אשר לכ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע, שם גם מופיע סיפור הבטחתו של הבעל–שם–טוב על הנשמה הגדולה והחדשה שרבי ברוך עתיד לקבל ולגדל - נשמה שירדה לעולם הזה ביום ח”י אלול תק”ה, והאירה את העולם בתורת החסידות.

 (ע”פ ‘כרם חב”ד’ גיליון 4 חלק א’)