סיפורו של ר’ דוד טובי’ צ’ייס שנפטר השבוע, גביר שהפך לחסיד של הרבי מה”מ בכל לבו ו

סיפורו של ר’ דוד טובי’ צ’ייס שנפטר השבוע, גביר שהפך לחסיד של הרבי מה”מ בכל לבו ונפשו, וזכה במשך השנים לסדרת קירובים מיוחדים מהרבי

מאת: משה שלמה

“אל תמעיט מערך המינוי שלי, מיניתי אותך לפני זמן רב לא לטוראי, אלא לגנרל ארבעה כוכבים”! כך התבטא הרבי מלך המשיח לנגיד מר דוד צ’ייס ע”ה בי”ז בסיוון תש”נ. אחר כך הוסיף הרבי ונתן לו ארבעה דולרים לכוכבים שכבר צבר, ועוד אחד לכוכב החמישי…

בשבוע שעבר, בכ”ה לחודש אייר, אחרי מחלה קשה, השיב ר’ דוד את נשמתו ליוצרו.

הצלה בפולין

דוד טובי’ נולד בעיר סוסנביץ’ בפולין, שם הלך לחדר המקומי וחי אורח חיים יהודי לכל דבר. במלחמת עולם השנייה נשלחה משפחתו למחנה אושוויץ, שם נספתה אמו יחד עם אחותו הצעירה הי”ד. אחותו הגדולה הצליחה לברוח בכך שהסתתרה והתנהגה כלפי חוץ כנוצריה, ושמרה בסוד את זהותה היהודית. אחרי המלחמה התחתנה עם חייל אמריקאי והלכה אחריו יחד עם אחיה דוד לארצות הברית. שם הוא השתלב בלימודי בית- הספר, שקד בלימודיו, ובנה קריירה מוצלחת. הוא הקים חברת בנייה וכבר לפני הגיעו לגיל שלושים, נאמדה במיליוני דולרים. חברה זו הייתה נקודת הזינוק שלו. במחקר שהתפרסם בסוף שנות הממי”ם, היה דוד צ’ייס אחד מרשימת העשירים בארצות הברית.

הקשר שלו עם חסידי חב”ד התחיל במדינת ניו ג’רזי, שם גם היו רוב עסקיו. הרב משה הרסון, שליח הרבי בניו ג’רזי, ניסה לצרף את מר צ’ייס לטובת פעולות שונות של חב”ד, ובעיקר למען ישיבת חב”ד השוכנת כיום במוריסטון.

על התחלת הקשר ביניהם סיפר ר’ דוד: “בדקתי וביררתי אודותיו, והתברר לי שהנו אדם מאד מיוחד עם רמה כה גבוהה של חוסר אנוכיות והתמסרות מוחלטת לטובת עניני יהדות כפי שמעולם לא ידעתי. החלטתי לסייע לו בגיוס כספים, וחיש מהר מצאתי את עצמי מכהן בחבר הנאמנים של הישיבה. מאז, אני מזכה את עצמי בתואר ‘חסיד חב”ד’”.

ואכן, מאז, שמו של צ’ייס מופיע על הרבה פעולות של חב”ד, כל דבר שקשור עם עזרה לזולת בגשמיות או ברוחניות, צ’ייס היה ראש וראשון התורמים. הוא כבר היה הרבה יותר מ’תומך’ או ‘חבר’ של פעולות חב”ד; צ’ייס היה לחסיד חב”ד בעצמו. אחד משלנו.

הרבי מבקש מתנת יום הולדת

את הפגישה הראשונה שלו עם הרבי, בשנת תשכ”ח, צ’ייס תאר כ”שינוי דרסטי בחייו”.

“מהרגע הראשון שנפגשנו, הפכתי להיות מסור אליו בכל נימי נפשי. לא לקח הרבה זמן להתאהב בו. בלב ונפש הייתי בטל אליו מהרגע הראשון שנפגשנו. ראיתי את האהבה לזולת שקרנה מעיניו, אין לתאר זאת. אחרים ראו בו חכמה, תורה, אבל אני הרגשתי שעומד מולי אבא אוהב ומחבק, ראש בני כל העדה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון”.

בשנת תשמ”א, לקראת יום הולדת השבעים ותשע לרבי, שיגר הרבי מכתב נדיר בסגנונו לצ’ייס, בו ציין כי בדרך כלל, אין זה מקובל לבקש מתנת יום הולדת, “אבל בגלל הקשר המיוחד שיש בינינו, אתיר לעצמי לעשות זאת”… במכתב ביקש הרבי ממר צ’ייס להתחיל להקפיד על הנחת תפילין בכל יום חול. בצירוף שלח הרבי זוג תפילין מהודרים. צ’ייס כמובן לקח את ההחלטה בשיא הרצינות, ואף ביקש לקבל עוד שני זוגות - האחד עבור ביתו הנוסף, והשני עבור מקום עבודתו. יתירה מזו, צ’ייס פנה לשליח וביקש לקבל גם טלית.

“מאז אותו יום בו קיבלתי על עצמי את ההתחייבות הזו”, סיפר ר’ דוד צ’ייס, “לא עבר עלי יום אחד מבלי שהתעטפתי בטלית והנחתי תפילין. אפילו בימים שבהם הפלגתי בים, כשהיה קשה לעמוד ולהתפלל בגלל גלי הים שטלטלו את הספינה, בכל זאת עשיתי זאת ולא ויתרתי. כך גם כאשר הייתי בטיסות”.

הנחת התפילין של ר’ דוד צ’ייס השפיעה גם על הסובבים אותו, כפי שהוא עצמו סיפר לימים: “פעם אחת טסתי לרגל עסקיי מניו יורק לוורשה יחד עם קבוצה של אנשי עסקים, כולם לא יהודים, שהתעניינו באפשרות של פתיחת חברת ביטוח בפולין. עם זריחת החמה, ביקשתי את סליחתם ופניתי להתפלל תפילת שחרית. בשעתו, איש מהנוכחים לא העיר על כך דבר, אולם כעבור כארבע-חמש שנים, קיבלתי יום אחד שיחת טלפון: ‘מר צ’ייס, אתה זוכר שטסנו יחד לוורשה?’ שאל האדם מהעבר השני אחרי שהציג את עצמו. ‘כמובן שאני זוכר’, עניתי. ‘אני רוצה שתדע’, אמר, ‘שאתה אחראי על שינוי אדיר שהתחולל בחיי… מעולם לא האמנתי באלוקים קודם לכן, לא הרגשתי שאני מחויב לכלום, אבל אחרי שראיתי את מה שעשית - שהנחת הצידה את כל עיסוקיך כמשהו משני, לטובת תפילה לבורא עולם - דבר זה עשה עלי רושם עצום. ובעקבות זאת אני שיניתי את כל אורח החיים שלי, ועל כך אני אסיר תודה לך. לעולם לא אשכח את טוב הלב ואת ההכוונה שהראית לי אז במעשך זה’.

“‘אל תודה לי’, אמרתי. ‘תודה לרבי, משום שהוא זה שלימד אותי לנהוג כך!’”

החסיד שהרבי הקדיש לו שתי שיחות

השפעתו של איש עסקים על הסובבים אותו, היא חזקה ובעלת מסר ברור מאוד. גם הרבי בעצמו התפעל מההשפעה שהייתה למר צ’ייס על הסובבים אותו, ובאופן נדיר ביותר, אף הקדיש שתי שיחות קודש לאיש ופעלו - האחת בי”א ניסן תשמ”ג והשנייה באחרון של פסח באותה שנה. בשיחות אלו הרבי פתח וספר בפני אלפי החסידים את סיפורו של צ’ייס, אך מבלי להזכיר את שמו:

“מעשה ביהודי עשיר שהיה לו ‘יאכטה’ שבה היה מפליג בים מפעם לפעם. יהודי זה התחיל לקרב ליהדות והתחיל לקיים תורה ומצוות, ובהפליגו ב’יאכטה’ שלו, רצה להתפלל ולכווין פניו לצד המזרח, ולכן ביקש מ’רב החובל’ שיאמר לו היכן הוא צד המזרח… בראותו ש’בעל הבית’ שואל אותו מפעם לפעם, היכן הוא צד המזרח, החליט רב החובל לברר את פשר הדבר, ושאלו:  למאי נפקא מינא עבורך היכן הוא צד המזרח? השיב לו בעל הספינה: ‘יהודי הנני, וברצוני להתפלל להקב”ה ולכוון את פני כנגד ירושלים’… כאשר ‘רב החובל’ שמע את דברי ההסבר מבעל הספינה, התפעל מאד ואמר: ‘ומה אדם עשיר, שיש לו ‘יאכטה’ משלו ו’רב החובל’ עובד אצלו בתור משרת - מוצא הוא נכון להפסיק את כל עניניו, ולחשוב אודות תפילה לבורא עולם, הרי בוודאי שגם הוא (‘רב החובל’) צריך להתחיל להתנהג באופן כזה.

“עד כאן - ממשיך הרבי - הוא תוכן הסיפור שסופר בהתוועדות די”א ניסן. וסיימתי, שמכיוון שיהודי זה התנהג על פי התורה - הרי קרוב לוודאי שהתעוררותו של ‘רב החובל’ (שנפעלה על ידי הנהגתו של היהודי בעל ה’יאכטה, ודבריו היוצאים מהלב שנאמרו בתמימות כו’) תהיה לה המשך בימים שלאחרי זה.

“חשבתי שבעקבות סיפור זה יתחילו להתעניין ולברר מה היה בהמשך לזה וכו’, אבל - מכיוון שלא התעניינו בזה, הנה על פי הכלל ‘במקום שאין אנשים כו” - התחלתי בעצמי להתעניין ולברר מה היה בהמשך לכך. ואז התברר, שאכן, ‘רב החובל’ סיפר ליהודי בעל ה’יאכטה’ שמאז שיחתם ביאכטה אודות נושא התפילה לבורא עולם, הנה בכל הזדמנות שנפגש עם בני ביתו וידידיו - דיבר עמהם אודות הצורך והנחיצות לחשוב על בורא העולם ולהתפלל אליו וכו’. וסיים, שאם כל בני האדם בעולם כולו היו חושבים אודות בורא עולם ומתפללים אליו - לא היה העולם נראה כ”ג’ונגל” כפי שנראה כיום! … הרי בוודאי שכאשר גוי אחד מדבר עם גוי נוסף אודות מציאותו של בורא העולם ומנהיגו, שלכן יש להתנהג על פי צדק וויושר, תגרור פעולה זו ‘מצווה’ נוספת, היינו, שהגוי ששמע את הדברים הנ”ל ידבר גם הוא עם גוי נוסף, וישפיע עליו בכיוון האמור וכן הלאה. ומזה מובן גודל ההשפעה שיש בפעולה כזו”.

עד כאן משיחת אחרון של פסח, תשמ”ג.

הרבי ציין אפוא ברבים את ההשפעה שיש לר’ דוד צ’ייס, לא רק עם מי שהוא נפגש, אלא גם על אלו שדוד משפיע עליהם דרך אחרים.

צ’ייס עצמו ציין בראיון שהעניק לעיתונאי יהודה צייטלין כי “פעמים רבות באתי לרבי ומעולם לא ביקשתי הצלחות גשמיות כי זה לא משהו שאני צריך לבקש מהרבי. הייתי מבקש ברכות בעניינים רפואיים. ‘ר’ טוביה דוד’, הוא היה קורא לי. תזכור שאני רק רב. אני יכול לקחת את הבקשה שלך ולדבר לה’. הוא האדם הכי עניו ומדהים שהכרתי”.

הזכות המיוחדת של צ’ייס

לימים ר’ דוד צ’ייס הפך מתורם מקומי לפעולות חב”ד בניו ג’רזי, לשותף לפעולותיו הרבות של הרבי, כאשר הוא זוכה לתפקיד הנכבד “יו”ר קרן הפיתוח של מחנה ישראל” שתחת הנהגתו ונשיאותו של הרבי. ארגון זה היה זקוק לכספים לצורך פעילותו שנעשתה תחת הוראותיו הישירות של הרבי. העובדה שר’ דוד הפך ליו”ר קרן הפיתוח של ארגון זה, קירבה אותו לרבי ביתר שאת.

קרן הפיתוח הוקמה בשנת תשמ”ו, בהוראתו של הרבי. במסגרת זו,  הביאו שלוחי הרבי ברחבי העולם תורמים ובעלי הון כדי שיתרמו לארגון ויעזרו לפתח את יעדיו. הרבי העניק יחס מיוחד לתורמים אלו, כאשר פעמיים בשנה, בחודשי ניסן ותשרי, היה מתקיים מפגש מיוחד עבור חברי הקרן. במהלך המפגש היה הרבי אומר שיחה, ולאחר מכן כל אחד היה נפגש לשיחה אישית עם הרבי בארבע עיניים, כאשר ר’ דוד צ’ייס עצמו מלווה את אנשי ההון. 

ואכן, במעמדים אלו ניכרה האהבה הגדולה בין הרבי לר’ דוד צ’ייס ובחזרה, כאשר ר’ דוד היה השושבין הראשי של המעמד החגיגי הזה, שהיה נדיר באופיו.

אך דומה כי שיא היחס הפומבי שזכה ר’ דוד לקבל מהרבי, היה ביום י”ז אלול תשמ”ח, כאשר לאחר תפילת מנחה שהתקיימה בביתו של הרבי, פנה ר’ דוד אל הרבי והזמינו לטקס שבירת הקרקע והנחת אבן הפינה להרחבתו של בית הכנסת - 770. עד אז, מעולם לא השתתף הרבי במעמד מעין זה.

להפתעתו ולהפתעת הכל נענה הרבי בחיוב להזמנה, אלא שהתנה עמו תנאי, וכפי שכינה זאת הרבי ‘דיל’ עם מר צ’ייס. העסקה הייתה שמר צ’ייס ינאם בטקס הנחת אבן הפינה בשפת האידיש - שהיא שפת אמו. הרבי לחץ את ידו של מר צ’ייס במשך כל השיחה עמו, ואמר שאם מר צ’ייס יכין נאום באידיש הרבי יואיל להגיע לטקס הנחת אבן הפינה. צ’ייס הסכים ל’עיסקה’ ואמר לרבי באידיש: “להתראות ב–5.00”.

במעמד החגיגי פתח מר צ’ייס את דבריו באנגלית על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו לבנות כאן את בית מדרשו ומרכזו העולמי של הרבי שליט”א, ואז הוסיף בצטטו את המשנה, “איזהו חכם, המכיר את מקומו”: “אינני חכם, אבל יש לי מזל להיות כאן ולהשתתף באירוע מכובד זה, וכל מה שאני יכול לומר לך רבי, “איך ליב דיר זייער זייער, א סאך, רבי”! [=אני אוהב אותך, מאד מאד, הרבה, רבי!]

חסידי חב”ד בוודאי מכירים כולם את החיוך הרחב והלבבי שזכה לקבל מהרבי באותו הרגע (חיוך שמוכר מסרטוני ‘לראות את מלכנו’), וכל זאת בזכות המילים התמימות של היהודי שבסך הכל רצה לעשות מה שביקש ממנו הרבי.

דברי אמת, שיצאו מעומק לבו, ומתוך–תוך נשמתו של ר’ דוד, חדרו אל ליבם של כל הנוכחים ובעיקר זכו לפעול וגרמו שהרבי יחייך.

הנשיא הפולני קד מול תמונתו של הרבי

לאורך השנים זכה ר’ דוד צ’ייס לקירובים רבים מצד הרבי, רבים מהם בעניני עסקיו. אולם עסקיו של צ’ייס תמיד היו מעורבים בענינים של הרבי. כך למשל, בי”ז בסיוון תש”נ עבר מר צ’ייס בחלוקת דולרים וביקש ברכה להצלחה בנסיעתו לפולין. הרבי בירכו שהקב”ה יעזור לו שיצליח להביא בשורות טובות, אפילו לאלו שאינם יהודים. כי כל יהודי מחוייב לדאוג לטובתם של אחרים, ובמיוחד מי שבידו היכולת להביא להם בשורות טובות, זוהי זכות וחובה מיוחדת.

בסיום המפגש אמר צ’ייס לרבי, שהוא מספר לאנשים שהוא פוגש בפולין, עד כמה הוא גאה להיות טוראי בצבא הרבי, וכמה הוא גאה ליטול חלק בתנועת ליובאוויטש. הרבי חייך - כפי שחייך תמיד אל צ’ייס - ואמר: “אל תמעיט מערכו של המינוי שלי, מיניתי אותך לפני זמן רב לא לטוראי אלא לגנרל ארבעה כוכבים!” צ’ייס השיב: “אני חש די צנוע כדי להיות טוראי, ודי גאה כדי להיות גנרל, בו זמנית”. אך הרבי לא ויתר: “ארבעה כוכבים”! הוסיף שוב הרבי, “ארבעה כוכבים”. 

בזכות עסקיו המסועפים בפולין, התקרב צ’ייס לדמויות בכירות בממשלה הפולנית, אחד מהם היה לך ואלנסה, שעמד אז בראש ארגון ‘סולידריות’ שהחל כאיגוד פועלי המספנות בגדנסק, ומי שהיה אחראי והוביל את המהפך הדמוקרטי בפולין. לימים היה לנשיא פולין.

“נפגשתי אתו”, סיפר ר’ דוד צ’ייס, “ואמרתי לו: ‘מר ואלנסה, הייתי רוצה לשוב לפולין ולסייע, משום שיש לכם עדיין יהודים רבים שחיים כאן. אולם, אני מודאג ממצב האנטישמיות’. הוא אמר לי, ‘אני יכול להתחייב בפניך כאן ועכשיו, מר צ׳ייס: אלוקיך הוא אלוקיי’.

“אתה באמת מתכוון לכך?” שאלתי.

“במלוא הכנות”, הוא ענה.

“אם כך”, אמרתי, “אבוא. אם אתה מכבד את הדת שלי, את האלוקים שלי, אעבוד יחד אתך”.

“כתוצאה מכך ייסדנו שם בנק - בנק סולידריות צ׳ייס, הנקרא היום בנק קפיטל ג׳נרל אלקטריק - ופתחנו גם חברת כבלים שהפכה כיום להיות הגדולה במדינה. עבדנו יחד עם רונלד לאודר ויזמנו תכניות יהודיות שונות בוורשה, כולל מסעדה כשרה שגם הרבה מאד לא–יהודים מרבים לפקוד אותה.

באחת הפעמים כשנסעתי לפולין במטוס שכור, התקשר אלי לך ואלנסה וביקש, “האם תסכים לעשות לי טובה, ולתת לי טרמפ? אין לי אפשרות לממן נסיעה במטוס, ואני לחוץ מאד בזמן”.

“בשמחה רבה”, אמרתי.

במהלך אותה טיסה אמרתי לו: “לפני שיצאתי לפולין, נתן לי הרבי שטר של דולר ואמר לי, ׳תן את זה למישהו שזה מגיע לו, מישהו שיוכל לסייע לעם היהודי׳. לא אמרתי לואלנסה בדיוק מיהו הרבי, אבל נתתי לו את השטר ואמרתי, “קח את הדולר, שים אותו בכיסך, וכשתיבחר לנשיא - ואתה תיבחר - אספר לך את כל הרקע שמאחוריו”.

רצתה ההשגחה העליונה, והוא אכן זכה בבחירות; בשנת תש”נ (1990) הוא הפך להיות הנשיא הראשון של פולין שנבחר בבחירות דמוקרטיות. בפעם הבאה שנפגשנו הוא אמר לי, “עכשיו, דוד, ספר לי מיהו האיש שלו אני חב את תודתי?”

אמרתי לו, “הרבי מליובאוויטש”.

כעבור שנים, טסנו פעם לארץ ישראל במטוס הנשיאותי של פולין - עשרה שרי ממשלה, ואלנסה ואני. במהלך אותה נסיעה ביקרנו גם במוזיאון התפוצות בתל אביב. באותו מוזיאון יש תצוגת צילומים של יהודים רבים מאוד ממדינות שונות, וביניהן, גם תמונה של הרבי.

כשראה ואלנסה את תמונתו של הרבי, הוא קד קידה עמוקה בהדרת כבוד.

לידנו עמד תת–אלוף ד”ר יצחק ארד, יו”ר הנהלת יד ושם, והוא שאל אותי בהשתוממות, “מה הוא עושה?”

“פשוט מאוד”, עניתי, “זה הרבי שלו”.

אם אי פעם תפגשו את לך ואלנסה, בקשו ממנו שיראה לכם את צדו הפנימי של הארנק שלו, ותראו שם את שטר הדולר של הרבי, אותו הוא נושא עמו עד עצם היום הזה.

 

צ’ייס הודיע: “אני מעדיף להיות חייל מרדן מאשר ילד יתום”

יום אחד גם הגיע רגע המשבר, רגע שנבע דווקא בגלל דבקותו של דוד צ’ייס ברבי, כפי שמספר הרב מענדי הרסון, בנו של הרב משה, המוסיף ומספר זיכרון ילדות:

“היה זה בקיץ של שנת תשמ”ו. הרגשתי אז שמשהו לא בסדר עם צ’ייס. כל פעם שהייתי נכנס למשרד של אבי באמצע פגישה עם מר צ’ייס, אבי היה מבקש ממני לצאת, דבר לא רגיל בכלל. כמו כן, שמתי לב שאבא שלי בזמן האחרון מקבל הרבה מאד טלפונים מהמזכירות של הרבי.

“לאחר כמה בירורים התברר שהסיפור הוא כזה: בזמן האחרון קנה צ’ייס תחנת רדיו. הרבי, בשומעו זאת, ביקש ממר צ’ייס שידבר עם רב ויסדר ‘שטר מכירה’ בשביל העסק העובד גם בימי השבת.

“כשהתחילו לטפל בזה, נוצרו כמה בעיות חוקיות. עורכי הדין של חברת השידור לא הסכימו לדבר כזה, מפני שזה עלול לסבך אותם עם הרישיונות על ניהול העסק. צ’ייס שמצד אחד רצה כמובן לקיים את מה שהרבי ביקש ממנו, ומן הצד השני, לא רצה להפסיד את העסק, נותר בלבול גדול.

“כמה ימים לפני שבת סליחות התקשר צ’ייס ואמר לאבא, ש’חייל’ שמהסס בתפקידו, אפילו לרגע, חייבים לפטר אותו, ואם הגנרל לא עשה זאת, על החייל להתפטר מעצמו. ‘בגלל שהיססתי האם לקיים את דברי הגנרל, לא משנה מה תהיה התוצאה הסופית, אני מודיע עכשיו שאני מתפטר ואינני רוצה להשתייך לחסידי חב”ד. אני נאלץ לעזוב אתכם!’ הטיל את הפצצה.

“אבא ניסה להסביר שהמצב הוא אחרת כאשר מדובר שהגנרל הוא גם אבא שלך… אבל צ’ייס עמד על שלו”.

באותה שבת, לאחר ההתוועדות, כשהרבי חזר לחדרו, הוא עודד בידיו הקדושות לכיוון ר’ משה הרסון שהיה במצב רוח מאד ירוד מכך שאיבד את אחד התורמים המכובדים שלו.

הרבי לא הסתפק בכך, והוא שלח על ידי שליח אחר בקבוק ‘משקה’ למר צ’ייס, וביקש להבהיר שבקבוק זה בא על ידי מישהו אחר, כדי להראות שאין זה קשור כלל עם המעשה. בקבוק זה מיועד אך ורק לברכות.

לאחר השבת התקשר ר’ דוד לרב הרסון ואמר: “הבנתי שאני מעדיף להיות חייל מרדן מאשר ילד יתום”…  

בעבור מר צ’ייס - הדבר היה ברור כשמש ביום בהיר: אבא יש רק אחד. איתו מתקשרים, ואליו מתמסרים.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.