עוד לפני שלומדים ויודעים פרטי הביאורים במעלת חמשה עשר באב, יש לקיים במעשה בפועל

עוד לפני שלומדים ויודעים פרטי הביאורים במעלת חמשה עשר באב, יש לקיים במעשה בפועל הענינים השייכים לחמשה עשר באב על פי פשוטה של הלכה ששייכת לכל אחד ואחד מישראל • משיחות (ליל ומוצאי) יום ד’ פ’ עקב, חמשה עשר באב ה’תשמ”ט. בלתי מוגה

א. אודות חמשה עשר באב איתא במשנה סוף מסכת תענית: “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב”.

ונקודת הביאור בזה:

חמשה עשר באב הוא היום שבו “קיימא סיהרא (דחודש אב) באשלמותא”, ושלימות הלבנה קשורה ומורה על השלימות דישראל ש”מונין ללבנה” ו”דומין ללבנה”.

ואף ששלימות הלבנה בחמשה עשר בחודש היא בכל חדשי השנה, מכל מקום, יש עילוי בחמשה עשר באב לגבי חמשה עשר דכל חדשי השנה, אפילו לגבי חמשה עשר בניסן (חג הפסח) וחמשה עשר בתשרי (חג הסוכות), כדברי המשנה “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב”, שהיום טוב דחמשה עשר באב גדול יותר מהימים טובים שמתחילים בחמשה עשר בניסן ובחמשה עשר בתשרי, חג הסוכות, שבעת ימי הפסח, ושמונת ימי הסוכות (שבעת ימי הסוכות ושמיני עצרת), כדלקמן.

 

ב. ויובן בהקדם החילוק שבין חמשה עשר בניסן לחמשה עשר בתשרי:

חמשה עשר בניסן (חג הפסח) קשור עם עבודת הצדיקים — שהרי בחג הפסח היתה לידת עם ישראל, כלשון הכתוב “לקחת לו גוי מקרב גוי”, ובמילא היתה אז התחלת העבודה דבני ישראל — עבודת הצדיקים, “ועמך כולם צדיקים”.

וחמשה עשר בתשרי (חג הסוכות) קשור עם עבודת התשובה — שהרי חג הסוכות בא לאחרי ועל ידי עבודת התשובה בעשרת ימי תשובה שבהתחלת החודש, עד לשלימות התשובה דיום הכיפורים “אחת בשנה”, שענין זה מתגלה “ליום חגינו”, בחמשה עשר בתשרי.

וכיון שיש עילוי בעבודת התשובה לגבי עבודת הצדיקים — מובן, שיש גם עילוי בחמשה עשר בתשרי (הקשור עם עבודת התשובה) לגבי חמשה עשר בניסן (הקשור עם עבודת הצדיקים).

ועל פי זה יש לבאר גם העילוי דחמשה עשר באב לגבי חמשה עשר בניסן וחמשה עשר בתשרי:

המעלה שבעבודת התשובה (שמצד זה יש עילוי בחמשה עשר בתשרי לגבי חמשה עשר בניסן) היא מצד העלי’ שנעשית לאחרי הירידה (שעל ידי החטא), ירידה צורך עלי’, שעל ידי זה באים לדרגא נעלית יותר מכמו לפני הירידה, וככל שתגדל הירידה למטה מטה ביותר, כך תגדל העלי’ למעלה מעלה ביותר.

ומזה מובן גודל העילוי דחמשה עשר באב — להיותו לאחרי הירידה דתשעה באב שבו הי’ חורבן בית המקדש עד לקדש הקדשים כו’, אשר, מכל עניני ירידה בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו הרי זה ירידה הכי גדולה שאין דוגמתה (שלא בערך לגבי הירידה הקשורה עם עבודת התשובה דיום הכיפורים והתגלותה בחג הסוכות), ולכן גם העלי’ (שנעשית על ידי ירידה גדולה זו) היא עלי’ גדולה ביותר (שעל ידי זה מתגלית השלימות האמיתית ד”מנחם־אב”, נחמה על ענין הגלות), כמודגש במעלת היום טוב שאין דוגמתו בכל השנה כולה — “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב”.

ג. ויש להוסיף, שענין זה מרומז גם בהמאמר “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים”:

ההשוואה דחמשה עשר באב ויום הכיפורים מדגישה את הנקודה המשותפת והצד השוה שביניהם — עלי’ שבאה לאחרי הקדמת הירידה על ידי עבודת התשובה: יום הכיפורים — העילוי שנעשה לאחרי הירידה דהחטא על ידי עבודת התשובה דיום הכיפורים, וחמשה עשר באב — העילוי שנעשה לאחרי הירידה דתשעה באב על ידי עבודת התשובה שבכללות “מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות”.

וההקדמה דחמשה עשר באב ליום הכיפורים (“לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב (ואחר כך) וכיום הכיפורים”) — אף שמצד סדר המאורעות קודם יום הכיפורים (בסיום ג’ פעמים ארבעים יום דמתן תורה בסמיכות ליציאת מצרים) לחמשה עשר באב (כשכלו מתי מדבר בסוף שנת הארבעים ליציאת מצרים) - מדגישה את המעלה דחמשה עשר באב גם לגבי יום הכיפורים, כאמור, שכיון שהירידה דתשעה באב היא שלא בערך להירידה שעל ידי חטא סתם, לכן, גם העלי’ דחמשה עשר באב היא באופן נעלה יותר מהעלי’ דיום הכיפורים.

ויש לומר שענין זה מודגש גם בה”יום טוב” (“לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים”) — שהיום טוב דיום הכיפורים הוא באופן של העדר ואיסור אכילה ושתי’, מה שאין כן היום טוב דחמשה עשר באב הוא באופן שמותר באכילה ושתי’, על דרך ובדוגמת העילוי דפורים לגבי יום הכיפורים, “כפורים” (בכ”ף הדמיון), כמו פורים, כיון שהענינים שנעשים ביום הכיפורים באופן של תענית, נעשים בפורים באופן של “משתה ושמחה”, ושמחה הכי גדולה, “מחייב איניש לבסומי’ בפוריא עד דלא ידע”.

ד. ובהמשך לדברי המשנה בסוף מסכת תענית על דבר היום טוב דחמשה עשר באב, מבארת הגמרא בסוף מסכת תענית ענינו של חמשה עשר באב בעבודת האדם — “מכאן ואילך דמוסיף יוסיף”, ומפרש רש”י “מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו” — שגם בענין זה מודגש הקשר והשייכות ליום הכפורים:

בביאור היום טוב דיום הכיפורים — איתא בגמרא “בשלמא יום הכיפורים משום דאית בי’ סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות”. ובלוחות האחרונות מודגשת ההוספה בלימוד התורה (ענינו של חמשה עשר באב, “מכאן ואילך דמוסיף יוסיף”) — כדאיתא במדרש “אמר לי’ הקב”ה (למשה) אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הדא הוא דכתיב ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושי’”.

זאת ועוד:

כשם שביום הכיפורים מודגש הקשר והשייכות דמתן־תורה (“יום שניתנו בו לוחות האחרונות”) לעבודת התשובה (“דאית בי’ סליחה ומחילה”), כן הוא גם בנוגע לחמשה עשר באב — שעל ידי ההוספה בלימוד התורה מחמשה עשר באב (“מכאן ואילך דמוסיף יוסיף”) מתקנים (ענין התשובה) הענינים הבלתי־רצויים דתשעה באב.

ה. ויש לומר, שענין זה (שהתיקון דתשעה באב נעשה על ידי ההוספה בלימוד התורה) מרומז גם בהדיוק “דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה”:

הטעם ש”מחמשה עשר באב ואילך מוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה”, הוא, לפי שמחמשה עשר באב ואילך “הלילות מאריכין והימים מתקצרין”, ולכן צריך לנצל אריכות הלילה כדי להוסיף בלימוד התורה, כמאמר רז”ל “לא איברי ליליא אלא לגירסא”, שהלילה הוא זמן מסוגל ביותר ללימוד התורה, כפסק דין הרמב”ם “אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה .. אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה, שנאמר קומי רוני בלילה”.

ויש להוסיף על דרך הרמז שחושך הלילה מורה על חושך הגלות, ואריכות הלילה (“הלילות מתארכין”) מורה על אריכות הגלות, והעצה לזה — “מוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה”, שעל ידי ההוספה בלימוד התורה בלילה, “תורה אור”, מאירים חשכת ליל הגלות, ועד שמהפכים חשכת ליל הגלות לאור הגאולה, כמו שכתוב “לילה כיום יאיר”.

ויש לקשר זה גם עם דברי הגמרא לפני זה (לפני “מכאן ואילך דמוסיף יוסיף”) “מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה” — שהחלישות (“תשש”) בהענינים הבלתי־רצויים הקשורים עם “חמה” נעשית על־ידי ההוספה בלימוד התורה (בלילה) מחמשה עשר באב ואילך (שהלילות מתארכין), כמאמר רז”ל שהתורה נקראת “תושי’” (ובפרט לוחות אחרונות שהם באופן ד”כפלים לתושי’”) על שם שמתשת הכח דנפש הבהמית, וכש”תשש כחה של חמה” נתחזק וניתוסף כחה של הלבנה, עד ש”קיימא סיהרא באשלמותא”, השלימות דישראל שדומין ללבנה.

ו. ובהמשך לזה בא סיום מסכת תענית במשנה ובגמרא — “בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים כו’”, “עתיד הקב”ה לעשות מחול לצדיקים כו’”:

על ידי ההוספה בלימוד התורה (“מכאן ואילך דמוסיף יוסיף”) פועלים שלימות הענין ד”ביום חתונתו זה מתן תורה” (יום הכיפורים שניתנו בו לוחות אחרונות) — הנישואין דהקב”ה וכנסת ישראל בגאולה העתידה (“ביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו”, “אחמשה עשר באב קאי שטעמי שמחתו תלויין בבנין בית המקדש”), כמאמר רז”ל “לימות המשיח יהיו נישואין”.

וזהו תוכן הענין ד”בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים כו’” — כידוע ש”בנות ישראל” קאי על כנסת ישראל, כל אחד ואחד מישראל וכלל ישראל, שמתחלקים בפרטיות לד’ הסוגים שהובאו בברייתא בסיום המסכת, שהם כנגד ד’ אותיות שם הוי’, וכולם יחדיו “יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה כו’” — השידוך והנישואין דכנסת ישראל עם הקב”ה.

ומדייק במשנה “חולות בכרמים”, ריקוד באופן של “מחול” דוקא, ומבואר בפרטיות יותר בגמרא ש”עתיד הקב”ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם (באמצע המחול) בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו כו’” — ש”מחול” הוא ריקוד בעיגול באופן של קירוב דוקא (כפי שרואים במוחש ב”מחול” כפשוטו), ורומז על הקירוב והאחדות דכל בני ישראל (“ועמך כולם צדיקים”) עם הקב”ה שנעשה בפועל ובגלוי על ידי לימוד התורה — “ישראל אורייתא וקב”ה כולא חד”, ובפרט על ידי ההוספה בלימוד התורה באופן ד”כפלים לתושי’”, שעל ידי זה נעשה גם הקירוב והאחדות עם הקב”ה באופן ד”כפלים לתושי’”, כהסיום בגמרא בפסוק “ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו’ זה ה’ קוינו לו גו’”, ב’ פעמים זה.

… י. מההוראות מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל — שעוד לפני שלומדים ויודעים פרטי הביאורים במעלת חמשה עשר באב, יש לקיים במעשה בפועל (“המעשה הוא העיקר”) הענינים השייכים לחמשה עשר באב על פי פשוטה של הלכה ששייכת לכל אחד ואחד מישראל.

וההוראה למעשה בפועל — בשתים:

א) לכל לראש — ההוראה המובנת ממאמר המשנה על דבר גודל מעלת היום, “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב” — שכל אחד ואחד מישראל צריך להשתדל ולעשות כל התלוי בו שיום זה (כל היום כולו, מתחילתו ועד סופו) יהי’ “יום טוב”, ועד ליום טוב גדול שאין כמותו בכל השנה, “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב”.

ב) ועוד ועיקר — ההוראה המפורשת בגמרא: “מכאן ואילך דמוסיף יוסיף”, “מוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו”, וכפסק דין השו”ע הלכה למעשה — “ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט”ו באב ואילך”, “מט”ו באב ואילך יוסיף מעט מעט”.

יא. ובפרטיות יותר:

בנוגע לענין ה”יום טוב”, “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב” — יש לערוך בכל מקום ומקום התוועדויות חסידיות באופן של “משתה ושמחה” על ידי אכילה ושתי’ [כמוזכר לעיל (ס”ג) שמעלת היום טוב דחמשה עשר באב לגבי היום טוב דיום הכיפורים היא מצד הענין דאכילה ושתי’ על דרך המעלה דפורים לגבי יום הכיפורים], ועד לסעודה ממש — ב’ סעודות כבכל יום (כמנהג רוב העולם), כפי שמצינו בפרשת המן (“לחם מן השמים”) שהיו אוכלים ב’ פעמים ביום (לחם בבוקר ובשר בערב), ועד שיש כאלה שמצד טעמים של בריאות הגוף (“ונשמרתם גו’ לנפשותיכם”) אוכלים בינתיים פעם נוספת, ג’ סעודות (אף על פי שהענין דג’ סעודות שייך ליום השבת, כפי שלמדים ממה שנאמר במן “ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה’ היום לא תמצאוהו בשדה”, “תלתא היום” (“למנין שלש סעודות בא”), ולכמה דעות כן הוא גם ביום טוב (וחול המועד), להיותו “מקרא קודש”, מה שאין כן בימי החול).

[ופשוט, שאף שמדגישים מעלת היום טוב ש”לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב”, יותר מג’ הימים טובים דפסח שבועות וסוכות, בדוגמת שמחת פורים (שלמעלה גם מיום הכיפורים) שהיא למעלה ממדידה והגבלה, “עד דלא ידע”, צריכה להיות זהירות משתיית יין באופן שיכול להביא לבלבול הדעת והמוחין. כלומר: אף שהענין ד”משתה ושמחה” קשור עם שתיית יין “המשמח אלקים ואנשים”, “יין ישמח לבב אנוש”, מכל מקום, צריך להיות ההגבלות הידועות בנוגע לכמות המשקה (נוסף לכך שלאמיתתו של דבר, וכשרוצה באמת, אין תפיסת מקום כלל לכמות המשקה, כיון שהכמות בטלה להאיכות (ענין השמחה), על דרך שמצינו בהלכות שבת שהכלי בטל להאוכל שבתוכו)].

ובהתוועדויות אלה יעודדו ויחזקו איש את רעהו להוסיף בלימוד התורה, “מכאן ואילך דמוסיף יוסיף”, “מוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו” — להוסיף בלימוד התורה, הן נגלה דתורה והן פנימיות התורה (וכיון ש”גדול תלמוד שמביא לידי מעשה”, יתוסף על ידי זה בכל עניני מעשה בפועל הקשורים עם “נר מצוה ותורה אור”).

יב. ויש להוסיף ולקשר ב’ ענינים אלו — הוספה בה”יום טוב” על ידי התוועדויות של שמחה מתוך אכילה ושתי’, והוספה בלימוד התורה — ששניהם קשורים עם הענין ד”יוסיף חיים על חייו”:

חיי האדם (חיי הגוף כפשוטם) קשורים עם אכילה ושתי’ — שהרי על פי התורה חייב האדם לאכול ולשתות כדי שהגוף יהי’ בריא ושלם (ככל פרטי הענינים המבוארים בהלכות שמירת גוף ונפש).

וחיי האדם קשורים גם עם התורה — שהרי התורה היא “חיינו ואורך ימינו”, חיים אמיתיים, שעל ידי זה ניתוסף גם בחיים כפשוטם, בריאות הגוף והנשמה לאורך ימים ושנים טובות.

ולהעיר גם ממה שכתוב בפרשת השבוע “כי לא על הלחם לבדו יחי’ האדם כי על כל מוצא פי ה’ יחי’ האדם” — שגם החיות שעל ידי הלחם היא “מוצא פי ה’”, שזהו ענין התורה.

וכל זה נוסף על הקשר דסעודה עם לימוד התורה בפשטות — שבעת הסעודה יכול וצריך לבחון את עצמו בידיעת וזכרון פרטי ההלכות דסעודה, הלכות ברכות וכיו”ב, וכן בנוגע לכוונות האכילה, כפי שהובאו בסידור האריז”ל ובשער המצוות בפרשת השבוע (פרשת עקב), כך, שהסעודה עצמה קשורה עם לימוד התורה, הן נגלה דתורה והן פנימיות התורה.

ועל ידי זה שהאכילה ושתי’ הם באופן האמור, ממהרים ומזרזים עוד יותר את שלימות האכילה ושתי’ דלעתיד לבוא — “לחם פנג”, “לויתן ושור הבר”, כדעת הרמב”ן (וכמה גדולי ישראל) שלעתיד לבוא יהי’ הענין דאכילה ושתי’ בגשמיות.

יג. והמעשה הוא העיקר — לעסוק בב’ ענינים אלו (התוועדויות של שמחה ולימוד התורה) באופן של הוספה, “דמוסיף יוסיף”, ועד להוספה באופן ד”כפלים לתושי’”:

נוסף לכך שגם עד עתה יש לכל אחד ואחד קביעת עתים בלימוד התורה, הרי, מחמשה עשר באב ואילך צריך להוסיף עוד יותר בלימוד התורה, כאמור, נגלה דתורה ופנימיות התורה, וכיון ש”איני מבקש כו’ אלא לפי כחן”, בודאי שהקב”ה נותן (“כל הנותן בעין יפה הוא נותן”) היכולת והכח להוסיף בלימוד התורה, ועבודתו של האדם היא להמשיך ולגלות היכולת והכח בפועל ממש.

ועל דרך זה בנוגע להתוועדויות של שמחה בחמשה עשר באב — להוסיף ולהרבות בהתוועדויות של שמחה בהתחלת היום, במשך היום, בסיום היום ובמוצאי היום, כולל גם ההמשך והשלימות בימים הסמוכים, ביום חמישי, ביום הששי, עד ליום השבת קודש — שבו מודגש ענין ה”כפל” (“כפלים לתושי’”), כמאמר רז”ל “כל עיסקא דשבתא כפול”, כולל גם ההכנה לשבת, כמו שכתוב “ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה”, ומתחיל מיום הרביעי (“קמי שבתא”), שבו חל חמשה עשר באב בשנה זו.

ולכן תהי’ גם השליחות־מצוה לצדקה (כנהוג בכגון־דא) באופן של הוספה — “כפלים לתושי’” — ב’ שטרות לכל אחד ואחד, על מנת ליתן לצדקה בהוספה מדילי’, וכל המוסיף מוסיפין לו.

יד. ויהי רצון שתהי’ ההוספה בכל הענינים האמורים באופן ד”ילכו מחיל אל חיל”, שעל ידי זה ממהרים ומזרזים עוד יותר הקיום דהמשך וסיום הכתוב — “יראה אל אלקים בציון”.

וכמו שכתוב “ציון במשפט תפדה ושבי’ בצדקה” — שעל ידי ההוספה בתורה (“משפט”) ובצדקה (ששקולה וכוללת כל המצוות) נעשה הפדי’ מהגלות דכל בני ישראל, “בנערינו ובזקנינו גו’ בבנינו ובבנותינו”, ו”כספם וזהבם (הרוחניים והגשמיים) אתם”, שבאים כולם יחדיו — “עם ענני שמיא” - ל”ציון”, לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, לבית המקדש השלישי (“מקדש אדנ–י כוננו ידיך”), ועד לקדש הקדשים (הפנימיות ד”ציון”) — “יראה אל אלקים בציון”.

ואז תהי’ גם השלימות בהענינים האמורים: השלימות בלימוד התורה — “באותו הזמן כו’ לא יהי’ עסק כל העולם אלא לדעת את ה’ בלבד.. שנאמר “כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”, “אין מים אלא תורה”; והשלימות בשמחה (התוועדויות של שמחה) — “עתיד הקב”ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד מראה באצבעו, שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה’ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו”, “שמחת עולם על ראשם”.

והעיקר — שכל ענינים אלו יהיו בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש, כאמור, “ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון”, בירושלים עיר הקודש וב”מקדש אדנ–י כוננו ידיך”, ו”מראה באצבעו ואומר זה”, וב’ פעמים זה, “הנה אלקינו זה גו’ זה ה’ קוינו לו”, ולא עוד אלא שבזה גופא הולך וניתוסף באופן ד”ילכו מחיל אל חיל”, הליכה עד אין סוף.