“דידן נצח” כאשר נקבע בצורה ברורה וגלויה, בתוך גדרי העולם שמציאותו של הרבי, היא מ

“דידן נצח” כאשר נקבע בצורה ברורה וגלויה, בתוך גדרי העולם שמציאותו של הרבי, היא מציאותו של נשיא הדור, מציאות בה לא שייך שום הפסק או שינוי. אחרי שלשים שנה עלינו לקלוט ולחיות זאת בשלימות 

ויהי בשלשים שנה, השיחות, המאמרים וההתוועדויות שבהן עומד כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, על העניין המיוחד בתקופה של שלשים שנה, קיבלו השבוע משמעות מיוחדת, בה’ טבת בו מלאו שלשים שנה, לניצחון שמתבטא בשתי מילים: “דידן נצח”.

אנו מצפים ומייחלים לשמוע “תורה חדשה” מפיו של הרבי, ורק כך נוכל לדעת מהי ההוראה המיוחדת לימינו אנו, איננו מסתפקים או חושבים ח”ו שאפשר אחרת. אך כל עוד לא זכינו, ההתבוננות שלנו, היא על פי מה שכבר שמענו וקבלנו.

שלשים שנה, היא תקופה שבה צריך כבר להפנים, ולהחדיר את המאורע, גם אם בשעת מעשה - כפי שאמרו חז”ל “אין בעל הנס מכיר בנסו”. עצם ההגדרה של “בעל הנס” מלמדת כי אין מי שחושב שלא קרה נס, ואינו מודה לקב”ה על כך, אך כשנמצאים בתוך המאורע, ואפילו בסמוך אליו, לא תמיד אפשר לקלוט את מלא המשמעות וההיקף של הנס שאירע.

זכינו לקבל מהרבי, הן בתורתו שבעל פה - שיחות קודש, והן בתורה שנכתבה ונחתמה בטבעת המלך - קונטרסים, שיחות מוגהות, והוראות, אודות ה”דידן נצח” ומשמעותו, על מה שצריך ללמוד ממנו, ועדיין נראה שנשאר עוד הרבה מה להבין ולהכיר, דווקא אחרי התבוננות והעמקה, וקליטה מיוחדת, כזו שמתאימה אחרי שלשים שנה.

בשעה שהתרחשה כל פרשת הספרים והמשפט, היינו טרודים כולנו בפרטי המאורעות, כאבנו את מה שקרה, הזדעזענו משיחותיו של הרבי מה”מ שליט”א בנידון, עקבנו בנשימה עצורה - כפי שניתן לקרוא ביומנים שנכתבו באותה תקופה - אחרי הדווחים שהגיעו מזירת ההתרחשויות, כולל ובמיוחד מבית המשפט, התפללנו לנצחון, ופעלנו לשם כך בדרכים מגוונות, לא תמיד היה פנאי להתבונן מעבר למה שקורה כאן, עכשיו ועל פני השטח.

הרבי, הסביר והדגיש כל אותה עת, כי מדובר כאן בהרבה יותר מאשר מאבק משפטי על הבעלות על ספריה זו או אחרת. אכן, המשפיעים התוועדו, כותבי המאמרים וההגיגים כתבו והסבירו עד כמה מדובר בקטרוג, במלחמה כנגד המלך וכו’. אך מטבע הדברים, וכך אמור באמת לפעול הרגש החסידי, מה שהפריע לנו בעיקר, ובמה שהתעסקנו, היה מה שקורה בפועל, ולא העמקנו במשמעות שמעבר לכך - ידענו שהרבי נלחם, וזה הספיק כדי שנרגיש שחייב להיות “דידן נצח” ואי אפשר אחרת. אך כשמגיעים לשלשים שנה, בוודאי שחובה עלינו להתעמק במשמעות הפנימית והאמיתית של המאורעות.

הספרים יקרים לרבותינו נשיאנו, והם מסרו את נפשם עליהם, כך שהוצאתם ממקומם היא דבר חמור ובלתי מתקבל על הדעת, אך כדי להשיב אותם, אפשר היה לנקוט בפעולות שונות, אותן שלל הרבי מכל וכל. גם במשפט עצמו, הרבי כיוון כל העת לעובדה כי לא מדובר ב”משפט ירושה”, וגם לא בשאלת בעלות על ספרייה - פרטית או ציבורית, אלא עצם העובדה שאין כלל עניין ירושה, ואין מציאות “פרטית” אצל הנשיא, מלבד מציאותו כנשיא הדור.

מי שמנסה לטעון שיש תנועה, יש חסידות, יש חסידים ויש להם רבי, הרי אז יכול להיות הבדל בין רכושו הפרטי של המנהיג לרכושה של התנועה, ויכולה גם להיות טענה כאילו הסתיימה כבר ח”ו תקופת נשיאותו של המנהיג, ולכן רכושו עומד לירושה.

אל מול טענה זו, עומד הרבי ונלחם בכל תוקף. הוא לא נתן לנקוט בתכסיסים שונים שמטרתם לעקוף את הבעיה, אלא הדגיש את העניין עצמו. נשיא הדור, בלי שום הבדל בתקופות, הוא מציאות אמתית, מציאות חיה וקיימת שלא שייך בה שום הפסק, ולא שייך בה שום עניין של ירושה ח”ו. זהו ה”דידן” שניצח, הידיעה כי הרבי, חי וקיים בלי שום שינוי, ולכן “הרבי והספרים שייכים לחסידים”.

חובה עלינו להוכיח בכל מחשבה, דיבור ובמיוחד מעשה, כי ליובאוויטש חיה וקיימת בלי שינוי, ואדרבא בהוספה, כמו כל דבר חי המוסיף ומתחדש כל העת, וזאת מכחו של הרבי מה”מ שהוא המציאות האמיתית, ואשר בשליחותו אנו פועלים ומכריזים:

 יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!