עד כמה אפשרי להכניס ניגון לתוך תווים? מדוע דווקא בדור השישי קם הצורך בתווים של נ

עד כמה אפשרי להכניס ניגון לתוך תווים? מדוע דווקא בדור השישי קם הצורך בתווים של ניגונים? איזה חסיד בליובאוויטש כתב תווים? סקירה על תולדות ספר הניגונים * מאת הרה”ת לב לייבמן, מכון ‘נגינה לאור החסידות

שבעה דורות של נשיאי חב”ד, הם גם שבעה דורות של ניגוני חב”ד. מדור לדור, במקביל לחסידים, היו מתווספים לעדת חב”ד גם ניגונים.

בדורות הראשונים לתולדות החסידות, לא מצינו מישהו מן החסידים שיעסוק בהעלאתם של הניגונים על הכתב. אף מחברי הניגונים בעצמם, כנראה לא טרחו לרשום את פרי יצירתם בתוי נגינה, לא עבור בני דורם ולא לזכרון לדורות הבאים. הניגונים עברו כ”תורה שבעל פה” בלבד, בקבלה ומסורה מדור לדור.

כיוון שתקפו הצרות והחסידים נפוצו על פני יבשות שונות בקצוי תבל, שוב אין בית מדרש אחד כבליובאוויטש אליו נוהרים כולם, נסתמו הדרכים מפני הגייסות, אי אפשר עוד לשמור על הניגונים בהעברה מפה לאזן, סכנת הכחדה מרחפת על האוצר הנפלא. כדי שלא תשתכח מסורת הניגונים מישראל ואף מהחסידים עצמם, עת לעשות לה’ ולחקוק את הניגונים בעט ברזל, והרי נודעת בשערי החסידות גודל הזהירות והקפדנות על דיוק בניגונים, במיוחד בניגונים מכוונים.

כך היה כאשר ר’ יחיאל הלפרין, בעל מנגן וחזן שזכה להדרכה בחזנות מפי כ”ק אדמו”ר הרש”ב, בימי צעירותו בליובאוויטש, רשם לעצמו כמה ניגונים בתוים על גבי הנייר. כאשר ראה זאת החסיד הזקן ר’ לייב הופמן, מחסידי אדמו”ר מהר”ש, שהיה בעצמו בעל מנגן, לקח וקרע את הנייר. מאז היה ירא ר’ יחיאל לרשום לעצמו כי אם רק את השורה הראשונה של כל ניגון לזכרון.

אולם כעבור עשרות שנים קיבל הוראה מפורשת מאדמו”ר הריי”צ לרשום את כל התווים. היה זה לאחר שהחסיד ר’ שאול דוב זיסלין כתב לאדמו”ר הריי”צ (חול המועד סוכות תרצ”ו), כי קורה פעמים רבות שחסידים לא יודעים לסיים ניגון, ולעתים אפילו לא יודעים להתחיל ניגון כמו שצריך: ”..צר לי בראותי אנ”ש יחיו במסיבתם מתחילים [ניגון] ואין מי יגמור, או שגם להתחיל לא ידעו, ורק מן האמצע מעט מנגנים, וח”ו אם לא יוצלו כעת ממנו ח”ו - אין להם מי שידע אותם”. כאן הוא מספר על בעל המנגן ר’ יחיאל גלפרין שבזכרונו שמורים מאות ניגונים והוא יודע להעלותם על הכתב: “..ואמר לי ר’ יחיאל גאלפרין נ”י כי אם היה לו רשות מרבינו י”נ היה מקיים בקשתי לרשמם כולם [ולא ההתחלות בלבד. - ל.ל.], ואם לא לפרסמם עכ”פ אם היו תחת ידי היו ניצולים מאבדון ח”ו”.

ואכן, בתחילה נשלחו אל הרבי - על פי בקשתו - תוים שערך ר’ יחיאל הלפרין הנזכר, שידע מעל מאתיים ניגונים, אך הכלל “כל ההתחלות קשות” לא פסח גם על תכנית זו. התווים נתקבלו חיש מהר, אך כנראה רישומם היה בלתי מקצועי כל צרכו, וגם מפני תנאי אותם זמנים - היה רשום על נייר לא כל כך קריא, כפי שעולה לכאורה מתגובת הרבי (כ”ה תשרי תרצ”ו): “ידיד נפשי וו”ח אי”א ר’ יחיאל שי’ שלח לי ע”פ בקשתי איזה ניגונים, אבל יודעי נגן פה לא יכלו לקרא אותם”.

לר’ יחיאל עצמו כותב הרבי: “דבר הניגונים הנה הנשלח נתקבל בשלימות, אבל דא עקא כי אי אפשר לקרא את הכתב. המומחים בנאטין דשיר [בתוים לשירה בפה] אומרים אשר אפשר [= אולי] זה נאטין דכלי זמר, והמומחים בנאטין דכלי זמר אומרים אפשר זה נאטין דשיר [בפה], ומאד הנני מצטער על זה”.

אך הרבי לא מתייאש ופונה אליו מיד בבקשה מחודשת: “ואם אפשר הנני מבקשו לקנות נייר טוב ולעשות שרטוט מסודר, ואפשר אשר במחנו יש מי שהוא יכול לכתוב נאטין [תוים], אז הייתי מבקשו אשר הוא יכתוב תחת השגחתו”.

ביני לביני, כעבור מספר חודשים הבעיה נפתרה, כפי שכותב כ”ק אדמו”ר הריי”צ: “תוי הזמרה שהיו מונחים כמה חודשים באין פותרם, הנה זה לא כבר נפתרו ע”י החזן הראשי שי’ וכבר התלמידים שי’ מנגנים אות[ם] והיה לקורת רוח”.

מכל זה נראה עד כמה חשוב היה בעיני אדמו”ר הריי”צ לא רק נושא הניגונים הנידון לרוב בשיחותיו הק’, אלא גם שימור אוצר ניגוני חב”ד ככל היכולת, ונתינת האפשרות לנגן ניגונים מתוך התווים - לכל קוראי התווים, הן לשירה בפה והן לנגינה בכלי.

הפצת המעיינות דרך הניגונים

מלבד סיבת השכחה שבגינה ביקש הרבי הריי”צ לשמר את הניגונים על ידי כתיבת התווים, הייתה סיבה נוספת - שכן כבר הגיעה העת, אשר תורת החסידות צריכה לצאת מבית ה’ שבליובאוויטש ולהתפשט עד לכל שכבות שבעם ישראל. במטרה להפיץ את אוצר הניגונים הנפלא חוצה, לכלל ישראל, נחוץ לתרגמם - עד כמה שניתן - לשפת המוסיקה המקובלת בעולם כיום.

מלאכת איסוף התווים החלה בשנת תרצ”ו, 20 שנה אחרי שגלו מליובאוויטש שבליובאוויטש, ושמונה שנים לפני שהרבי הריי”צ ייסד באופן רשמי את חברת ניח”ח.

במקביל לפנייתו אל ר’ יחיאל גלפרין, פנה הרבי הריי”צ גם אל ר’ משה ינובסקי מחרסון בענין הניגונים, ובו מביע את שאיפתו: “מה אדיר חפצי לקבצם ולכותבם בספר”.

והרבי ממשיך ומפרט - מי הוא הראוי למלאכה זו? “הנני חושב אשר מי שהוא בעל כשרון, יודע פרק בשיר ואומן טוב במלאכת כתיבת תוי–נגינה, וחוש שומע ומקשיב, הי’ יכול בעהשי”ת לקבץ את הניגונים הנ”ל ולכותבם בספר … ויהי’ השרטוט מדוייק וכתיבת התוים ברור, ועל כל ניגון יהי’ רשום שמו, ואם הוא ניגון עם תיבות - אזי גם התיבות מסודרים תחת התוים”.

כהוראה למעשה, הרבי מבקשו להתדבר בדבר איסוף הניגונים ורישומם עם כל “יודעי פרק בשיר, וגם לבא בכתובים עם מי שנדרש לחקור אחרי ניגונים …”, לדוגמא - עם הבעל מנגן ר’ משה חריטונוב שו”ב בחרסון, בן עירו של ר’ משה ינובסקי הנ”ל.

המלאכה נשאה פרי, ואט אט החלו להגיע אל הרבי רישומי תווים חדשים ממקומות שונים. כדוגמא הרי לפנינו אישור קצר של הרבי מאותה שנה, לא נודע למי: “הניגונים נתקבלו ומנגנים אותם”.

על מנת לקדם ולהגדיל עוד את מלאכת אסיפת הניגונים, מבקש אדמו”ר הריי”צ ממערכת ‘התמים’ בחודש מר–חשון תרח”ץ, לפנות במכתב לכל אלו שזכו להיות מקבוצת המנגנים בישיבה בליובאויטש - המפוזרים עתה במדינות שונות, בארץ הקודש ברוסיה באנגליה ועוד - עם בקשה הבאה: “למצוא מי שיכול לכתוב תוי נגינה בטוב ובדיוק, ולנגן לפניו את הנגונים, והוא יכתבם . . בכתיבה תמה, כי יהיה ברור להקורא”.

הצעד הסופי לשיכלול מטרה זו היה כאשר כ”ק אדמו”ר הריי”צ ייסד את חברת ניח”ח (בשנת תש”ד, בברוקלין), אשר מטרתה הראשונה היא “לאסוף את נגוני חב”ד הישנים, לנקותם מהשגיאות בעזרת תלמידי התמימים הקשישים שלמדו בליובאויטש, ולכתבם בתוי נגינה על ידי מומחה לדבר עפ”י ועד מבקר, ולסדרם לדפוס”.

קרוב לעשור שנים ארכה מלאכת האיסוף והכתיבה מראשיתה, וכמה שנים נוספות התעכבה ההדפסה, עד שסוף סוף יכלו לברך על המוגמר - “ספר הניגונים” כרך ראשון, אשר כלל 175 ניגונים, לערך בחודש כסלו שנת תש”ט.

זמן קצר לאחר מכן, באגרת מא’ אדר תש”ט הממוענת אל “המוסד ניחו”ח”, כותב אדמו”ר הריי”צ על הצעתם להמשך העבודה על החלקים הבאים של ספר הניגונים בעידוד מודגש: “במענה על כתבם אודות המשכת סידור ניגוני חב”ד ולהכינם לדפוס כבחלק הראשון עם ביאורים וסדר קבלתם, - נכון במאד”.

בינתיים אדמו”ר הריי”צ נתבקש בישיבה של מעלה, כך שהוראתו זו הפכה לכעין אחת מצוואתיו אל הדור הבא. בכל אופן, מלאכת האיסוף לכרך הבא של ספר הניגונים נתחדשה שוב על פי דרישתו והוראתו של הרבי מה”מ.