פירסום זהות המשיח

פירסום זהות המשיח: אסור, מותר או חובה – ולמה בכלל? • קבלת המלכות: האם יש תועלת בהכרזה או חתימה ללא הבנה? • תנש”א-תשנ”ב: האם יש בשיחות הללו חידושים? ומניין הבטחון שכל בחור צעיר יצליח להבין את כוונתן האמיתית?

 

משתתפים:
הרב חיים לוי יצחק גינזבורג, משפיע בישיבת תות”ל ראשון לציון
הרב שלום יעקב חזן, חבר מערכת אוצר החסידים ועורך בית משיח
הרב משה קורנווייץ, ר”מ בישיבת חח”ל נצרת עלית וחבר מכון הלכה חב”ד

מנחה:
הרב שמואל גינזבורג, נו”נ בישיבת חח”ל צפת

 הביא לדפוס: מנחם אהרונסון

לפני שניגש לסימפוזיון עצמו - לשאול שאלות ולקבל תשובות, ראוי להקדים כמה מילים על עצם הצורך בסימפוזיון שכזה.

בעיקרון, האמונה שלנו כחסידים בדברי הרבי אודות משיח - אינה תלויה בשאלות, תשובות והסברים שכליים. זו אמונה שלמעלה לגמרי מהשכל. ואם כן, לכאורה, מה מקום בכלל לייגע את המשפיעים ואת התמימים סביב פרטים כאלו ואחרים?! הרי אנחנו “מאמינים בני מאמינים” בכל מילה מדברי הרב - הן בקשר לנצחיות חייו, והן בקשר למלכותו של הרבי כמלך המשיח שצריכה להתגלות בכל העולם, והענין אינו נתון לשום שקלא וטריא?!

בהשגחה פרטית ראיתי היום מאמר מהרבי שליט”א מלך המשיח, העוסק בנושא זה של אמונה, שכל והיחס ביניהם - ד”ה קץ שם לחושך תשכ”ד. הרבי מביא שם (בהערה 33) מתוך מאמר של הרבי הרש”ב, שאומר כך: “ומפני שיודע שהדבר בעצם הוא אמת ע”פ יסוד האמונה החזקה שבו, אינו ירא לנפשו להעמיק בזה ביותר, ואינו מגביל את כח שכלו לעיין ולחפש ולשקול כל דבר, עד שיבוא על אמיתית הדבר”.

זאת אומרת: אמונה אמיתית לא באה בסתירה לכללי השכל ולא ‘מפחדת’ משאלות שכליות.

יתירה מזו: הרבי מפרט עוד יותר ומסביר, שהאמונה לא רק שאינה ‘מפחדת’ מהשכל ואינה זקוקה לשנות ו’להתאים’ את השכל אל האמונה, אלא אדרבה - האמונה רק מתחזקת על ידי השכל. כשמלבישים את האמונה בשכל זה לא רק בשביל השכל, כדי שהוא לא יפריע, אלא גם ובעיקר בשביל האמונה - האמונה חודרת בפנימיות יותר, לאחר שגם השכל הוא חלק מהענין.

זוהי המטרה שלשמה התכנסנו כאן: למרות שברור לכולנו, באמונה פשוטה שלא שייך בה ספק - שהרבי הוא מלך המשיח, שכל העולם צריך לדעת את זה, ואין שום שינוי מאז תשנ”ד - אנו מעוניינים לשאול, לדון וללבן על פי השכל את הנושא. שגם בשכל שלנו תחדור האמונה הטהורה.

פירסום זהותו: על מה ולמה?

נפתח בענין הראשון, פרסום זהותו של הרבי שליט”א כמלך המשיח. אנו רואים שחסידים רבים נוהגים כך; האם יש לזה מקור בשיחותיו של הרבי? ולמה בכלל זקוקים לפרסם זאת?

הרב שלום יעקב חזן: בהלכות מלך המשיח ברמב”ם, נפסק ש”כל מי שאין מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו”, נקרא “כופר” רחמנא ליצלן. לא מספיק לחכות לגאולה; צריך להאמין בו, במשיח, לחכות לביאתו. רק כך האמונה אינה ערטילאית אלא ברורה ומוחשית. כך פוסק הרמב”ם.

זוהי, בדרך אפשר, הסיבה לכך שהרבי טורח להדגיש שוב ושוב בשיחות את זהותו של משיח. הרבי מחדיר לנו, וכך גם לכל יהודי, שמשיח נמצא ממש כאן ועומד מולנו.

הרב חיים לוי יצחק גינזבורג: בנוסף לכל ההסברים, על חשיבות פירסום זהותו של משיח - הרי לא זקוקים כאן לחדש סברות משל עצמנו, כשהדברים ברורים בשיחה מפורשת של הרבי: השיחה הידועה של “יחי המלך”, מב’ ניסן תשמ”ח. כשלומדים את השיחה הזו, ברור - גם מבלי להיכנס לכל הפרטים - שיש כאן מלך מסויים, שאת המלכות שלו עלינו לקבל.

ללא המלך המאוד–מסויים הזה, נעקר חלילה כל התוכן של הכרזת “יחי המלך” והופך להיות מין “סגולה” רוחנית, סיסמא שכשמכריזים אותה פועלים ישועות. ברור שזה לא כך! לא מדובר בעוד סיסמא, אלא במשפט בעל תוכן; והתוכן הוא - שאת המלך הזה, שכלפיו מופנית ההכרזה, אנחנו מכתירים ומקבלים להיות המלך שלנו. וממילא מובן, שאם מוציאים מהתמונה את הזהות שלו, כל הנקודה חסרה.

אמנם, רוב ההוראות הברורות של הרבי אכן עוסקות בפירסום נושא הגאולה בכלל, ללא התייחסות לזהותו של משיח. וגם בשיחה הזו לא נמצא את המילים המפורשות “לכו לפרסם לעולם שאני משיח”… אבל יש כאן חידוש עצום. הרבי מגלה לנו כאן שיש מלך, שיש משיח, ושצריכים לקבל את המלכות שלו.

דרך אגב: אם נלמד את השיחה נגלה שהסיבה ל’שטורעם’ שפתח הרבי לפתע בענין של “יחי המלך” - היא בזכות זה שנכנסנו ל”שנת החיי”ם” (68) לנשיאותו של הרבי הריי”צ. כאשר אנו נמצאים בשנת ה’חיים’ לנשיאות הרבי שליט”א, ראוי לחשוב על כך, שבמשך ‘חיים’ שנה אנחנו מקבלים מהמלך, ועכשיו הגיע הזמן שגם ניתן למלך - נוסיף לו חיים בהכרזת “יחי המלך”.

שמו של משיח: הרבי אסר, או בעצמו פירסם?

הדברים של הרבי אמנם ברורים - אבל בגלל חשכת הגלות, ככל הנראה, ישנם כאלו ששמו להם למטרה לחפש עוד ועוד דרכים לקרר את עוצמת הפירסום; וכחלק מזה, ישנה השתוקקות ורדיפה של ממש, אחר אותן התייחסויות מהרבי בשלילת הפירסום על זהות משיח.

לכאורה, יש ממש בטענות מהסגנון הזה: הרי ראינו מהרבי גם התנגדויות לפירסום. גם בשיחת ש”פ חיי שרה תשנ”ב, מחק הרבי את המילים ‘מיהו משיח’ מתוך ההוראה להסביר את ענינו של משיח. אם כן, אולי באמת אסור לפרסם זאת?

הרב שלום יעקב חזן: השאלה הזו - האם הרבי אישר את הפירסום על זהות משיח, או לא - מיותרת לחלוטין כאשר מבינים שהרבה יותר מזה: הרבי בעצמו פירסם את זהות משיח.

כאשר הרבי עצמו כותב בשיחות על כך ש”נשיא הדור הוא המשיח שבדור”, “מנחם שמו” וכדומה, הרי בכך הוא מפרסם את זהות המשיח, וכפי שאכן הובנו הדברים על ידי כל מי שלמד ולומד את שיחותיו של הרבי בעת ההיא. אין צורך להאריך בדברים הברורים והידועים לכל.

גם באותה שיחה של חיי שרה נ”ב, שבה הרבי מחק את המילים ‘מיהו משיח’ - הרבי השאיר בשיחה את ההוראה שהשליחות היחידה היא לקבל פני משיח, והרבי גם אומר בבירור מיהו המשיח שאותו צריכים לקבל: “כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, השליח היחיד שבדורנו, והמשיח היחיד שבדורנו”. כך שברור שהמחיקה לא באה לשלול את מה שמתפרסם באותה שיחה עצמה.

אולי הסיבה למחיקת ‘מיהו משיח’ היא, כי זה כבר כתוב בשיחה בכמה סגנונות וביטויים; ולאחר שזה כתוב כמה פעמים, לא זקוקים לפעם נוספת…

חשוב לציין, שכמה שבועות אחר כך - בשיחת ש”פ ויצא - הרבי הוסיף בעצמו וכתב על המילים “משיח צדקנו” - “ובדורנו נשיא דורנו כ”ק מו”ח אדמו”ר”.

זה שהרבי אמר את כל זה, והגיה את השיחות, הכל כדי שהדברים יגיעו לכל יהודי ויהודי. הרבי רצה שהדברים יודפסו בעיתונים ‘כפר חב”ד’ ו’אלגעמיינער ז’ורנאל’, ושיגיעו אפילו ליהודים כאלו שיודעים רק אידיש ולא לה”ק. שגם הם ידעו על כך שנשיא הדור הוא המשיח!

- מסופר על אדמו”ר הריי”צ, שכאשר היה בוורשה ביקש מאחד החסידים רשימה של העיתונים בעיר, על מנת להדפיס בהם את השיחות. הלה הביא רשימה של העיתונים החרדיים, אך הרבי הגיב: “לא לעיתונים האלו התכוונתי… אני צריך את העיתונים החילוניים. החרדים יכולים ללמוד את השיחות מהקונטרסים. צריכים להגיע לקוראי העיתונים הלא–דתיים, שלא יראו את השיחות”.

גם אצל הרבי, ראינו חידוש מיוחד - שהרבי כותב מכתבים המופנים “לכל בני ובנות ישראל”. הרבי הגיה את תרגום המכתבים הכלליים לעברית, ובעצמו שילם על הפירסום שלהם בעיתונים [עד כדי כך שפעם הגיה הרבי את המכתב בעברית מתוך העיתון עצמו, עיתון שמאלני!…].

זאת אומרת, שהרבי עצמו גילה את דבריו הקדושים באופן כזה שיתפרסמו לכל יהודי באשר הוא. אם כן, איך אפשר להקשות האם אפשר לפרסם זאת? הרבי לא משאיר שום מקום לשאלה האם לפרסם. נשארה רק השאלה איך לפרסם.

הרב חיים לוי יצחק גינזבורג: אמנם הרבי מעולם לא אמר בצורה מפורשת שצריכים ללכת ולפרסם על זהותו של משיח. הרבי עצמו, כפי שהוזכר, מפרסם פעמים רבות את זהות המשיח. אבל הוא לא אומר לנו במפורש שאנחנו נעשה את זה… בפשטות, מכיוון שכל הענין של הכתרת המלך, הוא שזה מגיע מהעם דוקא.

אני זוכר שבזמנו דיברתי עם הרב מנחם ברוד - שבשנת תשנ”ב תירגם את השיחה של חיי שרה לעברית - והוא היה בהתפעלות גדולה: איך הרבי מצליח לדבר כל השיחה על הענין, ואף פעם לא לומר אותו במפורש…

ואכן, הרבי מסביר בעצמו בשיחת ב’ ניסן תשמ”ח - שהסיבה שמרעישים כל כך לצעוק “עד מתי”, היא, כי בהכרזה זו יש גם את התוכן של “יחי המלך”. יש כאלו המעוותים את הדברים וטוענים, שאם כך, אין צורך להכריז “יחי המלך” וניתן להסתפק ב”עד מתי”… והרי זה בדיוק הפוך מתוכן השיחה! אדרבה: הרבי אומר שכל מה שהוא השקיע במשך שעות ארוכות בכל כך רבה התוועדויות, ודיבר בכאב עצום, על הצורך לצעוק “עד מתי” - כל זה רק מכיוון שבתוך זה כלול “יחי המלך”.

זאת אומרת: את הכרזת “יחי המלך” הרבי לא מצווה עלינו לומר (ואכן, הנושא הזה מוזכר במקומות ספורים בתורת הרבי), מכיוון שזה צריך לבוא מצד העם. לכן, הרבי מעורר אותנו על צעקת “עד מתי”, ופעם אחת גם מודיע לנו על התוכן הכלול בה של “יחי המלך” - כדי שאנחנו עצמנו נתעורר ונבין גם עד כמה חיונית ההכרזה “יחי המלך”.

ואם כן, קשה להבין את הטענה של אותם מקשנים. האם הם רוצים שהרבי יענה לשואלים על הענין: “כן, אתה צריך להמליך אותי”? אבל כאשר החסידים מתעוררים לענין, כשזה בא מהעם, הרבי אכן מקבל את זה. כפי שראינו, למשל, בריבוי המענות החיוביות לאלו שביקשו ברכה להתוועדויות התעוררות ל’קבלת המלכות’ ופרסום זהות הגואל, ועד לעידוד הפומבי במשך יותר משנה של שירת “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

קבלת המלכות: האומנם חתימה ללא משמעות?

מנושא פירסום זהותו של משיח נעבור לנושא חופף: החתימה על קבלת המלכות של הרבי כמלך המשיח. חתימה כזו היא ללא ספק ענין משמעותי וגורלי - החותם מקבל על עצמו לקיים בפועל, מתוך התמסרות ברמ”ח אבריו ושס”ה גידיו, את כל מה שידרוש ממנו הרבי כמלך המשיח.

האם החתמת עוברי אורח ברחוב אינה מוזילה ומפחיתה בערך הענין הקדוש? ומה כאשר החותם לא מודע למשמעות של החתימה, וייתכן שהוא בעצם לא מתחייב לשום דבר?

הרב משה קורנווייץ: כהקדמה, חשוב להזכיר שנושא ההחתמות אינו המצאה של מאן דהוא, אלא ענין שקיבל הסכמה ועידוד מהרבי, במענות הידועים. ברגע שהענין גורם נחת רוח לרבי והרבי מקבל אותו, בודאי שיש בו ענין גדול.

ומכאן, לשאלה בקשר לחתימה מבלי הבנה עמוקה: עצם העובדה שיהודי חותם, מראה שהוא יודע - לפחות באופן כללי ו’מקיף’ - שהרבי הוא המלך, ושהוא צריך לקבל אותו כמלך. הידיעה הזו, גם אם אינה חודרת בכל פרטי ההנהגה שלו, היא דבר חשוב כשלעצמו.

המשמעות של חתימה ‘סתמית’ מתחזקת, כשמבינים מהי מלכותו של הרבי מלך המשיח: בחסידות מוסבר שענינו של משיח הוא “מלך בעצם”, שמלכותו אינה תלויה בעם (ראה הדרן על הרמב”ם תשמ”ו הערה 37 ובהנסמן שם). כלומר, עצם הענין שהרבי הוא משיח אינו תלוי באף אחד; זו אמת בלתי נתונה לשינוי.

ולכן, זה שיהודים מקבלים את המלכות של הרבי - זה לא כדי לעשות אותו למלך, אלא רק כדי להתחבר עם הענין העצמי והבלתי–תלוי הזה. זה שהרבי הוא מלך - זו עובדה; זה שהחיות שלנו נמשכת מהרבי - זו עובדה; וכל מה שצריך הוא רק שאנחנו נכיר בזה, שנדע את זה. זהו בעצם הענין של “התגלות מציאותו” - שעצם המציאות של הרבי בתור משיח באה בהתגלות, ויהודי נוסף מכיר בה.

משום כך, גם אם יהודי עדיין לא החדיר את ההכרה במלכותו של הרבי בכל צעד ושעל בחיי היום יום שלו - עצם זה שהוא מתחבר לענין האמיתי של מלך המשיח, והוא מודע לענין, זו פעולה חשובה בגילוי מציאותו של משיח.

מיותר להסביר, שלא צריכים להסתפק במעשה החתימה הטכני בלבד. כמובן שצריכים לוודא ככל שרק ניתן שהיהודי מתחבר ומבין את הענין, ולהשתדל שיקבל על עצמו להוריד את קבלת המלכות גם למעשה בפועל. ככל שהיהודי יותר ‘מונח’ בזה בהבנה, במחשבה דיבור ומעשה, כך מלכותו של הרבי מתגלית אצלו יותר. אבל כל זה אינו תנאי לעצם החתימה על קבלת המלכות.

הרב חיים לוי יצחק גינזבורג: ההסבר לחשיבות קבלת המלכות, גם כשהאדם לכאורה לא חדור בזה לגמרי - נמצא במפורש בתורתו של הרבי. בשיחת יום ב’ דר”ה תשל”ז אומר הרבי (ההדגשות אינן במקור): “מלכויות הוא ענין הדיבור - שהרי בנוגע להכתרה לא נוגע מחשבה, העיקר הוא ענין הביטול, שזה מתבטא בענין הדיבור דוקא, שאומרים “יחי המלך” וכיו”ב”.

המילים של הרבי מאוד ‘מקפיצות’. מעצמנו, לא היינו מעזים לומר דבר כזה… מה זאת אומרת, שאדם אומר בדיבור גרידא “יחי המלך”, למרות שהוא לא חושב ולא מתכוון לזה? מה הפירוש ש”לא נוגע מחשבה”?! אבל זהו הענין.

בדיוק כמו שיבוא מישהו ויטען: איך אפשר לתקוע בשופר בראש השנה, ליהודי שאינו מבין כלל את משמעותה של הכתרת הקב”ה למלך?… זו טענה מגוחכת. ברור שמוכרחים קודם כל לתקוע בפועל ממש! אם אפשר גם להוסיף הסבר, ולהתחבר בפנימיות לענין - מה טוב, אבל העיקר הוא המעשה בפועל. וכך בנוגע לקבלת המלכות: כמובן שעדיף שהאדם יבין וירגיש, אבל דבר ראשון ועיקרי זו ההכרזה עצמה.

לכאורה, גם בחתימה של יהודי על קבלת המלכות יש את המשמעות של הכרזת “יחי המלך” בדיבור; ואם כך, גם על כך חלים דברי הרבי ש”לא נוגע המחשבה”.

הרב שלום יעקב חזן: כדאי להוסיף סיפור שיחזק את הדברים: בשנת תש”י, חתמו כל החסידים על ‘כתב התקשרות’ לרבי. סיפר לי אחד החסידים, שהרבי קרא לאבא שלו לחדרו הקדוש, ואמר לו לחתום על כתב ההתקשרות. מדהים - שהרבי עצמו מצווה על כך…

וכל זה, למרות שהרבי ידע שלא כל החסידים התכוונו לכך באמת ובפנימיות. ראיה לדבר ניתן לראות שנתיים אחר כך. בשנת תשי”ב, כשהרבי ביקש מחסידים בארץ הקודש לחתום שהם מקבלים על עצמם להתמסר לעסקנות בכרם חב”ד - הרבי מוסיף וכותב באגרת (אג”ק ח”ו ע’ רנו) שכל אחד יחתום בפני עצמו, וכך “לא יהיה מקום אחר כך להצטדקות (אפילו בפני עצמו) כמו שהיה בהענינים האחרים שחתמו עליהם ברבים ובמילא הצטדקו אחר כך (אם בינם לבין עצמם, או בינם לבין קונם או בינם לבין חברם), אז וואס האט ער געקענט טאן, עס האט ניט געפאסט ניט חתמ’ענען, אבער האלטן האלט ער ניט דערביי [= שמה ביכלתו לעשות, לא היה מתאים לו לא לחתום, אבל לאחוז - אין הוא אוחז בזה]”… אלו מילים מצמררות! הרבי כותב במפורש שהוא יודע שהיו כאלו שחתמו על כתב התקשרות, רק בגלל אי נעימות מחבריהם… ובכל זאת - הרבי קיבל את הענין!

הרב חיים לוי יצחק גינזבורג: בקשר לכך, יש להוסיף ולעורר שמכיון שעצם האמירה בדיבור “יחי המלך” היא בעלת חשיבות - לכן גם חשוב לחזור עליה שוב ושוב, שהרי לדיבור עצמו יש משמעות. כפי שמובא בלקוטי תורה (שמיני עצרת פב, א), שבראש השנה אנחנו “צועקים מלך מלך” - פיוטים שלמים שכל תוכנם הוא לחזור ולצעוק “מלך”, ולהראות איך כל הברואים בכל אותיות הא’–ב’ צועקים “מלך”.

ומכאן יש להסיק שכך ראוי גם לעשות בנוגע למלך המשיח: לחזור שוב ושוב על הכרזת קבלת המלכות, ולהכניס אותה בכל מקום אפשרי (בצורה מכובדת כמובן). כי עצם האמירה פועלת!

הרב שלום יעקב חזן: החשיבות של “יחי המלך” בכל הזדמנות, חשובה לא רק עבור עצם האמירה של קבלת המלכות, אלא גם כדי לפרסם זאת בעולם. דוגמא לכך, אפשר לראות אצל הרבי בעצמו: ידוע שבתקופת ההכרזה “לאלתר לגאולה” על ידי הרבי הריי”צ, הרבי בכבודו ובעצמו הדביק סטיקרים של ‘לאלתר לגאולה’ ברכבת התחתית של ניו יורק (צדי”ק למלך ח”ד ע’ 152). האם הגויים הנוסעים שם צריכים לראות את זה?… מסתבר, שהרבי רוצה להשתמש בכל האפשרויות המקובלות בעולם הזה הגשמי. ואם בעולם נהוג שבשביל קמפיין מוצלח צריכים לפרסם שוב ושוב בכל מקום - כך גם בנוגע לפירסום בשורת הגאולה וקבלת המלכות.

נ”א–נ”ב: יש משהו חדש?

נעבור לנושא נוסף וחשוב: הקאך של חסידים באופן מיוחד בשיחות של שנת תנש”א–תשנ”ב, שיחות הדבר מלכות. ישנם המתקשים להבין את הייחודיות שבשיחות אלו: הרי גם בשנים קודמות מדבר הרבי על עניני משיח ב’אותיות’ נפלאות, ומדוע מוכרחים לחפש את החידוש בשיחות של נ”א–נ”ב דוקא?

הרב חיים לוי יצחק גינזבורג: החשיבות של לימוד שיחות הדבר מלכות היא בשתי נקודות חשובות: ראשית, כי אלו הדברים האחרונים (לעת עתה) שזכינו לשמוע מהרבי.

בשנת תש”י התוועד הרבי - עוד קודם קבלת הנשיאות הרשמית, בתור ‘חסיד’ כביכול - ואמר (שיחת ש”פ ויק”פ תש”י): “ב”המשך” האחרון שכתב הרבי - הבהיר את הכל (“ער האָט אַלץ באַוואָרנט”), ושם גם רמז את הכל”. הרבי הוסיף ואמר שאת התשובות לשאלות של החסידים, הוא מוצא במאמרים של ההמשך האחרון. במקום אחר כותב הרבי “והלואי היו מדקדקים אנ”ש, ובפרט התמימים, בדברי כ”ק מו”ח אדמו”ר הכ”מ אפילו בשיחותיו ובפרט אלו משנת השי”ת והשנה שקדמה לה” (אג”ק ח”ד ע’ כד).

והרבי אכן אומר ועושה. אין כאן המקום להכנס לדוגמאות, אבל הרבי אכן למד מתוך השיחות של הרבי הריי”צ בשנה האחרונה, מכל שורה, מכל מילה - תילי תילים של הוראות אלינו. כל זה מתוך הנחה שהרבי לא השאיר אותנו לבד, ובשיחות הללו העניק לנו את כל מה שצריכים לתקופה הזו.

על אחת כמה וכמה בתקופה שלנו, כשהרבי בודאי לא עזב ונמצא כאן בגשמיות - שצריכים לחיות עם מה ששמענו לאחרונה.

ישנם עוד כמה ענינים חשובים שהרבי נתן לנו בתקופה האחרונה שבה זכינו לראותו לעיני בשר: למשל, המאמרים בקונטרסים האחרונים - ואכן, יש חסידים שמשתדלים ללמוד בקאך דוקא את המאמרים במלוקט חלק ה’ וחלק ו’ - וכן השנה השלימה שבה הרבי עודד את שירת ה’יחי’. אלו הדברים שהרבי שם עליהם את הדגש במיוחד עבורנו, בתקופה זו.

אבל מובן שישנה הדגשה מיוחדת דוקא על השיחות האחרונות ששמענו, הדבר מלכות. רואים בבירור שבשיחות הללו ישנה הדרכה מפורטת איך צריכים לחיות עכשיו, במצב שלנו.

ומכאן מגיעים לנקודה השניה: החשיבות של שיחות הדבר מלכות, כי בהן נמצאים עניני משיח בצורה הכי מיוחדת.

בכלל, ההוראה של הרבי ללמוד עניני גאולה ומשיח בשטורעם כזה, היא חידוש של תנש”א. בשנים שלפני כן הרבי כמעט ולא דיבר על כך; היתה פעם אחת בשנת תש”נ (ראה התוועדויות תש”נ ח”ג ע’ 229), ופעמים ספורות לפני כן, אך זה לא הגיע למה שהרבי דיבר בשנת תנש”א. זה החל בעיקר מאז השיחה ‘עשו כל אשר ביכולתכם’, וההסבר בש”פ תזריע–מצורע שה”דרך ישרה”, הקלה והמהירה ביותר מבין כל דרכי התורה להבאת המשיח - היא ללמוד עניני גאולה ומשיח. מאז, הענין חזר על עצמו שוב ושוב פעמים רבות.

כמובן שעניני גאולה ומשיח נמצאים בשיחות השנים הקודמות, ומוכרחים ללמוד גם את השיחות הללו. אבל אם שם הדברים אמורים על משיח באופן כללי יחסית - כאן, בנ”א נ”ב, כל ענין בגאולה מתקשר מיד למצב שלנו. הרבי מדבר על “לידע ולהכיר” היכן נמצאים עתה, על כך ש”עומדים על סף הגאולה, ומראים באצבע שהנה זה (המלך המשיח) בא” - ביטויים שלא נאמרו בשנים קודמות. כשלומדים את הדבר מלכות, חיים באופן אחר לגמרי עם משיח, מרגישים שהכל מוחשי וקורה עכשיו.

אנחנו מחכים לשמוע את השיחות של תשע”ח; אבל עד שנשמע אותם, אנחנו חיים כל הזמן עם השיחות של נ”א–נ”ב.

הרב משה קורנווייץ: למעשה, ספק גדול האם יש צורך לענות לשאלה מוזרה שכזו: האם יש חידושים בשיחות הדבר מלכות? בשביל זה, אין צורך לפתוח בדיונים, ויכוחים וכו’; צריכים פשוט לפתוח את השיחות ולראות.

מי שלומד את השיחות של הרבי, ובפרט כאשר יעקוב אחר סדר השנים, יראה איך הרבי מתקדם כל הזמן לעוד תקופה, עוד שלב. לאחר ה”דידן נצח” בתשמ”ז הודיע הרבי שסיימו לצחצח את הכפתורים; על שנת תשמ”ח אומר הרבי שבה התחילה “תקופה חדשה” בנשיאות של כ”ק מו”ח אדמו”ר; בשנת תש”נ הרבי מדבר על “ערב שבת אחרי חצות”; וכמובן בשנת תנש”א, שבה חזר הרבי שוב ושוב על המדרש הידוע אודות “שנה שמלך המשיח נגלה בה”, ואז אכן הודיע שישנה כבר ההתגלות דמשיח. ומאז תנש”א, השיחות כל כך מלאות בביטויים חדשים ונפלאים - שכמעט בכל שיחה ניתן למצוא אותם.

אם כך, ברור ופשוט שהטענה שבשיחות הללו הכל אותו דבר, כמו בשנים שלפני כן - מנוגדת לדברי הרבי בעצמו. הרבי מודיע כל הזמן על דברים שהתחדשו. צריכים ללמוד, להתבונן ולהעמיק כדי להבין מה בדיוק המשמעות של כל ביטוי ומה התוכן של העבודות שהסתיימו כבר. אבל עצם הענין - שמדובר בתקופה חדשה ומיוחדת - ברור כבר ממבט ראשון בשיחות.

ואם בלימוד שטחי רואים את החידוש, על אחת כמה וכמה כאשר מתבוננים בכל אחת מהשיחות בפני עצמה, מהו בדיוק הביאור של הרבי בה - שאז רואים הרבה יותר את גודל החידוש בשיחות אלו.

ניקח לדוגמא את ההסבר של הרבי מש”פ בא תשנ”ב. בדיוק שנה לפני כן, בתנש”א, דיבר הרבי על מאמר הזוהר, על הפחד של משה רבינו להכנס אל פרעה. הרבי מתייחס אל הזוהר כפשוטו, שמשה רבינו פחד בגלל התוקף של קליפת פרעה, והרבי מאריך להסביר אודות הקליפה הזו שצריכים להכניע ולהשפיל אותה.

והנה - שנה בלבד אחר כך, הרבי מתייחס אל הנושא אחרת לגמרי: משה רבינו מפחד לא רק בגלל הקליפה, אלא בעיקר בגלל גודל מעלתו של פרעה בקדושה - “אתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין”, משהו שלמעלה מכל האורות והדרגות. שנה אחת, אותו זוהר בדיוק, והביאור משתנה לגמרי!

זו רק דוגמא אחת מיני רבות, ואין כאן המקום להאריך; אבל ברור שבשיחות הדבר מלכות הרבי משנה לחלוטין את ההסתכלות על כל ענין שרק מופיע בהן. צריכים רק ללמוד ולראות.

כמובן, שאין זה גורע מחשיבות הלימוד בכל תורת החסידות בכלל ותורתו של הרבי בפרט. ברור שהשיחות של נ”א–נ”ב מבוססות וקשורות בקשר ישיר לכל מה שמבואר בתורה של הרבי קודם לכן. ואדרבה: כאשר לומדים טוב גם את השיחות הקודמות, מבחינים טוב יותר בחידושים של הרבי בנ”א–נ”ב.

הרב שלום יעקב חזן: ישנה נקודה שמדגישה עד כמה חשוב ללמוד בעיון את שיחות השנים האחרונות. הרמב”ם פוסק ש”האומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה” - נקרא “מין” (הלכות תשובה פ”ג ה”ז). על כך חולק הראב”ד בתקיפות ואומר: “ולמה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה”, האם אפשר לומר ח”ו שהם אפיקורסים?!

והרבי מסביר (ראה לקו”ש חל”ה ע’ 29), שהרמב”ם לא מדבר על הגדולים שלפניו, רק על הדורות שלאחריו. כי כל עוד שלא התגלה בתורה החידוש הזה, שהקב”ה הוא לא גוף - אין איסור להאמין כך; אבל ברגע שהתגלתה דרגא חדשה באחדותו יתברך, כעת, אם יטען מאן דהוא שהוא מאמין שהקב”ה הוא גוף מכיון שאבא שלו האמין כך - הוא באמת “מין”!

והרבי ממשיך ומבאר, שכך בנוגע לתורת החסידות: מדור לדור מתגלים דרגות חדשות באחדות ה’. ולכן, מי שיטען שהוא ילמד את עניני אחדות ה’ כפי שהתגלו בתורת הבעש”ט, ולדעתו אינו צריך ללמוד את החסידות של הרבי הרש”ב ושל הרביים האחרים - “הרי זה בדקות דדקות ענין של כפירה באחדותו יתברך”!

אפשר לומר כך גם בקשר לשיחות של הרבי. הרבי הולך ומגלה כל הזמן דרגות נוספות, חידושים נפלאים. כל השיחות של הרבי מאז תש”י הם בעצם ‘דבר מלכות’. אבל אי אפשר לעצור באמצע - מי שיטען שהוא לומד עד תש”כ או תש”ל, הוא יכול להיות חסיד גדול ובקי עצום בשיחות, אבל חסר לו בכל הענין. לא חסר לו רק בהתקשרות, אלא באחדות ה’! הוא פשוט לא תפס את הגילויים החדשים שהרבי גילה.

ובפרט כשמדובר בשיחות הדבר מלכות - המלאות בעומקים חדשים, לא רק בביטויים המיוחדים בעניני משיח, אלא בכל הנושאים הכי עמוקים בחסידות. מי שמונח בשיחות של שנים קודמות, עם כל מעלתן, אבל לא תפס את מה שהתחדש בשנים הללו - חסר לו באחדות ה’, חסר לו בהתקשרות לרבי.

דבר מלכות: לא עמוק מידי?

טענה נוספת הנשמעת בקשר לשיחות הללו היא, שאדרבה - מדובר בהן על ענינים עמוקים ביותר. כל כך עמוקים - עד שאפילו החוזרים והמניחים של השיחות לא מבינים אותם במאת האחוזים, או שמבינים אותם בצורה קצת אחרת, לא בדיוק כמו הפשט…

איך כל אחד מאיתנו יכול לגשת לבד לשיחות, ולהיות בטוח שהפשט כפי שהוא הבין - הוא אכן הכוונה האמיתית?

הרב שלום יעקב חזן: סגנון השאלה הזו מקומם, כי הוא מניח שיש סמכות מיוחדת לאלו שהתעסקו עם הוצאת השיחות. כביכול יש אנשים שלהם ניתנה הסמכות לקבוע את ההבנה בשיחות, ורק אז להפיץ אותה לשאר החסידים.

צריכים פשוט לפתוח את השער של כל שיחה. כתוב שם ‘לקוטי שיחות’, ‘דבר מלכות’ - מאת כ”ק אדמו”ר שליט”א. לא מוזכר שם שמו של ‘חוזר’ כזה או ‘עורך’ אחר. הרבי, וזה הכל.

לאחר שהשיחה עברה את הגהת הרבי, ונחתמה בטבעת המלך - אין להשיב! זו שיחה של הרבי, ולאף ‘חוזר’ או ‘עורך’ אין סמכות מיוחדת לחוות דעה על השיחה. כאשר אנו פותחים את השיחה, אנו אמורים לשאול את עצמנו: מה הרבי בעצמו אומר לנו כאן? איננו צריכים לעת מיהם החוזרים והמניחים שהיו קשורים לשיחה הזו.

אני נזכר שבתקופה שבה נאמרו שיחות מיוחדות והחלה סערה בעניני משיח - היה אברך שלא הצליח לעכל את סגנון התקופה החדשה. הוא היה אברך רציני, אבל לקח לו קצת זמן להתרגל למצב המיוחד שבו נמצאים… הוא נכנס למזכיר, הרב בנימין קליין, והתחיל לטעון: “בנימין, אתה לא חושב שזה יותר מידי?”… הוא חשב שאולי דרך המזכיר יהיה אפשר לעצור את הקמפיין המשיחי הלוהט שפרץ אז בעוצמה. אבל המזכיר השיב את פניו ריקם: “זה לא מאיתנו, זה בא מהרבי. הרבי בכבודו ובעצמו דוחף את הכל”.

אפשר לדמות זאת לדוור, שיגיע מהדואר ויביא הביתה מכתב. לאחר שתקרא את המכתב ותבין מה כתוב בו, יקום הדוור ויטען: “לא, לא זה הפירוש. הכוונה היא הפוכה”. זה מגוחך… תפקידך הוא למסור את המכתב, אבל מי שמך להסביר אותו?

כמובן שהמניחים עשו עבודת קודש, והם ראויים להערכה רבה, אבל בנוגע ללימוד תוכן השיחות - הם בדיוק כמו הדוור שינסה להסביר את המכתב.

בהחלט, עלול לקרות מצב שמישהו יתקשה בהבנת השיחות. בשביל זה בדיוק כותב אדמו”ר הזקן “יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו, והם יבוננוהו”. לא חייבים לשאול חוזר ומניח, אפשר לשאול כל אברך, תלמיד חכם או משפיע. ללכת לשאול דוקא את החוזר - זה כמו ללכת לשאול דוקא את הדוור…

הרב משה קורנווייץ: באחת ההזדמנויות, כשהחוזר הרב יואל כהן כתב פלפול כלשהו בנושא מסויים שהוזכר בשיחה - הוא קיבל מהרבי מענה שתוכנו הוא: להכניס את הפלפול לקבצי ההערות, ולא ללקוטי שיחות. במענה נוסף, בשנת תשמ”א, כתב הרבי: “הלקוטי–שיחות וההערות נדפסים לא בשביל המוציאים–לאור כי–אם בשביל עמא דבר” (צדי”ק למלך ח”א ע’ 138). כלומר: מה שמודפס בשיחות, זו לא הבנה אישית ששייכת לאדם זה או אחר. אלו דברים של הרבי שמיועדים לכל אחד מאיתנו, כקטן כגדול.

השיחות של הרבי שייכות לכל יהודי. אם יש אחד שאומר שהוא אינו מבין מה כתוב בשיחה - עליו להסיק את המסקנות כלפי עצמו: הוא כנראה צריך לעיין ולהתייגע יותר להבין את דברי הרב. אי אפשר להסיק מזה שהשיחה לא מובנת… אם זו שיחה של הרבי - זה עצמו מוכיח שהיא מובנת!

באגרת הקודש הידועה של הרבי, על כך שכל יהודי יזכה לתחיית המתים, מציין הרבי לספר עמק המלך שמסביר שמכיון שהנשמה היא מעשי ידיו של הקב”ה, לכן היא מוכרחת להיות נצחית ולא שייך שתתבטל (אג”ק ח”א ע’ קמז). כלומר: מי שמטיל ספק בנצחיות הנשמה, מטיל בעצם ספק בעבודתו של הקב”ה, רחמנא ליצלן - הוא נכשל כביכול, הוא יצר יצירה שהתקלקלה והלכה לבטלה…

וכך בעניננו: לטעון על שיחה שלא שייך להבין אותה - זו בעצם טענה נגד הרבי עצמו, חלילה! הרי מובן בפשטות, שזה שהרבי השקיע כל כך הרבה שעות באמירת והגהת השיחות, והקים מערכת שלימה של חוזרים ומניחים, וכל כך הרבה כוחות בשביל השיחות הללו - הוא כדי שאנחנו נלמד ונבין אותן. אם השיחות לא מובנות עבורנו, משמע שהרבי נכשל, רחמנא ליצלן, וכל הכוחות שהשקיע היו בעצם לבטלה…

הרב חיים לוי יצחק גינזבורג: בנוסף לדברים הברורים הללו, הייתי מפקפק גם בנכונות הטענה - שהחוזרים והמניחים מבינים את השיחות אחרת מהפשט הפשוט… על פי הידוע לי, דוקא החוזרים והמניחים הם אלו שחיו בצורה הכי חזקה את השיחות של הרבי, ואת עניני משיח, בצורה הכי פשוטה.

לפני ג’ תמוז, ישבתי כאן בהתוועדות שבה החוזר הראשי, הרב יואל כהן, זעק: “מי שחושב שלרבי יכול לקרות משהו, ח”ו, שיזרוק את הטלית והתפילין שלו לים”! לידו ישב - להבחל”ח - הרב זעליג פלדמן ע”ה, שהזדעזע מהדיבורים החריפים ואמר שאסור לדבר כך… “אדרבה”, השיב ר’ יואל, “אני יודע שאסור לדבר כך, ולכן אני אומר את זה. שיהיה ברור, שמי שאינו מאמין בזה - אינו מאמין באמת בשום דבר”. באותה תקופה הוא התראיין לעיתונות, והסביר שהביטחון בחייו הנצחיים של הרבי - גדול יותר מהוודאות שהשמש תזרח מחר.

בקיצור, אלו שהתעסקו בחזרת והוצאת השיחות, היו ה’שפיצים’ הגדולים ביותר בשעתו. אכן - אחר כך היה ניסיון, ולא כולם הצליחו להמשיך ולהחזיק באותו תוקף באמונה בשיחות, והתחילו גמגומים כאלו ואחרים…

לא מדובר בהבנה אחרת של השיחות. את השיחות יודעים כולם, והן נשארו אותו דבר בדיוק כמו לפני כן. זו פוליטיקה, או חולשה, אבל בשיחות לא השתנה שום דבר: מהשיחות ברור שהרבי מלך המשיח חי וקיים כפשוטו ממש, שהוא עומד להתגלות בכל רגע, ושתפקידנו היחיד הוא להכין את העולם כולו לקבלת פניו.