יש להתחיל לעסוק בכל עניני העבודה דימי הגאולה כבר בג’ תמוז • מדוע דורשים להתחיל ב

יש להתחיל לעסוק בכל עניני העבודה דימי הגאולה כבר בג’ תמוז • מדוע דורשים להתחיל בעניני הגאולה בג’ תמוז - בה בשעה שבג’ תמוז בפעם הראשונה לא הי’ ברור עדיין שזהו ענין של אתחלתא דגאולה?! • והמענה לזה - כאמור - שלאחרי שנתברר שג’ תמוז הוא אתחלתא דגאולה, הרי זה באופן שפועל גם מלמפרע, בנוגע לג’ תמוז דשנה ההיא • משיחת ש”פ קרח, ג’ תמוז ה’תשמ”ה - בלתי מוגה

א. ההתוועדות בשבת זו קשורה עם הקביעות דיום השבת בג’ תמוז - היום שבו היתה התחלת הגאולה של כ”ק מו”ח אדמו”ר, יום צאתו מבית–האסורים.

ובהקדמה:

בג’ תמוז דשנה ההיא לא ידעו עדיין שהיציאה מבית–האסורים היא התחלת הגאולה, שהרי לאחרי היציאה מבית–האסורים הוכרח לעזוב את מקומו ולנסוע לעיר גלותו, ואם–כן, עדיין לא ידעו אם השינוי מבית האסורים לגלות פירושו התחלה של הגאולה, או שזהו התחלת העונש דגלות.

אבל אף על פי כן, כלפי שמיא גליא שהיציאה מבית–האסורים היא התחלת הגאולה, כפי שדבר זה בא לידי ביטוי בהמשך השתלשלות המאורעות - שחרור וגאולה גם מעונש הגלות בי”ב–י”ג תמוז, ולאחרי כן - גאולה מבית–האסורים הכללי דמדינה ההיא, שאז נתאפשרה עבודתו של בעל הגאולה בהפצת היהדות והפצת המעיינות חוצה ביתר שאת וביתר עוז.

ולכן, לאחרי שנתברר הדבר - מובן, שכל עניני הגאולה די”ב–י”ג תמוז כפי שחוזרים ונשנים מידי שנה בשנה, התחלתם - בג’ תמוז, שאז היתה התחלת הגאולה.

 

ב. ביאור הדברים - בפרטיות יותר:

בג’ תמוז דשנה ההיא, הרי לא זו בלבד שלא ידעו אם זוהי התחלת גאולה או התחלת העונש דגלות, אלא עוד זאת, שהי’ מקום לסברא שהשינוי מבית האסורים לגלות הוא לגריעותא - שכן, ב’ המצבים דבית–האסורים וגלות, יש בזה מה שאין בזה, ויש מקום לספק מי מהם חמור:

ובהקדים - שכדי לדעת מי מהם חמור, יש לחפש ב”תורה אור”, שהיא מאירה ומבררת את כל הענינים שבעולם, ובתורה גופא - בחלק ההלכה, שכן, בנוגע לסברא בתורה, יש מקום לסברא הפכית, “אלו ואלו דברי אלוקים חיים”, מה שאין כן בנוגע לפסק הלכה, “הוי’ עמו שהלכה כמותו”, הרי זה באופן דאמת לאמיתו, דבר שלא ניתן לשינוי.

ובכן, בנדון דידן יש סברא שבית–האסורים חמור מגלות - שהרי יש הלכה בתורה: “ארבעה צריכים להודות (ולברך ברכת הגומל), יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדבריות כשיגיעו לישוב, ומי שהי’ חולה ונתרפא, ומי שהי’ חבוש בבית האסורים ויצא”, ואילו ענין הגלות - לא נזכר בין הארבעה שצריכים להודות.

יש אמנם חילוקי דעות בדבר, “יש אומרים שאין מברכים הגומל אלא על ארבעה שמנו חכמים בלבד, ויש אומרים שהוא הדין לכל מי שהי’ בסכנה וניצול”, הרי זה משום שסכנה זו היא על–דרך ובדוגמת ד’ הענינים שמנו חכמים, שבהם הוא עיקר הענין דברכת הגומל, לפי שבהם מודגש יותר הענין ד”יודו לה’ חסדו ונפלאותיו גו’”, ומהם למדים בנוגע לשאר ענינים דוגמתם.

ולאידך, יש סברא שגלות חמור מבית–האסורים - כי:

העונש דבית–האסורים אינו על–פי תורה, כמדובר בהתוועדות שלפני זה שמצינו בתורה כמה וכמה עונשים, עונש ממון, עונש מלקות, ואפילו עונש מיתה רח”ל, אבל לא מצינו ענין של “בית–האסורים” בתור עונש; ואילו ענין הגלות - הרי זה א’ מעונשי התורה, גלות לעיר מקלט על הריגת נפש בשגגה.

ולא עוד, אלא שזהו עונש חמור ביותר, שכן, אף שבגלות יכול לנהל את חייו הפרטיים כרצונו, ולא עוד, אלא שישנו חיוב ד”וחי, עביד לי’ מידי דתהוי לי’ חיותא”, היינו, שצריכים לדאוג לכל צרכיהם, ועד כדי כך, ש”תלמיד שגלה לעיר מקלט מגלין רבו עמו” - מ”מ, הרי ידוע מה שכתב החינוך: “צער גלות (ש)שקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים”.

ועל דרך זה בעניננו - היציאה מבית–האסורים לגלות בג’ בתמוז:

בהשקפה ראשונה, הרי השינוי מעונש דבית–האסורים לעונש דגלות הוא הקלה בעונש, כמובן בפשטות (בפרט לאלו שהיו במדינה ההיא…) שבבית–האסורים מוגבל האדם ביותר וביותר, לכל לראש, בעצם העובדה שנמצא בבנין סגור ואינו יכול לצאת ממנו, וכמו כן מוגבל הוא בכל פעולותיו, שאינו יכול לעשות מאומה על–פי דעתו ורצונו, מלבד מה שיאמרו לו הסוהרים הממונים עליו; מה שאין כן בגלות - יכול לנהל את חייו על–פי דעתו ורצונו, וההגבלה היחידה היא בכך שאינו יכול לצאת את העיר או המחוז - הגבלה קלה באין–ערוך ביחס להגבלה דבית–האסורים, כאשר נמצא בבנין סגור!

כלומר: החסרון דגלות, “שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן.. עם זרים” - קיים גם בבית–האסורים, כמובן וגם פשוט, ולא עוד, אלא שבבית–האסורים המצב גרוע הרבה יותר, שאין לאדם בעלות על עצמו כלל, מה שאין כן בגלות, שבתוך התחום דמקום גלותו, יכול להתהלך חופשי ולעשות כל מה שרוצה וכו’.

וכפי שהי’ בפועל אצל בעל המאסר והגאולה, שמיד בצאתו מבית–האסורים כדי לנסוע לעיר מקלטו קאסטראמא - התחיל להתעניין ולהשתדל בחיזוק היהדות במקום גלותו, ובין הדברים שנעשו תיכף ומיד - תיקון ובנין מקוה–טהרה, שזהו ענין כללי ביהדות, עד כדי כך, שטהרה זו יש בה מעין ודוגמת כללות הטהרה ד”וזרקתי עליכם מים טהורים גו’” בגאולה העתידה.

[ולהעיר מהקשר דגאולת ג’ תמוז לגאולה העתידה - ע”ד שמצינו בנוגע לבקשה על הגאולה “שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד”, שאף ש”האי לאו גאולה דגלות היא”, מכל–מקום, “כיון דשם גאולה עלה”, יש לה שייכות לענין הגאולה].

אמנם, לאידך גיסא, יש סברא שכאשר נגזר עונש הגלות נעשה המצב גרוע יותר - דמכיון שהעונש דגלות יש לו תוקף על–פי תורה (מה שאין כן העונש דבית האסורים), הרי השינוי מבית–האסורים לגלות מורה, לכאורה, על חומרת המצב למעלה, וכתוצאה מזה - למטה (שהרי כל הענינים למטה נשתלשלו מהענינים למעלה).

זאת ועוד:

בנדון דידן, הרי כל משך זמן שהותו בבית–האסורים, לא נקבע עדיין הגזר–דין, ובמילא, היתה תקווה שסוף כל סוף ישחררוהו לחפשי; מה שאין כן לאחרי שנקבע הגזר–דין דגלות, שאז קשה יותר לשנות את המצב, כפי שרואים במוחש ב”מלכותא דארעא” - שהיא “כעין מלכותא דרקיע” - שלפני גזר הדין נקל יותר להמתיק את העונש, מה שאין כן לאחרי שכבר נקבע גזר–הדין כו’.

ומכל זה מובן, שבג’ תמוז דשנה ההיא, לא זו בלבד שלא ידעו שזוהי התחלת הגאולה, אלא עוד זאת, שהי’ מקום לספק שמא נעשה המצב גרוע יותר, כנ”ל בארוכה.

 

ג. לאחרי המאמר המוסגר הנ”ל אודות הגדר דבית–האסורים על–פי תורה - נחזור לעניננו, שכאשר בעל המאסר והגאולה יצא מבית–האסורים, בג’ בתמוז, כדי לנסוע לעיר מקלטו עדיין לא ידעו אם שינוי זה (מבית–האסורים לגלות) מהוה מפנה לטובה או כו’, כנ”ל בארוכה.

ויש להוסיף בזה, שמכיון שלמטה היה ספק בדבר, הרי זו הוכחה שגם למעלה הי’ ספק בדבר - שכן, אף שכלפי שמיא גליא (כנ”ל), הרי מצינו שישנו הענין ד”לבא לפומא לא גליא”, כלומר, שגם למעלה ישנם דרגות שבהם המצב הוא באופן ד”לא גליא”, ומזה נשתלשל הספק גם למטה.

ולכן, ספק זה הי’ (לא רק אצל חסידים, אלא) גם אצל בעל המאסר והגאולה עצמו - עכ”פ בנוגע לגילוי בדיבור (על–דרך “לבא לפומא לא גליא”):

ידועה שיחת בעל המאסר והגאולה שאמרה בעמדו בתחנת הרכבת, לפני הכנסו לקרון הרכבת המובילה לעיר מקלטו - כפי שנדפסה בלקוטי דיבורים: “נושאים אנו תפילה להשי”ת - יהי ה’ אלקינו עמנו כאשר הי’ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, שיש בכך גם בקשה וגם הבטחה, אשר השי”ת יהי’ עמנו כאשר הי’ עם אבותינו”.

ומכיון שיש צורך בתפלה ובקשה נוספת (שאמרה דוקא בעת יציאתו מבית–האסורים לגלות) - “יהי ה’ אלקינו עמנו כאשר הי’ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו”, אשר ביחד עם זה שיש בכך הבטחה, יש בכך גם תפלה ובקשה - הרי זה מורה על חומרת המצב, יותר ממה שהי’ לפני זה.

וממשיך שם: “לא מרצוננו גלינו .. ולא בכחותינו אנו נשוב .. אבל ידעו נא כל העמים אשר על האדמה, כי רק גופותינו נמסרו בגלות ובשעבוד מלכיות, ואילו נשמותינו לא נמסרו כו’”, ומסיים: “וזוהי בקשתנו מהשי”ת, אל יעזבנו ואל יטשנו, יתן לנו השי”ת התוקף הנכון שלא נרתע מפני יסורי הגוף .. וכל עונש המוטל עלינו בגלל החזקתנו חדר ללמוד התורה ולקיום המצוות יוסיף לנו התחזקות בחיזוק היהדות”.

כלומר, שלא זו בלבד שבדבריו של בעל המאסר והגאולה לא נשמעה נימה של שמחה ונצחון של גאולה, אלא אדרבה: בתוכן דבריו מודגש העונש שבנסיעה זו, עד שקורא זאת בשם גלות - “לא מרצוננו גלינו .. רק גופותינו נמסרו בגלות ובשעבוד מלכיות”, ומובן, שכאשר נשיא ישראל נותן שם מסויים, הרי זה בתכלית הדיוק, ובפרט כשמכריז זאת ברבים, שאז מהוה הדבר הוראה לרבים.

ולא עוד, אלא מוסיף: “לא בכחותינו אנו נשוב כו’”, והרי מובן גודל ההבהלה שבדבר - שהרי יהודי הוא בעל–הבית על כל הענינים, צדיק גוזר והקב”ה מקיים, ועל–דרך–זה להיפך, “אפילו הקב”ה גוזר גזירה הוא מבטלה”, ועד כדי כך, ש”קוב”ה .. קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני”, היינו, שענין זה גורם נחת–רוח ושמחה אצל הקב”ה, ולאחרי כל זה מדגיש בעל המאסר והגאולה: “לא בכחותינו אנו נשוב”!…

ונמצא, שגם מדבריו של בעל הגאולה, מוכח, שעדיין לא ידעו שהיציאה מבית–האסורים היא התחלה של גאולה.

ד. אמנם, לאחרי שראו את אופן התפתחות הענינים בפועל ממש - שחרור גם מעונש דגלות בי”ב–י”ג תמוז, עד ליציאה ממדינה ההיא - הרי סופו מוכיח על תחילתו (“נעוץ סופן בתחילתן”) שהיציאה מבית–האסורים בג’ תמוז היתה “אתחלתא דגאולה”.

ויש להוסיף, שבירור זה אינו רק מכאן ולהבא, כלומר, שכאשר נקבעה חגיגת ימי הגאולה י”ב–י”ג תמוז בשנה הבאה [על–דרך שמצינו בנוגע לנס חנוכה: “לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה”], אזי ההתחלה היא בג’ תמוז, אלא עוד זאת, שכן הוא גם מלמפרע.

ובהקדמה - שמצינו בהלכה כמה אופנים בנוגע לביטול דבר בלתי–רצוי:

איתא במשנה: “המקדש את האשה על מנת שאין עלי’ נדרים ונמצאו עלי’ נדרים אינה מקודשת .. על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת” ובברייתא: “הלכה אצל חכם והתירה (מן הנדרים) - מקודשת, אצל רופא וריפא אותה (מן המומין) - אינה מקודשת, מה בין חכם לרופא, חכם עוקר את הנדר מעיקרו, ורופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא”.

וכמו כן מובן גם בנוגע לענין התשובה - המקדש את האשה על מנת שאין עלי’ עבירות כו’ - שישנו חילוק בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה:

בנוגע לתשובה מיראה - כתיב “ארפא משובתם”, “משמע מכאן ואילך, כבעל מום שנתרפא שמקצת שמו עליו”; משא”כ בנוגע לתשובה מאהבה - “נעקר עוונו מתחילתו”.

ויש להוסיף, שבתשובה מאהבה גופא יש דרגא נעלית יותר - שלא זו בלבד ש”נעקר עוונו מתחילתו”, אלא עוד זאת, ש”זדונות נעשו לו כזכיות”, כלומר, שישנו הענין ד”זדונות” (ולא שנעקר לגמרי), אלא שנהפכו ל”זכיות”.

ועל דרך זה מובן בנוגע לעניננו:

כללות ענין הגאולה הוא על–דרך ובדוגמת ענין התשובה - “לאתבא צדיקייא בתיובתא”, שכן, לאחרי הגאולה התאפשרה העבודה דהפצת היהדות והפצת המעיינות חוצה ביתר שאת וביתר עוז, באופן ד”כפליים לתושי’”.

ולכן, הבירור שג’ תמוז הוא אתחלתא דגאולה - הרי זה לא רק מכאן ולהבא (לשנה הבאה), אלא גם מלמפרע (בנוגע לשנה ההיא), ובזה גופא - לא רק באופן שנתבטלה האפשרות ההפכית מכל וכל, אלא עוד זאת, שנהפכה לטוב.

 

ה. ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע לפועל:

במכתבו לחגיגה הראשונה די”ב–י”ג תמוז - לשנה הבאה - כותב בעל הגאולה: “לא אותי בלבד גאל הקב”ה בי”ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה”, וממשיך: “ראוי הוא לקובעו ליום התוועדות והתעוררות לחיזוק התורה והיהדות כו’”.

ומובן, שבבוא ימי הגאולה י”ב–י”ג תמוז בכל שנה ושנה - יש להוסיף ולהתחזק בכל ענינים אלו ביתר שאת וביתר עוז, בהתאם לציווי והוראת חז”ל: “מעלין בקודש”.

והנה, מכיון שהתחלת הגאולה היתה בג’ תמוז - הרי מובן, שאין להמתין עד י”ב–י”ג תמוז, אלא יש להתחיל לעסוק בכל עניני העבודה דימי הגאולה כבר בג’ תמוז.

אמנם, לכאורה יכול לבוא מישהו ולשאול: מדוע דורשים ממנו להתחיל בעניני הגאולה בג’ תמוז - בה בשעה שבג’ תמוז בפעם הראשונה לא הי’ ברור עדיין (אפילו אצל בעל הגאולה עצמו) שזהו ענין של אתחלתא דגאולה?! כיצד תובעים ממנו ענין שלא הי’ עדיין בפעם הראשונה!…

והמענה לזה - כאמור - שלאחרי שנתברר שג’ תמוז הוא אתחלתא דגאולה, הרי זה באופן שפועל גם מלמפרע, בנוגע לג’ תמוז דשנה ההיא.

 

ו. והנה, כשאומרים ליהודי שעליו להוסיף בעניני התורה ומצוותי’ - הרי מכיון שישנם ריבוי ענינים, תרי”ג מצוות, יש צורך לקשר זאת עם ענין פרטי, כפי שרואים במוחש שכאשר ההתעוררות היא באופן כללי בלבד, לא יבוא הדבר לידי פועל.

ולאידך, אם יקשרו זאת עם מצווה פרטית - יבוא ה”קלוגינקער” ויטען: מה פתאום מצוה זו דוקא, אולי יש להתחיל עם עם מצוה אחרת?!… ובפרט - ממשיך לטעון - שאמרו חז”ל “לא תהא יושב ושוקל במצוותי’ של תורה”!…

אמנם, בנדון דידן אין צורך לחפש, ואין מקום לספק בדבר - שהרי בעל הגאולה כתב בפירוש במכתבו הנ”ל שהעבודה דימי הגאולה היא: “להוסיף אומץ בהרבצת תורה והחזקת היהדות”.

ובפשטות - הוספה בהפצת היהדות והפצת המעיינות חוצה, שכן, הפצת המעיינות היא חלק מהפצת היהדות, או להיפך - שהפצת היהדות היא חלק מהפצת המעיינות, וכמדובר כמה פעמים אודות ההדגשה ד”יפוצו מעינותיך חוצה” - שיש בזה ג’ פרטים (א) מעיינות - המעיין עצמו, לא רק מי המעיין. (ב) באופן דהפצה. (ג) גם במקום ה”חוצה” - דירה לו יתברך בתחתונים.

ומכיון ש”איני מבקש כו’ אלא לפי כחן”, הרי בודאי שהקב”ה נותן לכל אחד ואחד את כל הכחות הדרושים לעבודה זו, כדי שיוכל לעשותה בתכלית השלימות, באופן של הרחבה, ומתוך שמחה וטוב לבב.

כולל - שנותן את ברכתו באופן של “שפעת חיים וברכה מרובה על בלי די .. בכל מילי דמיטב מנפש ועד בשר”, ובפשטות - בני חיי ומזוני רויחי, ובכולם רויחי.