זה סיפורם של שני צעירים שהכירו ב’טנק המבצעים’, האחד חב”דניק והשני יהודי שלא הכיר

זה סיפורם של שני צעירים שהכירו ב’טנק המבצעים’, האחד חב”דניק והשני יהודי שלא הכיר את יהדותו. הקשר ביניהם התהדק ואך לימים נפרם, כאשר כל אחד הלך לדרכו בקצה אחר של העולם, עד אשר טעות בהזמנה של חתונה, גילתה להם רוח הקודש מופלאה של הרבי מה”מ >>  בדידי הווה עובדא

פעמיים בשבוע היה מגיע ‘טנק המבצעים’ מקראון הייטס אל אחד הרחובות ברובע ברוקלין. הילדים היהודים תושבי השכונה היו עולים לטנק ומשתתפים בפעילות צבאות ה’, בעוד המבוגרים היו נכנסים להניח תפילין ולשמוע דברי תורה וחיזוק. בין אותן משפחות יהודיות שהתגוררו ברחוב, הייתה משפחת הופמן. המשפחה הייתה חברה בקהילה הקונסרבטיבית. אורח חייה היה פשרני, כמו למשל העובדה שבפסח אכלו מצה והקפידו על מוצרי מזון כשרים, אך בחוץ אכלו מבלי לבדוק.

אחד הצעירים שהיה פוקד בקביעות את ‘טנק המבצעים’, היה ישראל הופמן. הוא נקשר מאוד אל התמימים שהפעילו את הפעילות, ובייחוד אל התמים אריה לסקי. הקשר ביניהם הפך לקרוב מאוד. בכל פעם שהטנק היה מגיע לשכונה, היה ישראל פוקד אותו, מניח תפילין ונהנה לשוחח עם אריה. לימים החברות בניהם הפכה להיות קרובה יותר, וגם בזמנים שלא התקיימה פעילות בטנק, היו השניים מתקשרים ומשוחחים האחד עם השני.

מכאן מתחיל סיפורנו, שראשיתו מאז והוא נחתם אשתקד.

•  

“לאחר שסיימתי את למודי בבית הספר נכנסתי ללמוד באוניברסיטת ‘מורגן סטיט’ במגמה של הנדסה אטומית”, מספר לנו ר’ ישראל, כיום חסיד ברסלב המתגורר בצפת. “מאוד התחברתי לתחום הפרקטי והמעשי, ובראשית הדרך ראיתי הצלחה גדולה בלימודיי. בשלב מסוים של הלימודים, כחלק מהתוכנית, ביקשו המרצים לחשוף אותנו לתרבויות ולרבדים היסטוריים עולמיים, והציבו בפנינו בחירה לחיות במשך שנה תמימה באחת מתוך רשימה של מדינות על פני הגלובוס, וביניהן גם ישראל. כמובן שכיהודי, זו הייתה הבחירה שלי.

את אותה שנה עשיתי בקיבוץ ‘גלאון’ של השומר הצעיר, הסמוך לקריית גת. מרבית הסטודנטים שהגיעו איתי היו גויים בני כמרים שידעו דבר או שנים על ההיסטוריה של העם היהודי, ותמיד לגלגו על הבורות שלי. ואכן, הידע שלי היה מוגבל; הגעתי ממשפחה יהודית נורמטיבית של שנות השבעים, אבא נהג מונית, אימא עובדת במשרד עורכי דין עם שלושה ילדים שכל חפצם להצליח בתפוח הגדול ולעשות עסקים, ולשמור על אי אלו סממני מסורת, לא יותר. מעולם לא הבנתי את משמעות היותי יהודי.

מהצעירים החב”דניקים, ובעיקר מאריה לסקי, שמעתי על חשיבות אי אלו מצוות. הוא היה מניח עימי תפילין וראיתי שזה נוגע לו, אך אף פעם באמת לא ירדתי להבנת מהות הדברים. והנה, דווקא בקיבוץ, במקום אולי הכי רחוק מהווי יהודי דתי, לצד חברים גויים נוצרים, החלו לצוץ אצלי מחשבות על עמי ועל שליחות חיי בעולם הזה. אני רוצה להוסיף פרט מעניין, שאת התפילין שלי אותם הנחתי רק ביום בר המצווה שלי, ולמרות זאת החלטתי להכניס אותן למזוודה בדרכי ארצה; במוחי בצבצה מחשבה, שמא אפגוש מישהו שילמד אותי להניח תפילין, ואכן זה קרה מהר ממה שדמיינתי.

בקיבוץ היה לנו הרבה זמן פנוי בין העבודות והפעילויות, כך שהראש חשב הרבה, וכשהוא חשב, פעמים רבות צצו ועלו שאלות שלסביבה שלי לא היו תשובות מספקות. אני זוכר ששאלתי פעם שאלה את אחד מבני הקיבוץ, והוא השיב לי “בחור צעיר, אל תטריד את עצמך במחשבות מדכאות”. דווקא הצעירים הגויים, חברי לספסל הלימודים, הם אשר כיוונו אותי לחפש תשובות, ותהו מדוע אינני מוצא את התשובות ביהדות.

בדיעבד הם באמת צדקו רק שלא ידעתי למי לפנות כדי שיסייע לי.

יום בהיר אחד, כשכל חברי הקבוצה נסעו לירושלים, הם הלכו לפקוד את מקום תיפלתם, בעוד אני צעדתי בטבעיות לכותל המערבי שריד בית מקדשנו. אני זוכר שכשעמדתי שם מול האבנים, דמעות זלגו מעיניי. כל המועקה שקיננה בתוכי זה חודשים ארוכים, השתחררה פתאום מול אבני המקדש. פניתי כלפי שמיא בדרישה - אם מסורת ישראל היא אמת, ואם יש בורא לעולם, אז תן לי סימן שאדע; תן לי תשובות לשאלות על מהות החיים שמטרידות אותי. לאחר תפילה רוויית בכי, פניתי לצאת מהרחבה.

התוכנית הייתה שאפגוש את חבריי ואחזור איתם לקיבוץ, אך המציאות הייתה שאיבדתי את דרכי בעיר העתיקה. סובבתי ברחובות שנראו לי כולם אותו דבר. לא היו אז טלפונים סלולריים, וכשהלילה ירד הבנתי שכנראה חבריי כבר עלו על אוטובוס לכיוון דרום הארץ. בלית ברירה החלטתי לחפש מקום שבו אוכל ללון. יד ההשגחה הפרטית זימנה אותי למבנה גדול ורחב ידיים שם פגשתי צעירים רבים. ניכר היה שלא מדובר בבית פרטי.

נכנסתי פנימה ושאלתי אם יתאפשר לי ללון שם רק ללילה אחד. היו שם כמה צעירים דוברי אנגלית שקיבלו אותי בחום ואירחו אותי בשמחה ובנפש חפצה. מהר מאוד התברר לי שלא מדובר במלון או אכסניה, הייתה זו ישיבה לבעלי תשובה - ‘אש התורה’. הבחורים שם ממש יצאו מגדרם לארח אותי.

בלבי שמחתי והרגשתי שקיבלתי סימן משמים. אם בתחילה חשבתי להיוותר שם יממה אחת, מהר מאוד נשאבתי פנימה ונשארתי עוד כמה ימים עד שהחלטתי להפוך לתלמיד מן המניין. הודעתי לקיבוץ ולאוניברסיטה שאני נוטש את התוכנית.

בחלוף שלוש שנות לימודים אינטנסיביים ב’אש התורה’ שבהם הפכתי לבעל תשובה לכל דבר ועניין, נשלחתי ללמוד בישיבת ‘מרבה תורה’ הליטאית בבני–ברק.

בד בבד הגעתי לפרק “האיש מקדש” והשתדכתי עם זוגתי. מיודענו הרב לסקי שעמד כל העת בקשר עם הוריי, וכמה פעמים אף הצליח ליצור איתי קשר באותם שנים, שמע את הבשורה הטובה, ואפילו קיבל הזמנה.

הרב לסקי, כחסיד ומקושר לרבי, לקח את ההזמנה שקיבל מהוריי והכניס אותה אל מזכירות הרבי תוך שהוא מבקש ברכה עבורנו. במשך זמן ממושך לא יצאה תשובה, וכשהוא שאל מדוע אין תשובה, המזכיר לא ידע מה לענות לו, רק סיפר לו פרט מעניין, שהמכתב נמצא על שולחנו של הרבי, אלא שבכל פעם שהרבי מגיע אליו, הוא מניחו בצד. רק לאחר שחלפו כמה שבועות, הואיל הרבי להתייחס אל ההזמנה והוציא בעבורנו מכתב ברכה, שמשום מה, מפני צוק העיתים, נשאר אצל הרב לסקי שלא זכר לשלוח אותו אלינו.

לימים כששוחחנו, הבנתי מדוע הוא שכח לשלוח את המכתב; שהרי חסיד לא שוכח לבצע שליחות מהרבי. התברר לי שהוא עצמו השתדך באותם ימים, כך שהיה טרוד מאוד בהכנות לחתונה של עצמו, מה שהשכיח ממנו לגשת לדואר ולשלוח אלינו את המכתב, או להעבירו אל הוריי שהגיעו ארצה כדי לשמוח בשמחת חתונתנו.

בינתיים חלפו שנים, כל אחד מאתנו שקע בענייניו. אני בינתיים התחברתי אל דרך החסידות, ועברתי מירושלים לצפת. בתחילה הייתי לחסיד בויאן וכעת אני קשור לחסידות ברסלב, ואילו הרב לסקי קבע את מגוריו בלוס אנג’לס, והקשר מטבע הדברים ניתק.

הוא התחדש באורח פלא ממש לפני כשנה. ילדיו של הרב לסקי עשו סדר במסמכים בבית, וגילו את המכתב. כשהם שאלו אותו לזהותי, הוא נזכר פתאום בימים עברו והתבייש שעדיין לא העביר לי את המכתב החשוב. הוא תלה כמה קשיים שהיו לו אז, בכך שלא מילא את שליחותו וראה בזה רמז מופלא שהנה הגיע הזמן לבצע את שליחות הרבי ולהעביר לנו את המכתב. הוא ערך כמה טלפונים עד אשר השיג אותי, ובשיחת טלפון נוסטלגית טראנס–אטלנטית, התרפקנו שנינו על זיכרונות מימים עברו. זה היה מרגש לחדש את הקשר.

בדיוק באותם ימים הגיע ללוס אנג’לס משולח לאיסוף כספים עבור ישיבת חסידי חב”ד בצפת, והרב לסקי שלח אתו את המכתב בעבורי.

המדהים היה שהמכתב הגיע לארץ ישראל אך עדיין עבר כמה גלגולים עד שהגיע סוף סוף לביתנו, בדיוק בערב קישורי התנאים של בננו הגדול, וזה כשלעצמו השגחה פרטית מדהימה. אך הדבר היותר מעניין הוא, שבשיחת הטלפון שקיימנו, הרב לסקי שיתף אותי במה שקרה באותם ימים עם המכתב. הוא סיפר שהכניס את ההזמנה עם בקשת הברכה לרבי, אך התשובה בוששה מלהגיע, ונראה היה שהרבי מעכב זאת אצלו עוד זמן, עד אשר החליט מסיבות הידועות רק לו, לשגר מכתב ברכה. כשהוא סיפר לי את זה, נדהמתי ונפעמתי. ראיתי בזה ממש רוח הקודש של הרבי.

מדוע? כי ההזמנות הראשונות שהיו באמתחת הורי, לא היה נקוב בהם תאריך החתונה הנכון. לאחר שכבר קבענו מועד לחתונה והדפסנו הזמנות, שאת חלקם שלחנו אל הוריי בניו יורק על מנת שיחלקו אותם לידידיהם ומכריהם - בניהם גם אל הרב לסקי שהכניס זאת לרבי - החלטנו מסיבות השמורות איתנו לדחות את מועד החתונה בחודש וחצי, ובעקבות כך הדפסנו הזמנות נוספות חדשות. כך שתאריך החתונה שהיה רשום במכתב שהיה מונח אצל הרבי, לא היה נכון. ולכן הרבי לא ענה על–כך מיד כמקובל, אלא המתין עד אשר קבענו מועד חדש”.