ר הזיתים בירושלים, שם רכש חלקת קבר ליד אחיו (וגיסו) האהוב הרב בן ציון ליפסקר ע”ה שנפטר כשנתיים ימים לפניו.

ר’ ישראל רפאל ליפסקר ע”ה שימש דוגמה חיה של אברך חסידי עם מראה חסידי שיצא מהישיבה בתוככי הג’ונגל התל–אביבי של דרום העיר, והסוחר המזוקן הפך לסמל אהוב בקרב סוחרי האזור. בדמותו ובהנהגתו היה שליח נאמן של הרבי, הן בתל אביב והן בעיר מגוריו ראשון לציון >> ליום היארצייט כ”ח באייר

הרה”ח ר’ ישראל ליפסקר נולד בשבת י”ג באדר תש”ו בעיר לבוב, שעה שהמשפחה החסידית ברוכת הילדים המתינה לרכבת שתוציא אותם בזהות בדויה מברית המועצות. העולל הקטן היה בן תשיעי למשפחת ליפסקר, שמקורה בעיר פולטאבה.

למרות ימי המתח והחרדה שלפני היציאה, והסכנה שריחפה על כל החסידים שביקשו לצאת את ברית המועצות, נערכה ברית המילה תוך התוועדות חסידית ראויה לשמה. שמו בישראל נקרא: ישראל!

כבר בגיל צעיר ניכרו בו תכונות מיוחדות. הוא היה ילד עדין בעל לב רגיש ומלא אהבה, מחובר בכל נימי ליבו ונפשו לאחיו ולאחיותיו - ארבע עשרה במספר.

בגיל שש עבר ישראליק הצעיר תאונת דרכים קשה שהחרידה את השכונה החב”דית שהתגבשה באותה תקופה בשכונת הרכבת בעיר לוד. במשך שבת ארוכה לא ידעו התושבים מה עלה בגורל הילד שהיה מאושפז ללא הכרה בבית הרפואה. לצד הצלקת שנשארה לו כל חייו, נותר לו גם השם ‘רפאל’. 

הוא עשה מסלול רגיל של ‘תמים’ מן המניין. לאחר שסיים את לימודיו בתלמוד תורה, המשיך ללמוד בישיבה קטנה בלוד ולאחר מכן עבר ללמוד בישיבת ‘אחי תמימים’ בראשון לציון, תחת השפעתו של הרב חיים שאול ברוק ע”ה. לאורך כל השנים היה חוזר על נקודות ורעיונות מתוך החינוך החסידי שקיבל ממנו.

לקראת שנת ה’קבוצה’ תשכ”ו, נסע ישראליק עם חבריו לכיתה לשהות שנה תמימה בחצרו של הרבי. לאורך שנים ארוכות היה מתאר באופן ציורי רגעים ורשמים שהיו לו אצל הרבי לצד חבריו התמימים, אותם תמיד היה מכנה בכינויים, מתוך רגש של חיבה וקירוב.

בחודש ניסן של אותה שנה חזר לארץ ישראל כדי לקחת חלק בשמחת נישואיו של אחיו הרב בן ציון (לימים רבה של ערד). שידוך זה גרר בעקבותיו שידוך נוסף בין ר’ ישראל עם אחותה של גיסתו, הגב’ חיה תחי’ לבית סנדר, לא לפני שקיבלו את הסכמתו של הרבי וברכתו.

נראה שהחיבור הנפשי שלו שנרקם עם העיר ראשון לציון בשנות לימודיו בישיבה, הפך לעובדה מוגמרת, כאשר לאחר נישואיו קבע הזוג הצעיר את מקום מגוריו בראשון לציון ובה התגורר כל חייו.

חסיד וסוחר לדוגמה

לאחר תקופה קצרה בתפקיד ‘מורה’, החל לעסוק במסחר. ר’ ישראל ניגש לחותנו שהיה סוחר גליציאני, ר’ מאיר יעקב סנדר, וביקש ללמוד ממנו את סודות המסחר. השווער צייד את חתנו הצעיר בחבילת סמרטוטי רצפה ובחבילת טיכלאך (מטפחות ראש) ור’ ישראל הסוחר הירוק והצעיר, הלך לשכונת התקווה בתל אביב כדי להציע מרכולתו.

תקופת–מה לאחר מכן, כאשר ר’ ישראל הגיע לבקר את אשתו הצעירה בבית היולדות שבצריפין, היו פניו נפולות. “מה קרה?” התעניינה היולדת. מסתבר שהסוחר שקיבל ממנו את החבילות על מנת למכרן, התכחש לעסקה וטען כי הוא לא מכירו… היה זה השיעור הראשון בעסקים שלמד ר’ ישראל, אך גם פרק באמונה. “אתה תראה שהילדה הזאת שנולדה, היא תביא לנו את הברכה בפרנסה, שהרי כבר אמרו שכל ילד בא לעולם ופיתו עמו’”. דבריה של היולדת הצעירה נאמרו בביטחון רב ובתבונה נשית.

לאורך השנים התפרנס ר’ ישראל ממסחר אותו ניהל ביושר ובאמונה, וכיאה לאופיו, בלב רחב ובשמחת חיים. המסחר הלך והתפתח, והחבילות הקטנות הפכו לארגזים, ולימים פתח חנות למכירה סיטונאית ברחוב השוק בתל אביב (ובהמשך ברחוב כפר גלעדי). כל מי שנכנס לחנותו, ידע מיד כי נכנס לחנות של חסיד חב”ד, ולא רק בגלל תמונתו של הרבי שהתנוססה במקום.

ר’ ישראל שימש דוגמה חיה של אברך חסידי עם מראה חסידי שיצא מהישיבה בתוככי הג’ונגל התל–אביבי של דרום העיר, והסוחר המזוקן הפך לסמל אהוב בקרב סוחרי האזור. בדמותו ובהנהגתו היה שליח נאמן של הרבי, הן בתל אביב והן בעיר מגוריו ראשון לציון, ובכל מפגש עסקי או חברי עם יהודים שאינם שומרי מצוות, היה מראה דוגמה חיה של חסיד וסוחר.

כששאלו אותו פעם, במה זכה שמסחרו מצליח? השיב בחיוך האופייני לו “ההשקעה הטובה ביותר היא פתיחת גמ”חים”. כזה היה, מעולם לא ‘ישב’ על כסף בביתו, אלא כספו תמיד התגלגל מיד ליד ומגמ”ח לגמ”ח. תמיד עשה חסד עם הזקוקים לו - זה עבור פלוני שצריך לחתן את בנו, או עבור אלמוני שזקוק לקנות דירה, או עבור מי שאסף כסף עבור ניתוח ראש לילדו בארה”ב.

איש חסד בנפשו ובדמו היה. כשהיה צריך, הוא לא חסך מעצמו את המבוכה מלאסוף כספים עבור נזקק, וכפי שהיה אומר “אם צריך - אז צריך”. פעמים היה פונה לאנשים ושואל בישירות ובפשטות: “מה עם הפרנסה? פרנסה יש לך?”, והוא לא התעניין מתוך סקרנות, אלא מתוך דאגה ואכפתיות עמוקים. כאשר היה ‘מריח’ (ובדברים הללו היה לו חוש ריח מפותח) שהאיש מולו זקוק לעזרה, היה מעודד ומרגיע אותו בהלוואה כספית.

כך ישב פעם מול יהודי שרצה לקנות דירה, אך לא היה לו די אמצעים לכך. “אני אלווה לך כסף לדירה, רק אל תרד מהפרויקט של השכונה”, או שהיה אומר “אני כבר אדאג לך לגמ”ח שתחזיר למי שאתה חייב, וכשיהיה לך, תשיב לי”.

על משמר חב”ד

עם היותו בעל לב זהב ורגיש, ר’ ישראל ידע גם להיות תקיף ונחרץ כשצריך.

ר’ ישראל היה מהדמויות הבולטות של בית כנסת חב”ד שברחוב נורדאו בראשון לציון. בית הכנסת אמנם הוקם כבית כנסת חב”ד, אך במשך השנים דור המייסדים הלך ונעלם, ובמקומו הגיעו תושבים מקומיים שנתנו למקום אווירה וצביון לא–חב”דיים. החב”דניקים היחידים שהיו במקום, היו ר’ ישראל ליפסקר וחברו הטוב יבדל לחיים ארוכים הרב אברהם סלמון. שניהם ניסו להחזיר למקום את מנהגי חב”ד כמו גם את נוסח האר”י, וזה לא היה פשוט.

באחד הימים יזמו שני החסידים אסיפה שאליה הגיעו עשרות מתפללים. כל אחד מהם שטח את טענותיו על הקו החב”די ששני הצעירים מנסים להכניס למקום. בשלב מסוים קם ר’ ישראל, עלה על הדוכן, הלם בידו על הבימה ואמר: “כאן זה חב”ד, זה היה חב”ד, ויישאר חב”ד!” זמן קצר לאחר מכן, מיהרו השניים להזמין שלטים גדולים שהוצבו בחזית בית הכנסת: “בית כנסת חב”ד”. שלטים אלו מוצבים בגאון עד היום על בית הכנסת.

ההתרחשות הזו, שאירעה בשנת תשל”ז, היתה למעשה ציון–דרך בולט בהתחדשות הצביון החב”די של בית–הכנסת, על–ידי שני צעירים חב”דניקים שהובילו קו ברור וחד–משמעי מול ציבור גדול של מתפללים וותיקים ומבוגרים מהם, והצליחו לנצח במערכה.

בתקופה ההיא כבר היו בראשון–לציון משפחות רבות בהן היו שלושה דורות שהיו קשורים לבית–הכנסת במידה כזו או אחרת, כאשר הסבא היה יהודי שומר מצוות, ולפעמים אף היה מנכבדי המתפללים ומוותיקי הקהילה, בעוד שהבן כבר היה מודרני שהיה פוקד את בית–הכנסת רק בחגים, והנכד התחנך בבית–ספר חילוני ולא היה שומר מצוות כלל. במקרים אלה, החלה להתפשט תופעה מצערת ולא מתקבלת על הדעת, שבה הגיעו כל בני המשפחה המורחבת לשמחת העלייה לתורה של הנכד בשבת שלפני הבר–מצוה, כנהוג בקהילות רבות. ונוצרה מציאות אבסורדית שבה בני המשפחה מגיעים בעיצומו של יום השבת–קודש מכל רחבי העיר במכוניותיהם ומתכבדים בעליות לתורה…

בהסכם מיוחד שנחתם בין האברכים החב”דיים בקהילה לנציגי המתפללים המודרניים, הופיע סעיף הקובע שאם יגיעו בני משפחתו של חתן הבר–מצוה לבית–הכנסת בשבתות וחגים בכלי רכב - לא יתאפשר לחתן הבר–מצוה ובני משפחתו לעלות לתורה.

על הנייר נכתבו המלים, אך עדיין היה צורך בעמידה מתמדת על המשמר, על מנת להבטיח את צביונו הראוי של בית–הכנסת. היה זה הרב ליפסקר שלא נרתע מלהיאבק במלוא מרצו נגד התופעה. בכל שבת בשעת תפילת שחרית היה יוצא מדי פעם מבית–הכנסת החוצה ובודק כיצד מגיעים למקום בני משפחתו של החתן. ואם היה מגלה שהם הגיעו במכונית, דאג במלוא התוקף לקיומו של ההסכם בכל מחיר.

היו בני משפחות שניסו ‘להתחכם’ והחנו במרחק מה מבית–הכנסת את רכבם. אבל לרב ליפסקר היה ‘חוש ריח’ מצוין. הוא ידע לזהות את אלה שאינם דוברי אמת, אם לפי עוצמת נשיפות האוויר שלהם, המלמדות על המרחק שעשו בהליכה רגלית, או בשיטות אחרות שהיו ידועות רק לו.

אחת לכמה שבתות התפתחה בבית–הכנסת מריבה זוטא, בין הרב ליפסקר שקינא מאוד לקדושת השבת ולכבוד בית הכנסת, לבין בני משפחה שהבטיחו מראש והתחייבו שלא להגיע ברכבם, אבל חלק מבני המשפחה לא מילאו אחר התנאים וההתחייבויות. וכך, במאבק עיקש ומתמיד, גרם הרב ליפסקר לחיזוק הצביון הרוחני של בית–הכנסת.

בני הקהילה מספרים שהרה”ח ר’ ישראל ליפסקר ע”ה היה במשך שנים רבות הרוח החיה בבית–הכנסת. אמנם הוא לא היה גבאי רשמי, אבל תמיד היה מוכן לתרום למען בית–הכנסת בגופו, בנפשו ובממונו.

שמחת–תורה היה ‘היום שלו’. מלבד ה’קידושים’ המפוארים והמכובדים שערך בביתו בשמחת–תורה והזמין אליהם את כל המתפללים, ניצח בהתלהבות על ה’הקפות’ שהתנהלו כמיטב המסורת החב”דית העתיקה, בשמחה עצומה ובהתלהבות רבה. בהקפה האחרונה הנהיג הרב ליפסקר שכל המתפללים יצאו בשיירה מחוץ לכותלי בית–הכנסת וימשיכו לחגוג ברחובה של עיר. תהלוכת המתפללים החוגגים ורוקדים כשבידיהם ספרי–התורה נמשכה עד בית–הכנסת הגדול ברחוב רוטשילד ומשם חזרה לבית–הכנסת חב”ד, מחזה מרגש שהיה לשם דבר בעיר כולה במשך שנים רבות.

כשעלה הרעיון להביא מזגנים לבית–הכנסת, ערך בעצמו את המגבית למטרה זו. וזה היה לפני כחצי יובל שנים, בתקופה שעוד לא היו מזגנים בכל בית בישראל, והמזגן נחשב למצרך יקר מאוד. באותה שנה שרר ביום כיפור חום כבד ונורא והרב ליפסקר החליט, בתיאום עם יתר גבאי בית–הכנסת, שבשנה זו כל המצוות והעליות לתורה יימכרו למי שיתרום מזגן חדש לבית–הכנסת. הוא עצמו ערך סבב בין המתפללים, התרים את פלוני במזגן שלם ואת אלמוני ב’חצי מזגן’ וכך הביא לתרומה נכבדה שבה נקנו שמונת המזגנים הראשונים לבית–הכנסת.

ר’ ישראל ניחן בקול ערב ונעים, והיה חזן מחונן ו’בעל מנגן’ נפלא ובעל בקיאות גדולה ב’נוסח’ החזנות בתפילות הימים הנוראים. פעמים רבות היה ניגש לפני ה’עמוד’ בתפילות השבת והחגים והיה מנעים למתפללים בנוסח חב”ד אותו ביצע, כדרכו, מכל הלב והנשמה.

היו דברים נוספים שהרב ליפסקר המריץ ודחף באופן חזק מאוד, ובכך סייע רבות להתפתחותה הנפלאה של הקהילה. ‘אפשר לומר שבמובן מסוים כל ההתפתחות של הקהילה בעשרות השנים האחרונות נזקפת לזכותו’, אומר אחד המתפללים.

מקים עולו של חינוך חסידי

ר’ ישראל נטל חלק פעיל והיה הרוח החיה בהקמת החינוך הכשר בראשון לציון. כבר בשנות הלמ”דים עסק יחד עם יבלחט”א הרב אברהם סלמון והרב יחיאל מלוב - בהקמת תלמוד–תורה בעיר, יחד עם עוד עסקן לא חב”די. המטרה הייתה שיהיה מקום לימודים הולם לילדים החרדים בעיר. התלמוד תורה שהוקם לא היה חב”די, וכעבור זמן אף נכנס תחת חסות ‘החינוך העצמאי’.

העסקנים החב”דיים השקיעו הרבה כוחות בהקמתו, ובמשך השנים המוסד התפתח והביא תועלת לכלל הציבור החרדי בראשון לציון.

בשנים הבאות, כשר’ ישראל ליפסקר נסע אל הרבי לחודש תשרי, כתב לרבי שהוא מעוניין להפסיק את התעסקותו למען התלמוד תורה בעיר, מאחר שהוא טרוד בעסקי המסחר שלו, ובלאו הכי הרי אין זה מוסד של חב”ד. מה גם שנראה שהמוסד מצליח להתקדם בכוחות עצמו, ויש סיכוי טוב שיסתדרו בלעדי עזרתו. תשובתו של הרבי היתה ברורה (תוכן): בוודאי שאין להפסיק את עזרתך למוסד, כי עצם קיומו הוא דבר חשוב וצריך להמשיך לסייע לו. וביחס לזה שאתה אומר שזה לא ‘חדר’ של חב”ד, על–כל–פנים זהו ‘חדר’ שלומדים בו את תורת משה רבנו…

בשנת תשנ”ט הוקם בעיר תלמוד תורה חב”ד בעזרתו ובעידודו של ר’ ישראל. קודם לכן היו גני ילדים ברוח חב”ד, אולם בוגרי הגנים עברו ללמוד בתלמודי התורה ברחובות או בכפר חב”ד, מה שהיה קושי ומעמסה. ר’ ישראל לצד עסקנים נוספים, החל לפעול להקמתו של תלמוד תורה חב”ד, שאף נקרא בשם ‘אור מלכה’, על שם אמו מרת מלכה ליפסקר ע”ה. כיום תלמוד תורה חב”ד בעיר הוא אחד המפוארים והחשובים בראשון לציון.

ישחק ליום אחרון

ר’ ישראל היה איש חסד במלוא מובן המילה. לאורך השנים תמך בשלוחי הרבי ובמוסדות רבים, והיה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה. תמיד קיבל כל אדם בסבר פנים יפות, וסייע רבות לפונים אליו. על אף מחלתו ולמרות המכאובים והיסורים שמהם סבל בתקופה האחרונה לחייו, התעקש להגיע בשבתות לתפילות בבית כנסת חב”ד שכה אהב וכה טיפח.

ר’ ישראל רפאל ליפסקר נפטר ביום רביעי, כ”ח באייר תשע”א. הוא נטמן בערבו של יום בחלקת חב”ד בהר הזיתים בירושלים, שם רכש חלקת קבר ליד אחיו (וגיסו) האהוב הרב בן ציון ליפסקר ע”ה שנפטר כשנתיים ימים לפניו.