יש להכריז ולפרסם שבימינו אלה נמצאים אנו בזמן (ומקום) מיוחד, אשר, לא נותר בו אלא

יש להכריז ולפרסם שבימינו אלה נמצאים אנו בזמן (ומקום) מיוחד, אשר, לא נותר בו אלא ענין אחד ויחיד - וחייב אדם לומר בלשון רבו, כלשון כ”ק מו”ח אדמו”ר עמדו הכן כולכם, לבנין בית–המקדש העתיד בביאת דוד מלכא משיחא • קטע משיחות ש”פ ויגש ה’תשמ”ז - מוגה (השיחה בשלימותה נדפסה בספר השיחות - ה’תשמ”ז חלק א).

א… המורם מכל האמור לעיל:

לאחרי סיום ימי חנוכה, כל עניני העבודה דחנוכה, כולל קריאת התורה דימי חנוכה, הן אצל העולה לתורה ומברך, והן אצל השומעים, “שומע כעונה”, ואדרבה, “גדול העונה אמן יותר מן המברך”, כדוגמת נצחון המלחמה על–ידי הגבורים - הנה, בבוא יום א’ דפ’ ויגש, ועל–אחת–כמה–וכמה ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב (ועל–דרך–זה ביום הששי שנאמר בו “טוב” ב’ פעמים), עד לתכלית השלימות דפ’ ויגש, ביום השבת, אזי מתחיל זמן (ובמילא - נמשך גם בבחי’ המקום) חדש, השייך לבית–המקדש העתיד וגאולה העתידה, על–ידי “ודוד עבדי נשיא להם לעולם”, דוד מלכא משיחא.

ליתר ביאור:

נתבאר לעיל אודות התוכן הפנימי דחנוכה - שקשור עם נס ה”שמן”, בחינת ה”שמן” שבתורה, פנימיות התורה, רזין דרזין דאורייתא, ו”שמן” זה צריך להאיר “על פתח ביתו מבחוץ”, שזהו תוכן הענין ד”יפוצו מעיינותיך חוצה” שה”מעיין” עצמו (לא רק המים שמתפשטים ממנו) בא באופן של הפצה גם במקום ה”חוצה”, עד ל”חוץ” שאין חוצה הימנו (כנ”ל בארוכה).

דהנה, בדורות הראשונים היתה פנימיות התורה “נסתרה . . ונעלמה מכל תלמידי חכמים, כי אם ליחידי סגולה, ואף גם זאת בהצנע לכת ולא ברבים”, אמנם, בזמנו של האריז”ל התחיל “מותר ומצוה לגלות זאת החכמה”.

ולאחרי כן ניתוסף יותר בגילוי פנימיות התורה - על–ידי התגלותה של תורת החסידות, ובפרט תורת חסידות חב”ד, שעל ידה באה פנימיות התורה באופן של “יתפרנסון”, בהבנה והשגה בחכמה בינה ודעת, עד לגילוי תורת החסידות באופן ד”יפוצו מעיינותיך (דהבעל–שם–טוב) חוצה”.

ובענין זה - “יפוצו מעיינותיך חוצה” - ניתוסף והולך על–ידי רבותינו נשיאינו מדור לדור, עד לכ”ק מו”ח אדמו”ר, שעל ידו נעשה הענין דהפצת המעיינות חוצה בכל קצווי תבל ממש, על–ידי תלמידיו ושלוחיו, “חיילי בית דוד”, שיוצאים ל”מלחמת בית דוד”, לבטל את “אשר חרפו עקבות משיחך”, עד לביאת המשיח, באופן ד”ברוך ה’ לעולם אמן ואמן”.

ולכן, לאחרי עבודתם של רבותינו נשיאינו בהפצת המעיינות חוצה במשך ששה דורות, “שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך”, בעידור וניכוש “אילנא דחיי” דתורת החסידות, כדי שיתן את פריו (פירות ופירי פירות עד סוף העולם), “עד כי יבוא שילה” - הרי, בדורנו זה, דור השביעי, “כל השביעין חביבין” (בדוגמת שנת השמיטה, “בדורות - שביעי חביב . . בשנים - שביעי חביב”), לא נותר אלא להוריד ולהביא את בית–המקדש הנצחי, “מקדש אדנ–י כוננו ידיך”, בגאולה האמיתית והשלימה (שאין אחרי’ גלות) על–ידי משיח צדקנו (שביאתו תלוי’ בהפצת המעיינות חוצה, כדברי מלך המשיח להבעל–שם–טוב).

ובסגנון האמור - שלאחרי העבודה דימי חנוכה, שתוכנה הפצת המעיינות חוצה, כולל הקריאה דימי חנוכה, שבה מודגש הענין דעניית אמן, שזהו ענין הנצחון ד”מלחמת בית דוד”,

- לאחרי בזבוז אוצרות המלוכה, “הון יקר הנאסף והנקבץ במשך כמה שנים מדור אחר דור”, “אוצרותיו ואוצרות אבותיו מימי קדם”, אשר, במשך כל השנים היו כמוסים וחתומים מעין כל רואה כו’, ואף–על–פי–כן, בשביל ענין נצחון המלחמה פותחים את כל האוצרות, ומבזבזים אותם, לכל אחד ואחד מאנשי הצבא, כל אחד ואחד מישראל, כפי שנקראו בני–ישראל בעת יציאת–מצרים ולתמיד, כמו שכתוב “בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי’ מארץ מצרים” (ויתירה מזה “על צבאותם”, למעלה מהניצוצין, מצבאות הוי’), כמבואר בהמשך ההילולא –

אזי באים לפ’ ויגש, “קורות בתינו ארזים רהיטנו ברותים”, בית המקדש העתיד להבנות בימיו של מלך המשיח, “ודוד עבדי נשיא להם לעולם”.

 ב. ולכן:

יש להכריז ולפרסם שבימינו אלה נמצאים אנו בזמן (ומקום) מיוחד, אשר, לא נותר בו אלא ענין אחד ויחיד - וחייב אדם לומר בלשון רבו, כלשון כ”ק מו”ח אדמו”ר עמדו הכן כולכם, לבנין בית–המקדש העתיד בביאת דוד מלכא משיחא.

ובמילא, על כל אחד ואחת מישראל, מוטלת השליחות להביא ולגלות את בית המקדש העתיד - ש”בנוי ומשוכלל” בשמים, וצריך רק לירד ולהתגלות למטה - תיכף ומיד ממש.

וכאמור, ענין זה שייך לכל אחד ואחת מישראל, אנשים נשים וטף, “בנערינו ובזקנינו גו’ בבנינו ובבנותינו”, מהגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים, ללא כל חילוקי עדות חוגים ומפלגות כו’, שכן, אין זה ענין השייך לסוג או נוסח כו’ מסוים, כי אם, ענין השייך לכל אחד ואחת מישראל, כל העשר סוגים ד”ראשיכם שבטיכם גו’ טפכם נשיכם גו’ מחוטב עציך ועד שואב מימיך”, שהרי הדברים האמורים לעיל מיוסדים ונעתקים מהמפורש בתורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, באופן המובן ושייך לכל אחד ואחת מישראל.

ובלשון הכתוב - בא’ ההפטרות, אשר, כללות ענין ההפטרה קשור עם גזירות הגלות - “עם זו יצרתי לי (למען) תהלתי יספרו”, היינו, שענינו דכל אחד ואחת מישראל (כולל גם זה אשר “בשם ישראל יכונה”, כהמשך הפטרה הנ”ל) לספר תהלותיו של הקב”ה, עד לתהלה עיקרית - “כי גאל ה’ יעקב גו’” (כסיום וחותם ההפטרה הנ”ל).

ג. ונקודת הדברים - באותיות פשוטות ומובנות לכל אחד ואחת מישראל ממש:

הענין ד”מעלין בקודש” - מובן ופשוט לכל, ולא עוד, אלא שגם מצד טבע הבריאה ישנו וצריך להיות ענין של צמיחה וגידול, לא רק בישראל, אלא גם אצל אומות העולם, ואפילו אצל בעלי–חיים, ואפילו בסוג הצומח (עד לסוג הדומם שגם בו יש בחי’ צומח שבדומם), ובמילא, מבין כל אחד ואחד, גם קטן שבקטנים, שבעניני קדושה צריך בודאי להיות עילוי והוספה, “מעלין בקודש”.

ובמילא, מובן בפשטות לכל אחד ואחת שלא יתכן שלאחרי ימי חנוכה יהי’ ענין של ירידה ח”ו, אלא אדרבה, “מעלין בקודש” (הוראה שלוקחים - ובהדגשה - מימי חנוכה, כנ”ל בהשיחה), ובפשטות - שהענין דחנוכה קשור עם חנוכת המשכן, ולאחרי זה באים לחנוכה עליונה יותר, ואין עליון מזה אלא חנוכת בית–המקדש.

ובפרט על–פי המבואר בפנימיות התורה, תורת החסידות, הקשר והשייכות דפ’ ויגש ל”קורות בתינו ארזים וגו’”, כנ”ל בארוכה.

ופשיטא, שכאשר מדברים אודות בית–המקדש בגלותנו זה האחרון - אין הכוונה לבית ראשון ובית שני, כי אם, לבית שלישי, אשר, בית זה בהכרח שיהי’ באין–ערוך אפילו ביחס לבית שני, “גדול יהי’ כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון”, שכן, בשביל העילוי דבית שני, היתה “מספיקה” הירידה דחורבן בית ראשון וגלות במשך שבעים שנה, ובמילא פשוט אשר חורבן בית שני וגלות במשך למעלה מאלף ותשע מאות שנה… אפשרי להיות אך ורק בשביל עילוי שבאין–ערוך לגמרי!

ואם בזמן הגמרא - כבר “כלו כל הקיצין”, ומאז “עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו”… על–אחת–כמה–וכמה לאחרי החושך כפול ומכופל דעקבות משיחא.

ולכאורה צריך לומר דהסיבה להמשך אריכות הגלות היא - כדי שיתוסף עוד יותר ביציאה ב”רכוש גדול” (כפי שמצינו בגלות מצרים (שגאולתנו היא כימי צאתך מארץ מצרים), “שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם”), אמנם, בימינו אלה לא שייך עוד סיבה זו - שהרי ישנו כבר גם ה”רכוש גדול”, ריבוי הכי מופלג דתורה ומצוות שקיימו בני–ישראל במשך כל הדורות,

ובפרט לאחרי גילוי פנימיות התורה ובאופן דהפצה, בחכמה בינה (וגם) דעת, הרי כמאמר חז”ל “דעה קנית מה חסרת”.

[וזה שיכול להיות עוד יותר - הרי מכיון ש”ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים”, ובאופן דאין–סוף, לא יוכלו לעולם להגיע לתכלית וסוף הענין, ואילו כל מה שיכולים להשיג - הרי על–פי חזקת כשרות דבני–ישראל, השיגו כבר; ואדרבה, בכדי שיתוסף עוד יותר בעבודתם ורכושם של ישראל - הרי זה על–ידי שתבוא תיכף הגאולה האמיתית והשלימה, שאז תהי’ עבודתם של ישראל בתכלית השלימות, “כמצות רצונך”].

ואולי הסיבה להמשך הגלות עוד רגע אחד, היא - מפני ש”הקב”ה מתאוה לתפילתן של צדיקים” (“ועמך כולם צדיקים”), שיתפללו ויבקשו וידרשו ויתבעו מהקב”ה על אריכות הגלות, “עד מתי“… וידרשו ויתבעו שתבוא הגאולה תיכף ומיד, “את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח . . כי לישועתך קוינו כל היום”, ובשבתות וימים טובים - “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”, וכיו”ב, ואז, מיד הוא בא!!

אבל גם תפלה צריכה להיות ושלימותה “כמצות רצונך” - תיכף לאחרי הגאולה, מנוחת הנפש שאפשר להיות כוונה כדרוש, שכוונה עיקר בתפלה.

 ד. אמנם, על–פי האמור שנמצאים אנו בתקופה שכל ענינה הוא “עמדו הכן כולכם” לבנין בית–המקדש השלישי וגאולה האמיתית והשלימה - יכול מישהו לחשוב, שבמצב זה אין צורך בענין של עבודה, כי אם, “לארוז את החבילות”… ולהמתין לביאת המשיח.

על כך באה ההוראה משיעור חומש דיום זה, יום השבת - משביעי ועד סיום וחותם פ’ ויגש:

ובהקדים - דברי כ”ק מו”ח אדמו”ר אודות הלימוד מהמסעות דבני–ישראל בהיותם במדבר (“מדבר העמים”, דוגמת ענין הגלות), שנאמר בהם “על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו”, “כמאן דקביע להו דמי”, ולכן, גם כאשר חנו לזמן קצר בלבד (לא רק למשך זמן הכי ארוך, כהחני’ ב”קדש”, י”ט שנה, “כימים אשר ישבתם בשאר המסעות”, אלא אפילו לזמן קצר וביותר), עד ל”ימים מספר”, ועד לזמן הכי קצר, “מערב עד בוקר” - היתה חנייתם באופן של קביעות, כולל הקמת המשכן והעבודות בו (אף על פי שמיד למחרתו הוצרכו לפרקו כו’).

ועל דרך זה בנוגע לענין הגלות - שגם כאשר נמצאים בגלות לזמן קצר, עוד רגע אחד בלבד (כי ברגע שלאחרי זה בא משיח צדקנו), הרי, גם רגע צריך להיות באופן של קביעות, ובמילא, יש “להכניס” ולמלאות רגע זה בכל עניני העבודה דתורה ומצוות, בכל הפרטים ופרטי פרטים (הקמת המשכן, עבודה הרוחנית).

וענין זה מודגש בשיעור חומש היומי - “ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם אחוזה בארץ מצרים במיטב הארץ גו’”, ועד לסיום וחותם הסדרה, “וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד”:

גם כאשר נמצאים בגלות (ארץ מצרים) למשך זמן קצר בלבד, אזי “ויושב יוסף את אביו ואת אחיו גו’ בארץ מצרים”, באופן של ישיבה, “לישב בשלוה”, ולא עוד, אלא שהישיבה היא “במיטב הארץ”,

ובאופן ד”ויאחזו בה”, “לשון אחוזה”, עד ש”ויפרו וירבו”, הן כפשוטו, והן בעבודה הרוחנית, לקרב עוד יהודי ועוד יהודי כו’ לתורה ומצוות, “כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו”.

ובזה גופא - באופן ד”מאד”, למעלה ממדידה והגבלה.

[ומזה באים תיכף ומיד ל”ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה” (שהרי “פרשה זו סתומה”, היינו, שאין הפסק בין סיום פ’ ויגש להתחלת פ’ ויחי, כי אם המוכרח, אות אחת), היינו שגם בארץ מצרים נעשה הענין ד”ויחי יעקב”, עד למבחר שנותיו, י”ז בגימטריא “טוב” (כידוע ביאור ומענה אדמו”ר הזקן להצמח–צדק בזה), ועד לסיום וחותם פ’ ויחי - “פקוד יפקוד אלקים אתכם”].

כלומר, אף–על–פי שבפ’ ויגש מודגש ענין הגאולה ומקדש העתיד, כנ”ל בארוכה, הרי, ביחד עם זה, כל זמן שנמצאים עדיין בזמן הגלות, אפילו רגע אחד בלבד, הרי זה באופן של קביעות (“וישב ישראל גו’”), ובמילא, צריכה להיות העבודה בכל הפרטים ופרטי פרטים; אלא, שהעבודה בכל פרט ופרט צריכה להיות חדורה בנקודה הפנימית - שעל ידי זה גם ממשיכים ומגלים את מקדש העתיד.

ולהעיר: עבודה כזו היא באופן דחיבור הפכים, שכן, מחד גיסא, יש כאן תנועה שלמעלה ממדידה והגבלה, הכוסף והתשוקה והגעגועים כו’ למקדש העתיד וגאולה האמיתית והשלימה, ולאידך גיסא, נעשית העבודה בכל ענין לפרטיו וכמדויק בשולחן–ערוך, בתכלית המדידה וההגבלה (על–דרך האמור לעיל בענין “להגיד שבחו של אהרן שלא שינה”). אבל אף–על–פי–כן, הרי “איני מבקש כו’ אלא לפי כחן”, היינו, כשם שהקב”ה הוא “נמנע הנמנעות”, כמו כן נעשית גם עבודתו של יהודי באופן ד”נמנע הנמנעות”, חיבור הפכים.

ה. ויש להוסיף, שעבודה זו צריכה להתבטא במיוחד בענינים שבהם מודגש הקשר והשייכות לבית–המקדש:

הקמת “מקדש מעט”, בתי תורה תפלה וגמ”ח שזהו גם מטרתם ותפקידם של “בתי–חב”ד”, בכל מקום ומקום,

כולל, שגם בית דירה הפרטי דכל אחד ואחת מישראל (ובבית גופא כל חדר וחדר, וכל החפצים שבחדר, מטה שולחן כסא מנורה), נעשה בית תורה, תפלה וגמ”ח, “בית–חב”ד”, בית שבו שורה השכינה, “ושכנתי בתוכם”,

ובהדגשה, שענין זה שייך הן לגדולים והן לקטנים (ואדרבה - אצל קטנים הרי זה ביתר תמימות והתלהבות כו’, ועל ידי זה פועלים גם על הגדולים, בבחינת “והשיב לב אבות על בנים”, “על ידי בנים”), כמדובר בארוכה בהתוועדויות שלפני זה.

 ו. ובענין זה - ישנה הצעה נוספת:

כשם שב”בית חב”ד” המרכזי (בכל מקום) עורכים ביומין זכאין התוועדויות חסידיות, כולל סעודה כפשוטה, כדי שיתוסף גם העילוי ד”גדולה לגימה שמקרבת” - יש לכל אחד להשתדל שמפעם לפעם תערך התוועדות חסידית גם בבית–חב”ד הפרטי, בדירתו הפרטית.

ובפרט - כאשר חוזרים מ”בית חב”ד” הכללי בד’ אמותיו של כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, שממנו הפיץ את המעיינות בכל קצוי תבל במשך עשר שנים האחרונות בחיים חיותו בעלמא דין, ובאופן דפעולה נמשכת דוקא, הרי, נוסף על הנהוג מכבר לערוך התוועדות חסידית בבית הכנסת ובית המדרש, בית חב”ד המרכזי, ישתדל כל אחד ואחת לערוך התוועדות חסידים גם בביתו הפרטי, “ולחזור” (מה טוב - בעצמו, ועל–כל–פנים - להזמין מישהו שיכול לחזור) מתורתו של נשיא דורנו, שזכה ללמוד בעצמו ולשמוע בהיותו בד’ אמות אלו.

ויהי רצון שעל–ידי מעשינו ועבודתינו בכל הענינים הקשורים עם בית–המקדש, הרי, מההבטחה ד”אמר הקב”ה . . אני מעלה עליהם כאילו הן עוסקין בבנין הבית”, נזכה תיכף ומיד לבנין הבית כפשוטו ממש, “קורות בתינו ארזים רהיטנו ברותים”, בנין בית–המקדש העתיד להבנות בימיו של מלך המשיח, “ועבדי דוד נשיא להם לעולם”, ש”ילחם מלחמות ה’ וינצח” ו”יבנה מקדש במקומו”, במהרה בימינו ממש.