א בסעודת שמחת ברית המילה שהתקיימה ביום ראשון השבוע בקראון הייטס, קם אבי–הבן, הרה

א

בסעודת שמחת ברית המילה שהתקיימה ביום ראשון השבוע בקראון הייטס, קם אבי–הבן, הרה”ת ר’ אברהם רייניץ, מעורכי “בית משיח”, וכשנהרת שמחת המצווה על פניו, פתח וסיפר למסובים סיפור מרגש ומפעים, כמעט בלתי יאמן, שסיפר הרה”ח הרב צבי גרינוולד ע”ה, ליבדלחט”א ידידו הרה”ח הרב נחמן יוסף טווערסקי שי’.

•

היה זה בשנים בהן נוהלה מערכה עיקשת ומסוכנת כנגד הצבא הבריטי ששלט באותם ימים בארץ ישראל. כדי לסלק את השלטון הבריטי מארץ ישראל, קמו ארגוני מחתרות שפעלו באמצעים שונים, בעיקר בהתקפות קרב שזינבו בחיילים הבריטיים ופגעו בהם ובמוסדות הרשמיים. הייתה זו מערכה גורלית וארוכה, רוויית דם ודמעות עבור היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל.

אחד הארגוני המרי שלחמו בבריטים, היה ארגון הלח”י, לוחמי חירות ישראל, בפעולותיהם ניסו אנשי הלח”י לפגוע בבכירי ממשלת המנדט והצבא הבריטי על ידי התנקשויות ופגיעה במתקנים אסטרטגיים, תוך סיכון אישי עצום.

אחד מחברי הארגון, היה צבי גרינוולד, בחור ירושלמי צעיר, גבה–קומה וחסון, שהשתתף באופן פעיל בפעולות המחתרתיות השונות כפי המשימות שקיבלו מפיקוד הלח”י. במשך השנים לא הרבה הרב גרינוולד לדבר על פועלו בתקופה ההיא, אך סיפור אחד מפעים ומיוחד, סיפר אי–אלו פעמים.

באותן שנים בהן לחמו בחורי ישראל כדי לסלק את המנדט הבריטי, הגיעו אלפי פליטים מאירופה העשנה והמדממת. היו אלו יהודים ששרדו את גיא המוות בשנות השואה, הותירו מאחוריהם נשים וילדים שנרצחו על קידוש ה’, אחד מעיר שניים ממשפחה, והגיעו לארץ ישראל בגפם כשבלבם מקננת תקווה ואמונה לחיים שקטים, קלים ורגועים יותר, אחרי שנות האימה והזעם שעברו עליהם.

אולם לא כך רצתה ההשגחה העליונה. באותה תקופה המצב בארץ ישראל היה רגיש ביותר; המאבק כנגד השלטון הזר הלך והחריף מחד גיסא; והמלחמה כנגד המחבלים הערבים שביקשו לסלק מאדמת ישראל כל שֵם, שארית וזֵכֶר מעם ישראל, מאידך גיסא - הביאו את קבוצות הלוחמים היהודים להיעזר בכל יהודי צעיר שיכול היה לסייע במאבקם.

זו הסיבה שרבים מהפליטים שהגיעו בודדים לארץ ישראל, גויסו כמעט עם בואם לפלוגות הלחימה השונות. המצב הקשה מנשוא לא נתן אפשרות להתרווח במנוחה ובהרחבת הדעת.

היו שרידי–אש שהגיעו וגויסו כמעט ביומם הראשון בארץ ישראל. שמם נרשם בחפזה ברשימות, הם עברו קורס מזורז לירי בנשק, ומיד נשלחו לנקודות הלחימה השונות כדי להילחם ולהגן על חייהם של יהודי ארץ ישראל שהפכו למטרות נוחות בידי הפורעים הערביים.

במלחמה כמו במלחמה, רבים מהלוחמים נהרגו מאש התופת שהמטירו עליהם המרצחים הערבים. המוסדות הלאומיים לא היו מאורגנים ומסודרים, ורבים מהלוחמים היהודים נקברו בחפזה. היו גם כאלו שאחיהם לנשק אף לא ידעו את שמותיהם, והם נקברו תחת הכינוי “אלמוני”.

ב

יעקב, כך נקרא לו לצורך הסיפור, היה שריד מוצל מאש שהגיע בספינה לחופי ארץ הקודש. משפחתו כולה נרצחה בשואה האיומה, והוא נותר בודד. הוא החליט לשים פעמיו לארץ ישראל בתקווה לפתוח בחיים חדשים ומי יודע, גם להקים משפחה חדשה.

רגליו ירדו מכבש הספינה בחיפה כשלבו הומה ונרגש.

התרגשותו נמשכה זמן לא–רב, שכן המצב הקשה בארץ הקודש הביא את נציגי הלח”י לגייס אותו לשורותיהם ולצרפו למערכה החשובה למען הצלתם של יהודי הארץ.

יעקב עבר אימון קצר, שמו נרשם בין הלוחמים, והוא שובץ באחת הפלוגות שלחמה באזור ירושלים. בהשגחה פרטית, עמו יחד שירת בפלוגה גם הבחור צבי גרינוולד, בחור חרדי צעיר וחינני. יחד עם שאר חברי הפלוגה נשלחו למשימות לחימה ומארב שונות, לפי הצורך והשעה.

לא חלפו ימים רבים, וכדור מכוון מנשקו של פורע ערבי פגע בגבו של יעקב, בדיוק בעמוד השדרה, והותיר אותו בו–ברגע משותק בכל פלג גופו העליון והתחתון. כמעט ולא יכול היה עוד לתפקד. יכולת הדיבור, הראיה והשמיעה שלו אמנם תפקדו, אך כל גפיו הפכו כאבן דומם. משותקות.

אסון. חייו של יעקב השתנו בבת אחת.

הוא הובהל לבית הרפואה הירושלמי ב’הר הצופים’, אך שם לא ניתן היה הרבה לסייע לו. בימים ההם, גם מכוני שיקום ופיזיותרפיה מודרניים כפי שיש כיום, כמעט ולא היו. שיטות הסיוע הרפואיות היו מעטות, אם בכלל.

עולמו של יעקב חרב עליו באחת.

הלוחמים שהביאו אותו לבית הרפואה, לא יכלו להתעכב עמו, שכן נחפזו להמשך הלחימה בחזיתות השונות סביב ירושלים. המצב הלך ונהיה לחוץ וקשה מיום ליום. לא היה זמן לפינוקים מיותרים.

אף על פי כן, רחמיהם של ר’ צבי גרינוולד ועוד חייל לוחם לח”י נגולו על חברם–לנשק שהגיע זה עתה לארץ הקודש לאחר שנות אש ותמרות עשן, והם החליטו החלטה נחושה שלא להזניח אותו. הם קבעו לעצמם תורנות לבקרו אחת ליומיים במחלקה שבבית הרפואה ‘הר הצופים’, לשוחח עמו ולעודד את רוחו ככל האפשר, שכן מלבדם, לא היה לו כל גואל ומכר.

ימים רבים וארוכים שכב יעקב במחלקה שבבית הרפואה ללא יכולת תזוזה. הוא איבד את היכולות הבסיסיות ביותר, ולא היה גבול לכאבו. מדי פעם ניגשה אליו אחות רחמנית וסייעה לו במה שצריך, אך לא יותר מכך.

ג

חלפו שבועות וחודשים, התקרב ובא יום ח”י באייר, ל”ג בעומר, יום שמחתו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי.

יומיים או שלושה קודם לכן, הגיע ר’ צבי גרינוולד לבקר את ידידו יעקב במחלקה. מצב רוחו היה לא–שפיר, בלשון המעטה, והרב גרינוולד ניסה לעודד ולשמחו ככל הניתן.

למען האמת, גם רוחו של הרב גרינוולד לא הייתה עמו, שכן באותם ימים גבר הלחץ מצד אנשי הממשל הבריטי נגד חברי הלח”י שרדפו אחריהם בחימה בלתי מוסתרת נוכח הפיגועים והנזקים הרבים שהסבו להם.

“צבי”, הפנה יעקב את ראשו לעבר ידידו. ידיו ורגליו היו מכוסות בסדין צחור ודק. “יום ל”ג בעומר מתקרב. זהו יום גדול וקדוש, כך מקובל במשפחתנו. כשבאתי לארץ ישראל, חלמתי להגיע, בין השאר, גם למקום ציונו הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי. אך קרה מה שקרה, ואני כאן.

“יש לי בקשה מיוחדת ממך - אנא קח אותי למירון לקראת ל”ג בעומר. כה רציתי בכך…” דמעות נשרו מעיניו של יעקב.

ר’ צבי, הלוחם הצעיר, לא היה מסוגל להשיב בשלילה לבקשתו של ידידו הלוחם המשותק. הוא הרהר בדעתו, ואחר אמר: “ראה יעקב, בהשגחה פרטית מופלאה, בימים אלה אנו - בהתכוונו על חברי הפלוגה - צריכים להגיע לאיזור הצפון כדי להשתתף במבצע מתוכנן מראש. ננסה אפוא לשלב בין השניים, ולקחת אותך עמנו”.

לא היה גבול להתרגשותו של יעקב.

בוקרו של יום ל”ב בעומר. שמש אביבית ירושלמית הציצה מבעד לחלונות הגדולים של המחלקה, שעה שלחדר נכנסו שלושה צעירים, ובהם ר’ צבי גרינוולד, וביקשו את רשות האחיות לקחת עמם את יעקב הלוחם “לסיבוב התאווררות קצר בחוץ כדי לעודדו”. האחיות שמחו על ההצעה, והסכימו.

השלושה נטלו את יעקב על ידיהם, הוציאו אותו החוצה היישר אל מזרון שהיה מוכן במשאית צבאית ישנה שהמתינה בחוץ…

ד

אך בקושי טרחה המשאית בכבישים הצרים והפתלתלים בואכה מירון, גונחת ונשנקת. הרי הגליל הנישאים, ירוקים, הדורים ביופיים מאז ומקדם, השקיפו על קבוצת הצעירים חדורי רוח–הקרב שהגיעה בשעות ערב מוקדמות למירון. הייתה זו נסיעה ארוכה שנמשכה כמעט יום שלם, כאשר העיר חיפה שימשה תחנת מעבר בדרך הארוכה והמפרכת המשברת חצי גופו של אדם.

בזהירות רבה נשאו הצעירים את המזרון ועליו יעקב לעבר מבנה ה’ציון’ הגדול והעתיק שהתנוסס מעל. בזהירות הניחו את הלוחם המשותק באחת מפינות המבנה.

ר’ צבי גרינוולד רכן ברגישות לעבר חברו. “יעקב ידידי, אנחנו יוצאים כעת למבצע במרחק כמה קילומטרים מכאן. אתה תישאר כאן ומחר עם שחר, עם שובנו בשלום, ניקח אותך ונשוב לירושלים”. בדברו הותיר לידו שקית ובה מעט אוכל, לחש תפילה ומעט פרקי תהילים - שזכות הצדיק תעמוד לו ולחבריו לשוב בשלום, ועד מהרה נעלמה דמותו התמירה מעבר לבניין ה’ציון’.

הלילה רד, ליל ל”ג בעומר (כנראה היה זה ל”ג בעומר תש”ז). לא רבים היו היהודים שטרחו ובאו להילולא. מאן דהו הדליק אש ועשרות האנשים שהתאמצו ובאו בכל זאת מערים שונות בארץ ישראל, בעיקר מירושלים, אנשי מירון בנפשם ובנשמתם, פיזזו וחוללו לכבוד התנא בר יוחאי נוכח נעימת חלילים שהוציאו אי–אלו משתתפים מחיקם. שלא כמו היום, תזמורת של ממש לא הייתה, ואף לא מיני מגדנות ושתיה שחולקו ביד רחבה. גם הרחבה כמעט לא הייתה מוארת. עיקר האור שהגיע, בא מהמדורה שלהבותיה ליחכו ברעבתנות בגדים דהוהים שראו ימים יפים יותר. צינת הלילה הגלילית החלה לעטוף את המתכנסים, שלבשו עוד בגד ועוד מעיל כהגנה.

למחרת היום, בשעות שבין בוקר לצהריים, כשהשמש עמדה בשמי רום, שוב נשמע קול נהמת משאית הצבא שהתאמצה להעפיל במעלה ההר בואכה מירון. חברי פלוגת הלח”י חזרו ממשימתם, ובאו לפגוש את חברם שנותר ב’ציון’.

לא היה גבול לתדהמת ר’ צבי גרינוולד כשראה את המזרון מונח בדיוק באותו מקום בו הניחו אמש, אך הוא היה ריק. לא היה כל זכר לדמותו של יעקב…

נדהם ונבוך החל ר’ צבי עושה את דרכו בין חדרי המערה, במבואותיה והשטח מסביב. לא היו במקום אנשים כה רבים וכיוון שכך, מצא מהר את ידידו יעקב הולך כאחד האדם ברחבה של ה’ציון’.

ר’ צבי כמעט בלע את לשונו. הוא צבט את עצמו לראות אם הוא הוזה או שמא דבר אמיתי לנגד עיניו. מסתבר שזה לא חלום. יעקב עמד על שתי רגליו, ממש כאחד האדם.

“יעקב! יעקב!” ר’ צבי ניגש אליו במהירות וטלטל את שרוולו בחזקה.

יעקב הרים את ראשו והבחין בידידו הקרוב. הוא ניגש לחבק את חברו. אילו לא אחז בר’ צבי, ייתכן והיה נופל על הרצפה מתדהמה ופחד גם יחד.

“מה קרה? איך זה קרה?” חיפש ר’ צבי את המילים המתאימות, ויעקב לא נתן לו להתחבט יתר על המידה, והחל מספר:

“אתמול בלילה השארתם אותי כאן על המזרון, משותק, פגוע וחולה מבלי יכולת לזוז. יכולתי רק להביט במעט האנשים שרקדו סביב המדורה, שמחו ופיזזו לכבודו של אותו צדיק. מצד אחד שמחתי שסוף סוף הוגשם חלומי עוד בהיותי באירופה והגעתי לקבר הצדיק - אולם לא באופן כזה פיללתי להגיע הנה.

“כאב עצום מילא את ליבי. הרגשתי כיצד הוא מתכווץ ולא יכולתי לשאת זאת. מצאתי את עצמי אפוא פותח בדברים ומדבר עם רבי שמעון.

“‘אנא ממך, תנא קדוש ונשגב. הרי אתה יודע אלו שנים קשות עברתי באירופה בשואה האיומה. איבדתי את כל משפחתי היקרה, ואני אוד מוצל מאש, עברתי תלאות איומות בבריחה מהצוררים ימ”ש ובמחנות העבודה, עד כי לא יכולתי לשאתם. רק ההשגחה העליונה שליוותה אותי, היא זו שסייעה לי לשרוד את כל התופת.

“‘בתום המלחמה התחלתי לחפש אחר בני משפחתי, ועד מהרה נודע לי כי כולם נרצחו על קידוש שמו יתברך. זהו קרבן עצום שאי אפשר לשאתו. הבנתי מיד כי אין לי עוד מה לעשות על אדמת אירופה הארורה, ובהזדמנות הראשונה שמצאתי, עליתי על ספינה לארץ ישראל, בה קיוויתי למצוא מרגוע לנפשי ומנוחה לעצמותיי.

“אך לא כן רצה הבורא יתברך, שכן מיד כשהגעתי לארץ הקודש, גויסתי להגנה על עם ישראל. הסכמתי כי ידעתי שזו משימת קודש. אך גם הפעם לא תמו סאת צרותיי, ובאחד הפעולות חטפתי כדור ממפגע ערבי ימ”ש שחדר היישר אל תוך העמוד השידרה שלי והותיר אותי משותק, ללא יכולת להזיז ידיים או רגליים, וללא יכולת תנועה. רק ראשי נותר צלול כשהיה.

“הרגשתי שהשמים נופלים עלי, וגם כעת אני מרגיש כי אין לי טעם בחיים שכאלה. אשר על כן, מבקש אני ממך, רבי שמעון בר יוחאי, שביום סגולה זה, טרחתי ובאתי לכאן כדי לחלות פניך ולבקש על חיי’.

“כשאמרתי זאת פרצתי בבכי גדול שנמשך שעה ארוכה. לא יכולתי לעצור. סאת הכאב הגדול התמלאה, והוא נשפך ממני. בכיתי ובכיתי…

“בשלב מסוים התחלתי לחוש תחושה מסוימת באצבעות רגליי וידיי. מעין זרמים עדינים כאלה. חשבתי שאך דמיון הוא, אך ככל שחלף הזמן, הרגשתי שאני יכול להניע את אצבעותיי. אט אט התחושה הלכה ופשטה גם בשאר החלקים של הידיים והרגליים; הרגשתי חום מוזר שעובר בעצמותיי. לא העזתי לדמיין שמשהו טוב קורה פה; פחדתי להשלות את עצמי, אך בעצמי הבחנתי כי יכול הנני להניע את אצבעות ידיי ורגליי. ככל שנקפו השעות, הרגשתי שאני יכול להזיז יד, רגל, ולנוע לאט לאט. לפנות בוקר ניסיתי להרים את עצמי - והנה ידיי נשמעות לי. סמכתי את עצמי והתיישבתי על מקומי לראשונה זו תקופה ארוכה. לבסוף הצלחתי גם לקום ממקומי, והנה עיניך הרואות בעצמך את הנס והפלא שחולל לי רבי שמעון בר יוחאי” - - -

דמעות חמות זלגו גם מעיני של ר’ צבי גרינוולד, הלוחם הירושלמי. תמיד שמע בשכונות ירושלים הוותיקות בהן גדל על כוחו של התנא האלוקי, אך כעת הוא נוכח בכך בעצמו; במו עיניו הוא רואה את הנס הגדול, ממשש בידיו את פלא–הפלאים…

ה

ביום שלמחרת חזרה המשאית לירושלים, ויעקב מיודענו שב לחדרו שבבית הרפואה, לתדהמת הרופאים והאחיות שחשבו כי רוח רפאים היא זו, כדי להודות על הטיפול ולהיפרד מהם…

לימים נישא יעקב בשעה טובה ומוצלחת, והקים משפחה יפה. תקופה ארוכה התגורר ביישוב ‘תוחלת’ שהיה צמוד לכפר חב”ד. מקום מגוריו כמו גם החיבור עם הרב צבי גרינוולד הביא אותו להכיר בעצמו את דרך חב”ד, ומשפחתו היא אחת ממשפחות חב”ד בארץ ישראל…

•

אבי–הבן, ר’ אברהם רייניץ סיים את הסיפור המיוחד והמרגש בסעודת ברית המילה של בנו משה קלמן שי’, ושתיקה של התפעלות והתרגשות אחזה במשתתפים כולם. איש לא העז להפר את קסם הדממה הנרגשת.

אלא שאז קם ממקומו המוהל, הרב לוי הבר שי’ תושב קראון הייטס, הרים את ידו וביקש לומר מילים אחדות: “בהשגחה פרטית אני נוכח כאן בתפקידי כמוהל, וביחד עם זאת הנני חתנו של הרב צבי גרינוולד. מעיד אני כי בעצמי שמעתי את הסיפור ממנו, והנני מאשר כי כל פרטיו נכונים ומדויקים”.