ת.נ.צ.ב.ה.

הרה”ח ר’ בן ציון הלוי שגלוב שנלקח השבוע לבית עולמו בגיל 91, נולד לתוך חיי מסירות נפש ושנות נערותו עברו בנידודים ובריחה מהקומוניסטים שרצחו את אביו הי”ד >> לאחר חתונתו התיישב בלונדון והיה לאחד מעמודי התווך של הקהילה והפעילות החב”דית >> היה מקושר לרבי מלך המשיח ונסע כמעט מידי שנה ל’בית חיינו’ שם זכה להדרכות ביחידויות >> את מעמדו ניצל להרבות צדקה וחסד, עם דגש מיוחד על הכנסת אורחים ללא גבולות >> בשנותיו האחרונות עבר להתגורר ברמת שלמה בירושלים, שם המשיך את מעשי החסד הנפלאים, לצד שיעורי תורה עם עולים מחבר העמים >> סיפור חיים מרתק

מאת שמואל יעקובוביץ ובערל’ה קרומבי

בערב שבת קודש האחרונה, הלך לבית עולמו הרה”ח ר’ בן ציון הלוי שגלוב ע”ה בשיבה טובה, והובא למנוחות לפני שבת בחלקת חב”ד בהר הזיתים. בכך חתם מסכת חיים נפלאה שהחלה לפני תשעים ואחת שנה בתוך חיים יהודיים–וחסידיים של מסירות נפש תחת הדיכוי הקומוניסטי שהיה בשיאו.

ר’ בן ציון נולד בחודש כסלו תרפ”ה בעיר הומיל, לאביו החסיד בעל מסירות הנפש ר’ יצחק אלחנן הי”ד ואמו מרת מרייאשא ע”ה. בן ציון נולד לאחר המהפכה הקומוניסטית. הרדיפות נגד כל דבר שריח של יהדות נדף ממנו, הגיעו לשיאם. כל חשד ולו הקל ביותר, בעניינים של תורה ומצוות, גרם למאסר ולרדיפות.

ר’ בן ציון חונך על ידי הוריו לתוך מציאות חיים חסידית זו שהתנהלה כמובן במחתרת. כבר בילדותו שכר לו אביו מלמדים שלימדוהו החל מא–ב וממשיך בלימודי קודש ברמה בהתאם לגילו.

שנות הילדות הללו בצלו של האב הדגול, הסתיימו בטרגדיה נוראה, לאחר שאביו ר’ יצחק אלחנן נאסר על ידי הקומוניסטים בשלהי תרצ”ז, ומאז נעלמו עקבותיו. רק לימים התברר כי הוא נרצח על ידי הקומוניסטים ימ”ש.

קל לתאר את הרגשתו, כאשר חודשים לאחר מכן, בחודש כסלו תרח”צ, עמד בן ציון להיכנס לגיל עול תורה ומצוות, כאשר ההכנות לבר מצוה היו ללא האב האהוב. הוא החל להניח את תפיליו של אביו שהותיר מאחוריו. אמו, מרת מרייאשא, קיוותה להביאו אל החסיד ר’ חיים הלל אזימוב כדי שילמדו את ההפטרה, אך בעקבות המאסר של האב וחסידים נוספים, נמלטו על נפשם חסידים רבים, ובהם גם ר’ חיים הלל. רק לאחר שחלפו כמה שבועות ור’ חיים הלל העז לשוב לביתו, ביקשה אמו של הנער שילמד עם בנה את ההפטרה של השבת הקרובה. וכך הנער בן ציון עלה לתורה בשבת פרשת שמות, וקרא את ההפטרה ‘הבאים ישרש יעקב’.

שנים רבות לאחר מכן, בשנת תשנ”ג, נסע ר’ בן ציון לברית המועצות, שם איתר וקיבל לידיו את תיק החקירה של אביו. או אז גילה כי אביו נרצח בכ”ה בטבת, ומכיוון שכך, השבת שלפני היארצייט היא שבת פרשת שמות בה הוא עלה לתורה, כנהוג…

הבריחה למוסקבה

בעקבות מאסרו של האב, נקלעה המשפחה לסחרור של ממש, גם מהפן הכלכלי, מלבד העובדה שבני המשפחה גורשו מביתם. אמו, מרת מרייאשא ביקשה למצוא עבודה כדי להביא מעט טרף לילדיה, אך כל עבודה הייתה קשורה בחילול שבת. היא החלה אפוא לעבוד מתוך ביתה בעוד הילדים עוזרים לה כפי יכולתם. יחד היו קולעים נוצות וכן מייצרים שרוכים לנעליים. הרווחים היו דלים, והמצוקה הייתה גדולה, אך שום דבר מכל אלה, לא הכין את המשפחה לתלאות הקשות יותר שעברו בתקופה הבאה.

הכל החל בביקורה של ידידת מרייאשא, שהגיעה במפתיע לבית המשפחה בליל שבת והבחינה בנרות השבת דולקים. היא תמהה בפני מרייאשא על דביקותה ב”שטויות” הללו, והודיעה לה כי היא חייבת לשלוח את כל ילדיה לבתי ספר ממלכתיים, ואם לאו, היא תמסור אותה לשלטונות. גב’ מרייאשא לא איבדה עשתונות ומיד החלה לתרץ שחלק מילדיה אינם גרים כבר בעיר ואילו את הקטנים היא תשלח בקרוב ל’שקולע’. למרות זאת, מיד עם צאת השבת נמלטה מהעיר ונסעה עם ילדיה אל אחיה ר’ לייב גרליק, בעוד בנה בן ציון ואחותו הגדולה נסעו לביקובה שבפרברי מוסקבה, שם למד תורה עם יהודים שניאותו ללמדו.

הנער בן ציון הבין, למרות גילו הצעיר, שכדי שהמשפחה תוכל להחזיק מעמד, עליו גם לעבוד. בחסדי ה’ מצא עבודות מזדמנות מהן החל להתפרנס, ועם הזמן התגלו אצלו חושים מסחריים מפותחים. כעבור זמן קצר חזרה המשפחה והתאחדה בכפר קאשירה, כ–100 ק”מ ממוסקבה, שם גרו חסידים חשובים ובהם: ר’ דוד קיבמן, ר’ שמואל איצ’ה רייצס, ר’ ישעיה דענבערג (גיסו של ר’ ניסן נמנוב). האחרון היה למדן גדול ובן ציון למד אצלו לעיתים.

לפני מספר שנים סיפר על תקופה זו, לסופר החסידי הרב ישראל אלפנביין ב”כפר חב”ד”: “בקאשירה כבר עבדתי והרווחתי היטב. היינו מייצרים צעיפים ואני התמחיתי בעשיית החוטים הבולטים מהצעיף לאחר סריגתו. אבל כדי לשרוד, עיקר הפרנסה הייתה דווקא מהעלמת חלק מהסחורה ומכירתו בשוק השחור. אחרי חצי שנה כבר היה אצלנו קיר שלם שהיה מלא בסחורה כזו, ואני הייתי מייצר מהם צעיפים ומוכרם בשוק השחור. קיבלתי חמשה רובלים עבור כל צעיף, הכנסה יפה למדי”. ר’ בן ציון סיפר עוד, כי החסידים הלוו לאמו הלוואות לטווח ארוך, ורוב הסכומים שהרוויח הלכו בסופו של דבר להחזר ההלוואות.

נידודים לסמרקנד

כאשר הנאצים התקרבו למוסקבה בימי מלחמת העולם השנייה, נמלטה משפחת שגלוב כדי להציל את עצמה. לאחר מסע תלאות ממושך, הגיעו בני המשפחה לטשקנט הרחוקה, שם התארחו בתחילה אצל ר’ חיים טשקנטער (הורביץ). בהמשך סייע להם ר’ זלמן סודקביץ שאף דאג למסמכים מתאימים עבור בני המשפחה כדי שיוכלו להישאר בטשקנט הבטוחה יחסית.

אחד מזיכרונותיו של ר’ בן ציון מאותם ימים, היה מהתוועדות שבה התוועד המשפיע הנודע הרב שלמה חיים קסלמן. במהלך ההתוועדות תבע מהאברכים לקבוע שיעור תורה. אחד האברכים אמר: “נו, השיעור יחזיק מעמד שלושה חודשים, ואז יתבטל!” השיב לו ר’ שלמה חיים: “ואז נעשה עוד התוועדות ושוב נדבר על הצורך בחידוש השיעור”.

לצד התוועדויות ושיעורי תורה שהסתופף בהם, תלאות החיים לא נתנו לו מנוחה, ובן ציון הצעיר נאלץ שוב לצאת לעבוד. כיוון שבאותם ימים הגיעו לטשקנט קרובי משפחה נוספים, עשה בן ציון הצעיר ככל שביכולתו כדי לסייע לכולם - למרות המצב הקשה.

כשהתבגר עד מעט, הגיעה צרת הגיוס. באותם ימי מלחמה, גייסו השלטונות כל צעיר שהגיע לגיל גיוס, גם כאלו שקיבלו פטור מטעמים שונים. לעתים ערכו השלטונות ‘מצור’ על שכונה מסויימת ועברו בית אחר בית, וברחובות, במטרה לאתר צעירים הראויים לגיוס. אם נמצאו כאלה שלא הייתה להם תעודת פטור מתאימה, היו נלקחים היישר ללשכת הגיוס ומשם לחזית. בשל כך עזב הת’ בן ציון את טשקנט ועבר לסמרקנד, שם השיג פספורט פולני, ומכיון שכך, נפטר מגיוס.

גם שם, בסמרקנד, בתור הבן הבוגר שלקח על עצמו את אחריות הפרנסה, המשיך לעבוד בייצור גרביים, בעוד אחיו הצעירים מסתופפים בישיבה המחתרתית שהוקמה בעיר. עם זאת המשיך לקבוע עתים לתורה יחד עם חבריו, בהם ר’ זלמן לבנהרץ ור’ אברהם אהרן רובשקין. לעתים למדו אצל ר’ ישראל נח בליניצקי ור’ פרץ חן. שיא אושרו הגיע כאשר זכה מפעם לפעם להשתתף בהתוועדויות עם חשובי המשפיעים ולספוג חסידישקייט.

היציאה מרוסיה

בתום המלחמה הצליחו חסידים רבים לעזוב את רוסיה במסווה של פליטים פולניים דרך עיר הגבול לבוב. גם בני משפחת שגלוב ביקשו להימלט מרוסיה, אולם האם, מרת מרייאשא שעוד לא ידעה מה עלה בגורלו של בעלה, ביקשה להמתין לו בתוככי ברית המועצות. ההתלבטות הייתה קורעת לב. לאחר לבטים רבים החליטה האם הגיבורה לצאת מברית המועצות, באשר חינוכם הטהור של ילדיה היה מעל כל שיקול.

בן ציון, אז בחור כבן שמונה עשרה, שמח על החלטת אמו. מבלי להתמהמה השיג פספורטים פולניים עבור כל משפחתו, וביום ל”ג בעומר תש”ו ערך התוועדות - שלאחר מכן התבררה כהתוועדות פרידה - עם חבריו החסידים בסמרקנד. מחוץ למקום ההתוועדות כבר המתין להם רכב ועליו מעט המיטלטלין של המשפחה.

משפחת שגלוב הגיעה לפולין. בתחילה שהו בעיר לודז’, בה התרכזו פליטים רבים. בן ציון, שנפשו חשקה בתורה, הצטרף מיד לישיבה שנפתחה במקום ולמד בה מספר חודשים. מפולין נדדה המשפחה לגרמניה, שם התיישבה יחד עם משפחות חב”דיות נוספות במחנה העקורים פוקינג, שם החל ללמוד בישיבת ‘תומכי תמימים’ שנוהלה על ידי חשובי החסידים. באותה תקופה חש סוף סוף שהוא משלים את אשר החסיר בתקופת צעירותו.

לבקשת ראשי הישיבה, נסע הת’ בן ציון מפעם לפעם בשליחויות שונות הקשורות לצד הגשמי של הישיבה ובענייני הפליטים החב”דיים. בין השאר נסע למשרדי ארגון הג’וינט במינכן כדי לקבל מהם בגדים ופריטים אחרים עבור הפליטים. לאחר שנים סיפר, כי לא רק שלא ביקש שכר על נסיעות אלו, אלא אפילו את הוצאות הנסיעה שילם מכיסו.

מפוקינג המשיכו חלק מהחסידים לפריז, שם המשיך בן ציון ללמוד בישיבת ‘תומכי תמימים’ שהוקמה בברינואה. הוא שקד באינטנסיביות רבה על לימוד נגלה וחסידות.

לאחר כשנה, עלה לבדו לארץ הקודש. בתחילה שהה במחנה ‘שער העלייה’ בחיפה, ובתקופה הבאה למד בישיבת ‘אחי תמימים’ בתל אביב. בהמשך עבר להתגורר בכפר חב”ד ועסק בחקלאות. הוא שכן באחד הבתים הנטושים שהערבים הותירו מאחוריהם, ויחד עמו היו עוד בחורים צעירים, ובהם: ר’ מרדכי לוין, ר’ ראובן קמינצקי ועוד.

בן ציון המשיך לעסוק בחקלאות, אך לצד זאת קבע עיתים לשיעורי נגלה וחסידות. הוא אף דאג לעצמו לשיעורים פרטיים מפי המשפיע הנודע הרב נחום גולדשמיד.

בקהילה בלונדון

בליל ב’ דחנוכה תשי”ג התחתן עם מרת חיה קלרה למשפחת יעקובסון ממדינת אירלנד (משפחה ליטאית המיוחסת למשפחת הגאון מוילנא). החתונה התקיימה בדובלין, אירלנד, וקבוצת אנ”ש שהתגוררו שם ועסקו בשחיטה ביוזמת הרבי הריי”צ, השתתפו בחתונה.

מיד לאחר החתונה התיישב בלונדון, שם פתח בית חרושת לסריגים. לצערו, העסק לא הצליח, וכאשר תינה את צערו בפני הרבי, הציע לו הרבי לעסוק בשחיטה. בסופו של דבר הסכים הרבי שיעסוק במסחר ואף הדריכו בענייני עסקים.

ר’ בן ציון היה חסיד ומקושר לרבי בכל לבו ונפשו. בשנת תשי”ד נסע לראשונה אל הרבי - למרות שבאותן השנים, הנסיעות לא היו קלות ומקובלות כפי שהיה ברבות השנים - ומאז נסע לרבי בקביעות, בדרך כלל מידי שנה. לימים, כאשר ילדיו ביקשו לנסוע לרבי, זרזם לנסוע מדי שנה, למרות שלא היה זה אופייני ל’בעל הבית’ אנגלי. לא רק זאת, אלא גם שידל את ילדיו להישאר אצל הרבי בחגים, בעוד הוא היה נשאר בבית רק עם הילדים הקטנים.

ר’ בן ציון הידר מאוד בכשרות האכילה והשתיה, והיה אוכל בשר ועוף רק כאשר הכיר היטב את השוחט, ותהליך ההכשרה היה נעשה על ידי רעייתו בביתו. מדי שנה היה אופה מצות במסגרת ‘חבורה’ מהודרת מאוד, שמחיר המצות שם היה 52 דולר לק”ג מדובר במחיר גבוה מאוד. שנה אחת נערכה ה’חבורה’ במאפייה של חסידות אחרת, וחלק מהאופים - שלא מה’חבורה’ - התבטאו במילים חריפות נגד הרבי. בסיום האפייה, הוא ניגש אל האחראי שחישב את סכום ההשתתפות שלו - כמה מאות דולר. ר’ בן ציון שלף את הסכום, הניחו על השולחן, ולתדהמתו של האחראי הוסיף “אבל את המצות אני לא לוקח. מצות כאלו - שאפו אותם אלו שמדברים כך על הרבי - לא אכניס לפי”…

הדרכות מהרבי

לאורך השנים זכה ליחס חם וקרוב מצד הרבי. בביקורו הראשון ב’בית חיינו’, נכנס ל’יחידות’ שארכה שלושת רבעי השעה, על כך סיפר בראיון האמור: “הרבי ביקש ממני שאקפיד לכתוב לו על כל פרטי העניינים בנוגע לעסקים שלי. ביחידות הבאה שאל הרבי מדוע אינני כותב לו על עסקיי, ואני תהיתי בקול באוזני הרבי, האם לרבי יש זמן וסבלנות לשמוע את כל השאלות האישיות שלי, עם כל ההתלבטויות השטותיות? הרבי ענה לי שכן, ובקשר ל’שטויות’ אמר הרבי, שלפעמים דווקא מתוך השטויות יוצא עסק טוב”.

כחסיד, לא היה לו פשוט להטריח את הרבי עם פרטי עסקיו אך הדבר עלה לו ביוקר: “הרבי אמר שייתן לי הדרכה מפורטת, אבל אני סמכתי לפעמים על האור הירוק הכללי שהרבי נתן לי בנוגע לבית החרושת שלי, ועשיתי ככל שעלה על דעתי, ובאותם זמנים באמת העסק לא הלך כראוי”.

הוא גם זכה לקבל מהרבי הדרכות צמודות ומרתקות בענינים נוספים. לפני חתונת בתו הבכורה עם הרב נחמן יוסף וילהלם בשנת תשל”ג, היה לו ספק איזו חתונה עליו לארגן. מצד מעמדו הכלכלי באותה שעה, הייתה לו יכולת נכבדה מאוד, ואחד מעסקני ליובאוויטש בלונדון אף ניסה לשכנעו שכאשר יעשה חתונה מכובדת, זה יתרום להאדרת שם חב”ד; מאידך, ידע את דעתו של הרבי נגד הוצאות גדולות בחתונה, אך חשש גם שמא יאמרו שהגביר קמצן… כשהיה ביחידות, הציע את הספק לרבי, ותשובה הרבי הייתה כך: ‘תעשה חתונה שתהיה עשירה ברוחניות ופשוטה בגשמיות, ואני אעשה אותך שליח למסור זאת לציבור בשמי; ושלא יבזבזו כספים על פרחים ותמונות, כי עדיף לתת את הכסף הזה לצדקה או לבני הזוג”.

כאשר עלתה ההצעה לשידוכי בתו עם הרה”ח ר’ בנימין זילברשטרום, לאחר שנפגשו ביניהם והחליטו לשאול את פי הרבי, נכנס ר’ בן ציון ליחידות. כיוון שהזוג עדיין לא זכה לתשובה חיובית מהרבי, העלה ר’ בן ציון את הנושא בפני הרבי, והרבי השיב: “כשיכתבו, אני אענה”. עם זאת, הרבי לא חיכה, ומיד התחיל לדבר על השידוך כמו כבר נסגר והוחלט סופית. בין השאר שאל הרבי היכן ייערך ה’ווארט’. כשר’ בן ציון שאל האם לערוך זאת במקום מגורי הכלה, בלונדון, השיב הרבי: “זה ביטול תורה לקחת את החתן מכאן ושיטוס ללונדון. אם רוצים שהאנשים בלונדון ישמעו את המאמר, שיקליטו את המאמר על טייפ ואת הטייפ ישמיעו בלונדון”…

בשבת שקודם היחידות, נפטר באופן פתאומי ר’ שמואל שרגא, אחד העסקנים בשכונה שסייע לעניני השמירה והביטחון והיה אהוב על התושבים. רבים מהתושבים היו בדכדוך רב. במהלך אותה יחידות, אמר הרבי לר’ בן ציון שכדאי לעשות את הווארט בשכונה ובהרחבה - כיוון ש”הגיע הזמן שתהיה כאן שמחה בברוקלין” והרבי הניף בידו בתנועת עידוד מלמטה למעלה. במהלך הווארט התוועדו החסידים, וביניהם ר’ גרשון מענדל גרליק, בן דודו של ר’ בן ציון, עד הבוקר, והשמחה הייתה רבה…

הרב שגלוב היה ממייסדי “בית ליובאוויטש” בלונדון, ואף פעל רבות לגיוס סכומי כסף גדולים לטובת מוסדות חב”ד בלונדון. בד בבד, פעל בדרכים מגוונות לגייס סכומי כסף מגבירים גדולים עבור משפחות חב”דיות נצרכות, ובמיוחד פעל רבות לסייע למשפחות חב”דיות בלונדון שיוכלו לחתן את ילדיהם בכבוד.

הכנסת אורחים
ללא גבולות

אחד המאפיינים המרכזיים בדמותו, הייתה מידת החסד שפיעמה בו. תמיד השתדל לא רק לטובת הכלל, אלא גם עבור יחידים, בכך שהסתכל על כל פרט כעל כלל. הוא לא רק העניק סכומי כסף הגונים לצדקה, אלא התעניין באמת בעומד מולו וגילה אכפתיות.

ר’ בן ציון היה נותן צדקה בשופי, לא רק לאחר שהרוויח בעסקיו. אצלו, לא היו תנאים עם הקב”ה… פעם נכנס לשותפות עסקית עם חסיד מאחת החסידויות הנודעות. הלה בהתלהבותו הודיע, כי אם ירוויח סכום יפה - יתן סכום כסף גדול לצדקה. ר’ בן ציון שמע זאת ואמר “גם אני אתן סכום כסף גדול לצדקה, אך אתן זאת כבר כעת…”.

מספר חתנו הרב בנימין זילברשטרום: ״חמי היה שילוב מאד מעניין; מצד אחד ספג מאביו הי”ד אורח חיים של מסירות נפש בפועל ממש. מאידך, מישהו שאל אותו פעם בהתוועדות: ‘ר׳ בן ציון, איך אתה מתעסק בענייני מסחר בעולם הזה?’ וחמי השיב: ‘אני עושה כסף כדי שיהיה לי לעזור ליהודים’. בכלל, הוא היה “בעל בית” במובן שצריכים שיהיה הרחבה כדי לסייע לזולת. כל יהודי שנכנס לביתו, היה מתקבל בהרחבה ומרגיש נעים. לאורך כל השנים הצטיין מאד בהכנסת אורחים”.

ואכן, בהתחלת שנות הכ”פים, כשהתחילו אנ”ש מארץ ישראל לנסוע לרבי בטיסות מאורגנות (צ׳ארטרים), היו טסים דרך אירופה שכן לא היו אז טיסות ישירות מארץ ישראל לארה”ב, ומשום כך תחנת הביניים הייתה בלונדון. אנ”ש - לפעמים עשרות רבות - היו יורדים מהמטוס, ולאן היו הולכים? כולם ידעו שהולכים אל בית משפחת שגלוב. לפעמים שהו במקום יום ולפעמים יומיים.

כשהיו מגיעים אליו יהודים כדי להתרימו, גם אם היה יושב עם בני משפחתו לארוחת ערב, הוא לא היה מבקש לחזור בעוד חצי שעה, אלא קם וניגש אל היהודי שזקוק לו, וכשהיה חוזר, היה אוכל את האוכל שבדרך כלל כבר היה קר.

אחד מילדיו מוסיף ומספר: ״פעם הגיעו עשרים ושניים איש ללון אצלנו בבית. כל אחד מהילדים לקח שמיכה והלכנו לישון על השטיח ליד המדרגות. אבא ואמא נתנו גם את חדר ההורים לאורחים! זה החינוך שאבא העניק לנו”.

ר’ לוי פאריז סיפר, כי כשהגיע פעם ללונדון, התארח במשך חודשיים ימים אצל ר’ בן ציון בביתו. כך גם ר’ גרשון מענדל גרליק ור’ ישראל פרידמן סיפרו, כי בשנות היו”דים, לאחר שיצאו מרוסיה, התכוונו להגיע לארה”ב, אולם עד שקיבלו אישור להיכנס לארה״ב, התגוררו במשך כחצי שנה בבית משפחת שגלוב.

מידת הכנסת אורחים הייתה טבועה בדמו, וממנה היה מתענג. מי שעמדה לצדו במידה זו כל השנים, הייתה רעייתו מרת חיה קלרה ע”ה. היא הייתה אישה צנועה שמסורה אף היא לאורחים והכל בשקט ובצנעה. את רוב העבודה בשביל האורחים היא עשתה. מעולם לא הסתפקה בארוחה פשוטה, אלא הקדישה מחשבה. כל אורח שהיה מתיישב לסעודת ערב בביתם (הסעודה העיקרית) היה נהנה מארבע מנות, עם מנה מרכזית ואף קומפוט. את הכל עשתה במו ידיה, בפרט שהחמירו מאד בנושא הכשרות, והיא הייתה מולחת בעצמה את העופות שקנו.

גם לאחר שרעייתו נפטרה, המשיך במידת הכנסת אורחים. בגיל 80 אף החל ללמוד לבשל כדי שיוכל להמשיך לארח בנדיבות לב כפי שהיה רגיל. הוא היה מבשל בעצמו, מכין סלטים בשפע, ועוד. בימים שבהם לא היו אורחים, היה שרוי בצער. אחד מילדיו סיפר שבכל יום שישי, כאשר היה מתקשר ושואל לשלומו, היה משיב: ״אני עסוק בהכנת סלטים לאורחים״. תדיר היה מברך את ילדיו ונכדיו - “שיהיה לכם בית פתוח”…

פעם, לאחר פטירת רעייתו, פגש אותו אורח יהודי בלונדון. ר’ בן ציון מיהר, שכן היה בדרכו אל שדה התעופה, והוא נתן לאיש את צרור המפתחות של הבית ושל מכוניתו, ואמר: “תוכל להשתמש בהם כראות עיניך, רק תשמור עליהם…”. בפעם אחרת, סיפר לבנו כי יש בביתו זוג אורחים מבוגרים מרוסיה. באותם ימים היה צריך לטוס, והוא השאיר להם את הבית כדי שיוכלו להמשיך להתארח בו. פעמים רבות אף היה לוקח את האורחים לשדה תעופה, מרחק של שעה וחצי מביתו.

לאחר שעלה לארץ הקודש, כבר בשבת הראשונה חזר לביתו לאחר תפילת שבת כשאליו מתלווים חמישה אורחים שלא הכירם כלל.

כאשר הגיע לרמת שלמה, המשיך את מעשי החסד שלו, והיה מעורב בכל העסקנות הציבורית של הקהילה. אחד ממפעליו הגדולים ביותר, היה גמ”ח שהקים בכספו, ופיתח אותו לשם ולתפארת, למען בני הקהילה שידעו תמיד שאצל ר’ בן ציון יוכלו לקבל גמ”ח גם בסכומים גדולים. גם בתקופת מחלתו, היה ממשיך להלוות למבקשי עזרתו.

מעולם לא ניצל את מעמדו ולא ביקש טובות הנאה מאחרים. בדמותו היווה דוגמה אישית לצניעות ולהסתפקות במועט. אחד מבניו מספר כי כשהיו ילדים, במשך שנים, ארוחת הבוקר שלו כללה לחם שחור והרינג, למרות שהיה ‘גביר’ ויכול היה להרשות לעצמו הרבה יותר. “בגיל 14 הלכתי אתו פעם לקנות בגדים באחת החנויות בלונדון. באותה תקופה החלו להגיע מארץ הקודש בגדים בדוגמה חסידית ובאיכות גבוהה. אחרי שקנינו, אמרתי לו ‘אבא, תקנה גם לך בגדים חדשים’. הוא הסתכל עלי ואמר ‘ומה יהיה לתת לצדקה?’ כל מטבע היה מחשב כדי לתתה לצדקה. את הכסף לבגדים יקרים המיר בנתינת צדקה”…

לפני כעשר שנים היה צריך לעבור ניתוח לב מסוכן. הוא הלך לבדוק את העלויות ברפואה הציבורית וכן אצל רופא פרטי. הרופא נקב בסכום של עשרת אלפים ₪ כדי שינתחו בעצמו. הרב שגלוב חשב על העניין, ובסופו של דבר ניגש אל שכנו ר’ אברהם דרוק, ונתן לו את הסכום על מנת שיחלקו לנזקקים. “אם ה’ רוצה שאשאר בחיים, הוא יעשה זאת בין אם אלך לרופא רגיל ובין אם אלך לרפואה פרטית. לכן אני נותן את ההפרש לצדקה, וה’ יעזור”. ואכן, הניתוח עבר בהצלחה והוא חי 10 שנים נוספות.

עשייה גם בירושלים

יותר מארבעים שנה התגורר בלונדון, שם התיידד לא רק עם אנשי חב”ד, אלא עם אנשי הקהילה החרדית מכל החוגים, ליטאים, חסידי פולין. בנוסף, היתה לו קביעות בלימוד בבית כנסת של חסידי וויזניץ, והמתפללים שם קיבלוהו בכבוד. גם בתקופות של מתח סביב ענייני ליובאוויטש, היו אנשים מכל החוגים מכבדים אותו כבוד רב, וכשהיה מבקש מהם צדקה עבור ענייני עזרה למשפחות חב”ד, נענו לו בסבר פנים יפות.

הוא גם פעל בדרכים ייחודיות כדי לחזק נערים שהחלו לרדת מהדרך בכך שדאג להם בגשמיות וברוחניות.

למרות (ואולי בגלל) שבילדותו ובנערותו לא זכה ללמוד בצורה מסודרת בשל הרדיפות וקשיי החיים - קבע לעצמו שיעורים בנגלה ובחסידות מתוך התמדה רבה. בחלק מהשיעורים קבע חברותות גם מקרב אברכים שאינם מחסידי חב”ד. גם לפני התפילה היו לו שיעורים בהם למד ולימד אחרים. במשך השנים סיים את הש”ס כמה פעמים.

בשנת תשנ”ג עלה לארץ הקודש לאחר שקיבל ברכה מהרבי. בתחילה התגורר בשכונת ‘גאולה’, ונתן שיעורים כלליים ופרטיים לצעירים דוברי רוסית ב’מכון גוטניק’. אחר–כך  עבר להתגורר בקהילת חב”ד שבשכונת רמת שלמה בירושלים. במשך שנים רבות היה מעמודי התווך של קהילת חב”ד ב”770” הירושלמי. למרות שכבר לא היה צעיר, המשיך בדרכו והקים כולל ‘תפארת זקנים’, שם מסר שיעורים בפני זקנים עולים מחבר העמים. בנוסף לכך, כיהן כגזבר בית הכנסת חב”ד - 770, ופעל בדרכים שונות בענייני צדקה למען הציבור. מיד בתקופה הראשונה לבואו, היה מחלק מכספו לצדקה, אך לא הסתפק בכך. כל זוג שהיה מצטרף לקהילה, היה ר’ בן ציון וזוגתו הולכים לביתם ומקבלים את פניהם בעוגה ובבקבוק יין, בקבלת פנים מרוממת ומרגשת.

בשבועות האחרונים, נפל למשכב. גם בתקופה זו, נשארה בו החמימות של מסירות הנפש שקיבל בילדותו, והוא המשיך להדר במצוות מתוך מסירות נפש. כך בליל הסדר האחרון, שתה ד’ כוסות ואכל את כל כזיתים של המצות והמרור - למרות שכבר היה חולה מאד.

בתקופה האחרונה שוחרר מבית הרפואה לביתו ללילה אחד. הדבר הראשון שעשה, היה לכתוב המחאות צדקה בשם הגמ”ח שניהל, רק אחר–כך הלך לנוח, ולמחרת חזר שוב לבית הרפואה.

•

בערב שבת קודש פרשת ‘בהר’, הלך לעולמו כשסביבו כל בני משפחתו, שעה שכולם מנגנים את ניגוני רבותינו ובאמירת ‘קריאת שמע’. בהלווייתו השתתף קהל רב. רב קהילת חב”ד ברמת שלמה הרב יוסף יצחק הבלין השמיע דברי פרידה בשם הקהילה כולה.

הותיר אחריו דור ישרים יבורך. בניו ובנותיו: גב’ שיינדל וילהלם - לונדון, אנגליה. גב’ רבקה טננבוים - קראון הייטס. גב’ לאה זילברשטרום - ירושלים. ר’ משה הלוי שגלוב - קראון הייטס. ר’ מנחם הלוי שגלוב - קראון הייטס. הרב יוסף יצחק שגלוב - שליח הרבי בס. לואיס, מינסוטה, ור’ ישראל לייב שגלוב - קליפורניה. נכדים ונינים, רבים מהם בשליחות הרבי מלך המשיח, בעולם כולו.    ת.נ.צ.ב.ה.