חיי הצדיק הם נצחיים, ולא רק ברוחניות הענינים אלא גם - בנוגע למקום הגשמי וכליו הג

חיי הצדיק הם נצחיים, ולא רק ברוחניות הענינים אלא גם - בנוגע למקום הגשמי וכליו הגשמיים (שולחנו וכסאו כו’) - וכדיוק הלשון “קדושה לא זזה ממקומה”, המקום הגשמי ב”חדר אביו” (נוסף על המקום הרוחני - מעלה ומדריגה) - כי קדושתו של הצדיק חודרת בכל עניניו; וכדברי המאמר “המקום שבו למד ועסק בתורה וכל כליו שהשתמש בהם לצרכי העבודה קדושתו עליהם” • משיחת ש”פ ויקרא, ה’ ניסן, תשמ”ז • (השיחה בשלימותה נדפסה בלקו”ש חלק לב עמ’ 19 ואילך)

א. מראש חודש ניסן עד י”ב בו “נוהגין לקרות פרשת הנשיא שהקריב בו ביום”. ומטעם זה נוהגין שאין אומרים תחנון בימים אלו, מפני ש”בא’ בניסן (יום הקמת המשכן במדבר) התחילו הנשיאים להקריב את קרבניהם לחנוכת המזבח נשיא א’ ליום עד י”ג בניסן וכל נשיא ביום שהקריב קרבנו הי’ יום-טוב שלו” (ומכיון שביחד עם ימי הפסח שלאחרי זה “יצא רוב החודש בקדושה” – אין אומרים תחנון כל חדש ניסן).

וצריך להבין:

אף על פי שכל עניני (וסיפורי) התורה הם נצחיים, מכל-מקום, לא מצינו שיתקנו בסדר התפלה (וכיו”ב) זכר לדורות על כל מאורע שבתורה, כי-אם רק בענינים כלליים ויסודיים, כמו “זכר ליציאת מצרים”; “זכר למקדש” וכיו”ב [וגם בנוגע ל”מקדש” אין עושים זכר לכל העבודות שנעשו במקדש (אפילו עבודות שנעשו הרבה פעמים)];

ומדוע עושים זכר לדורות לקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח – שהיו (א) חד פעמיים, (ב) במשכן (היינו, שקדם בזמן לא רק לגלותנו זה האחרון, אלא גם למקדש שני, גלות בבל ולמקדש ראשון)!

ובזה גופא – זכר כפול: (א) אמירת פרשת הנשיא, (ב) אי אמירת תחנון (ועד למשך חדש שלם)!

ב. גם באופנו של זכר זה מצינו חידוש:

לאחרי אמירת ה”נשיא” נוהגין לומר “יהי רצון”. וז”ל: יהי רצון מלפניך  ה’ אלקי ואלקי אבותי שבאם אני עבדך משבט (פלוני) שקראתי בתורתך פרשה של הנשיא היום, אזי יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות הכלולות בקדושת זה השבט להבין ולהשכיל בתורתך וביראתך לעשות רצונך כל ימי חיי אני וזרעי וזרע זרעי מעתה ועד עולם אמן.

כלומר, כל אחד ואחד מישראל (לא רק יחידי סגולה) מתפלל אשר “יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין… הכלולות בקדושת זה השבט”, ועוד זאת – שהארה זו לא תשאר בהעלם והסתר, אלא תשפיע על עבודתו בפועל “להבין ולהשכיל בתורתך וביראתך לעשות רצונך (ועוד זאת) כל ימי חיי אני (ועוד זאת -) וזרעי וזרע זרעי (ובאופן ד) מעתה ועד עולם”!

ויתירה מזו: כיון שאין מתפללין על מעשה נסים, ע”כ צריך לומר שתפלה זו (של כל אחד ואחד מישראל) יכולה להתקיים בדרך הטבע, בחשך כפול ומכופל של זמן הגלות! ועוד, בכלל – תפלת ישראל מתקיימת בפועל, ובפרט תפלה על-ידי רבים, כמו שכתוב הן א-ל כביר ולא ימאס”. ובפרט שמסיימים ה”יהי רצון” באמירת “אמן” (מלשון אמת), הנותן חיזוק מיוחד בהברכה, פועל גמר ה”נצחון”.

ונמצא שזכר לדורות לקרבנות הנשיאים “לחנוכת המזבח” (על-ידי אמירת פרשת הנשיאים) אינו רק זכר (למאורע שאירע בעבר), אלא היא פעולה נצחית, ועד כדי כך – שמאירים “כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות הכלולות בקדושת זה השבט” בפועל (כנ”ל) “להבין ולהשכיל בתורתך וביראתך לעשות רצונך כל ימי חיי אני וזרעי וזרע זרעי מעתה ועד עולם”!

שזהו חידוש גם לגבי עניני “זכר” שמדברי סופרים. דעם היות שכל הפעולות והתפילות כו’ הבאות לשם זכר לדבר מסויים (“זכר ליציאת מצרים” וכיו”ב, כנ”ל) אינן סתם זכר בעלמא, אלא שעל-ידי זכר זה “נעשה” מעין הדבר הנזכר – מכל-מקום, פעולה כזו לא מצינו דוגמתה בתפלות (ועניני “זכרון”) דכל השנה.

ג. זאת ועוד – ובהקדם השאלה:

כיצד יתכן שכל אחד ואחד מישראל יאמר פרשת כל אחד ואחד מהי”ב נשיאים עם ה”יהי רצון” (שיאירו עליו האורות וכו’ שבקדושת שבט זה) – והרי כל אחד מישראל הוא רק משבט אחד [כמובן מה”יהי רצון” עצמו שהוא בלשון של ספק – “באם אני עבדך משבט (פלוני) כו”’, כי יתכן שאינו משבט זה], ונמצא, שמתוך י”ב פעמים של אמירת הנשיאים, הרי בי”א מהם אומרים תפילה שאינה שייכת להמתפלל!

וע”כ צריך לומר, שכל אחד ואחד מישראל (אפשר שיהי’) כלול משאר כל ישראל (השבטים), ועד שכל אחד ואחד מישראל אפשר שיקבל האורות של כל השבטים, שאז אמירת הנשיא וה”יהי רצון” אפשר שתהי’ על הוודאי – ש”יאירו נא עלי כל ניצוצין כו’ וכל האורות כו’ הכלולות בקדושת זה השבט כו’”, מכיון שאפשר הדבר שיש לו שייכות לכל השבטים.

ועל-דרך הוראת כ”ק אדמו”ר (מוהרש”ב) נ”ע, שאפילו כהן ולוי יאמרו הנשיא וה”יהי רצון” בכל יום (אף שוודאי שהם משבט לוי) – “כי זה שייך לעיבור”, ומצד “עיבור” אפשר להיות שייכות לכל שבט ולכל השבטים.

ועל פי זה, מכיון שכל אחד ואחד מישראל אומר פרשיות כל הנשיאים וה”יהי רצון” של כל אחד ואחד – והקב”ה ממלא בקשות אלו – הרי בגמר אמירת הנשיאים (בי”ב ניסן) מאירים בכל אחד ואחד מישראל “כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות הכלולות” בכל שבט ושבט – שבהם נכללים כל ניצוצות הקדושה שבכל העולם כולו (-שנברא “בשביל ישראל”), וכידוע שי”ב השבטים כוללים כל אופני עבודה האפשריים (י”ב אופנים כלליים).

ומזה מובן גודל הפעולה של אמירת הנשיאים ב”להבין ולהשכיל בתורתך וביראתך לעשות רצונך כו’” – מכיון שבאה על-ידי כל “ניצוצין קדישין” של כל השבטים.

ד. ויש לבאר הטעם לחידוש זה שבקרבנות הנשיאים והאמירה לזכר שלהם:

חנוכת המזבח היא היסוד והתחלה של עבודת כל ישראל במשך כל הדורות. וכידוע דחנוכת המזבח ענינה כמו ענין החינוך, שכשם שהחינוך מעמיד את היסוד של כל עבודת המחונך במשך כל ימי חייו, כן על-ידי חנוכת המזבח הועמד היסוד לעבודת המשכן, שהיא תכלית כל עבודת האדם (ובמשך כל הדורות) – “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”.

ומטעם זה (א) כל השבטים השתתפו בחנוכת המזבח – כי בהם נכללים כל הסוגים (פרטיים) שבעבודת ה’ (כנ”ל), (ב) הקרבנות לחנוכת המזבח הובאו על-ידי הנשיאים דוקא – “כי הנשיא הוא הכל” (כל השבט שלו, ועל-ידי זה – כל השבטים (בנ”י) כולם).

ועל פי זה מובן הטעם שעושים זכר לדורות לקרבנות הנשיאים (על-ידי אמירת פרשת הנשיאים ואי אמירת תחנון) – אף שההקרבה שלהם היתה חד פעמית, ולפני אלפי שנה, ובמקום וזמן מסויימים – כי קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח הי’ ענין נצחי לכל הדורות, ענין הנמשך ומשפיע בפועל בעבודת כל אחד ואחד מישראל, כולל גם בחושך כפול ומכופל דהגלות – שמאירים “כל הניצוצין וכו’ להבין כו’ כל ימי חיי כו’ מעתה ועד עולם”.

ה. על-פי האמור לעיל (שקרבנות הנשיאים הם ענין נצחי הנמשך בכל אחד ואחד בכל הדורות) מובן, שמהענינים המיוחדים של חודש ניסן הוא – ההדגשה בענין (א) הנצחיות של נשיאי ישראל, כי כל נשיא בדורו כנשיא הראשון בדורו, (ב) ההתקשרות וכו’ של כל אחד ואחד מישראל (בכל דור ודור) לנשיאי ישראל הנמשכת מההתקשרות וכו’ – שהייתה בזמן חנוכת המשכן – התקשרות וכו’ נצחיות.

ויש לומר אשר השייכות (דהנצחיות) דנשיאי ישראל לחודש ניסן מודגשת ביותר בנוגע לנשיא דורנו, כ”ק מו”ח אדמו”ר:

ב’ ניסן הוא יום ההילולא של הנשיא כ”ק אדמו”ר (מוהרש”ב) נ”ע, ויום התחלת הנשיאות של (בנו ממלא מקומו) כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו.

ובשניהם מצינו ענין הנצחיות (גם) בגשמיות העולם, והתקשרות דכל אחד ואחד מהם הנצחית לכל ישראל (וכן – דכל ישראל אליהם):

ידועים דברי כ”ק אדמו”ר (מהורש”ב) נ”ע לפני הסתלקותו – “איך גיי אין הימל, די כתבים לאז איך אייך” (אנכי עולה השמימה, ואת הכתבים (כתבי החסידות) הנני משאיר לכם).

פירוש הדברים: “צדיקים דומין לבוראם”, וכשם שהקב”ה “נתן (הכניס) את עצמו” בתורתו, כמאמר חז”ל אנא נפשי כתבית יהבית, על דרך זה בצדיקים “שנותנים” (ומכניסים) את עצמם בדברי תורתם.

וזוהי הכוונה בדברי אדמו”ר נ”ע “איך גיי אין הימל די כתבים לאז איך אייך” – שעל-ידי (לימוד) כתביו (תורתו) שהלימוד מביא לידי מעשה בפועל ועד להפצתם חוצה, מתקשרים וכו’ עמו בעצמו (מכיון שהכניס את עצמו בכתביו), עצמו – כפי שנמצא במצב של עלי’ השמימה.

ומכיון ש”הכתבים” נמצאים למטה בגשמיות העולם – הרי על ידם נמצא אדמו”ר נ”ע בגשמיות העולם, היינו, שזוהי התקשרות נצחית בגשמיות בין הנשיא אדמו”ר נ”ע וכל ישראל.

וכן הוא בנוגע לבנו ממלא מקומו, נשיא דורנו – שעל-ידי כתביו, ספריו ונכסיו וגם הגשמיים (כדלקמן) – מתקשרים עמו בעצמו ובגשמיות.

ו. ויש לומר שכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו הדגיש זאת תיכף במאמרו (תורתו) הראשון (בתור נשיא)  – שמזה מובן שזוהי התחלה ועיקר ויסוד בנשיאותו – ד”ה ראשית גוים עמלק ואחריתו גו’:

בהמאמר שם מבאר, דעניני קדושה קיימים ב”קיום עצמי (ונצחי)”, כמו “המצות שנתלבשו בענינים גשמיים קלף הגשמי וצמר הציצית וכהאי גוונא, וכל מה שברצונו יתברך כלים ראוים להארת האור העליון הרי הם קיימים בבחינת קיום עצמי”, וממשיך “ויש לומר שזהו ענין קדושה לא זזה ממקומה, ותשמישי קדושה בקדושתן הם עומדים כו’”.

כלומר: מכיון שכל עניני קדושה נמשכים ממקור הקדושה – הקב”ה בעצמו, לכן, כשם שהוא יתברך קיים בקיום עצמי (ונצחי) (שהרי מציאותו מעצמותו כו’), כמו-כן קדושתו ואורו שהוא דבוק בהמאור ומעין המאור – קיים בקיום עצמי ונצחי.

ובהמשך לזה כותב שם:

ומקום התורה והעבודה של צדיק בקדושתו הוא גם לאחר עלותו מחיי הגופות לחיים האמיתיים והארת אור עבודתו נשאר במקומו, דיש לומר שהמקום שבו למד ועסק בתורה וכל כליו שהשתמש בהם לצרכי העבודה קדושתו עליהם מחלקי בירורו בעולם.

ומביא על זה (ביאור –) סיפור מאביו “וראיתי פעם כי כ”ק אאמו”ר הרה”ק הכ”מ נכנס לחדר אביו כ”ק אאזמו”ר זצוקללה”ה זי”ע והיו עוד סדרי החדר כמו שהיו בחייו (זה הי’ בערך בשנות מ”ה או מ”ו) ונכנס לבוש בחגורה ועמד אצל השולחן למול כסא שבתו, ושפתיו נעות כמדבר, ובכה הרבה”.

והביאור בזה מובן ביותר על-פי המדובר ומבואר בהמאמר שם – שענין האמור (על-דרך נצחיות מקום עבודתו כו’ של הצדיק) בא בהמשך להמבואר שם “בענין הכלים שעל-ידי דבקותם והתאחדות האור בהם הרי גם הם בבחינת קיום עצמי” (כמו האור), שמזה מובן, שהקיום הנצחי של קדושת המקום הגשמי וכל כליו שהשתמש בהם (הצדיק) – ל”צרכי העבודה” – הרי “גם לאחר עלותו מחיי הגופות” הוא על-דרך ובדוגמת הקיום העצמי (ונצחי) של הכלים דעשר ספירות (מצד ביטולם והתאחדותם עם האור).

ויש-לומר יתירה מזו – שזהו (לא רק בדוגמת, אלא) אותו הענין ממש, היינו שהקיום הנצחי ש”במקום התורה והעבודה של צדיק כו’ וכל כליו שהשתמש כו’” הוא באותה הדרגא של קיום נצחי דכלים של עשר ספירות (דעולם האצילות). ויש-לומר שזה מובן גם-כן ממה שכתוב בתניא בביאור מאמר חז”ל “האבות הן הן המרכבה”, שכל עניניהם היו מרכבה דאצילות שעל דרך זה בצדיקים ונשיאים שהם דוגמתם.

ז. המורם מכל הנ”ל – שחיי הצדיק הם נצחיים, ולא רק ברוחניות הענינים אלא גם – בנוגע למקום הגשמי וכליו הגשמיים (שולחנו וכסאו כו’) – וכדיוק הלשון “קדושה לא זזה ממקומה”, המקום הגשמי ב”חדר אביו” (נוסף על המקום הרוחני – מעלה ומדריגה) – כי קדושתו של הצדיק חודרת בכל עניניו (גם במקום ובכלים שהשתמש בהם לצרכי העבודה); וכדברי המאמר “המקום שבו למד ועסק בתורה וכל כליו שהשתמש בהם לצרכי העבודה קדושתו עליהם”.

ויתירה מזו: קדושת המקום והכלים כו’ של הצדיק (גם לאחרי הסתלקותו) היא באותו האופן כהזמן שהצדיק השתמש בהם בפועל, נשמה בגוף; וכמובן מהסיפור הנ”ל -ש”נכנס לחדר אביו .. והיו עוד סדרי החדר כמו שהיו בחייו כו’ ונכנס לבוש בחגורה ועמד אצל השולחן למול כסא שבתו, ושפתיו נעות כמדבר, ובכה הרבה” – היינו “שכמו שהי’ בחייו” כשהי’ נכנס ליחידות [שיש-לומר שענינה – התאחדות של ה”יחידה” של הנכנס ליחידות ושל “היחידה” של הרבי] – בחיים חיותו של אדמו”ר מהר”ש!

ועל-פי פתגם אדמו”ר נ”ע הנ”ל “איך גיי אין הימל, די כתבים לאז איך אייך” – מובן, שעל-ידי ההתקשרות לנשיא הדור – על-ידי ה”התקשרות” עם כתביו, ספריו וכו’, שבהם הכניס את עצמו כנ”ל – נמשך מהקיום העצמי והנצחי של קדושת הצדיק והנשיא, לכל ההולכים “בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נצח סלה ועד”.

ובפרט על-ידי לימוד הכתבים והספרים, והבאת הלימוד במעשה בפועל, הן בעצמו והן – על-ידי הפצת המעיינות (דהכתבים והספרים) חוצה.

ועל ידי זה מאירים אצלו “כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות הכלולות” בנשיא הדור – כולל “הכל”, כי הנשיא הוא הכל, וזה פועל “להבין ולהשכיל בתורתך [כולל ובפרט בנדון-דידן – הכתבים  וספרים של הנשיא] וביראתך לעשות רצונך כל ימי חיי אני וזרעי וזרע זרעי מעתה ועד עולם (נצחי)”.

ח. ההוראה בנוגע לפועל:

צריכים להתקשר עם נשיאי ישראל שבכל דור ודור, ובדורנו – בנשיא דורנו, כ”ק מו”ח אדמו”ר, ועל ידי זה מקבלים מה”נצחיות” של הנשיא.

וזה פועל “להבין ולהשכיל בתורתך” – נגלה דתורה ופנימיות התורה, כולל תורתם של רבותינו נשיאנו, וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה – לעשות רצונך דהקב”ה כל ימי חיי – קיום המצוות בפועל,

ובפרט קיום המצות וההוראות בענינים דהזמן גרמא: “מבצע פסח”, להכין את עצמו, את בני-ישראל אחיו ואת כלל ישראל – לחג הפסח, להשתדל ולדאוג שכל אחד ואחד מישראל יהי’ לו כל צרכי החג, הן בגשמיות, והן (ובעיקר – המעשה אשר יעשה) – צרכיו הרוחניים, ידיעת הלכות פסח ומצות החג, החל מההתחלה (הלכות ערב פסח) ומליל הסדר.

ט. כל הנ”ל שייך במיוחד להענין שדובר אודותו לאחרונה על-דבר “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” – שהכח על העבודות דכל ימי המשכן בא מחנוכת המזבח שעל-ידי קרבנות הנשיאים (כנ”ל סעיף ד) – ו”כל מקום שנאמר לי אינו זז משם לעולם”,

שכל ישראל, אנשים נשים וטף, יעשו ביתם וחדרם כו’ – על-דרך “מקדש מעט”, בית תורה תפילה וגמ”ח (צדקה), עד שהבית הגשמי וכליו הגשמיים (השולחן, כסא וכיו”ב) ייעשו כלים לקדושה (תורה תפלה וצדקה), שיהי’ “בית מלא ספרים” וכו’,

וכמודגש גם בחג הפסח – “אשר פסח על בתי בני ישראל”.

ושימת לב מיוחדת בנוגע לחינוך הילדים, שהם מראשי המשתתפים בסדר של פסח (ועד שעושים בשבילם כמה ענינים עוד לפני הפסח, ועושים שינויים בכדי שלא ישנו התינוקות ובכדי שישאלו התינוקות), כולל גם – שכל ילד וילדה יהי’ להם (-שלהם) סידור, חומש ו(להבדיל) קופת-צדקה, וכן “הגדה של פסח” (עם ציורים),

שעל-ידי כל זה עושה חדרו שולחנו ומטתו כו’ – “מקדש מעט”, כלי לקדושה, ונמשך (כנ”ל) קיום עצמי בחדר הגשמי וכלים הגשמיים ובכל הבית, כי “קדושה לא זזה ממקומה”.

ונכנסים שם “לבוש בחגורה” ועומדים “אצל השולחן”, באופן של “דע לפני מי אתה עומד”, עם דמעות של שמחה, כבן המדבר לאביו, בן יחיד להורים זקנים, ישראל (בנים אתם לה’ אלקיכם) לאבינו שבשמים, שזה גורם תענוג גדול להאב, ותענוג הבורא נעשה תענוג הנברא.

עד שזה בא בתכלית הגילוי ושלימותו ב”מקדש גדול”, ביהמ”ק השלישי, ושם – בקודש הקדשים, יחידה שבמקום (שבעולם), ששם היחידה של כל נפש מישראל מתקשרת עם בחי’ יחידה שלמעלה, יחידו של עולם.

בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו  – יחידה הכללית, ותיכף ומיד ממש.