מאת אריה יהודה

נקודה מתוך “דבר מלכות” השבועי, עם מסר לחיים • והשבוע: לא התעלמות (בריחה) מהעולם, ולא שבירת העולם יביאו את הגאולה. וגם לא נסיון לטעימה משניהם

מאת אריה יהודה

מספרים על בעלבוסטע פשוטה ותמימה שהקפידה להקשיב כל שבת לקריאת התורה בבית הכנסת. שבת אחת, כשהתחיל הבעל קורא את הסיפור עם יוסף, נאנחה ואמרה “אוי, למה אתה הולך לשם, הם יתפסו אותך, הם יזרקו אותך לבור. אל תלך אליהם, אני מכירה כבר את הסוף של הסיפור הזה…”.

כאשר ‘חיים’ את הסיפור הזה, הוא באמת מחריד. יוסף עושה לאחיו ‘בית ספר’ שלם ומותח את להם את העצבים עוד ועוד. בתחילת פרשתנו כאשר “ויגש אליו”, אפשר בקלות להזדהות עם יהודה.

אנחנו כבר מכירים את הסוף של הסיפור ויודעים שהשליט הוא יוסף, ובסוף הוא יגלה להם “אני יוסף אחיכם”, אבל יהודה לא ידע. הוא ידע דבר אחד: כך אי אפשר להמשיך! צריך לעשות כאן סדר עם ה’מסטיק’ הזה: בתחילה האשמות שווא שאנחנו מרגלים, אחר–כך הכסף שחזר, וכל הסיפור עם הגביע ומאסר שמעון, והולכים וחוזרים, וכל הבלאגן עם בנימין וכו’.

עם כל הכבוד למצרים האדירה ולשליט שמחלק אוכל לכל העולם, מדוע הוא מתעלל  בנו כך?

•

נעמוד לרגע בין האחים באותם רגעים גורליים שיהודה שואג כאריה ומקבל את ההחלטה “לגשת” אל מול המשנה למלך. כיצד נחוש אנו שם?

יהיה מי שינקוט ב”גישת השלום”. יהודה הלך בצעד חסר אחריות. הוא לא הבין את ההשלכות של מעשיו ונהג כמו צעיר קיצוני חסר גבולות. הסיפור היה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע. אם לדוגמא יוסף, ה”נר אחד”, היה מכבה (חלילה) את ה”נרות”, היכן עם ישראל היה היום?! האם יהודה חשב על כל זה, האם הוא עשה זאת בשיקול דעת בוגר, או שפעל מתוך רתיחת הדמים?! והראיה שזו האמת (לטענת בעל השיטה), מדבר מלכות של פרשת - “וישב”. משם מוכח שיש לנהוג בנימוסי המקום ולא ‘להפציץ בלי קשר’ כמו יהודה…

יהיו אחרים שיאמרו שיהודה היה מתון למדי. אחרי שהוא קלט ש”אין עם מי לדבר”, הוא לא היה צריך “לגשת” לנהל דו שיח. הוא היה צריך לשלוף חרב ולהורגו במקום. הרבי אומר שבעקבות דיבורים מגיעים וויתורים… (גם לטוען הנ”ל יש ראיה למדנית: גלות מצרים!, אם יהודה היה הורג את יוסף מיד ולא היה מתחיל לדבר איתו, הסיפור היה מתקדם לכיוונים אחרים…).

וכמובן, יש גם את גישת האמצע שקיצוניות היא דבר טוב אבל לא תמיד, וצריך לבחון ולקחת כל דבר בפרופורציה נכונה. יהודה היה צריך להתייעץ עם אחיו המבוגרים, ואולי גם עם כמה מזקני מצרים ולשאול אותם כיצד לדעתם אליו לגשת…

•

כל אחד רואה את הסיפור מזווית הראיה שלו, מאותו מקום שבו הוא נמצא. נניח לרגע את כל התחושות האישיות וההרגשות שלנו ונפתח את הדבר מלכות. שם הרבי שליט”א מלך המשיח מספר מה באמת קרה ונותן לנו כיוון אלוקי גאולתי להסתכלות ולהנהגה.

מה באמת עבר ליהודה בראש באותם שניות ספורות שבהם הוא “ניגש” ליוסף? שוב הרבי שליט”א מפתיע!

יהודה לא היה קיצוני מדאי וגם לא מתון למדי. הוא גם לא הלך בשיטת האמצע. הוא עשה בדיוק מה שצריך לעשות ורק כך מביאים משיח. הרבי לא ממציא כאן גישה רביעית. בכלל לא. הוא מחבר הכל ביחד. נכון, יש עולם, אתה המשנה למלך, אתה קובע כאן ואני פונה אליך ומדבר איתך. אבל מה תעשה בפועל? אני יאמר לך מה לעשות!! שהעולם יכריז!

ניתן אולי לומר שהדבר מלכות של השבוע אינו רק המשך של המסרים של דבר מלכות בשבועות הקודמים, אלא גם כעין ‘גיבוי’ והעמדת דברים על דיוקם. שלא נטעה חלילה בהגדרת “הלך בנימוסא”. לא המתינות ולא הקיצוניות תביא את הגאולה, וגם לא האמצעיות (ובלשון החסידות: לא התעלמות (בריחה) מהעולם, ולא שבירת העולם, וגם לא נסיון לטעימה משניהם).

יש כאן “עבודה חדשה” לגמרי. ושוב אנו רואים את הגישה הגאולתית המנצחת, החוזרת על עצמה לאורך כל הדבר מלכות. גישת ה”גם וגם”.

ובנוגע לפועל: יחי המלך המשיח, שלום לך ראש העיר (עם חיוך גדול). אף אחד לא חולק על זה שאתה אחראי על כל עניני העיר, אני מכיר בך ומכבד אותך (והראיה שאני “ניגש” ומדבר איתך). ומתוך זה, ויחד עם זה (לדבר בתוקף ולהמשיך עם החיוך): באתי לומר לך מה הרבי רוצה שתעשה, ואתה כראש העיר בוודאי תנהג כך. תעמיד חנוכיה בכיכר העיר! (כאן כבר תורו לחייך…).

תוקף ורוחב לב! רק כך נגאל את עצמנו ואת העולם כולו ועבדי דוד מלך עליהם, ומלך אחד יהיה לכולם תיכף ומיד ממש.