כשם שענייני ההמלכה מבוארים היטב ובאריכות בכל ה”המשכים” של ראש השנה, כך ממש מבואר

כשם שענייני ההמלכה מבוארים היטב ובאריכות בכל ה”המשכים” של ראש השנה, כך ממש מבואר בקשר למלכותו של מלך המשיח. שהרי מלכותו של הקב”ה יכולה להתגלות בעולם דווקא על–ידי מלך בשר ודם, נשמה בגוף >> התוועדות חסידותית אחרונה לשנת תשע”ו, ברוח ימי ראש השנה, הרת עולם

בהתוועדות יו”ד שבט תשט”ז, סיפר כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א (נדפס בביטאון חב”ד חוברת י”ג עמוד י”ב. בלתי מוגה): “כ”ק מו”ח אדמו”ר בעל ההילולא היה לפני נשיאותו עשיר, פשוט בגשמיות. עד שאמר פעם שהאבא - הרבי (הרש”ב) נ”ע - ידע שמגירת השולחן פתוחה לפניו כל פעם, ומתי שרוצה יכול הוא להוציא כמה כסף שצריך. ולכאורה, המצב שהיה אחר כך [לאחר שקיבל את הנשיאות] הוא ירידה לגבי תקופה זו. משום שלבד זאת שהיו זמנים שהיה שלא בהרחבה, הנה גם בזמן שלא היה חסר, היה בזה באופן של “דלית לה מגרמה כלום” [שאין לה מעצמה כלום], שהיה צריך לקבל מן העם והעבדים שלמטה הימנו.

“כך סיפר הרבי גם על סבו הרבי מהר”ש, שבזמן נשיאותו, הנה מסיבות שונות עסק גם במסחר. מסחרו היה בעיר הבירה פטרבורג (הנקראת כיום לנינגרד). וסדר המסחר היה שהוא עצמו היה בליובאוויטש, אלא שבכל יום היה שולח הוראות, ולפעמים היה אומר איזה “ניירות” לקנות ואיזה למכור - לא היה אז רדיו, שלפי הידיעות שפורסמו בו לפני חצי שעה, היה יכול לשלוח את הוראותיו. גם עיתונים, במידה שהיו אז, הרי הידיעות שבהם היו נכונות לפני ימים מספר, ובכלל לא פורסמו אז ידיעות כאלו בעיתונות. ואף על פי כן היה שולח בכל יום הוראות איך לסחור (פעם עשה נציגו בפטרבורג פעולות במסחר על דעת עצמו, והודיעו הרבי מהר”ש שאין לו (לרבי) שום שייכות למסחר זה וגם לא למה שהרוויח). והוא, הרבי מהר”ש, היה עשיר גדול כל ימי חייו בכסף וברכוש. ואף על פי כן אמר שהחמישים “קאפיקעס” שנתן פלוני, הנם יקרים וערבים לו במיוחד, הגם שלא היה לזה שום תפיסת מקום לגבי עשירותו.

“וביאור הדברים יובן על פי המבואר במאמר (ד”ה באתי לגני) שדווקא ע”י העניין של מקבל, דווקא זה מעורר את ההתנשאות העצמית, וזה “מגיע” גם להתנשאות העצמית שלמעלה. משום שמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע. ועל דרך המבואר בעניין השתלשלות הכתרים זה מזה, שכשם שלמטה מושרשת ההתנשאות העצמית בעצם הנפש, על דרך זה הוא גם כביכול בהתנשאות העצמית שלמעלה, ספירת המלכות, דלית לה מגרמה כלום, וזקוקה היא לנבראים שלמטה ממנה. וכמו אצל מלך למטה שדווקא העם פועל את ה”תמליכוני עליכם”, כמבואר במקום אחר.

“זהו גם העניין של “גדלהו משל אחיו”, שאת הצטרכותו של המלך מכינים עבדיו ועמו, אלה שלמטה ממנו, ודווקא על ידם היא התנשאותו, ש”משל אחיו” דווקא נעשה “גדלהו”, שהוא נעשה עשיר מופלג. זאת אומרת, שהגם שהוא בדרגת מקבל, אין זה סותר להתנשאותו. אדרבה, על ידי מה שהוא מקבל, זהו ה”כלי ריקן” (ש)מחזיק”, שעל ידי זה נעשית אצלו ההתנשאות על העם, וזה גם מעורר את ההתנשאות העצמית … ולכן ראו שזה שהרבי היה מקבל. והנה הגם שאמרו חז”ל ד”מאן דאכיל דלית דיליה, בעית ליסתכל באפיה” [מי שאוכל מה שאינו שלו, מתבייש הוא להסתכל בפניו של הנותן לו], אף על פי כן ראו להיפך, שזה עורר אצלו שליטה וממשלה. שהיה מושל ושולט בעליונים ותחתונים, והוא הנהיגם כרצונו. הן בגשמיות, בבני חיי ומזוני רויחי, והן ברוחניות, והן במה שלמעלה מגשמיות ומרוחניות. שאף שהצטרכותו הייתה באופן כזה שהיו יכולים לפרש זאת בעניין של מקבל, אף על פי כן זה עורר אצלו את עניין המלוכה על העולם כולו, שזהו עניין המופתים שראו אצל הצדיקים בכלל ואצל הנשיאים בפרט … וזוהי ההוראה בזה שכל הרביים, עד כ”ק מו”ח אדמו”ר בעל ההילולא, היו זקוקים בהצטרכותם לעבדים ולעם - שזה עורר אצלם את עניין המלוכה על כל ההשתלשלות, שאלו הם הענינים שלמעלה מהטבע שראו אצלם”.

עד כאן דברי הרבי.

הקב”ה מפציר בנו: תמליכוני עליכם

“אדון עולם אשר מלך (עוד) בטרם כל יצור נברא”. הקב”ה הנו מלך בעצם, עוד הרבה (אם שייך בכלל להתבטא כך) לפני שנבראו ממנו כל היצורים. הוא יתברך, מצד–עצמו, אינו צריך לשום דבר כדי להיות מלך, ואף–על–פי–כן עלה ברצונו יתברך שעובדת היותו מלך, תתחדש ותתגלה דווקא על–ידי עבדיו ועמו ישראל. כהמשך הפיוט, שדווקא כאשר נבראו, נוצרו ונעשו היצורים - “לעת נעשה בחפצו כל (רק) אזי מלך שמו נקרא”.

הקב”ה מבקש ומתחנן אלינו, אל ברואיו ויצוריו הנחותים והשפלים: “אמרו לפני מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם”. הוא זקוק, כביכול, לכך שאנו נמליך ונכתיר אותו עלינו ועל העולם כולו למלך בראש השנה. הן בתפילותינו ובבקשותינו החוזרות ונשנות שוב ושוב ללא הרף, בכל תפילות ראש–השנה - “אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך”, “ותמלוך אתה הוא ה’ לבדך על כל מעשיך”, ועוד. וכפי הביטוי בלקוטי תורה על כך “צועקים מלך מלך”. הן בתקיעות השופר - ש”הטעם הראשון” בהם הוא “הכתרת המלך”. אף ההליכה ל”תשליך”, במקום שיש מים נובעים, היא בגלל (אחד הטעמים המובאים בפוסקים) מה שמסופר בתנ”ך, שבעת הכתרת המלך היו הולכים ליד המעיין (“רמז שתמשך מלכותו”), תוקעים בשופרות ומכריזים “יחי המלך”.

לשם–מה הקב”ה צריך את כל זה? מה זה חסר לו? מה זה נותן לו? - והרי יודעים אנו שהוא אינו צריך ואינו זקוק למאומה, וודאי דבר לא חסר לו ושום דבר לא יכול “לתת” ולהוסיף לו ח”ו?!

אף–על–פי–כן יודעים אנו, וכך לומדים אנו בכל ה”המשכים” בחסידות המבארים את עניינו של ראש השנה, שכך עלה ברצונו יתברך, שגם עובדת היותו מלך תתחדש ותתגלה על–ידי עבודתם של הנבראים, ודווקא על–ידי בקשותינו ותפילותינו ותקיעותינו ימלוך ה’ לעולם ולדור ודור. כל זה - בגלל חסדו יתברך, הבלתי בעל–גבול, שעלה ברצונו יתברך שהכל ייעשה ויהיה דווקא על–ידי מעשינו ועבודתנו שלנו, נשמות בגופים, בעולם–הזה הגשמי והחומרי, התחתון שאין תחתון למטה הימנו. שכן “נתאווה הקב”ה [וכמאמר רבינו הזקן: “אויף א תאווה איז קיין קשיא” (על תאווה לא מקשים קושיות), משום שזהו עניין שלמעלה לגמרי מכל גדר שכל והבנה] להיות לו יתברך דירה בתחתונים”.

לזכור המלכתו של המלך המשיח

כשם שעניינים אלו מבוארים באר היטב ובאריכות בכל ה”המשכים” של ראש השנה, כך ממש מבואר (אם כי לא באותה אריכות ופרטיות) בקשר למלכותו של מלך המשיח. שהרי מלכותו של הקב”ה יכולה להתגלות בעולם דווקא על–ידי מלך בשר ודם, נשמה בגוף. ושוב בגלל אותה כוונה של “דירה בתחתונים”, שבגללה דווקא על–ידי גוף גשמי, בעולם–הזה הגשמי, יכולה להתגלות מלכותו של הקב”ה, “מלכות דאין סוף”, ועד ל”התנשאות העצמית”.

וכשם שזקוקים לבקש ולדרוש ולתבוע שוב ושוב מהקב”ה “מלוך על העולם כולו בכבודך”, לתקוע בשופר, להתעורר מעומק פנימיות הלב. לומר ללא הרף את אותיות התורה התפילה והתהילים ולפעול ולגלות את מלכותו של הקב”ה - כך בדיוק בקשר למלכותו של מלך המשיח. כאשר מגיע הזמן שגילו לנו שקיימת כבר (לא רק מציאותו, אלא גם) התגלותו של מלך המשיח (ש”פ וירא תשנ”ב), ושישנו כבר לא רק מי ש”ראוי להיות משיח”, אלא גם מי ש”בחזקת שהוא משיח” (ש”פ שמות תשנ”ב), ואפילו מעין והתחלה של “משיח בוודאי”, שהרי “רואים במוחש שכבר נלחם מלחמות ה’ [שזהו מהסימנים של “בחזקת שהוא משיח” - “וילחום מלחמת ה’”] ובכמה וכמה עניינים כבר מנצח” [שזהו מהסימנים של “משיח בוודאי” - “אם עשה והצליח ונצח”] (ש”פ חיי–שרה תשנ”ב), וענייני הגאולה כבר נמשכו ו”הגיעו” בעולם–הזה הגשמי והחומרי, ונשיא דורנו, משיח שבדורנו, כבר נתגלה בכל התוקף, ולכן צריך כבר להיות “ימלא שחוק פינו” בהווה, עכשיו (י”א אלול תנש”א) - הרי לעת כזאת במיוחד, נדרש מאתנו (כפי המבואר בחסידות, אודות עבודת “הכתרת המלך” בראש–השנה) שכל העבודה תהיה חדורה בנקודה אחת ויחידה - “צועקים מלך מלך”. רצוננו לראות את התגלותו המלאה של מלכנו משיחנו שליט”א לעיני כל בשר! “אנו רוצים (וזקוקים ל)משיח - עכשיו”, תיכף ומיד ממש! אנו קוראים ומכריזים ומפרסמים ש”יש לנו מלך”, ו”יחי המלך”, ולא “המלך” סתם (אף כי פשוט וברור לכולם למי הכוונה, אבל ב”בניין המלכות” נוגע במיוחד לפרש ולהדגיש זאת בדיבור מפורש ומפורט דווקא) אלא “מראה באצבעו ואומר זה”, במפורש ובהדגשה - “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

וכשם שבפעם הראשונה (בשנת תש”י–תשי”א) הייתה קבלת הנשיאות של הרבי על ידי התעוררות מלמטה. כמסופר בספר “ימי בראשית”, עד כמה השתדלו וביקשו והתחננו החסידים אז, וניסו שוב ושוב לשלוח “כתבי התקשרות” וכדומה ו”לקבוע עובדות” בכך שהוא הוא “כ”ק אדמו”ר שליט”א” - כאשר הרבי בתחילה מסרב שוב ושוב ודוחה זאת מכל וכל, מסביר ש”אין לו כוחות”, “עדיין לא קיבל את ההוראה”, הדבר מושלל ומופרך לגמרי וכו’. והחסידים “לא ויתרו” וסוף–סוף פעלו - כך גם עכשיו, בקשר להתגלות מלכותו של הרבי שליט”א כמלך המשיח עלינו ועל כל ישראל, ועל כל העולם כולו. ובפרט אחרי שקיבל ועודד בכל עוז במסירות–נפש, את “הכתרת המלך” בשירת ובהכרזת ה”יחי” במשך כשנה וחצי כמעט מדי יום ביומו. כי זהו הסדר שנקבע מלמעלה ב”בניין המלכות” - בתחילה הדבר כאילו מושלל ומופרך לגמרי מצד העליון. אין הוא צריך ואין הוא זקוק כלל למלוך על העם. כך עלה ברצונו יתברך, שלמרות הכל יוכלו הברואים לעורר ולגלות בו יתברך, כביכול, את הרצון למלוכה - על ידי תקיעת שופר שעניינה “הכתרת המלך”, על ידי הביטול מכל וכל המתגלה בדיבור דווקא, בתפילות, באמירת תהילים וכו’, תוך בקשות חוזרות ונשנות “מלוך על העולם כולו בכבודך” - “צועקים מלך מלך”.

וזהו עניינו של ראש השנה - “בנין המלכות”. בראש השנה “בונים” אנו מחדש את מלכותו של הקב”ה על העולם. וככה ממש הוא בנוגע למלך המשיח, המגלה בעולם את מלכותו של הקב”ה. כמודגש בכל תפילות ראש השנה, ששלמות מלכותו של הקב”ה הוא על ידי המלך המשיח בגאולה האמיתית והשלמה, כאשר “וידע כל פעול כי אתה פעלתו” וכו’. שגם סדר התגלותו של משיח הוא כזה. שמלכתחילה הדבר מגיע כאילו “מלמטה”, בלי הוראה באצבע וציווי מפורש כל כך, אבל הדבר מתקבל ופועל פעולתו, ועד שנראה זאת בפשטות ממש בעיני–בשר, ותיכף ומיד ממש.

וכשם שבנוגע להקב”ה מבואר שנוגע ביותר דווקא האמירה וההכרזה בדיבור; ובפרט בנוגע ל”בנין המלכות” שהיא “עולם הדיבור”, והדיבור נוגע בה במיוחד, ולכן צריך לפרש ולפרט ולהדגיש בדיבור דווקא; ועד הביטוי המופלא (שיחת ראש השנה תשל”ז בתחילתה) שבהכרזת “יחי המלך” לא נוגע המחשבה אלא רק הביטול המתבטא באמירה בדיבור “יחי המלך”! (נשים לב מה כתוב כאן - “לא נוגע המחשבה”! - לא הייתי מעיז לומר כזה דבר, אבל כך הוא הלשון בשיחה!) - כך גם בענייננו בהכתרת המלך המשיח.

לחיות את ה”יחי”

מכאן תשובה לכל המתעטפים ב”זיידענע זופיצע” (כפתגם רבינו הזקן שעשיו היה לבוש “סירטוק של משי”) וטוענים בלהט נגד “סיסמאות” בדרישה ל”פנימיות” ו”לאחוז בזה באמת” וכו’ - שהרי כאן מדגיש הרבי שליט”א במפורש שב”מלכות” “לא נוגע המחשבה”, והעיקר הוא שיבוא הביטול בדיבור בהכרזת “יחי המלך”.

ולכן, לכל לראש צריכה להיות ההכרזה בדיבור בקריאה ובזעקה (מתוך שמחה, כפי שנצטווינו) “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

וחשוב ונוגע וחיוני שהכרזה זו תישמע בכל הזדמנות, ותפרוץ מכל מקום ומכל פינה. ובפרט בזמנים מיוחדים, וכפי הנהוג ב’770’. חשוב מאד להשתדל שיהודים בכלל יאמרו ויכריזו בדיבור את ה”יחי” גם אם אין לנו ביטחון שהם מבינים ומרגישים מה שאומרים.

גם כאשר מניחים ליהודי תפילין, יש להשתדל מאד שהוא יאמר לאחר הקריאת שמע את ה”יחי”, בנוסף לאמירות שהרבי ביקש לומר: “הריני מקבל” ו”אך צדיקים”.

כמובן, אין להסתפק רק באמירה ובהכרזה בדיבור בלבד, אלא יחד עם ההכרזה בדיבור, הכרזה שתהדהד בכל קצווי תבל, יש לשים גם דגש על תוכנה של קריאה והכרזה זו. שקריאה והכרזה זו ימלאו את כל הווייתנו, את כל חיינו ואת כל מציאותנו - לא רק לומר ולהכריז “יחי” אלא “לחיות עם משיח” ו”לחיות” עם ה”יחי”. לא להפסיק לחשוב על כך, לדבר על כך ולעשות בקשר לזה כל הזמן ללא הרף, עד שנראה את ההתגלות המלאה לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה. שכן משמעותה של הכרזה זו היא, לפני הכל, כפי הפירוש הפשוט בקריאת “יחי המלך” שבתנ”ך - שהיא צריכה להיות גם, ובמיוחד, במלך המשיח (כמבואר בשיחת ב’ ניסן תשמ”ח) - “קביעת עובדה” והכרה בכך שהוא הוא המלך המשיח “ואנחנו עמו וצאן מרעיתו”. שזוהי “התגלות עצם מציאותו של המלך המשיח” (וכמבואר בשיחת ש”פ תולדות תשנ”ב).

וכן בקריאה זו מקבלים אנו את מלכותו עלינו “בכל מכל כל”, לקיים את רצונו והוראותיו לכל פרטיהן. הכרזה זאת מבטאת את תכלית הביטול שלנו בכל עצמיותנו, בכל מציאותנו ובכל חיינו, ש”הכל בכל מכל כל” מוסרים ונותנים אנו אל הרבי מלך המשיח שליט”א. וכתוצאה מזה מקבלים אנו, כמובן ופשוט, גם החלטות פרטיות, כל אחד ואחת לפי עניינו, איך לפעול יותר בקיום הוראותיו הקדושות לכל פרטיהן.

יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!