אצל הרבי זה אחרת

לקראת עשרים שנה ליום ג’ בתמוז, מתוועד הרב גינזבורג באופן כנה ונוקב בבירור דברי הרבי, על כך שדורנו הוא הדור האחרון לגלות וראשון לגאולה - האם הם משאלת לב והבעת תקווה בלבד, או נבואה ברורה ודברים שלא חוזרים מעולם אחור?!

סיפר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס:

הרבנית רבקה, אשתו של הרבי מהר”ש (על שמה נקראות מוסדות בית רבקה לבנות בכל רחבי תבל), היתה מיוחדת מאד גם בין הרבניות הצדקניות עצמן. מידותיה הנאצלות היו לשם דבר בין החסידים, שלקחו ממנה דוגמה ומופת למסירות והתמסרות עבור הזולת. תמיד הייתה עסוקה בעזרה ובסיוע לנזקקים. כשהיה בעלה הרבי מהר”ש, חוזר מנסיעותיו לחוץ לארץ, ידע תמיד שעליו להביא עמו סכום כסף גדול, שכן יהיה עליו עתה לפדות את תכשיטיה של הרבנית אותן נתנה בעבוט עבור מישהו נזקק. במיוחד הייתה הרבנית מתמסרת לארגון שמחות בבתי עניים.

כשהוקמה ישיבת “תומכי תמימים”, קיבלה הרבנית רבקה על עצמה לדאוג לכלכלת הישיבה. בעצמה הייתה משגיחה על הכנת הארוחות לתלמידים, וכשהיו באים לאכול הייתה מתעניינת בשלומו של כל בחור, האם יש לו מספיק מה לאכול והיכן לישון, כיצד הוא מתקדם בלימודים וכו’.

מילדותו היה נכדה הרבי הריי”צ הולך לבקרה בכל יום, ומבקש ממנה שתספר לו סיפור. כך שמע ממנה סיפורים רבים, שאת חלקם גילה בשיחות הקודש ובספר הזכרונות, בדיבור ובכתב.

פעם שמעה הרבנית רבקה כי אחד מבניה החל לעסוק במסחר, בניגוד לצוואת אביו שכל בניו יהיו יושבי אוהל ולא יעסקו בענייני העולם. מששמעה זאת הרבנית, החלה לבכות ללא הרף. דמעות זלגו מעיניה במשך ימים שלמים, ולא ניתן היה להרגיעה. משחלפו כמה ימים והרבנית אינה יכולה להרגע, פנה מישהו ושאל אותה: מה קורה כאן, להיכן נעלמו ה”מוחין” שלך, והרי כשקרה דבר הרבה יותר חמור, כשנסתלק בעלך מהר”ש בגיל צעיר, והשאיר אותך ואת החסידים יתומים, לא בכית כה הרבה, ומדוע כאן אין את יכולה להרגע?

ענתה הרבנית: איזו מין השוואה היא זו?! כשנסתלק בעלי, הרי היה זה רצונו של הקב”ה שבאותו זמן תהיה ההסתלקות, גם אם היה זה בגיל צעיר, ולכן בכיתי כמה שהתורה מתירה להתאבל. אולם כאן, כאשר בני עוסק במה שאינו צריך לעסוק, הרי זה בניגוד לרצון ה’ ובניגוד לרצון הרבי בעלי, ועל כך אכן אינני יכולה להרגע.

אצל הרבי זה אחרת

“הסתלקות” ופטירה של צדיקים הוא מושג ידוע ומפורסם בתורה ובספרי גדולי ישראל. עם כל הצער והכאב בסילוקן של צדיקים, שהוא קשה יותר מחורבן בית המקדש, הרי ברור שזהו רצון ה’. ולא רק בפנימיות, שסוף סוף הכל מתנהל כרצון ה’, אלא גם בפשטות ובגלוי, וכלשון הכתוב “דודי ירד לגנו ללקוט שושנים”, ללקט את הצדיקים שנמשלו לשושנים. ולכן, סילוקן של צדיקים, עם כל הכאב שבדבר, הוא על פי רצון ה’ שכן עלה ברצונו שבהגיע הזמן תעזוב הנשמה את הגוף (אם כי נשאר לה עדיין קצת קשר עמו, ולכן יש ענין להשתטח על קברו) ומכאן ואילך מתחיל אצל הצדיק סדר חדש של עליית הנשמה מחיל אל חיל.

על אף שיש כאן חסרון בנוגע לרצון ה’, שהרי מכאן ואילך יחסר בעולם הזה הצדיק ועבודתו עם הגוף והעולם (ולכן כה קשה סילוקן של צדיקים) - אי אפשר לעצור את המסע, שכן הגיע הזמן לגילויו ועבודתו של צדיק אחר, ואין מלכות נוגעת בחברתה.

ולכן העוסקים בפנימיות התורה אין מתאבלים יותר מדאי על צדיק שנפטר, כי יודעים הם שאין זה דבר שלילי לגמרי, אלא אדרבה, זהו יום שבו הגיע הצדיק לסך הכל ולשלימות העבודה שלו בעולם הזה ועל כך נאמר “טוב .. ויום המוות מיום היוולדו”. או אז, כאשר הצדיק סיים את עבודתו בעולם הזה, מתקבצים ומתאספים כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו, וכשהם מאירים כולם יחד ישנו גם האור העולה על כולנה והדבר פועל ישועות בקרב הארץ.

כך מדובר בצדיקי כל הדורות, אולם כאשר מדובר על אודות ג’ תמוז, ישנה הרגשה משותפת לכולנו - גם בקרב אלו שטוענים טענות שונות, ועד לאלו שהחליטו לקחת לעצמם את ה”זכות” להיות מ”חרפו עקבות משיחך” - כולנו מרגישים ש”משהו כאן לא בסדר”. אף אחד מאתנו אינו יכול בשום אופן להסכים לכך שקרה כאן דבר טבעי, דבר שהיה צריך לקרות על פי רצון ה’, מכיוון שהגיע הזמן לכך.

גם אלו שרוצים לערוך “הילולא” ח”ו  אינם רוצים ואינם יכולים לומר שנגמרה (ח”ו) עבודתו של הרבי כנשיא הדור (והמסקנה המתבקשת מאליה מיחס כזה - שעתה זקוקים ח”ו לצדיק אחר שיהיה מעתה נשיא הדור). לכולם ברור שעבודתו של הרבי לא הסתיימה, והיא לא תושלם עד שהוא יפעל את מה שהוא קבע כיעד היחיד של העבודה בדורנו זה - הגאולה האמיתית והשלימה בפשטות.

ישנו אמנם ויכוח איך להתייחס למה שקרה, אם יש בזה בכל זאת איזו שהיא מציאות או בכלל לא; אם מותר וצריך לכתוב “שליט”א” או ח”ו אחרת; אם לנהוג במנהגי הילולא למרות הכל או לא. אבל לכולם ברור שנשיא הדור הוא אחד ואין שני אחריו; כולם יודעים שהמצב העכשווי הוא רק מצב ביניים לרגע קטן, וכולם מחכים ומייחלים לרגע שהרבי יתנשא כארי לעיני כל ויביא את הגאולה לכולם.

נמצא אפוא, כי מי שחושב קצת, יכול להבין שהמושגים “הסתלקות” ו”הילולא” המתארים את סיום עבודתו של הצדיק בעלמא דין, אינם שייכים כלל בנדון של ג’ בתמוז.

השאלה אם מותר וצריך לכתוב “שליט”א” אחרי ג’ תמוז תשנ”ד, אינה רק שאלה טקטית מה כדאי יותר לכתוב כדי שהדברים יובנו ויתקבלו. יש כאן שאלה הרבה יותר מהותית: קודם כל כיצד מסתכלים אנו עצמנו על כל הענין של רבי בכלל, והרבי מלך המשיח שליט”א במיוחד. רק לאחר שנדע זאת בוודאות, נוכל להגיע למסקנה לגבי המסר אותו אנו מעוניינים להעביר לעולם באופן שאכן יתקבל באופן הנכון והראוי.

כשרואים אנו מישהו חולה, למשל, אנו מייחסים זאת לטבעו ומנהגו של עולם. אנו שואלים מה קרה, ממה זה נובע, מה אומר הרופא וכו’ יחד עם זאת שאנו מאמינים שהכול מלמעלה וכי כל דבר שקורה, קטן כגדול, נעשה בהשגחה פרטית מדוקדקת. כי התגובה הנכונה גם על פי התורה, היא בדיקת הסיבות הפשוטות הטבעיות שגרמו לענין זה, ולעשות כל מה שניתן בדרך הטבע לתקן זאת.

לצד טבע העולם המתרחש סביבנו כל רגע, הרבי מחנך ומדריך אותנו ללא הרף, שיש בעל הבית לבירה זו ו”העולם אינו ג’ונגל”. ואם נתקן את הדברים ברובד העליון, נביא לתיקונם גם ברובד התחתון, ואם קורה משהו בגשמיות, עלינו לעשות פעולות רוחניות הקשורות בענין זה, כמו לבדוק את התפילין והמזוזות, לדייק במצוות מסויימות וכו’. אבל ההתייחסות שלנו למאורע עצמו היא כמאורע פשוט שארע בדרך הטבע ולכן צריך לעשות הכל בדרך הטבע לתקנו.

לעומת זאת, העובדה שמשה רבינו הוא “כבד פה וכבד לשון”, איש אינו מתייחס לזה כמאורע טבעי שבא כתוצאה מכוויה שלקה בה בילדותו. אנו יודעים שמשה רבינו הוא למעלה מן הטבע וכל מה שקורה עמו, גם בהיותו בתוך מסגרת הטבע והעולם, הוא למעלה מהטבע. אי אפשר להתייחס למה שקורה עם משה רבינו כמו לכל מאורע שקורה ליהודי פשוט, כפי שמבאר הרבי מלך המשיח בשיחה המפורסמת מש”פ בא תשנ”ב).

הגבלות טבעיות מרצון

דורנו זה הוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה. בדורנו כבר נשלמו הבירורים לאחר שנסתיימו מעשיהם ועבודתם של כלל ישראל בכל הדורות, ואפילו הכפתורים האחרונים כבר מצוחצחים, וכבר עומדים מוכנים לקבל פני משיח צדקנו. ולכן, אומר הרבי, לא יכול להיות כעת שום ענין של “כבד פה וכבד לשון” ומוכרח המעבר ללא הפסק כלל לחיים הנצחיים שיהיו בזמן הגאולה.

ומכיון שעכשיו, בדורנו זה ובזמננו זה כבר נגמרה עבודת הבירורים והכל מושלם ומתוקן, שוב לא ייתכן מצב של הפסק בחיים. לכן ברור שהגאולה עומדת לבוא בכל רגע ועוברים לחיים הנצחיים של הגאולה ללא הפסק בינתיים. עד כאן תוכן דברי הרבי.

כלומר, כשאנו רואים את הרבי בחוסר בריאות, אזי, למרות שגם אז מלמד אותנו הרבי שחייבים לקרוא לרופאים ולפעול בדרך הטבע - אך לאמיתו של דבר אנו יודעים שאצל משה רבינו שבדור, אין זה ענין גשמי גרידא, אלא ענין רוחני.

כאשר נכנס אברך אל הרבי האמצעי (כמסופר בד”ה באתי לגני תשי”א) גילה לו הרבי את זרועו ואמר לו: הלא תראה ש”צפד עורי על עצמי” - וכל זה הוא מה”חטאות נעורים” שלך. הייסורים שלי הם לא סתם מחלה וייסורים, אלא אך ורק בגלל העבירות שלך!

ואכן מפורש בישעיה (נג) בנוגע למשיח: “אכן חליינו הוא נשא ומכאובנו סבלם, והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו”, ועד, כהמשך הכתוב, כאשר נדמה “כי נגזר מארץ חיים”. כלומר, החולי של המלך המשיח הוא בעצם החולי והמכאובים שלנו, ואשר הוא נושא אותם על עצמו.

גם אחרי שהכניס את עצמו לתוך החסרונות והגבלות הטבע כדי לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, גם אז הוא לא באמת מוגבל בהם. אין זאת אלא “הגבלה רצונית”.

וזהו גם הפירוש הפשוט באותו קטע מפורסם (מש”פ שופטים תנש”א) שהרבי נמצא בכל דור ללא שום שינוי, גם ללא השינוי דגניזה - הרבי אף פעם לא גנוז ולא מכוסה. גם כשהוא מכניס את עצמו כביכול להגבלות כלשהן בשביל כוונה אלוקית פנימית מסוימת, אין זאת אלא “הגבלה רצונית”.

בש”פ האזינו תש”נ (בלתי מוגה) אמר הרבי ש”בזמננו, אחרי כל מה שעברו, ישנה מציאותו של משה רבינו נשמה בגוף באופן נצחי”. היו אז שהתעקשו ולומר (אף כי זה בניגוד מוחלט למשמעות הפשוטה) שאין זה אלא (ח”ו) איחול ותקווה. אולם בשיחתו של הרבי בשבת שופטים תנש”א על כך שאצל נשיא הדור אין שינוי, אפילו לא שינוי דגניזה, אין זה רק “ווארט”, אלא שיחה ארוכה ושלמה הקובעת עובדה זו.

מי שחושב שדברים אלו, אותם מסביר הרבי כה ברורות, יכולים להתפרש רק כמשאלה ובקשה שלא חייבים חלילה וחס להתקיים בגשמיות כפשוטו, יכול בהחלט לומר גם כאילו גם העובדה שנגמרה עבודת הבירורים וסיימו לצחצח את הכפתורים, אינם אלא רק משאלה ובקשה. על פי גישה זו, כשהורה הרבי במלחמת המפרץ ובמלחמת ששת הימים לא לפחד ולא להפחיד וכו’, אולי גם זה היה רק משאלה ובקשה, וח”ו לא הייתה שום וודאות שהדברים אכן יתקיימו; ומי שעיניו בראשו היה צריך אז לברוח ח”ו מארץ הקודש!

מילה של הרבי היא מילה. הבטחה היא הבטחה. ובוודאי שנבואה היא נבואה, וקביעת עובדה היא עובדה ממשית פשוטה וגשמית בעולם הזה הגשמי. מעולם לא נפלה ארצה אף שערה מדבריו, ודברו לא ישוב ריקם. והרי “בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד”. ולכן בטוחים אנו כי הרבי חי וקיים כפשוטו ממש, גם בגופו הגשמי, גם עתה. הוא מצפה מאתנו שנעמוד בנסיון ונדע שאין זו מציאות אמיתית כלל וכלל. ובזה עצמו נבטל מלכתחילה את הנסיון ונראה כיצד ברגע זה ממש הרבי שליט”א בא וגואל את כולנו בגאולה האמיתית והשלימה לעיני כל בשר.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.