במלאות 40 שנה להתוועדות בה שלח הרבי את הקבוצה הראשונה של “השלוחים לארץ הקודש” –

במלאות 40 שנה להתוועדות בה שלח הרבי את הקבוצה הראשונה של “השלוחים לארץ הקודש” – קיים ‘בית משיח’ ראיון חסידי עם הרב שמואל גרייזמן, משלוחי הקודש, וחבר אגו”ח בארץ הקודש  *  מאת מ. פריד

בי”ז מנחם־אב תנש”א, כשעבר הרב גרייזמן בחלוקת הדולרים קודם נסיעתו לכינוס השלוחים בארה”ק, אמר לו הרבי מלך המשיח שליט”א: “האלטען א פייערדיקע רעדע, מען זאל זיך נאר ניט אנצינדען פון דעם. א פייער, פייער דקדושה, פארברענט נישט, ס’מאכט שטארקער” [= תנאם דרשה לוהטת, שרק לא “ידלקו” מזה. אש דקדושה, אינה שורפת אלא מחזקת].

בשיחה שקיימתי עם הרב גרייזמן השבוע, הייתה ניכרת היטב תכונה זו בשטף–דיבורו. הוא אכן נושא ‘דרשה לוהטת’, האש הפנימית שלו מחממת מאד, אך אינה שורפת - רק מחזקת. כל רואיו יכירו כיצד שיחות והוראות הרבי בוערות בליבו כאש להבה, מניעות ומכוונות את דרכו על כל צעד ושעל.

זכה הרב גרייזמן להיות משלוחי הרבי מלך המשיח ולעסוק בלהט רב במילוי השליחות, כולל ובמיוחד הפצת נבואותיו הק’ ובפרט בבשורת הגאולה לה זכינו בשנות הנפלאות. בכל הזדמנות, הוא מעורר את קהל שומעיו וסביבתו להתמסרות לשליחות העיקרית בתקופתנו זו - הכנת העולם לקבלת פני משיח צדקנו, נשיא דורנו.

***

הרב גרייזמן נולד בברוקלין בחודש ניסן ה’תש”י ובבחרותו למד בישיבת ‘תומכי תמימים’ ב–770. בשנת תשל”ו, כשנה לאחר נישואיו, נבחר על ידי הרבי להצטרף לקבוצת השלוחים הראשונה ששלח הרבי לארץ הקודש. בשנת תשמ”א התמנה ע”י רבני חב”ד לנהל את ‘הועד לכתיבת ספר התורה לילדי ישראל’.

בב’ אייר תשמ”ז יזם את הקמת ‘איגוד המשפיעים’, שעל ההזמנה שנשלחה על ידו לרבי, לקראת ‘כינוס המשפיעים’ הראשון - ענה הרבי בכתב יד קודשו “ואזכיר על הציון לתוספת הצלחה על המשוער הוספה מרובה כו’ ויבשרו טוב”. בשנת תש”נ, ייסד את ‘מכון חיה מושקא’ להפצת החסידות בשפה האנגלית לנשי ובנות ישראל בירושלים. ובשנת תנש”א, מונה על ידי ר’ שלמה מיידנצ’יק כחבר באגודת חסידי חב”ד בארה”ק, בברכת ובהסכמת הרבי.

שלל תפקידיו ותאריו של הרב גרייזמן - לא מבלבלים אותו לרגע. ניכר עליו כי בליבו נחקקו לעד דבריו של הרבי שנאמרו לקראת צאתם של קבוצת השלוחים הראשונה “לא שררה אני נותן לכם, אלא עבדות אני נותן לכם!” מילים אלו שגורות תמיד בפיו ומלוות אותו בכל רגע בעבודתו ופעילותו בשליחות הרבי.

 “הרבי לקח את מלוא האחריות על שליחותנו”

בי’ שבט השתא ימלאו 40 שנה לקבוצת השלוחים הראשונה שנשלחה על ידי הרבי לארה”ק. כיצד בעצם נבחרת להימנות על קבוצת שלוחים זו?

בהתוועדות י”ט כסלו תשל”ו, דיבר הרבי לראשונה על תכניתו לשלוח שלוחים לארץ הקודש. בימים שלאחר מכן הוכנסו אל הרבי שמות המשפחות שהציעו את עצמם להצטרף לקבוצת השלוחים. בין כל השמות שנמסרו, בחר הרבי את המשפחות שנשלחו בשלב הראשון - 11 שלוחים לירושלים ו11 שלוחים לצפת, שזכיתי להיות ביניהם.

[בקשר למושג ‘שליחות’, ברצוני לציין עובדה מעניינת: בהזדמנות בה הגיה הרבי את אחת מכתבותיה של רעייתי ע”ה בשפה האנגלית, אודות עניין השליחות - הוסיף הרבי לתיאור השליחות את המילה voluntary   שפירושה ‘התנדבות’].

את הידיעה המשמחת שנבחרתי ע”י הרבי לקבוצת השלוחים, קיבלתי בה’ טבת, כשעד לסוף אותו שבוע (פ’ ויגש) התוודעו כבר כל שאר השלוחים שנבחרו לקבוצה. בהתוועדות השבת דיבר על כך הרבי והודיע כי מעמד ‘צאתכם לשלום’ לפני נסיעתם לארה”ק יתקיים בהתוועדות י’ שבט.

בתקופה שלפני היציאה לשליחות זכינו לשמוע מהרבי התבטאויות מופלאות אודותיה, כגון מה שאמר הרבי בהתוועדות ש”פ מקץ כי הוא לוקח את מלוא האחריות על שליחות זו שתהי’ “עליי ועל צווארי”. בהתוועדות אחרת אמר הרבי כי שליחות זו היא כהכנה לקראת ביאת המשיח, כהכנה לקיום היעוד “ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל”.

עדות למאורעות המיוחדים שליוו את יציאת קבוצת השלוחים, אנו מוצאים ביומן מבית חיינו מאותם ימים: “כמה ימים לפני יו”ד שבט נודע שראש הישיבה הרב מרדכי שי’ מענטליק נוסע בשליחות כ”ק אדמו”ר שליט”א לעזור בהסתדרות השלוחים שנוסעים לארץ–ישראל, ויהיה בארץ ישראל כעשרה ימים ובמשך זמן זה יבקר את מוסדות התורה של חב”ד שם. ידיעה זו נתנה עידוד רב בכלל ולשלוחים בפרט.

…מטעם צאגו”ח נערך מסיבת ‘צאתכם לשלום’ לעולים–השלוחים בהשתתפות הנהלת הישיבה ואורחים רבים. כל אחד מהשלוחים חזר שיחה, וחלק מאמר ‘באתי לגני תש”י’ … בהתוועדות דשבת פרשת בא, נתן אד”ש משקה להרב מנטליק לחלק בשעת ההתוועדות לשלוחים–העולים, ולומר לחיים, ובסוף ההתוועדות נתן המזונות להר”מ לחלק לנשים ולילדים העולים.

בי”א שבט עמדו כל השלוחים–העולים בגן עדן התחתון, הרב מנטליק היה ביחידות כחצי שעה ואחרי כן עמד כ”ק אדמו”ר שליט”א על–יד דלת חדרו הקדוש ונתן לכל שליח ליקוטי שיחות חלק י”א, וכן 150 לירות ישראליות ו–10 דולר להוצאות כאן ושם ולצדקה ולבנין הארץ. לנשים והילדים נתן אד”ש סידור ותניא כיס, אחר כך יצא אד”ש ללוות את השלוחים.

לשדה התעופה הגיעו מאות מאנ”ש, והתמימים פתחו מיד בשירה וריקודים, אשר הועבר ב’שידור חי’ בתחנות הטלוויזיה… כן הראו בטלוויזיה ראיונות עם כמה מהנוסעים וכו’, אשר שודרו כמה פעמים בתחנות שונות. דיברו אז: הרב מרדכי מנטליק, הרב שמואל גרייזמן (בשם השלוחים לצפת) התמים שלום דוכמן (בשם השלוחים לירושלים), הרב משה פנחס כ”ץ (בשם אנ”ש) הקונסול צבי לוין (בשם הקונסוליה) ועוד”

אילו מטרות הציב הרבי לשליחותכם?

בשנים הראשונות לשליחות לא קיבלנו מהרבי הנחיות מפורטות לשליחותנו, אלא רק ההוראה הכללית לנסוע ולהתיישב בארץ הקודש, חלקנו בירושלים וחלקנו בצפת. היה זה בבחינת “לך לך… אל הארץ אשר אראך” - וכך עשינו בקבלת–עול.

בי”ב שבט נחתנו בנמל התעופה בן–גוריון, משם נסענו היישר לצפת ובשנים הבאות למדנו שם ב’כולל’ ועסקנו ב’מבצעים’ והפצת המעיינות בסביבתנו.

רק כעבור שלוש שנים, אחרי שליחת שני קבוצות השלוחים הנוספות - בראש חודש שבט תשל”ט, שיגר הרבי את המכתב הידוע בו האריך הרבי לפרט את מטרותיהם ותפקידיהם של השלוחים בצפת, בירושלים וברחבי ארה”ק. אז התחיל שלב הסתדרותם הפרטית של השלוחים, איש איש בתפקידו ועבודתו.

בפתיחת המכתב הנ”ל כותב הרבי “נאמר בעת התחלת השליחות אשר כמה מטרות ותועליות בנסיעתם ובשליחותם, נוסף על הכוונה העיקרית - ביסוס המצב באה”ק ת”ו, לא רק ע”י דיבור ומעשה סתם ועזר גשמי ורוחני בכללות, כי אם בתור שלוחים, ששלוחו של אדם כמותו, להראות דוגמא חי’ לאחרים, שמהם יראו וכן יעשו”.

חיות חדשה בכל העניינים של הרבי

במבט לאחור, במה התבטאה השפעתם העיקרית של השלוחים על תושבי הארץ וקהילות חב”ד?

עד להגעת השלוחים, בקרב אנ”ש וקהילות חב”ד בארץ הקודש - לא הושם דגש כל כך על נושא ההתקשרות לרבי, כעניין מרכזי ומשמעותי בחיי היום יום. אמנם חיו בארץ לפני כן ‘מקושרים’ למופת, דוגמת החסיד ר’ אברהם פאריז ור’ זושא הפרטיזן, אך באווירה הכללית בריכוזי אנ”ש לא ניתן ביטוי מיוחד לעניין זה.

כשהגיעו השלוחים, הם חוללו מהפכה אדירה בהתקשרות לרבי, שפירותיה ניכרים עד עצם היום הזה. מתוך חיות והתלהבות חסידית, החדירו בסדר יומם של אנ”ש את המושגים: לחיות עם הרבי, לכתוב ולדווח לרבי, לנסוע לרבי, ללמוד בכל שבוע את השיחה הטרייה ששמענו מהרבי, ולחגוג את יום ההולדת של הרבי בי”א ניסן - אלה דברים שהפכו למובנים מאליהם לכל חסיד.

בזמנו, התבטא המשפיע ר’ מענדל פוטרפס כי השלוחים בעצם הביאו את ‘770’ לארה”ק. השלוחים הכניסו ‘קאך’ וחיות חדשה בכל ענייני הרבי, בקיום ה’מבצעים’, בהפצת המעיינות ובלימוד והפצת תורתו של הרבי ברחבי הארץ, שגם בעניין זה היו השלוחים ה’חלוצים’ לפני המחנה.

יחד עם השלוחים שלח הרבי גם ‘טנק’ מיוחד להגברת ומינוף הפעילות, מה תוכל לספר בעניין?

בתקופה שלפני יציאתנו לשליחות, התארגנו חמישה אברכים מאנ”ש שתרמו יחד רכישת ‘מצווה טנק’ על מנת לשולחו לארה”ק, אך העניין התעכב היות שלא נמצא אחראי שידאג לתפעול והוצאות הטנק.

במהלך התוועדות י’ שבט עלו חמשת תורמי הטנק ומסרו לרבי את מפתחות הטנק. בתגובה הורה להם הרבי לשלוח את הטנק יחד עם קבוצת השלוחים הנוסעים לארץ הקודש. הרבי הודיע כי את המפתח שנמסר לו ישאר אצלו וביקש למסור לשלוחים מפתח נוסף של הטנק. הטנק אכן נשלח איתנו והיה מסתובב בין מקומות השלוחים, ירושלים וצפת, לסייע בפעילות ההפצה והמבצעים.

כיצד היית מגדיר את מהותו של ‘שליח’?

בשיחת ש”פ ויצא, י”א כסלו, תשמ”ג, סעיף כ”ז (התוועדויות תשמ”ג ח”א ע’ 543), אומר הרבי:

“… אצל חסידים ניצבת וחקוקה תמיד לנגד עיניהם צורתו וקלסתר פניו של הרבי, כי מכיון שאמרו חז״ל שכאשר אדם חוזר על שמועה ששמע מרבו צריך לראות כאילו בעל השמועה עומד כנגדו, מובן, שכאשר תורתו של הרבי חקוקה תמיד, אזי ניצבת וחקוקה תמיד לנגד עיניהם צורתו של הרבי!

ומכיון שהרבי בעצמו עומד לפניהם - כיצד יכולים הם לקרוא למישהו אחר בתואר מסויים (״ר׳ דוד הירש, וכיו״ב), הרי הרבי בעצמו עומד כאן?! - ולכן היו קוראים אותו בשם ״דוד הירשל״!” עכלה”ק.

לכאורה ההוראה מהסיפור היא שהרבי צריך להיות חקוק במוח החסיד עד כדי כך שכאשר קורא לחברו, אינו יכול לומר עליו תואר מסוים. ואם כן, אין הבדל מה מהותו ומעלתו של חברו החסיד ובכל אופן כיון ש”הרבי עצמו עומד כאן” אין מקום לתת לחסיד תארים.

אמנם, יתכן שבעומק יותר משמעות השיחה היא שדווקא לגבי חסיד גדול יותר מופרך יותר לתארו בתארים, כי דווקא בחסיד גדול שיותר מקושר לרבי ויותר בטל לרבי, ענין זה שכאשר מביטים על החסיד רואים את הרבי מודגש וניכר ביתר שאת.

וזו משמעות המושג חסיד “גדול” - הקטנות והביטול שלו כלפי הרבי עושה אותו “גדול”, שהרי רואים עליו רבי. ולענייננו, כשמסתכלים על שליח צריכים לראות בו את הרבי המשלח בדרגה הזו, היינו שניכר עליו שצורתו של הרבי ניצבת וחקוקה לנגד עיניו והוא בטל לרבי מכל וכל.

“הרבי התעניין: כמה ילדים קנו אות בספר התורה?”

בשנת תשמ”א התווספה לשליחותך העבודה החשובה בהנהלת ‘הועד לכתיבת ספר התורה לילדי ישראל’, כיצד נכנסת לתפקיד זה?

בהתוועדות י”א ניסן תשמ”א הכריז הרבי על מבצע ‘אות בספר התורה’ לילדי ישראל, הרבי הורה כי מיד באותו יום יתחילו להתעסק בפועל בביצוע ההוראה. בימים הבאים קיים הרבי התוועדויות מיוחדות בהם הוסיף פרטים והוראות שונות במבצע החדש. אז נתבקשתי ע”י רבני חב”ד לנהל את ‘הועד לכתיבת ספר התורה לילדי ישראל’ ונעניתי בשמחה.

ימים ספורים לאחר מכן, ביום חמישי י”ט ניסן. צלצל הטלפון בביתי, ועל הקו היה גיסי, הרב בנימין קליין, ממזכירי הרבי. הוא סיפר לי שהרבי אמר לו: “תתקשר לגיסך, הרי הוא עוסק בעניין הספר תורה (“רוף דיין שוואגער, ער טוט דאך אין ספר תורה”) - ותשאל אותו כמה ילדים כבר קנו אות בספר התורה”. והרבי הדגיש: “לא כמה אותיות כתב הסופר, אלא כמה ילדים כבר קנו אותיות בספר התורה”. עניתי שאבדוק את כל הרשימות שהגיעו לידינו ואמסור את המספר המדויק של הנרשמים.

למחרת, ביום שישי, התקשר אלי הרב קליין ומסרתי לו את הנתונים על מספר הילדים שרכשו אותיות בספר התורה. לאחר מכן התקשר אלי הרב קליין שוב ואמר לי שכאשר הודיע על כך לרבי, הרבי הביע את פליאתו ואמר: “דאס איז מיט דעם גאנצן שטורעם?!” [=זה עם כל ה’שטורעם’?!] והרבי הוסיף וביקש ממנו שיתקשר אלי שוב גם בשבוע הבא כדי לקבל ממני דיווח כמה ילדים נוספים נרשמו. ומאז ועד ליום פטירתו - הרב קליין קיבל ממני בכל ערב שבת דיווח מלא ומעודכן על מספר הילדים שכבר קנו אותיות, בארץ הקודש ובחו”ל. גם היום אני ממשיך בשליחת דיווח שבועי לרבי.

על חשיבות העניין בעיני הרבי ניתן ללמוד גם מסיפורו של המזכיר הרב בנימין קליין כי היו כמה פעמים שכאשר נכנס אל הרבי ביום שישי, הרבי היה שואל אותו האם הדו”ח של מספר הנרשמים לספר־התורה כבר מוכן. [אגב, פעם, בתקופה שהרב גרייזמן שהה בחצרות קודשו של הרבי והרב קליין מסר לרבי את הדו”ח שקיבל מהרב גרייזמן באותו ערב־שבת, העיר הרבי: “ער איז דאך דא?!” [= הרי הוא נמצא כאן?!].

[במסגרת זו לא נוכל להאריך עוד בסיפור המבצע (סקירה אודותיו פורסמה בגיליון 736 של שבועוננו), רק נציין כי התיעוד המלא והמפורט למבצע זה - מופיע באלבום המפואר ‘אות בספר התורה’ אליו קובצו גם שיחותיו ומכתביו של הרבי בקשר למבצע].

היכן אנו אוחזים כיום?

אנו נמצאים כעת בעיצומו של כתיבת ספר התורה השישי של ילדי ישראל. ע”פ דרך הטבע וה’דד–ליין’ של השנים הקודמות נדרשות שנתיים נוספות כדי לסיים את ספר התורה, אך היות ואנו ב’שנת הקהל’ בה ישנו דגש מיוחד על הקהלת עם ישראל בעניין של ‘ליראה את ה”, שזהו בדיוק עניינו של מבצע זה לאחד את כל ילדי ישראל ע”י ספר התורה - הרי אין יותר מתאים מלערוך עוד בשנה זו את סיום הספר השישי!

כדי שאכן נצליח לעמוד בכך, נדרשת השתדלות מיוחדת מכל אשר בשם חסיד יכונה - להתאמץ להגביר השנה את הפעילות לרישום כמה שיותר ילדי ישראל לספר התורה ולהכפיל את כמות הנרשמים מהכמות שבדרך–כלל נרשמים מידי שנה - כך נספיק עוד השנה לסיים את הספר השישי, לנחת רוח הרבי.

ובוודאי נזכה, כפי שאיחל הרבי בסיום אחת השיחות אודות המבצע, שמשיח יבוא עוד לפני סיום ספר־התורה, ובוודאי ישתתף גם הוא במעמד הסיום של הספר “ומובן גודל השמחה שתהיה ב”גמרה של תורה”, איזו שמחה תהיה זו כאשר ישתתף בה משיח צדקנו!”.

 

מה שנדרש לפני ג’ תמוז - נדרש אחרי ג’ תמוז

בעמדנו כעת ימים ספורים קודם י’ שבט - מהי הנקודה בה יש לחזק את ההתקשרות לרבי?

באחת משיחותיו (שיחה א’ לפורים בליקוטי שיחות חלק ל”א) עומד הרבי על דברי חז”ל שבני ישראל באותו הדור התחייבו כליה, רחמנא ליצלן, בגלל ש”נהנו מסעודתו של אותו רשע”. ולכאורה תמוה: האם זו עבירה כה חמורה עד כדי כך שנענשו עליה בגזירת כליה רח”ל?…

ומבאר הרבי: חז”ל אמרו שבני ישראל נמשלו ל”כבשה (אחת) העומדת בין שבעים זאבים”, אלא ש”גדול הרועה (הקב”ה) שמצילה ושומרה”. כלומר, מציאותם של בני ישראל בין האומות היא באופן ניסי, למעלה מן הטבע, בדומה ל”כבשה העומדת בין שבעים זאבים”, שבדרך הטבע איננה יכולה להתקיים, אלא שהקב”ה בחסדו (“גדול הרועה”), מציל ושומר אותם בהנהגה ניסית שלמעלה מהטבע.

אמנם, בני ישראל נשמרים בהשגחה מיוחדת וה”שבעים זאבים” לא יכולים לנגוע בהם, רק כאשר הנהגתם היא בהתאם לזה. כלומר, הם סומכים על הקב”ה שיציל אותם וישמור עליהם. אבל כשהם מצידם “מתנגדים”, כביכול, לשמירה זו ומתנהגים בצורה שמוכיחה כי לדעתם יש חשיבות ל”זאבים” ולכוחותיהם ה­טבעיים, הרי הם מפקיעים את עצמם, חס–ושלום, מהשמירה הניסית ומכניסים את עצמם תחת הנהגת הטבע.

לכן העובדה ש”נהנו מסעודתו של אותו רשע” היתה סיבה לגזירה כל כך חמורה: הדבר לא היה עונש על חטא, אלא תוצאה טבעית מהנהגתם, כי העובדה שבני ישראל נהנו מזה ש”אותו רשע” הזמין אותם לסעודתו, היא הוכחה שמציאותו של רשע (אחשורוש) הייתה חשובה אצלם עד כדי כך — שהשתת­פותם בסעודתו היתה נחשבת אצלם ל­”כבוד”, עד שנהנו מזה. וכיון שבני ישראל עצמם החשיבו את ה”(שבעים) זאבים” ונהנו מהכבוד שמקבלים מ”אותו רשע”, הרי בזה גופא הם דוחים את השמירה הנסית של “(גדול) הרועה”, ומכ­ניסים ומורידים עצמם תחת שלטון (ה­טבעי) של ה”זאבים”, השולל את קיומה של ה”כבשה”, כנ”ל.

לאור דברי הרבי האמורים, אולי אפשר לומר:

חסידים בכלל ושלוחים בפרט שואבים את חייהם (“נהנים”) מהרבי. הוא המקור המשפיע את חיינו ואורך ימינו. וההנאה שלנו היא החיות שלנו בקיום הוראותיו, הפעילות בענייניו, העיסוק בתורתו וביצוע רצונותיו. אנחנו לא ממשיכים מורשת של העבר, אלא חיים עם הרבי היום. וכיון שכך, אנחנו לא “נהנים” מכוחות עצמנו ולא רואים את עצמנו מנהיגים. אנחנו שלוחים שמבצעים את רצונו של הרבי. והתחושה שהרבי איתנו מאפשרת לנו לחיות ככבשה אחת בין שבעים זאבים. ובלבד שנרגיש שהרבי הוא חיינו. והרבי הוא ההצלחה שלנו. וכאמור, אנחנו לא “נהנים” מכוחות עצמנו אלא חיים וקיימים ועושים מכוחו של הרבי.

וכיון שזהו עצם החיים שלנו, לא יכול לחול בכך שינוי ולא יתכן שתהיה בזה חלישות. אנחנו מקושרים לרבי כיום, בדיוק כמו קודם ג’ תמוז. ואנחנו שומרים על ‘גאון חב”ד’ ללא כל שינוי ובלי כל פשרות. לא נשתנו העיתים. וממילא מושללת הגישה של ‘ככל הגויים בית ישראל’ - וככל החסידויות חסידות חב”ד… אלא ישנה הכרה ותחושה של “ונפלינו”.

והמסקנה המתבקשת: וואס מ’טאר ניט פאר ג’ תמוז - טאר מען ניט נאך ג’ תמוז [= מה שאסור לפני ג’ תמוז - אסור אחרי ג’ תמוז]. וכמובן שלא רק בצד השלילה, אלא גם בצד החיוב: וואס מ’דארף פאר ג’ תמוז - דארף נאך ג’ תמוז [= מה שנדרש לפני ג’ תמוז - נדרש אחרי ג’ תמוז].

וכיון שזו חיותינו וזה קיומנו יש לשים לב ולהיזהר מפני הנהגות שמשמעותן היא שינוי וחלישות בהתקשרות האמיתית. אסור להכשיר דברים שלפני ג’ תמוז היו בתכלית האיסור, ומהם דברים שאפילו לא היו מעיזים לשאול את הרבי האם לעשותם. אסור לחקות את העולם ולקרב את דרכי החסידות לעניני העולם, ענייני חול וענייני הזמן. אסור “להנות מסעודתו” של עולם הזה…

הנקודה העיקרית היא: לחיות בהכרה ברורה שהרבי הוא הוא נשיא דורנו ומשיח דורנו. ולא חל בכך שום שינוי וכל הנהגתנו וכל חיינו הם בהתאם להכרה הזו!

לא עזב הרבי את הארץ, הרבי חי וקיים בפשטות בדיוק כמו לפני ג’ תמוז. הנשיאות של הרבי ממשיכה ללא כל שינוי וההנאה שלנו היא לבצע את ההוראות והעניינים של הרבי כפשוטו בתור שלוחיו. ח”ו לחשוב שעזב הרבי את הארץ ורק משפיע עלינו מרחוק ואנו חיים עם “מורשתו של הרבי”.

ואולי אפשר לקשר זאת עם המבואר בלקוטי שיחות חלק ט”ז (ויקהל א) למה חסרה אות יו”ד אצל “הנשאם”, כי לא הגיעו לתכלית הביטול. הם הרגישו שהם הנשיאים, וכל מה שעם ישראל עושה בא בזכותם. ורגש הנשיאות הוא זה שגרם “שנתעצלו” בנדבת המשכן והמשכן נעשה בלעדיהם.

וההוראה לשלוחים: אסור שתהיה לשליח תחושה - שהוא בכוח עצמו הוא המשפיע ו”הנשיא”, אלא נדרש ממנו ביטול מוחלט. ו”מציאותינו” היא רק טפל וכלי ולבוש לביצוע השליחות. ועל ידי זה נזכה שהרבי יהיה אתנו וממילא “גדול הרועה שמצילה ושומרה”.

ומזה באים לעוד נקודה חשובה:

כאשר עושים את הרבי עיקר ואת מציאותינו טפל, אזי ממילא אין מקום להיפך אהבת ישראל, וכולם הם תלמידים של אותו רבי, האוהבים זה לזה ונוהגים כבוד זה בזה. מכבדים אחד את השני, ואיש את רעהו יעזורו. וכפי שהרבי סיפר פעם שהדיני תורה אצל אביו היו לפעמים מלווים עם צעקות וקולות, אבל בכל זאת היו דיני תורה ולא מחלוקת.

לסיכום. במילים פשוטות: אנחנו לא עסקנים, אנחנו שלוחים! אנחנו לא עוסקים בבניין והתפתחות לשמם אלא בביצוע השליחות. וההנאה שלנו זה מילוי השליחות. הנחת רוח לרבי.

 

הרבי אינו רק נשיא של חב”ד, אלא של הדור כולו

מה דעתך על התופעה לה אנו עדים בשנים האחרונות, של יוזמות להפצת לימוד תורת החסידות, בהשמטת נושא ההתקשרות לרבי כנשיא דורנו?

חלק (ואולי חלק עיקרי) מהחידוש של הדור השביעי הוא, שתנועת חב”ד איננה ענין פרטי ואחת הדרכים בחסידות, כי אם שזוהי הדרך הישרה לכלל ישראל, וצריך להפיץ ולפרסם דרך זו לכל יהודי באשר הוא. וכחלק מזה - נשיא חב”ד אינו רק נשיא חב”ד בפרט או נשיא החסידות בכלל, כי אם נשיא הדור של כל אחד ואחד מישראל. 

ופשוט שעל גילוי אור נפלא כזה שהוא הכנה לגילוי אורו של משיח, לא הי’ יכול הס”מ לעבור בשתיקה. ואכן הס”מ עשה ועושה כל אשר ביכולתו להילחם נגד זה, על–ידי כל מיני שלוחים בכל מיני מקומות בארץ ישראל ובעולם.

וכל מי שעיניו בראשו ורואה את הדברים כמו שהם, בוודאי יודה שהמלחמות נגד תנועת חב”ד ודרכיה בתקופתנו, לא היו כנגד הדרך והשיטה, כי אם נגד נשיא דורנו (נגד ה”בענקל”…). ולמרות שהלבישו את זה בק”נ טעמים, וכל מיני אמתלאות על דרך החסידות - וכאילו הטענות היו בענייני שינה בסוכה, משיח, מבצעים וכו’, הרי ברור שבעצם המלחמה הייתה כנ”ל.

בזמן האחרון, כש”החושך יכסה ארץ”, הנה כיון שהס”מ לא מכיר את ענין נצחיות החיים בנשיא הדור, נחלשה מלחמתו בנקודה זו, וממילא החליש מלחמתו בכלל, כי הוא (וממילא שלוחיו) בדעה אשר רח”ל כעת “אין להם יותר ממי לפחד”, ובמילא נחלשה מלחמתם ואפילו יכולים להיות ידידי חב”ד בגלוי.

כלומר: בעצם נקודת המלחמה, הס”מ ושלוחיו תקיפים כמקודם, ורק שמרגישים שאינם צריכים להילחם בדרך ובתנועה, כי “אין מלך בישראל” רח”ל, אך כשמגיעים הדברים לנקודת ההתקשרות, רואים במוחש שהמלחמה עדיין בתוקף הכי גדול, ולדאבוננו הדברים ידועים ומפורסמים.

ואולי מזה נשתלשל שדווקא בשנים האחרונות יש בין המתקרבים לחב”ד כאלה שמתקרבים ל”חסידות, היינו ל”דרך” ול”תנועה” אך לא להתקשרות לנשיא הדור, כנראה בחוש אשר בימים כתיקונם אלו שהתקרבו לחב”ד מסרו את כל מהותם לחב”ד, מפני הביטול וההתקשרות המוחלטת לרבי ועכשיו חלק נכבד מהם מקבלים על עצמם את ה”דרך” וה”תנועה” אבל ללא שינוי המהות, ועד אשר לפעמים הנה במובן מסויים עדיין פוסחים על שתי הסעיפים….

[ולמותר להבהיר שאינני בא ח”ו להמעיט מגודל העניין של ההתקרבות לחסידות, וברור ופשוט שלימוד חסידות בכלל ולימוד חסידות חב”ד בפרט הוא דבר הכי נעלה בפני עצמו, ואדרבה, בוודאי שסוף סוף המאור שבתורת החסידות יחזירם וימשכם עד הנקודה הכי פנימית, אבל לעת עתה, חבל שלא זכו לאור המיוחד ולחידוש המיוחד של “דור השביעי”].

ואולי זה משתלשל מזה שגם “הגוי (הקלוגינקער) אשר בקרבנו” מתאמץ להעלות ספיקות אצלנו גופא האם “יש מלך בישראל”, והאם אכן שליחותינו היא (במטרה אשר המבצעים יביאו סוף סוף) לקשר יהודים לרבי, או להניח תפילין וכן ללמד חסידות וכו’ כמטרה בפני עצמה, ללא התקשרות לרבי ח”ו?…

 

איזה פולמוס? יש שיחה ברורה של הרבי!

במרכזה של העבודה המיוחדת בתקופתנו - הכנת העולם לקבלת פני משיח צדקנו, עומד נושא זהות המשיח ופרסומה, סביבו התפתח פולמוס נרחב בשנים האחרונות. כיצד הינך רואה את הדברים?

אינני מכיר שום פולמוס בנושא. אני יודע רק מה אומר הרבי בשיחת כינוס השלוחים תשנ”ב - בה הודיע הרבי כי “השלוחים.. כבר סיימו את השליחות” ובה קבע הרבי את עבודת השליחות היחידה והעיקרית בזמננו זה. דברי הרבי בשיחה הם היחידים הרלוונטיים עבורנו!

וזלה”ק של הרבי בשיחה: “…עדיין נשאר משהו לעשות כדי להביא את הגאולה בפועל.

והוא: ע”פ הידוע ש”בכל דור ודור נולד א’ מזרע יהודה שהוא ראוי להיות משיח לישראל”, “א’ הראוי מצדקתו להיות גואל וכשיגיע הזמן יגלה אליו השי”ת וישלחו כו’”, וע”פ הודעת כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, השליח היחיד שבדורנו, המשיח היחיד שבדורנו, שכבר סיימו את כל העבודה - הרי מובן, שמתחיל להתקיים ה”שלח נא ביד תשלח”, השליחות של כ”ק מו”ח אדמו”ר.

ומזה מובן, שהדבר היחיד שנשאר עכשיו בעבודת השליחות, הוא: לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש, כדי שיוכל לקיים את שליחותו בפועל ולהוציא את כל ישראל מהגלות!” עכלה”ק.

אם כן, ראינו בפירוש בשיחה שכהקדמה להטלת השליחות החדשה, מקדיש הרבי קטע מיוחד להדגשת זהותו של המשיח, בו מפרט הרבי שלב אחר שלב, שבכל דור יש משיח ואם יזכה הדור הוא יישלח לגאול את ישראל, ובהתאם להודעת הרבי הריי”צ שסיימו את כל העבודה - מובן שהמשיח שבדור - נשיא דורנו - נשלח כבר לגאול את ישראל (כמשה רבינו שנשלח להוציא את העם ממצרים).

ממהלך זה נראה בבירור כי הרבי מדגיש את זהותו של המשיח. כלומר, לא סתם ‘קבלת פני משיח’ שלא יודעים מיהו, אלא קבלת פניו של אותו א’ מזרע דוד, נשיא דורנו, אשר נשלח כבר לגאול את ישראל. אחרי הבהרת נקודה זו נוכל להבין היטב את משמעותה של עבודת השליחות החדשה הכנת העולם לקבלת פני משיח, תוך התמקדות בזהותו, שבוודאי אין מקום להעלימה ח”ו…

 

אסור להשלים עם ההעלם וההסתר

מהיכן שואבים כוחות להתמודד ולהחזיק מעמד כיום, אחרי למעלה מ–20 שנה בהם איננו זוכים לראות ולשמוע את הרבי שליט”א?

נמצאים אנו במצב של העלם והסתר, “החושך יכסה ארץ”, ובשעה זו עלינו לזכור: “גוף ועצם הצמצום הוא היפך הרצון”. המצב בפועל הוא לא נכון ולא רצוי, והוא היפך הכוונה האמיתית, שהיא גילוי.

וממילא מובן שאי אפשר להסתפק בכך שבטוחים שמשיח תיכף יבוא, והרבי יתגלה בקרוב, שכן זה לא מועיל עבור ההווה (הקצר), כאשר נמצאים במצב של מאסר והעלם. כמו כן, ברור שהפתרון אינו בגעגועים למה שהיה בעבר, שכן גם זה אינו פתרון לבעיית ההווה.

אלא עלינו להתמקד בחובתנו ושליחותינו כעת:

א) בשעת ההעלם והסתר גופא צריכה להיות התחזקות בענייניו של הרבי. ההעלם עצמו מעורר יתר חוזק בהתקשרות עם הרבי ועם ענייניו (וזה נותן את הכוח ‘לסבול היסורים’).

ב) וביחד עם זה צריכים לעשות הכל כדי לבטל את ההעלם והסתר ע”י הכרה גמורה ועמידה בתוקף על כך, שהמצב הזה של העלם והסתר אינו מציאות אמיתית, ולא יכול להתנגד לקדושה, ואסור שזה יגרום שינוי או חלישות בהתקשרות ובעבודת השליחות ובסדר היום של חסיד. לא נשתנו העיתים!

 ובמילים פשוטות: אסור להשלים עם המציאות של העלם והסתר, על ידי מציאת חיזוק בתקווה ובמחשבה שבעתיד יבוא הגילוי, אלא דווקא על־ידי־זה שכעת לא מתחשבים עם ההעלם וההסתר ומגלים בו את הגילוי, הרי זה עצמו מבטל את ה’מאסר’ ומשחרר ממנו.

 

ביטול שמוביל ל’ויסעו’

לסיום?

כולנו חדורים בביטול וההתקשרות למלך, אבל אין הכוונה לביטול של עמידה במקום ללא תנועה, אלא להיפך - ביטול שמוביל ל”ויסעו” לקבל פני משיח צדקנו. הודות לביטול ולהתקשרות אנו ממשיכים בעבודת השליחות, אבל ההמשך והמסע הוא עם מטרה ברורה - להביא ולהחדיר את האל”ף, להביא להתגלות משיח.

ואם לא מתקדמים בכיוון המטרה - הרי אין כל תועלת במסע, הכל הוא להבל ולריק!

בוודאי שבפועל לומדים תורה, נגלה וחסידות, מקיימים מצוות בהידור, עוסקים בעבודת התפילה, בהפצת המעיינות ובמבצעים. אבל הכל בתור חלק מה”ויסעו”.

המטרה הזו ניכרת ונרגשת ומאירה בתוך כל ענפי השליחות והעבודה, וזאת הודות ללימוד עניני משיח וגאולה, באופן של חב”ד, והכל מתוך ידיעת והכרת המטרה שה”תוך” והפנימיות של מעשינו ועבודתינו במשך כל זמן הגלות הוא שכל פרט ופרט הוא חלק בלתי נפרד של ה”ויסעו”.

נזכור ונזכיר גם את דברי הרבי שהעבודה לפעול את ביאת המשיח היא באופן של “אורות דתוהו בכלים דתיקון” ו”באופן המתקבל”, אלא שהוראה זו גופא הרי מחייבת שאכן יהיו “אורות דתוהו” ולא רק “כלים דתיקון”…

יעשה כל אחד ואחד מאתנו חשבון נפש אמיתי, בינו לבין עצמו, האם הוא נוסע, ואם כן, האם הנסיעה בדיוק לפי המסלול שהרבי קבע ויתמסר להמשך המסע עד היעד הסופי. וכאשר כל אחד יבקע את מסך ההעלם וההסתר הפרטי שלו, כולנו יחד נבקע ונקרע את ההעלם וההסתר הכללי ונבוא מיד ליעד הסופי של המסע, והרבי בראשנו והוא יגאלנו, תיכף ומיד ממש.